Month: October 2011

Currency Trading and Ona’ah

For C.S.

Rabbi Meir Orlian writes:

silver sale

“Mazal Tov,” Sol said to his friend, Yisrael. “I
heard you had a boy recently!”

“Thank you,” said Yisrael. “The pidyon haben, redemption of the firstborn son, will
take place next week.”

“Mr. Kahn has five real silver coins with the proper weight of 3.4 ounces,” said Sol. “He offers to sell the coins, if you want, so that you can do the pidyon with real silver coins that you bought.”

“How much do they cost?” asked Yisrael?

“At my son’s pidyon haben three years ago, the value was about $50,” said Sol. “Silver went up, though.”

Yisrael arranged with Mr. Kahn to serve as the officiating kohen at the pidyon. “I’d like to buy the silver coins from you,” he added.

“Sure,” said Mr. Kahn. “They’re worth $100 now.”

On the day of the pidyon, Yisrael paid Mr. Kahn $100 for the coins. He then gave them to him for the pidyon haben ceremony.

“How much were the coins?” Sol asked afterwards.

“Mr. Kahn asked for $100,” Yisrael said.

“That’s all?” said Sol. “I saw yesterday that silver prices have rocketed over the past two years. The 3.4 ounces for pidyon haben are now worth $140.”

“You’re kidding,” said Yisrael with dismay. “That’s not good!”

“What’s the problem?” said Sol. “You saved yourself $40!”

“There is a concept of ona’ah, overcharging or underpaying,” answered Yisrael. “If the discrepancy between the price paid and the item’s value is more than 1/6, the sale is annulled. I underpaid by 30%, so the coins may not have been mine at all!”

“But Mr. Kahn only asked for $100,” said Sol. “You didn’t try to cheat him.”

“Yes, but he erroneously thought that was the value,” said Yisrael. “He wasn’t trying to give me a discount.”

“I don’t know,” said Sol with a shrug. “But I have Rabbi Tzedek’s phone number if you want to give him a call.”

“That would be great,” said Yisrael.

Sol gave Yisrael the number, and he called Rabbi Tzedek.

“I bought coins from Mr. Kahn for pidyon haben, but he greatly undervalued the coins,” he said. “Is this ona’ah? Is there a problem with the pidyon?”

“This is definitely a case of ona’ah, mispricing, and Mr. Kahn can annul the sale of the coins (C.M. 227: 4; see also Aruch Hashulchan 227:2),” said Rabbi Tzedek. “However, there is no problem with the pidyon haben.”

“Why not?” asked Yisrael.

“There is an important difference between a mistaken sale, where the wrong object was sold, and a mispriced sale, where there is ona’ah,” explained Rabbi Tzedek. “When the wrong object was sold, the sale is inherently null and void (233:1). However, in cases of ona’ah, the sale remains valid unless the aggrieved party annuls it due to the mistaken price. Therefore, since Mr. Kahn does not care to annul the sale of the silver coins, it remains valid. The coins were yours and your son is properly redeemed.”

“What if he should want to annul the sale later?” asked Yisrael.

“There is a time limit on ona’ah claims,” said Rabbi Tzedek. “Once the person had time to check the proper price and didn’t, he can no longer claim ona’ah. The seller’s right usually does not expire, since he does not hold the item to have it evaluated. However, the value of silver is readily available, without need to show the coins, so his rights would also expire (227:7-8).”1

At first blush, Rabbi Tzedek’s analysis appears correct, for Halachah does explicitly apply the category of Ona’ah (and presumably, therefore, the limitation of כדי שיראה לתגר) to currency trades:

יש אונאה במטבעות עד שתות

כיצד הרי שהיה דינר זהב בכ”ד דינר כסף וצרפה בעשרים דינר או בכ”ח הרי זה מחזיר האונאה היה יתר על זה בטל הצירוף פחות מכאן מחילה

וכן אם היה הסלע חסר שתות והיו מוציאים הסלעים במנין ולא במשקל מחזיר האונאה שאם היו מוציאים במשקל אפילו בכל שהוא חוזר:

הגה ויש אומרים דשיעור אונאה במטבע אחד מי”ב ופחות מזה הוי מחילה יתר על זה בטל מקח:2

But the matter is not quite so simple, as Nesivos seems to assume that a mistake about the exchange rate would actually fall under the rubric of טעות שבמידה ובמנין, and he therefore reinterprets this Halachah accordingly:

נראה דצרפה היינו שלפעמים מטבע א’ חשובה מחבירו ושוה יותר מקצבת המלך אצל השולחני דיש לומר כיון דלפעמים משתכר החנווני חילוף ממטבע למטבע והוי אונאה

אבל אם לא ידע שיעור קצבת המלך של מטבע זו כגון שהמלך קצב המטבע של דינר זהב בכ”ד דינרין והוא היה ממדינה אחרת וסבר שקצבת המלך לא היה רק בכ”א וצירפה בכך הוי כטעות שבמדה ומנין דאפילו בפחות מכדי אונאה חוזר.3

But perhaps Nesivos does not really contradict R. Tzedek’s ruling, since the case that he considers טעות שבמדה ומנין is where a party erred about the governmentally fixed exchange rate; perhaps an error involving a floating, market-set exchange rate would actually be considered אונאה. Indeed, we might argue that that a floating, market-set currency exchange rate is really no different than a market-established price for general goods. After all, the fundamental concept behind אונאה is that of an item’s שער, which Hazal seem to take for granted is a well-defined rate.4

Aruch Ha’Shulhan, however, indeed maintains that the one-sixth rule (and presumably, therefore, the כדי שיראה לתגר limitation) does not apply in the presence of a standard, universal price, based on a fundamental analysis of Rosh of the conceptual basis for the one-sixth rule:

ויראה דכל שאר דברים אפילו פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה כיון שיודע שאין מקחו שוה כל כך. דרחמנא אמר אל תונו בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חבירו אלא שאמרו חכמים דעד שתות הוי מחילה לפי שכך דרך מקח וממכר לפי שהלוקח והמוכר אינם יכולין לכוין דמי המקח בצמצום. ודרך העולם למחול טעותם עד שתות. שאף אם יבא המתאנה לערער לא ישומו השמאין בשוה זה יאמר יש בו אונאה וזה יאמר אין בו אונאה הלכך מקבל עליו שתיקה ואין מערער ומוחל (המוכר). אבל אם המוכר בקי בערך מחבירו והלוקח אין בקי כל כך או אם הלוקח תגר ובקי בערך מקחו יותר מן המוכר אל יאנו זה את זה אם לא שיפרש. חוץ ממטבע כל זמן שלא הגיע לכדי אונאה מותר לכתחלה להוציאה ביפה. שגם אחר יקבלנה מידו ביפה ואין בו הפסד כלל.

או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה ומוסיף עליו דמים יותר מכדי שויו ופעמים שהמוכר מזלזל בשומתו בממכרו לפי שאין חפץ זה ערב עליו או שהוא דחוק למעות הלכך עד שתות הוי בכלל דמי מקח ואין כאן שם אונאה כלל וצ”ע. וירא שמים יצא ידי כולם:5

אמרו רז”ל [בבא מציעא נ:] דיש ג’ מחלוקת בדיני אונאה, פחות משתות, ושתות, ויתר משתות. פחות משתות הוי מחילה, לפי שכן הוא דרך מקח וממכר, שאין הלוקח והמוכר יכולין לצמצם דמי המקח בצמצום, ודרך העולם למחול עד שתות [טור (סעיף ה’)].

ונראה לי שזה אינו אלא בסחורות שאין להן קביעות מקח בצמצום, אבל מה שכל בעלי החנויות מוכרין בשוה כמו קמח ולחם ומלח וכיוצא בהם, אף פחות משתות לא הוי מחילה וצריך להחזיר האונאה, ועיין מ”ש בסעיף ז’, וכן משמע בגמרא [בבא בתרא צה:] דאמר שם פחות משתות לא ידיע וכו’, משמע דדבר הידוע לא הוי מחילה:6

מדברי הרא”ש ז”ל יש ללמוד דאונאת שתות אינה אלא בסחורה שאין כולם מוכרין בשוה בצמצום כמ”ש בסעיף ב’, מדתלי בשומת השמאין, וגם מטעם שלפעמים המקח ערב עליו, וזה אינו שייך בדבר המצוי הרבה וכולם מוכרין בשוה בצמצום (במקח) [כקמח] ולחם ומלח וכה”ג, …

