ללמוד וללמד, לשמור ולעשות: לימוד התורה של נשים רק בגדר הכשר מצוה

Previous posts in this series: I, II

The previous post in this series closed with Sha’agas Aryeh’s argument that women’s exemption from the commandment to study Torah cannot serve as the basis for their exemption from the commandment to write a Sefer Torah, since they are nevertheless still obligated to study “the commandments that apply to them”. As noted by Rav Aharon Feldman and Susan Handelman, Beis Ha’Levi rebuts this, explaining that women’s Torah study is not essentially a fulfillment of the commandment of Talmud Torah, but a mere means to the end of the fulfillment of her general obligations:

והנה כל דבריו נפלאו ממני. דודאי נוכל לומר דמשום הכי פטירי ממצות כתיבה משום דאינם במצות לימוד וכן מצאתי בספר החינוך מצוה תרי”ג שכתב וז”ל ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים שכן חייבין בתלמוד תורה וכמו כן לכתוב אותה ולא בנקבות הרי להדיא כן דמשום דאינם בלימוד פטורין מכתיבה …

גם מה שהקשה מהא דחייבות בלימוד מצות הנוהגות בהן וראייתו מהא דכתבו דמברכות ברכת התורה לא קשה כלל וכמו שנבאר: דזה לשון האגור הביאו הב”י … ואם נפרשם כפשוטם בודאי קשה טובא על הסמ”ג דהיאך יעלה על הדעת דנשים חייבות בלימוד ומקרא מלא דיבר הכתוב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם ובמסכת קידושין דף כ”ט [ע”ב] אמרינן דאשה אינה מחוייבת ללמד את בנה תורה דכתיב ולמדתם וכתיב ולימדתם מי שמצווה ללמוד מצווה ללמד לבנו ונשים דאינם מצוות ללמוד אינם מצוות ללמד את הבן ולהסמ”ג הא גם אשה מחוייבת ללמוד במצות הנוהגות בהן.

ועוד קשה דהרי בסוטה דף כ”א [ע”א] תנן אם יש לה זכות תולה לה ופריך זכות דמאי אלימא זכות דתורה הא לא מפקדה אלא זכות דמצוה מי מגני’ כולי האי הרי דלא משכחה הגמרא זכות דתורה גבי נשים כלל.

וגם בחגיגה דף ג’ [ע”א] איתא הקהל את העם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף כו’ והביאו התוספות שם דברי הירושלמי [פרק א’ הלכה א’] דקאמר עלה דלא כבן עזאי דקאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה וכן הוא בתוספות סוטה דף כ”א ד”ה בן עזאי וע”ש ואכתי קשה דלמה אמר לשמוע ולא אמר גם בנשים דבאות ללמוד מצות דידהו.

אלא ודאי דגם במצות שנוהגות בהן אין בהם מצות תלמוד תורה כלל כמו דהוי באנשים דבאנשים הוי הלימוד מצות עשה וכמו הנחת תפילין וכשלומד מקיים מצות עשה … אבל בנשים אין בלימודם שום מצוה כלל מצד עצמו רק הסמ”ג כתב דמכל מקום מחויבים ללמוד מצות הנוהגות בהן כדי שתדע היאך לקיימם וזהו דמחלק בחגיגה אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע וכן כתבו להדיא התוספות בסוטה דף כ”א [ע”ב ד”ה בן עזאי] דהך לשמוע היינו כדי שתדעו היאך לקיימם יעו”ש אבל הלימוד בעצמו לא הוי שום מצוה כלל אצלם ואם כבר בקיאה היא בדינים שלה ויודעת היאך לעשות שוב אינה צריכה ללמוד עוד אפילו להסמ”ג. …1

How, then, can Maharil utilize the women’s obligation to justify their reciting ברכת התורה if they are not actually fulfilling the commandment of Talmud Torah? Beis Ha’Levi explains that the ultimate basis for the blessing remains the Halachic position that they may recite blessings on commandments in which they are not obligated, and the mustering of their obligation to study the laws in which they are obligated is merely to justify their study as legitimate, and not תיפלות:

