[A follow-up to this post.]
Mississippi Fred MacDowell notes that versions of our legend are found in Herodotus:
Now the Egyptians, before the reign of their king Psammetichus, believed themselves to be the most ancient of mankind. Since Psammetichus, however, made an attempt to discover who were actually the primitive race, they have been of opinion that while they surpass all other nations, the Phrygians surpass them in antiquity. This king, finding it impossible to make out by dint of inquiry what men were the most ancient, contrived the following method of discovery:- He took two children of the common sort, and gave them over to a herdsman to bring up at his folds, strictly charging him to let no one utter a word in their presence, but to keep them in a sequestered cottage, and from time to time introduce goats to their apartment, see that they got their fill of milk, and in all other respects look after them. His object herein was to know, after the indistinct babblings of infancy were over, what word they would first articulate. It happened as he had anticipated. The herdsman obeyed his orders for two years, and at the end of that time, on his one day opening the door of their room and going in, the children both ran up to him with outstretched arms, and distinctly said “Becos.” When this first happened the herdsman took no notice; but afterwards when he observed, on coming often to see after them, that the word was constantly in their mouths, he informed his lord, and by his command brought the children into his presence. Psammetichus then himself heard them say the word, upon which he proceeded to make inquiry what people there was who called anything “becos,” and hereupon he learnt that “becos” was the Phrygian name for bread. In consideration of this circumstance the Egyptians yielded their claims, and admitted the greater antiquity of the Phrygians.
That these were the real facts I learnt at Memphis from the priests of Vulcan. The Greeks, among other foolish tales, relate that Psammetichus had the children brought up by women whose tongues he had previously cut out; but the priests said their bringing up was such as I have stated above. I got much other information also from conversation with these priests while I was at Memphis, and I even went to Heliopolis and to Thebes, expressly to try whether the priests of those places would agree in their accounts with the priests at Memphis. The Heliopolitans have the reputation of being the best skilled in history of all the Egyptians. What they told me concerning their religion it is not my intention to repeat, except the names of their deities, which I believe all men know equally. If I relate anything else concerning these matters, it will only be when compelled to do so by the course of my narrative.
Eliezer Brodt brings to our attention a wonderful and remarkably erudite discussion of the legend in an appendix to his friend R. Yaakov Stal’s recently published סודי חומש ושאר – מתלמידי ר’ יהודה החסיד:
אמנם במקרים מסויימים, כשאין הוריו (או מישהו אחר) מלמדים את התינוק לדבר, ובנוסף לכך הוא מבודד מסביבה רגילה ואיננו שומע שפה כלשהי וממילא איננו יכול לחקותה, מתחיל התינוק לדבר מעצמו בתקופה מאוחרת ביותר – במלאות לו שבע שנים ובלשון הקודש!
כך נמסר בחיבור לא ידוע ששמו ‘הג”ה דרבינו עובדיה’ (נכתב, לכל המאוחר, בתחילת המאה החמישית לאלף הנוכחי):
‘את עם נועז לא תראה, עם עמקי שפה משמוע, נלעג לשון אין בינה’ (ישעיה לג:יט). שמעתי ממורי, פעם אחת היה המלך בן הדד שואל לחכמי ישראל: במה אתם יודעים שלשון הקודש הוא מובחר הלשונות, וראש לכל הלשונות, ומדברים בלשון הקודש בשמים? השיבו לו: קח שני תינוקות מיום שנולדו, ותן עליהם השגחה שלא ידברו עמם בשום לשון, אפילו בלשון הקודש, עד שבע שנים, כי אז באה הבינה לתינוק להבין כל הדברים משבע שנים ואילך. ותראה, שלא ידברו לסוף שבע שנים אלא בלשון הקודש. ועשה המלך כן, ולקח שני ילדים ישראלים ביום שנולדו, זכר ומל, וגם נקבה לקח, והושיבם בבית אפל ולא נתן להם לאכול ולשתות אלא הוא בעצמו, ולא דיבר עמהם כלום, כפי ציווי החכמים, כי החכמים ציוו ליקח [מ]בני ישראל ולמול את הזכר, ולא דיבר המלך אפילו בלשון הקודש עם הילדים עד סוף שבע שנים. ולבסוף לקח אותם מהחדר, ודיבר עמהם בלשון הקודש, והשיבו לו הילדים, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, בלשון הקודש, ולא הבינו שום לשון לעז. ואמר לי מורי, שדווקא עד שבע שנים, כי אז הספירה ‘בינה’ שולטת על האדם.
