As the Christians Don't …

We recently noted Rav Yosef Shaul Nathanson’s assumption that the non-Jews’ recognition of the notion of intellectual property means that Halachah must also acknowledge the concept. Two other instances of the basic line of argument that we can derive Halachic / moral principles from non-Jewish attitudes toward religion and morality are Rav Yehudah Ha’Hassid’s injunction to Jews to refrain from eating things that the gentiles consider prohibited, and Magen Avraham’s prohibition against employing Christian construction workers on Shabbas, even where the Halachah would normally allow such employment, since the Christians do not allow others to work publicly for them on their days of rest. Here are their interdictions, along with various commentators thereon:

אם יש דבר שהנכרים נוהגים בו איסור וליהודים אינו איסור אסור לו ליהודי שיאכל פן יתחלל שם שמים על ידו כגון נכרי שראה מצרי רבע בהמה ואמר לנכרים שלא לאכול אותם ונמכרה ליהודים לא יאכלנה ישראל:1

עיין מסכת כותים אין מוכרים שליל לכותי גם אינו רשאי ליקח מהם שליל דכתיב עם קדוש אתה לא תעשה עם אחר קדוש ממך

רמ”א [רב מאיר אריק]. כעין שאמרו ביבמות כב. שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ועיין בשו”ת שואל ומשיב מהדורא רביעאה חלק ג’ סימן י’2

היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומכל מקום ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו”ם מניחין לשום אדם לעשות מלאכת פרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם3

אין הנכרים מניחים לשום אדם כו’ ר”ל אפילו לישראל ולכל מי שאינו מאמונתם ואין מניחים לו לעשות מלאכה ביום אידם על כן נראה להם זה לגנאי וגרעון בדתם אם יעשה מלאכה ביום אידם אפילו מי שאינו מאנשי דתם אם כן אם אנו מניחים לעשות גוי מלאכה בשבת במה שאפשר לנו למונעו הרי נחשב בעיניהם זלזול ליום השבת ואיכא חס ושלום חילול השם יתברך:4

ונראה דמגן אברהם הוצרך לזה במלאכה אשר החל וכלה בשבת ולא יגיע הפועל ליום איד שלו ומכל מקום סובר המגן אברהם שיש בזה חילול השם כיון שהם אינם מניחים לבנות בפרהסיא ביום אידם אבל בנידון שלפנינו שיגיעו ימי חגם ביום ג’ דחול המועד והפועל יניח ביום אידו ולא יעבוד עוד ובימים קדושים שלנו פעל ועשה היש חילול השם גדול מזה אוי לאותה בושה ולאותה כלימה הגוי ישבות ביומו ויעבוד ביום שבת קודש שלנו הלא כבוש ונכלם לא תהיה תורה שלימה שלנו וכו’ …5

The proper understanding of these two sources was one of the many points in contention between Rav Moshe Feinstein and Rav Ya’akov Breish in their sharp debate over the permissibility of artificial insemination of a woman via donor sperm. Rav Breish was appalled at Rav Moshe’s lenient stance, and he sent a vehement dissent to Rav Moshe, in which he expresses outrage that a “renowned decisor would permit something so disgusting and abominable, that even the Catholics and those who stand at their head have gone out with great force with a public declaration to prohibit ugly things such as these, that resemble the behavior of the Lands of Egypt and Canaan and their abominations”:

הנה בראותי זאת עמדתי משתומם, האפשר זאת שפוסק מפורסם יתיר דבר משוקץ ומתועב כזה, שגם הקתולים והעומדים בראשם יצאו בתוקף עוז בגילוי דעת לאסור מעשים מכוערים כאלו הדומין למעשה ארמ”צ וכנען ותועבותיהם, ואנו עם סגולה עם הנבחר עם תורה הקדושה שנאמרה מפי הגבורה, נתיר לעשות שיקוץ ותיעוב כזה, האם אין זה חילול השם היותר גדול, …

[ועיין שם שהאריך להוכיח כן, ובתוך דבריו כתב:] וכיון דהקתולים באמת אוסרין זאת מצד דתם בהחשיבם זאת לזנות, אם כן … הרי יש בזה משום חילול השם אם נתיר דבר תיעוב כזה ויאמרו באנו מקדושה חמורה וכו’, ואין להקל בחילול השם החמורה בסברות בעלמא. [ועיין שם שהביא שוב את דברי הספר חסידים ורב מאיר אריק, והמגן אברהם, עם עוד אחרונים הדנים בדבריהם ובונים עליהם.]6

