ללמוד וללמד, לשמור ולעשות: נשים מברכות ברכת התורה מפני שיש להן ללמוד מצות הנוהגות בהן

The introduction to this series broached the question of whether the obligation of women to study the area of Halachah that is relevant to them is included in the מצות תלמוד תורה; this post presents the basic, standard literature on the topic implying the affirmative.

The discussion begins with a letter of Maharil to his Mehutan, addressing the latter’s perplexity about the custom of women to recite ברכת התורה even though they are not only exempt from the obligation to study Torah, but actually discouraged from such study; Maharil offers a number of justifications, including the declaration of Semak that women are obligated to study the commandments that apply to them:

לחיים ולשלום יוחק אהובי מחו[תני] הר’ יושוע ס”ל שי’, … שוב תמהת על הנשים שמברכות ברכת התורה וחלקת דלא דמי לשופר ולולב משום דכתב הרמב”ם כאילו מלמדה תפלות, הא לאו פירכא היא ותשו’ בצידך.

דדוקא תורה שבעל פה ולא שבכתב,

ודווקא המלמד לבתו אבל היא שלמדה בעצמה יש לה שכר כאינה מצוה ועושה שהיא מכוונת לטוב’.

ועוד הרי בהקדמת סמ”ק כתב שיש להן ללמוד מצות הנוהגות בהן ויש לה שכר טובה, ראייה מגוי העוסק בתורה כו’.

ועוד נראה דעדיף משאר מצות שפטורות מהן, דרבנן תקנו פרשת וידבר משו’ [וידבר ד’ אל משה] נגד התמיד כדאמר מר כל העוסק בפרשת עולה כו’, ואטו נשים מי לא מחייבי בתמיד וקרבנות כמו אנשים, הא חייבות בתפילות וכנגד תמידין תקנו, ואם כן מחייבי נמי לסדר ענייני קרבנות, קראי, ושמא נמי מתני’ דאזהו מקומן. ותפלות אין שייך דאינן מבינות, ומכל מקום הוי כאילו הקריבו קרבן משום עקימת שפתים, דליגרוס איניש אף על גב דלא ידע [מאי קאמר] ופשיטא דאיש חייב לברך אף על גב דאין מבין קריאתו וגרסתו,

ועוד הרי מכניסות את עצמן לקריאת שמע ולפסוקי דזימרה נמי מחייב’ בהו וכמ’ שבחות באיכ’ בהני קראי.1

A shortened version of Maharil’s responsum appears in the Agur and is cited in Beis Yosef:

כתב מהר”י מולן הא דנשים מברכות ברכת התורה אף על גב שאינן חייבות. ולא עוד אלא שאמרו רז”ל כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות זהו בתורה שבעל פה אבל לא תורה שבכתב וכן כתב הרמב”ם. ואף על פי שלשון הברכה מלעסוק בדברי תורה משמע תורה שבעל פה מכל מקום אין לשנות מטבע הברכות. ועוד כי הן מברכות על קריאת הקרבנות ותפלה כנגד קרבנות תקנום והם חייבות בתפלה ואם כן חייבות גם כן בקריאת העולה והקרבנות וכל שכן לדברי הסמ”ג2 שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינין השייכין להן עד כאן לשונו.3

As we shall show in the remainder of this post, the basic ruling of Maharil and Agur, as well as the specific argument from the Semak, are accepted by the preponderance of Poskim, although there are a couple of exceptions, as we shall discuss, בג”ה, in a future post. One very serious problem, which we shall also discuss, is that Maharil himself elsewhere flatly contradicts his claim here, insisting that women are not to study any part of Torah, but that they are rather to acquire the general, fundamental principles by “tradition”, not through formal study, and to ask שאלות when unfamiliar situations arise.

Maran succinctly rules in accordance with Maharil, although he unfortunately gives no indication of which of his arguments he accepts:

נשים מברכות ברכת התורה:4

Maran’s two primary standard-bearers, however, Taz and Magen Avraham, both cite the explanation that women are obligated to study the Halachos that pertain to them:

דאף על פי שאינם חייבות בלימוד ולא עוד אלא כל המלמד בתו תורה כאלו למדה תיפלות היינו תורה שבעל פה אבל לא שבכתב ועוד כי הם חייבות לומר פרשת התמיד שהוא במקום הקרבן וכל שכן לסמ”ג דסבירא ליה נשים חייבות ללמוד דינים השייכים להם (בית יוסף):5

דהא חייבות ללמוד דינין שלהם כמ”ש ביו”ד סימן רמ”ו סעיף ו’ ועוד דחייבות לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבות בתפלה ואם כן קאי הברכה על זה [בית יוסף בשם אגור] עמ”ש סימן קע”ז סעיף ג’6