והא דכתב האגור דלהסמ”ג מברכות ברכות התורה אף על גב דכתבנו דגם להסמ”ג אינם מקיימות שום מצוה בלימודם. מכל מקום ניחא שפיר דהנראה דכוונת האגור הוא בדרך אחר דסבירא ליה להאגור דנשים יכולות לברך ברכות התורה ואף על גב דפטורה וכמו דמברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא אף על גב דפטורות והוא הדין לברכת התורה. ורק דהוי ס”ד דתורה שאני מכל מצות עשה שהזמן גרמא דבכל המצות אף על גב דפטירי מכל מקום הא ליכא איסורא אם הם מקיימים אותם אבל בתורה הא איכא איסורא וכדאמרינן דכל המלמד בתו תורה כאלו למדה תיפלות וזהו שכתב האגור וז”ל ואף על גב דאינם חייבות ולא עוד אלא שכל המלמד בתו תורה פירוש דהכל הוי חדא קושיא דאם כן הא אינו דומה כלל לשארי מצוות עשה שהזמן גרמא מכל מקום הרי הם חייבות לומר פרשת קרבנות וכל שכן להסמ”ג דחייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן פירוש דחייבות ללמוד כדי שתדע היאך לעשות אם כן הא פשיטא דעל זה לא קאי הך דכאלו למדה תיפלות דהרי אדרבה מחוייבות הן ללמוד ושפיר מברכות אף על גב דאינה מקיימת מצוה בלימוד וכמו דמברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא.

וכיון דנתברר דבלימודה ליכא מצות עשה כלל הרי בודאי דנוכל לומר דמשום הכי אין עליהם מצות עשה של כתיבת ספר תורה וכמו דחזינן דלא משכחא הגמרא בחגיגה טעם על מה דחייבות בהקהל רק משום דבאות לשמוע ולא משום לימוד וסברא דלשמוע הא לא שייך בכתיבת ספר תורה:

It seems clear, however, that in addition to Sha’agas Aryeh, Taz and Magen Avraham, who both cite Maharil’s suggestion in justification of women’s reciting ברכת התורה, also took it at face value, rather than in accordance with Beis Ha’Levi’s reinterpretation, for neither of them so much as mentions the rule that women recite blessings on מצות עשה שהזמן גרמא, and Magen Avraham does not even allude to the problem of תיפלות; from Beis Ha’Levi’s perspective, this would be עיקר חסר מן הספר.

Hida, though, does seem to endorse an interpretation of Maharil similar to that of Beis Ha’Levi:

נשים מברכות ברכת התורה. דחייבות ללמוד דינים דשייכי להם. … וקצת קשה דאם כן מאי פריך בשבת דף ל”ג [ע”ב] אר’ שמעון דאמר אסכרה בעון ביטול תורה נשים יוכיחו אימא מפני שמבטלת ללמוד דת הנשים מדינים דשייכי להו.

והיה אפשר לומר דמ”ש חייבות ללמוד דיני נשים לאו דוקא חייבות אלא הכי קאמר דטוב וישר להן ללמוד מידי דשייך להו אבל אינו חיוב גמור וכן משמע מדברי הרב בית חדש ע”ש ובמג”א כאן וסימן קפ”ג:

אבל היותר נכון דחיובם אינו מצד מצות תלמוד תורה דודאי פטורות הן אמנם חייבות מיהא למען דעת הדינים שלהן ואי בקיאי בהן תו ליכא עלייהו שום סרך חיוב ללמוד וק”ל:2

It must be conceded that there is indeed an extremely compelling case against taking Maharil at face value, for he himself elsewhere emphatically rejects the very idea that women are obligated to engage in any sort of formal study of Torah! He denies that such study is necessary to enable them to fulfill their commandments, insisting that they can learn the basic rules and principles via tradition, and ask שאלות as necessary. Women such as Bruria, he concludes, undertook the study of Torah on their own, without the blessing of the establishment, which maintained that נשים דעתן קלות, and indeed, הוכיחה סופה על תחילתה:

[שאלה שנשאלה למהרי”ל:] המלמד בתו תורה למה כמלמדה תפלות, והלא כל מצות עשה שלא הזמן גרמא חייבת בו וכל מצות לא תעשה כמעט, ואיך ידעו אם לא ילמדו, ומשכחנא כמה נשים גדולות בתורה כמו ברוריא, וכאלה רבות, ואמרו רבותינו בימי חזקיהו כו’ עד לא מצאו תנוק ותנוקת כו’.3

[תשובת מהרי”ל:] וללמוד לנשים אף על פי שצריכות לקיים כל לא תעשה ועשה נמי שלא הזמן גרמא, מכל מקום אין ללמדה דהוי כמלמדה תפלות כדאיתא פרק היה נוטל ויליף ליה מ-אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכמה בלבו של אדם נכנס’ בו ערמומית, וכן פירש רש”י ז”ל מתוך כך תעשה הדברים בהצנע, ואם כן חיישינן שמא תבא לידי קלקול לפי שדעתן קלות, ואפילו כי היא מצוה קרינן ביה עת לעשות כו’ דיצא שכרו בהפסדו, וכל שכן דאינן מצוות. [ודמי להאי שאסרו ללמוד לתלמיד שאינו הגון וכתיב מה תתהלל רשע וגו’].

ואי משום דידעו לקיים המצות, אפשר שילמדו על פי הקבלה השרשים והכללות וכשיסתפקו ישאלו למורה כאשר אנו רואים בדורינו שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל על פי הקבלה מבחוץ, ובימי חזקיה שהיה טומאה וטהרה נוהג, והוא בכל יום, היו בקיאות בו ומייתי ראיה שהיה מרביץ תורה בישראל כי אלולי שהיתה הרבצת תורה באנשים מנא להו לנשים, עמי הארץ, ולתנוקות לידע כל זה, וכן צריך לומר דהא קאמר נמי תנוק ותנוקת, וכי סלקא דעתך שלמדו כל זה, אלא על פי קבלת אביהם שהיו בקיאין וגדולים בתורה הכי נמי נשים, ועבד[ים] נמי חייב[ים] בכל המצות שהאשה חייבת בהן ואסור ללמדן תורה, ואפילו הכי מצינו מהם שהיו גדולים בתורה כגון טבי עבדו של ר’ גמליאל שהיה ישן תחת המטה לשמוע דברי חכמים כדאיתא בתו’ דסוכה וכן שפחתו של רבי וכהאי גוונא טובא בתלמודא, וברוריה וכיוצא בזה.

אי נמי שעל פי אביהם עשו וצריך לומר דאביהם סבר[י] כבן עזאי דאית ליה פרק היה נוטל חייב אדם ללמד בתו תורה כו’.

אמנם יותר נראה לי שמעצמם עשו שהרי ברוריה הוכיחה סופה על תחילתה שלא סמכה על דברי חכמים שאמרו נשים דעתן קלות, וראש לחכמים אמר אני ארבה ולא אסור ולא אטה כו’, והכי נמי סמכה על צדקתה שלא תעבור על [ידי] הלמוד. ואפילו לדברי מר נמי אין מיושב שהרי מה לה דברי הימים פרק תמיד נשחט רק תורה שיש בה המצות היה לה ללמוד, אלא לא מטעם זה עשתה אלא כדפרישית, שמרצון נפשה עשתה.4

The blatant contradiction between this responsum of Maharil and the one which opened our discussion is raised by Hida:

ועוד קשיא לי הדל … והרי שמעינן למהרי”ל איפכא …

עין רואה דגדול אחד שאל למהרי”ל שהנשים היה להם ללמוד שהם חייבות בכל לא תעשה כו’ ואשכחן ברוריה ומהרי”ל דחה דבריו וסבר דאסור ללמוד ומפי הקבלה ומבחוץ ידעו הדינים והוא מה שכתב האגור בשמו והעתיק לשונו שחייבים ללמוד הדינים שלהם והיינו כסברת הגדול שדחה בתשובותיו.