Rav Moshe was not impressed by these arguments; he insists that of course non-Jewish ethical doctrines cannot be respected by the Halachah – that would constitute עבודה זרה or דרכי האמורי! He explains that the concerns here are rather with already existing, authentic Halachic categories; Rav Yehudah Ha’Hassid and those who follow him prohibit the consumption of substances that the non-Jews find revolting, since the Torah itself contains the prohibition of בל תשקצו:

מה שהביא כת”ה מספר חסידים … וכנראה שכת”ה מפרש שהוא על כל דבר שהעכו”ם אין אוכלים. ותמיהני טובא, איך עולה על הדעת שמה שהעכו”ם אינן אוכלים שהוא מצד אמונתם דעבודה זרה שלהם ובשאר הבלייות ודרכי האמורי יעשו גם היהודים כמותם, וכהא דהמצרים לא אכלו בשר טלה וכדומה, שנמצא הרבה דברי הבל, היחשוב כת”ה שיהיה אסור לנו והא אדרבא הוא איסור גדול דשמץ עבודה זרה, ואף מה שלא שייך לעבודה זרה הוא דרכי האמוריים, דהא רק בשביל דברים כאלו יש דברים שהעכו”ם אין אוכלין, ולכן חס ושלום לומר פירוש כזה בספר חסידים.

אבל כוונתו, רק בדברים שהעכו”ם אין אוכלין משום מאיסותא, כהא דאמרינן עכו”ם אמנקיותא קפדי אף שאינו באופן האסור לנו משום בל תשקצו, אסור לנו לאכול מכיון שגם לנו היא מאיסותא דבר אסור, וקצת מוכח זה מהא דנקט זה בסימן תתכ”ט שאיירי בענייני דבר מיאוס, וזהו כוונת הגר”ם אריק שהביא כת”ה, שציין למסכת כותים שהוא בשליל ובהמה מסוכנת, שהם דברים מאוסים. … וכן צריך לומר גם בכוונת השואל ומשיב …7

Similarly, Rav Moshe insists that the analogy to Magen Avraham’s prohibition against the employment of non-Jewish workers on Shabbas due to a concern for חילול השם, even where the Halacha has no inherent objection to the arrangement, is a category error; the problem is only where the non-Jews conclude that we are violating our own laws, but not where they understand that our laws are simply different from theirs:

ומה שהביא כת”ה, מהמגן אברהם … לא מובן השייכות לענין זה, דהתם דהעכו”ם הם חוששין שגם אחרים עושין הוא חילול שבת, יאמרו שהיהודים אין שומרין שבת שנצטוו שזה חילול השם, ומה שייך זה לעובדה זו שהוא חלוק בעיקר ענין האיסור דזנות, ורואין שהקרבות ממש מאיש לאשה הוא חמור לנו הרבה יותר מכפי שנוהגים הם, וידונו שמה שלא נאסור עובדא דא, הוא משום דלפי גדר האיסור שלנו לא שייך זה.

I do not really understand Rav Moshe’s distinction; our הלכות שבת are also “much more serious than the way they conduct themselves” (on their day of rest), so why will non-Jews not conclude that “according to the definition of our prohibition” there is no problem with a non-Jew doing work for us?

In any event, Rav Breish in his turn was not impressed by Rav Moshe’s subtle logic. He begins his point by point rebuttal of Rav Moshe’s responsum with a remarkably condescending and dismissive introduction:

והנה אחת ממ”ח דברים שהתורה נקנית בהם היא, ומעמידן על האמת וזה עיקר גדול בלימוד תורה הקדושה להיות מודה על האמת, … יאמין לי כבוד ידידי יקירי שכבודו דהג”א אני מבקש, שלא יתחלל שמו המפואר בפי כל בחוגי הלומדים, שכולם פה אחד נגד שגגתו שיצאה מפי השליט. … והעצה היעוצה שלא יצא חס ושלום מכשול בהוראה זו, שכת”ה יצא בפרהסיא במכתב חוזר גלוי לכלל ישראל לבדוק במידותיו של הקב”ה, שבמקום גדולתו שם הוא ענותנותו, ויאמר דברים שאמרתי לפניכם בהוראה זו טעות הוא בידי, וכשגגה היוצאה מלפני השליט,8

Regarding the specific points in question, Rav Breish contemptuously dismisses Rav Moshe’s arguments, although he doesn’t really add much to the discussion:

דברי כת”ה [לפרש את דברי הספר חסידים] מביאין לידי שחוק, היש לנו דבר מיאוס ומגועל יותר מזה לעשות מעשה ארמ”צ וכשהעכו”ם אוסרין ואינם רוצים לסלסל בעצמן בסברות דכת”ה האם אין חילול השם יהיה בזה.

