A couple of weeks ago, we raised the question of whether Moshe Haim the blacksmith was indeed required to repay double the amount (כפל) that he had stolen. The key issue is whether there is a moral obligation to pay קנס in the absence of a formal ruling by a Beis Din, such as in contemporary times, when Beis Din is not authorized to judge קנסות, or in the absence of the testimony of witnesses.
The consensus is that he is not; the ספר החינוך seems to disagree, although even this is not certain, as we shall see. In the remainder of this post, we shall cite some prominent sources on the topic.
Tosafos state explicitly that there is no obligation to pay קנס, even לצאת ידי שמים, in the absence of a formal judicial verdict:
Tosfos
[דוקא] בממון הוא דאמר רבא בהשוכר את הפועלים (ב”מ צא. ושם) אתנן אסרה תורה אפי’ בא על אמו דמיחייב בבא לצאת ידי שמים אבל קנס לא מיחייב אלא ע”פ ב”ד כדאמרי’ אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו1
ספר החינוך apparently disagrees:
ואלו הדינין [נזקי קרן] הנקראין דיני קנסות, כבר אמרנו שאין דנין אותן אלא בית דין הסמוכין ובארץ ישראל. אבל המזיק חייב לשלם בדיני שמים בכל מקום, ואם תפש הניזוק אין מוציאין מידו בשום מקום.2
מנחת חינוך, however, inclines toward the view of Tosafos, and suggests that the חינוך may be referring to the specific case of נזקי קרן:
ועיין .. בקצות החושן … ומובא לעיל בחיבורי, … וגם נראה לומר דחצי נזק אפשר לומר דחמור, דכיון דעל כל פנים הזיק ומשלם פחות ממה שהזיק, … מה שאין כן בשאר קנסות3
ובאמת בקנס [היכא דשייך קם ליה בדרבה מיניה] כיון דפטור מן הדין לא שייך לצאת ידי שמים, עיין כתובות .. תוספות … וגם כיון דהבית דין אין מחייבים אותו אם כן ממילא אינו חייב כלל, דאשר ירשיעון אלקים כתיב, דקנס אינו חייב אלא על פי בית דין …4
His tersely stated distinction is conceptually difficult; even if the penalty of נזקי קרן is “stringent”, it is nevertheless governed by the rule of אשר ירשיעון אלקים.
The קצות החושן and his brother the תרומת הכרי both maintain that there is no obligation:
דע דבשלחן ערוך כאן אינו מחלק בין דיני קנסות ממש, ושאר גזילות וחבלות וכל מילי דלא שכיח ולית ביה חסרון כיס, אבל ההבדל מבואר דממון ממש אף על גב דלא דיינינן ליה בזמן הזה כיון דלא שכיחי ולית ביה חסרון כיס, מכל מקום לצאת ידי שמים הוא בעצמו צריך לשלם וגזלן הוא אם אינו משלם, אבל קנס ממש לא שייך בהו דינא דשמים משום דכל דיני קנסות אין הדבר תלוי רק אשר ירשיעון אלקים ואם אין הבית דין דנין אותו לא שייך בהו דינא דשמים …
אבל גבי ממון אף על גב דלא שכיחי ולית ביה חסרון כיס דאין הבית דין דנין אותו עכשיו, אבל הוא גזלן אם אינו משלם דלא איברי סהדי אלא לשקרי ובית דין אין צריך אלא להציל את עשוק מיד עושקו.5
דע כי דין קנסות נשתנה מדין הממונות בזה, כי בדיני ממונות לא אברי סהדי ודייני אלא לרשיעי [ע’ קידושין סה:] שגוזלים ממון חבריהם ואינם רוצים להחזיר ואז (יצטרף) [יצטרך] התובע לדפוק על פתחי הדיינין ועליהם לאשור חמוץ ולשבר מטה רשע אבל האיש הנלבב את אשר נושה ברעהו שלם ישלם, אבל דיני קנסות לא כן הוא שלעולם לא מחייב לשלם לו מדעתו עד שיחייבהו הבית דין דוקא כי בדיני קנסות אין החיוב מתחיל כלל רק משעת העמדה בדין ואילך, ואפילו לצאת ידי שמים לא מחויב אם לא העמידו בדין ולא חייבהו הבית דין,6
For more information on this topic, see the discussion and sources in the notes to the editions of the קצות החושן and תרומת הכרי mentioned in the notes to this post.
The remaining two questions that we raised in our original post are left as exercises for the reader.7
- תוספות כתובות לג: ד”ה לאו משום דלא מיחייב – קשר, ועיין רש”ש שם [↩]
- ספר החינוך (מכון ירושלים: תשמ”ח), מצוה נ”א ריש אות י”ג עמוד ר”ס [↩]
- מנחת חינוך שם [↩]
- מנחת חינוך מצוה מ”ב אות ב’ עמוד רט”ו [↩]
- קצות החושן (מורשת הישיבות: ירושלים תשס”א), שם ס”ק א’ [↩]
- תרומת הכרי (מכון ירושלים – תשנ”ז), סימן א’ אות א’ עמוד כ’ ד”ה ואחר הוצעה זו [↩]
- Regarding the court’s pivotal decision to obligate Rahamim to take an oath, see שלחן ערוך חו”מ סימן עה סעיפים כא-כג, and an analysis of the question of who is entitled to the second Lira should begin with the very first Sugya in בבא מציעא פרק המפקיד. [↩]