ותו קשה שהכא כתב זה משם הסמ”ג ואם כן הרי הסמ”ג סבר כדעת הגדול שהביא .. והגם כי כעת לא ידענא היכא איתא לסמ”ג וגם הרב חקרי לב פשפש ולא מצא מכל מקום סמכינן אהמנותיה5 ואיך בתשובותיו דחה לדברי הגדול שסבר כן כדעת הסמ”ג. …

[ואכתי פש גבן ליישב דברי מהרי”ל …] ואומר דיש ליישב קצת שליש ישו”ב והוא דגם אם נאמר כמו שכתב מהרי”ל ז”ל בתשובה .. דגם ללמוד דינין שחייבות אפילו פשטן אסורות דלא גרע מתורה שבכתב דאסרו לכתחילה גם דבתורה שבכתב לא הוי כאילו מלמדה תפלות מכל מקום הראשונים התירו ללמד לנשים התפילה פרשת התמיד והקטורת ופרק אזהו מקומן וכיוצא דבהא לחוד דהוא סדר תפילה וקרבנות אין לאסור ומזה לא .. ללמוד אפילו תורה שבכתב .. הנשים והמון ישראל המלמדים נשותיהן דשאני תפילה וסדר קרבנות שהיא כתפילה שנשים חייבות אבל ללמדן תורה ואפילו שבכתב לא אדהכי והכי הרוחנו ותצא דינ”א דנשים מברכות ברכת התורה כיון דהותרו ללמוד סדר קרבנות ותפילה וכמו שמברכים מרבית עמי הארץ אנשים שתשש כחן כנקבות ולא ידעו כי אם סדר תפילה.

ואלה הם דברי האגור ופירושם כתב מהר”י מולן הא דנשים מברכות ברכת התורה כלומר דכך נוהגות מדורות ראשונים אף על גב דאינן חייבות ולא עוד אלא כד’ תפלות זהו בתורה שבעל פה לא בתורה שבכתב כלומר דאינו מלמדה תפלות ואין הכי נמי דלכתחילה אין ללמדם אפילו תורה שבכתב אבל לא יבצר שלא ידעו איזה פסוקים או שלמדו ממה שאומרים אביהם לעצמם ועוד כי הן מברכות על קריאת קרבנות כו’ והם חייבות בתפילה ואם כן חייבות בקריאת העולה והקרבנות כלומר לאו דוקא חייבות רק דיש מקום פטור ללמדם סדר תפילה וקרבנות אף דאין ללמדם תורה דסוברת דדוקא תפילה ואביזרא שרי וחובה להם וכן המון ישראל שאינם תלמידי חכמים סוברים דחובה ללמד לבנותיהם תפילה והנלוה עמה ואם כן יכולות לברך וסיים וכתב וכל שכן לדברי הסמ”ג שהנשים חייבות ללמוד הדינין השייכין להן כלומר דעתי שאינן יכולות ללמוד הדינין השייכין להן וכמו שכתב בתשובותיו כמדובר ועם כל זה מברכות על סדר תפילה וקרבנות וכל שכן לדברי הסמ”ג שכתב שחייבות ללמוד הדינין השייכין להן דלדידיה שפיר יכולות לברך ובמה שכתבנו נסתלקו כמעט כל קיוהי ותיוהי: …

ודע דמהרש”ל גם כן כתב דנשים מברכות ברכות התורה כמו שכתבו הרב פרישה ודרישה והרב ב”ח בשמו סימן מ”ז ומדברי הרב ב”ח שם משמע דמהרש”ל כתב דמצא כך כתוב על שם הראב”ד והרב דרישה ז”ל כתב משם מהרש”ל דמצוה לנשים ללמוד המצות המחויבות בהן ואפילו גוי אמרו בעבודה זרה גוי ועוסק בתורה טוב יותר מכהן גדול ומתרצי התוספות שאיירי בעוסק בז’ מצות שנצטוה עכ”ל …