סברתו דמגן אברהם ממש כמבואר בספר חסידים הנ”ל ואין להקל בדברים הנוגעים לחילול השם שחמור ביותר, כבסוף יומא פו., בסברות בדויות מלבו.

  1. ספר חסידים סימן תתכ”ט – קשר []
  2. הגהות מקור חסד שם []
  3. מגן אברהם סימן רמ”ד ס”ק ח []
  4. מחצית השקל שם []
  5. שו”ת חת”ם סופר חלק ו’ סימן מ”ג – קשר []
  6. שו”ת חלקת יעקב (חלק אבן העזר וחושן משפט) (תל-אביו תשנ”ב), אה”ע סימן י”ד אות א’ – קשר []
  7. חלקת יעקב שם סימן י”ז אות א’ – קשר []
  8. חלקת יעקב שם סימן ט”ז – קשר []

The Industrious Anarchists

The Wisest of Men instructs:

לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל; רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם.
אֲשֶׁר אֵין-לָהּ קָצִין– שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל.
תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ; אָגְרָה בַקָּצִיר, מַאֲכָלָהּ.1

The Talmud relates a fascinating story of an attempt to corroborate King Solomon’s assertion that the ants have no king:

א”ר משרשיא דכתיב לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אמר איזיל איחזי אי ודאי הוא דלית להו מלכא אזל בתקופת תמוז פרסיה לגלימיה אקינא דשומשמני נפק אתא חד מינייהו אתנח ביה סימנא על אמר להו נפל טולא נפקו ואתו דלייה לגלימיה נפל שמשא נפלו עליה וקטליה אמר שמע מינה לית להו מלכא דאי אית להו הרמנא דמלכא לא ליבעו א”ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ודלמא מלכא הוה בהדייהו א”נ הרמנא דמלכא הוו נקיטי אי נמי בין מלכא למלכא הוה דכתיב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה אלא סמוך אהימנותא דשלמה2

Tosafos wonder why this does not constitute “derision” toward the authority of King Solomon:

איזיל ואחזי היכי איתא מילתא. אע”ג דכה”ג חשיב בהמוכר הספינה (ב”ב עה.) מלגלג גבי ההוא תלמיד דאמר ליה רבי יוחנן אם לא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה שאני הכא שבא לברר הדבר ולהודיע איך ידע שלמה:3

Maharsha and Maharam Schiff suggest other answers; Maharsha proposes that as per classic rationalist doctrine, it is incumbent to analytically corroborate the elements of the received tradition:

כתבו התוספות … והוא דחוק דשלמה ודאי ברוח הקודש ידע ואמרה אבל הנראה דאין זה מלגלג כמו שכתב בעל חובות הלבבות בדברים התלוים באמונה אף שידע אותם בקבלה צריך כל אדם לחקור אותם במופת4

Maharam Schiff, citing “Mahari Segal”, points out that R. Shimon was merely following King Solomon’s expressed directions:

בתוספות בד”ה איזיל ואחזי כו’ מלגלג כו’. שמעתי מהרר”י סג”ל ז”ל דשלמה אמר לך אל כו’ ראה כו’ אמר איזיל אחזי כו’ וק”ל:5

We close, of course, with the relevant stanzas of Kaveret / Poogy’s crazy, brilliant classic ,Yo Ya (h/t: Menachem Mendel, lyrics, YouTube):

היה לי דוד כזה בטלן
שהתעצל לנוח.
היה הולך לנמלה
חוזר בלי מצב רוח.

לו היה פחות טיפש
אז ודאי ידע שיש
גם תוספת לפתגם:
ראה דרכיה וחכם.

Update: Further discussion of the song.

  1. משלי ו:ו – קשר []
  2. חולין נז: – קשר []
  3. שם ד”ה איזיל ואחזי היכי איתא מילתא []
  4. מהרש”א, חדושי אגדות שם []
  5. חדושיו שם []

Whom the Judges Shall Not Condemn

A couple of weeks ago, we raised the question of whether Moshe Haim the blacksmith was indeed required to repay double the amount (כפל) that he had stolen. The key issue is whether there is a moral obligation to pay קנס in the absence of a formal ruling by a Beis Din, such as in contemporary times, when Beis Din is not authorized to judge קנסות, or in the absence of the testimony of witnesses.

The consensus is that he is not; the ספר החינוך seems to disagree, although even this is not certain, as we shall see. In the remainder of this post, we shall cite some prominent sources on the topic.