עוד לקח המלך שני ילדים ערלים ולא ישראלים, ולא מל את הזכר, והושיבם, ולא יכול הזכר לדבר כלום, אלא היה מרמז כאילם עד שלמדו אותו לדבר, והנקבה דיברה בלשון הקודש. ומי שיש לו מוח בקדקדו, יבין הדבר על פי שכלו, כי הקב”ה נתן לאדם מעלה עליונה מבהמות וחיות כח המדבר, ואפילו [אם] מיום הולדו הוא יושב סגור במחשכים ונפרד מבני אדם, כח המדבר אין נפרד מאיתו. ומה שלא יכול הילד הערל לדבר, נס היה, משום שלא היה נימול.
… אמנם מדברי ר’ אהרן ברכיה ממודינא (איטליה, נפטר שצט) משמע, שאפילו ,ילדים שאינם מבני עמנו‘, וכנראה גם לא נמולים, ידעו לשון הקודש במלאות ימי בידודם:
… שלהיות כי הטביע הטבע מילה זו בפי התינוקות כנדרש – גם הילדים שאינם מבני עמנו – תחילת דיבורם ‘יאכו’, כנזכר. וכבר נודע ממעשה אשר אירע, כי ילד אשר לא ישמע לדבר בשום לשון, תחילת דיבורו יהיה בלשון הקודש, כי בעל הטבע שהוא א’לקים – בגימטריא הטבע – הטביע כן בעולמו, בסוד אותיות תורתו שבה נסתכל וברא העולם.
… לשיטת בעל ‘הג”ה דר”ע’ ור’ אהרן ברכיה ממודינא, ש”ילד אשר לא ישמע לדבר בשום לשון, תחילת דיבורו יהיה בלשון הקודש”, היו שרצו למצוא אסמכתא מהנאמר בפרקי דר’ אליעזר:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן. הנסיון הראשון: כשנולד אברהם, בקשו כל גדולי מלכות והקוסמים להרגו, ונחבא בבית הרן שלש עשרה שנה [ולא ראה] השמש ולא הירח, ולאחר שלש עשרה שנה יצא מבית הרן מדבר בלשון הקודש, ומאס באלילים ומשקץ את הפסילים.1
R. Stal cites (and analyzes) a number of other sources for this idea, including the brief remark of Rav Ya’akov Emden that we have mentioned in our previous post (which he notes is somewhat equivocal as to Rav Emden’s personal acceptance of the claim), and the argument we have seen between R. Zerahiah b. She’altiel Hen and R. Hillel of Verona. We close this post with one of the sources he brings, Ibn Ezra’s dismissal of the idea as nonsense [although he is actually referring to a similar legend about Aramaic, his argument clearly applies equally to the Hebrew version]:
והנה אחפש בתחלה איזו הלשון ראשה לכל הלשונות. רבים אמרו כי לשון ארמית קדמונית, וככה תולדות כל אדם לדבר בה בלי מלמד, ואם יושם הנולד במדבר אין אדם בו רק מניקת אלמת שתניקהו אז ידבר לשון ארמית, כי בעבור שמלמד היונק לשון נכרי’ תשכיחהו לשון התולדה,
ואלה דברי תוהו, כי הדבר שהוא במקרה לא ישכח התולדת שהוא בשורה,2