והרב ב”ח משם מהרש”ל עצמו כתב בסיגנון אחר וז”ל דהנשים שייכות בדברי תורה כשלומדת מצות הצריכות לה דאפילו גוי דאם עסק בתורה חייב מיתה אמרינן פרק ד’ מיתות דעוסק בשבעה מצות בני נח עדיף מכהן גדול כל שכן אשה וכך כתב בית יוסף בשם האגור עכ”ל

עיניך הרואות דמייתי מהמקור מסוגיית ד’ מיתות וגם דייק בלישניה לומר דהנשים שייכות בדברי תורה כשלומדת מצות הצריכות לה ולא כתב חייבות כמו שכתב האגור ולא מצוה לנשים כמו שכתב הרב דרישה רק כתב דשייכות בדברי תורה כו’ והאי לישנא טפי מעלי דאין חייבות ואינו מצוה להם מצד תלמוד תורה רק שייכות ושרי להו ללמוד פשטי הדינין כמ”ש לעיל לדעת עיקרן וכללותן לבד כדי שידעו לקיים ובזה לבד נמצא דיש להם שייכות בתורה דשרי להו לברך

ואפשר לומר דגם חייבות שכתב האגור או מצוה שכתב הרב הדרישה אינו מצד תלמוד תורה רק למען דעת הדינים ומכל מקום יש להם שייכות ומצוה הן עושות לדעת המצות ולכן יכולות לברך ואפילו החולקים על רבינו תם שאינם מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא יש מקום לומר דבמצות עשה שהזמן גרמא אין להן שייכות כלום מה שאין כן בתורה יכולות לברך כי שיח וכי שיג להם …

ובהכי ניחא דמשמע מהש”ס בשבת דף ל”ג ומסוטה דף כ”א דנשים אינן חייבות בתלמוד תורה כלל וכמו שכתב אני בעניי בפתח עינים שם בשבת וברכי יוסף סימן מ”ז דהגם שלומדות הדינין לדעת עיקרן מכל מקום אין להן חיוב מצד תלמוד תורה אלא לדעת הדינין ואם ידעום בקבלה מאביהן ובעליהן סגי ואם כן נמצא דמצד מצות תלמוד תורה אין להם חיוב

ועל פי האמור לא קשה מה שהקשה הרב מגן אברהם … על מ”ש דנשים לא יאמרו בברכת המזון ועל תורתך שלמדתנו דהא חייבות ללמוד הדינין שלהם ואמרינן כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים עכ”ד6

ולפום מאי דאמרינן ניחא דהא דלומדות הדינין הוא כדי שידעו לקיימן לא מצד מצות תלמוד תורה וכמו שכתבנו לעיל ומ”ש כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים היינו על קבלת המצות אבל לא על לימוד התורה דנשים פטורות ולכן אין לומר ועל תורתך שלימדתנו דהוא תלמוד תורה ממש ועיין מה שהאריך הרב אליה רבה שם7

1. שו”ת בית הלוי (בני ברק תשס”ז) חלק א’ סימן ו’ עמודים מה – מו [↩]
2. ברכי יוסף או”ח סימן מ”ז אות ז’ – קשר [↩]
3. שו”ת מהרי”ל (מפעל תורת חכמי אשכנז: מכון ירושלים תש”מ) סימן קצ”ג שאלה ז’ עמוד שח [↩]
4. שם סימן קצ”ט עמודים שטו-ז [↩]
5. עיין הערתינו פה [↩]
6. הבאנו דבריו פה [↩]
7. שיורי ברכה (שאלוניקי תקע”ד) או”ח סימן מ”ז אות ד’ עמוד ד:-ה: – קשר [↩]