Tosafos state explicitly that there is no obligation to pay קנס, even לצאת ידי שמים, in the absence of a formal judicial verdict:

Tosfos

[דוקא] בממון הוא דאמר רבא בהשוכר את הפועלים (ב”מ צא. ושם) אתנן אסרה תורה אפי’ בא על אמו דמיחייב בבא לצאת ידי שמים אבל קנס לא מיחייב אלא ע”פ ב”ד כדאמרי’ אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו1

ספר החינוך apparently disagrees:

ואלו הדינין [נזקי קרן] הנקראין דיני קנסות, כבר אמרנו שאין דנין אותן אלא בית דין הסמוכין ובארץ ישראל. אבל המזיק חייב לשלם בדיני שמים בכל מקום, ואם תפש הניזוק אין מוציאין מידו בשום מקום.2

מנחת חינוך, however, inclines toward the view of Tosafos, and suggests that the חינוך may be referring to the specific case of נזקי קרן:

ועיין .. בקצות החושן … ומובא לעיל בחיבורי, … וגם נראה לומר דחצי נזק אפשר לומר דחמור, דכיון דעל כל פנים הזיק ומשלם פחות ממה שהזיק, … מה שאין כן בשאר קנסות3

ובאמת בקנס [היכא דשייך קם ליה בדרבה מיניה] כיון דפטור מן הדין לא שייך לצאת ידי שמים, עיין כתובות .. תוספות … וגם כיון דהבית דין אין מחייבים אותו אם כן ממילא אינו חייב כלל, דאשר ירשיעון אלקים כתיב, דקנס אינו חייב אלא על פי בית דין …4

His tersely stated distinction is conceptually difficult; even if the penalty of נזקי קרן is “stringent”, it is nevertheless governed by the rule of אשר ירשיעון אלקים.

The קצות החושן and his brother the תרומת הכרי both maintain that there is no obligation:

דע דבשלחן ערוך כאן אינו מחלק בין דיני קנסות ממש, ושאר גזילות וחבלות וכל מילי דלא שכיח ולית ביה חסרון כיס, אבל ההבדל מבואר דממון ממש אף על גב דלא דיינינן ליה בזמן הזה כיון דלא שכיחי ולית ביה חסרון כיס, מכל מקום לצאת ידי שמים הוא בעצמו צריך לשלם וגזלן הוא אם אינו משלם, אבל קנס ממש לא שייך בהו דינא דשמים משום דכל דיני קנסות אין הדבר תלוי רק אשר ירשיעון אלקים ואם אין הבית דין דנין אותו לא שייך בהו דינא דשמים …

אבל גבי ממון אף על גב דלא שכיחי ולית ביה חסרון כיס דאין הבית דין דנין אותו עכשיו, אבל הוא גזלן אם אינו משלם דלא איברי סהדי אלא לשקרי ובית דין אין צריך אלא להציל את עשוק מיד עושקו.5

דע כי דין קנסות נשתנה מדין הממונות בזה, כי בדיני ממונות לא אברי סהדי ודייני אלא לרשיעי [ע’ קידושין סה:] שגוזלים ממון חבריהם ואינם רוצים להחזיר ואז (יצטרף) [יצטרך] התובע לדפוק על פתחי הדיינין ועליהם לאשור חמוץ ולשבר מטה רשע אבל האיש הנלבב את אשר נושה ברעהו שלם ישלם, אבל דיני קנסות לא כן הוא שלעולם לא מחייב לשלם לו מדעתו עד שיחייבהו הבית דין דוקא כי בדיני קנסות אין החיוב מתחיל כלל רק משעת העמדה בדין ואילך, ואפילו לצאת ידי שמים לא מחויב אם לא העמידו בדין ולא חייבהו הבית דין,6

For more information on this topic, see the discussion and sources in the notes to the editions of the קצות החושן and תרומת הכרי mentioned in the notes to this post.

The remaining two questions that we raised in our original post are left as exercises for the reader.7

  1. תוספות כתובות לג: ד”ה לאו משום דלא מיחייב – קשר, ועיין רש”ש שם []
  2. ספר החינוך (מכון ירושלים: תשמ”ח), מצוה נ”א ריש אות י”ג עמוד ר”ס []
  3. מנחת חינוך שם []
  4. מנחת חינוך מצוה מ”ב אות ב’ עמוד רט”ו []
  5. קצות החושן (מורשת הישיבות: ירושלים תשס”א), שם ס”ק א’ []
  6. תרומת הכרי (מכון ירושלים – תשנ”ז), סימן א’ אות א’ עמוד כ’ ד”ה ואחר הוצעה זו []
  7. Regarding the court’s pivotal decision to obligate Rahamim to take an oath, see שלחן ערוך חו”מ סימן עה סעיפים כא-כג, and an analysis of the question of who is entitled to the second Lira should begin with the very first Sugya in בבא מציעא פרק המפקיד. []