Indeed, Magen Avraham is so enamored of the idea that that women are obligated to study the Halachos that are relevant to them that he uses it to justify the custom of women to include the phrase ועל תורתך שלמדתנו in Birchas Ha’Mazon, in apparent contradiction to the Talmudic position codified by Rema:

ונשים ועבדים לא יאמרו ברית ותורה, דנשים לאו בני ברית נינהו ועבדים לאו בני תורה נינהו:7

לא יאמרו ברית ותורה … תורה ומלכות אינה לא בנשים ולא בעבדים … וצ”ע על מה סמכו עכשיו הנשים לאומרה והל”ח נדחק לתת טעם לדבר

ובבד”ה כתב דנשים הוי כגברים שאין נקרא אדם כשיש לו אשה ואם כן ה”ל שניהם גוף אחד עכ”ל נדחקו כדי ליישב המנהג

ולע”ד קשה דהא אמרינן סוף סימן מ”ז דנשים מברכות ברכת התורה משום דחייבות ללמוד מצות שלהם וכן פסק ביו”ד סימן רמ”ו סעיף ו’ ואמרינן כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים אם כן למה לא יאמרו על תורתך שלמדתנו … והא דקאמר בגמרא דרב חסדא [לא היה אומר ברית ותורה משם דרב חסדא] [נה”ח] היה מזמן ומוציא אף הנשים ולכן לא אמר ברית ותורה שאינה שוה לנשים כאנשים דעל כל פנים האנשים .. [לומדים] כל התורה8

And as noted by Magen Avraham, Rema, too, codifies an obligation for women to study relevant Halachah:

ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה9

Rav Ya’akov Emden also endorses Maharil’s idea that the obligation to study the relevant Halachos generates a מצות תלמוד תורה, and even seems to consider it the most plausible of Maharil’s various suggestions:

וכתב עוד [האגור] דנשים מברכות ברכת התורה כו’ ועוד כי הן מברכות על קריאת הקרבנות כו’.

איני מוצא טעם בזה, כי אין שייכות לנשים בקרבנות אלא מה שהוא לחובת עצמן כגון קני זבה ויולדת, ואף בתפלה אינן חייבות אלא משום דרחמי היא כדאיתא בגמרא בהדיא.

אבל מה שכתב עוד (מודה) [טעם] דחייבות ללמוד דינין הצריכין להן, הוא טעם לשבח.10

Sha’agas Aryeh, too, apparently accepts Maharil’s idea, to the extent of marshaling it to counter an argument exempting women from the commandment to write a Sefer Torah due to the fact that they are not obligated to study Torah:

ואפילו לפי מה דמשמע לכאורה מדברי הרא”ש (בהלכות ספר תורה שלו סימן א’) דעיקר מצות כתיבת ספר תורה הוא משום כדי ללמוד בה … מכל מקום הא כתבו רבוותא דנשים מברכות ברכת התורה הואיל וחייבות ללמות מצות הנוהגות בהן … אם כן .. אין לנו טעם לפטור את הנשים ממצוה זו.11

In a future post in this series, we shall, בג”ה, discuss Beis Ha’Levi’s rebuttal of this.

1. שו”ת מהרי”ל החדשות (מכון ירושלים תשל”ז), סימן מ”ה עמודים נב-נג [↩]
2. כבר העירו כמה אחרונים שדבר זה באמת לא נמצא בסמ”ג, בתוכם שו”ת חקרי לב או”ח סימן י’ סוף ד”ה עמדתי, ושיורי ברכה או”ח סימן מ”ז אות ד’ ד”ה עין רואה. אולם עכשיו שזכינו לאור דברי מהרי”ל שהם המקור לדברי האגור, מובן הענין – גירסא זו משובשת, וכמו שראינו, שהציון הוא להסמ”ק בהקדמתו, וכבר העיר בזה רב יהודה לייב צירלסן בספרו לב יהודה (ירושלים תשכ”א) עמוד קס”א – קשר, כמו שהובא בשו”ת ציץ אליעזר חלק ט’ סימן ג’ אות ו [↩]
3. ספר אגור (ויניציא) דיני תפילה עמוד ג: – קשר (ניו יורק תשי”ט) הלכות תפלה עמוד ג. – קשר, הובא בבית יוסף או”ח סימן מ”ז [↩]
4. שלחן ערוך שם סעיף י”ד [↩]
5. ט”ז שם ס”ק י [↩]
6. מגן אברהם שם ס”ק י”ד [↩]
7. הגהת רמ”א או”ח סימן קפ”ז סעיף ד [↩]
8. מגן אברהם שם ס”ק ג [↩]
9. שו”ע יו”ד סימן רמ”ו סעיף ו’ בהגה [↩]
10. מור וקציעה (מכון ירושלים: תשנ”ו) שם סוף הסימן [↩]
11. שו”ת שאגת אריה (מכון “שער משפט”: ירושלים תשס”ב) סימן ל”ה עמוד רכ ד”ה ואפילו [↩]