Past Lives

In a list of “numerous [Jewish rabbinic] opponents” to the doctrine of the transmigration of souls, R. Natan Slifkin includes Rav Yedaiah Ha’Bedersi1; here’s the passage:

ומתועלותיה [של “החכמה .. והיא הכוללת ההגיון הטבע והאלקות”, היינו מדע ופילוסופיא] בסוד הנפש בטול דעות רבים שהחזיקו בהם רבות מהכתות האלה לחלוק על מי שהאמין כי הנפשות הנשארות גופות … ומכלל זה התועלת גם כן בטול מה שהאמינוהו קצת הקדמונים כפי מה שנזכר בספרי הנפש בגלגול הנפשות והוא דעת אמרו בו שהנפש תתגלגל מגוף אל גוף קצתם חשבו אפילו מגוף מין אחד לגוף מין אחר ואמרו שנפש הסוס על דרך משל אפשר שתחול אחר זמן בגוף הכלב או תכף צאתה משם לא ידענו מה שיבדילוהו בזה וכן לא ידענו אם הפליגו בעלי זה הדעת להמשכו שנפש אחד ממיני החי תכנס בגוף האנושי ונפש אנושית בגוף שאר החי או אם לא המשיכו הענין כי אם במיני החי לבדם וקצתם לא הפליג כל כך אבל אמר שתעתק מגוף לגוף ממין אחד ומזה אמרו בנפש ראובן המת שהיא תחול בגוף שמעון

והנה התחזקו המופתים האמתיים על אלו הדעות למחותם שתועלת בטולם מבואר מאד באמונה לפנים רבים תחלה שיהיה עול וחמס חלילה לקל ממנו בחק נפש מי שמת בצדקו שתשוב לחול בגוף אחד שירשע אולי ויהיה מדינה שתענש או אם יגמל טוב על צדקו הקודם עם הייתו רשע גמור הנה הוא יותר רע וכן עול בחק מי שמת ברשעו אם תשוב לחול בגוף אחר שיצדק ויהיה מדינה שתגמ’ תחת הראוי לה מן העונש על מה שקדם לה מהעוות ואם יענש זה על רשעת נפשו בגוף אחד יהיה יותר רע בחק היושר ויהיה צדיק ורע לו על זולת נכון והתאמת בראיות האמתיות שכל גוף תיוחד אליו נפש אחת תגמול ותענש כפי הנהגתה וזהו היושר הגמור.

ועוד יועיל בטול זה הדעת באמונה מפני שזה יביא לרשל האדם מהשתדל על עבודת הקל ואפילו בהתחלת זמנו שהוא יחוש על נפשו שנמצאת בזולתו ויחשב שאם הרשיע בזולתו יבואוהו העונשים על לא חמס בכפיו ויבהל על זה ויעמוד תמיד בפחד ורפיון ידים מזה וכן אם צדקה בזולתו הנה יקוה שייטב וימתק זמנו בגמילות הצדק הקודם ויתרשל בזה מהוסיף שלמות כי כמה מן האנשים יישירו דרכם לתקות גמול ולפחד מעונש

ועוד כי פעמים רבות תקפוצנה הצרות על מי שיחשוב עצמו נקי וצדיק אבל עם כל זה לא יאמין בעצמו וירבה לחשוד נפשו וידון שקדמו לו עונות נעלמים שהוא נענש עליהם והנה מפני זה יפלג התודות והתשובה ויוסיף אהבה בקל אבל עם זה הדעת יתחיל בודאי ליחס יסוריו לרשעת נפשו בגוף אחר ויתחיל להאשים מתוך צערו ההנהגה העליונה ולגזור על עצמו השלמות וזה יהיה סבה להתרשלו מהתשובה.

ועוד כי יזיקנו זה גם כן באחת מן פנות אמונתנו החזקות שהיא תחיית המתים שאם לא נמצאת בין שני גופות או שלשה כי אם נפש אחת איך יחיו שנים או שלשתם יחד כי לכל חי יש נפש אחת בהכרח וזה אם יזדמן שיהיו כלם צדיקים וגם אם לא יהיו כלם צדיקים לדעת האומר תחיית המתים לצדיקים ולרשעים והוא הנראה מדברי דניאל (דניאל י”ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם והם הצדיקים שתהיה תחייתם לתענוג ולשכר ואלה לחרפות לדראון עולם והם הרשעים שתחייתם להוסיף עונש וצער

הנה כל זה הועילנו המחקר באמונתנו בבטול זה הדע’ ועוד לפנים אחרים שיארך זכרונם.2

The אגרת התנצלות, from which the above is taken, is probably the most articulate and eloquent explication of Maimonidean rationalism of its time (early fourteenth century); indeed, Rema, retorting to Maharshal’s harsh attack on his acquisition of secular wisdom, in which Maharshal had cited the vehement opposition of various Rishonim to such study, holds up the Apology as the definitive response of the rationalists to their opponents:

תחילה אענה מה שהרעיש אדוני את העולם עלי בהביאי במכתבי הראשון דבר חכמת היונים וראש הפילוסופים, ועל זה כתב אדוני שהתורה חוגרת שק כו’. אומר שזו מחלוקת ישנה בין החכמים ולא אצטרך להשיב עליה. כי כבר תשובתו הרמתה מונחת בקרן זויות ערוכה בתשובת הרשב”א (סימן תי”ד) [צ”ל תי”ח] מה שהשיבו חכמי פרובינצא להרשב”א ז”ל על זו.3

The aforementioned passage is really quite remarkable, for it goes far beyond indicating that the denial of reincarnation was typical among medieval rationalist. R. Yedaiah is attempting to persuade Rashba, the most important of the opponents of the study of secular wisdom at the time, of the many and great benefits of such study, and he apparently believed (correctly or incorrectly) that even the thoroughly non-rationalistic would consider the rejection of the doctrine of reincarnation a valuable consequence of, and a justification for, the study of philosophy! ראו מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים …

1. Whom he misidentifies as “Rav Avraham Bedersi”. [↩]
2. כתב התנצלות, נדפס בשו”ת הרשב”א א:תיח – קשר [↩]
3. שו”ת הרמ”א ריש סימן ז’ – קשר. כבר כתבתי קצת בענין מחלוקת זו בין מהרש”ל ורמ”א פה. [↩]