עוד נראה לי דבר אחד מדבריו לקולא, במיני סחורות שאין כל בעלי חנויות מוכרין אותם בשוה, שיש משתכר הרבה בסחורה זו ויש שמסתפק במועט, אין שייך כלל אונאה למי שמשתכר הרבה, כיון שדרך המסחר כן הוא, כיון שיש שמוכרים במקחים כאלו, דהא הרא”ש ז”ל לא תלה הספק אלא משום דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה דאז יש סברא לאסור, ומשמע להדיא דאין כאן מוכרין במקח כזה, אבל כשיש מוכרין במקח כזה אין בזה צד אונאה, ופשיטא שאין להביט על אותם החנונים המזלזלים במקחים ומוכרין בזול, שמקלקלים לעצמם ומקלקלין דרכי המסחר, והם ישאו עון, וכבר אמרו חז”ל [בבא בתרא צא.] מתריעין על פרקמטיא שהוזלה ואפילו בשבת, וכמ”ש באו”ח סימן תקע”ו (סעיף י”ז):7

According to Aruch Ha’Shulhan, it would seem that the category of אונאה would not apply to currency trades, even under a floating exchange rate, as currency is certainly readily available (מצוי הרבה), and universally traded at standard rates (כל בעלי חנויות מוכרין בשוה – setting aside commissions and fees).

  1. R. Meir Orlian, Business Weekly (Business Halacha Institute) October 7, 2011 / 9 Tishrei 5772 (Vezos Habracha) Issue #78 – PDF. [↩]
  2. שלחן ערוך חו”מ סימן רכ”ז סעיף ט”ז [↩]
  3. נתיבות המשפט שם ס”ק י’, ועיין פתחי חושן (אונאה) פרק י”א הערה מ [↩]
  4. The Poskim do consider what they assume is the exceptional case of an item that has no known sha’ar: see, e.g., HM Siman 209 Shach #1 and Mishpat Shalom there and in Siman 227 p. 412, Resp. Beis Yitzhak OH #108 and Pis’he Hoshen 10:13 and 10:1 n. 1 s.v. u’le’idach gisa. [↩]
  5. פסקי הרא”ש בבא מציעא פרק רביעי (הזהב) סימן כ [↩]
  6. ערוך השלחן סימן רכ”ז סעיף ב [↩]
  7. ערוך השלחן שם סעיף ז. ועיין פתחי חושן פרק י”א הערה ב’ ד”ה בערוה”ש, ופרק י’ הערה א’ ד”ה בפרק י”א הערה א [↩]

Lateral Thinking Revisited

About three and a half years ago, we discussed the Riddle Of the Loaves, an ancient puzzle about the equitable distribution of five coins paid by a traveler to two others who shared their bread with him, where one originally had two loaves, the other three, and the trio shared the bread equally.

We noted that some Jewish sources feature Ibn Ezra as the wise judge who explains the correct answer, while various Muslim versions star Caliph / Imam Ali. At the time, we were unable to trace the Jewish tradition further than the seventeenth or eighteenth century, but recently, through browsing Rav Yosef Haim of Baghdad’s אמרי בינה, I learned that the attribution to Ibn Ezra dates back to at least the sixteenth century, when it was published by the Turkish rabbi and polymath Rav Moshe Almosnino, who claims that Ibn Ezra himself mentions the episode in his “letters”:

ואפשר שרמז בזה ענין אלקי ונפלא מאד זכר אותו הראב”ע ז”ל באגרותיו אצל תלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו אשר שאלו ממנו להודיע דעתו עליה והשיב כמתמיה על השואל איך היה מתלונן על הדבר שלא היה מבין לאשורו והיה ראוי שישא קל וחומר מהמשפט האנושי שלא ישיג אותו הפתי והבלתי בקי בחכמה כל שכן במשפט האלקי שראוי לתלות ההעדר בו

והביא לו משל ממה שקרה לו עם שני אנשים שהיו הולכים בדרך והיו לאחד מהם שלשה חלות לחם ולאחר היו לו שתי חלות לחם ובא אורח אחד שלא היה לו לחם לאכול והתחבר עמהם בדרך ואכל מפתם ואחר שהשלימו לאכול החמש חלות לחם שלשתם יחד נסע והלך לו האורח מאתם ונתן להם על החלק שאכל מלחמם חמשה זוזים ונפל הפרש בין שני האנשים אשר להם הלחם איך יחלקו החמשה זוזים שבעל השלש חלות לחם היה שואל הג’ מהם לחלקו באומרו שהיו שלשה חלקי הלחם שלו ושני חלקים של חבירו ובעל השתי חלות לחם היה אומר שיחלקו הה’ זוזים לחצאין יען כל כך אכלו מלחמו כמו מלחם חבירו שהאורח לא היה מקפיד לאכול שני חלקי הלחם שאכל מחלקו ושלש מחלק חבירו רק משניהם אכל בשווי

ובאו לדין לפני השופט אשר היה בימים ההם איש חכם ונבון ובקי בחכמה והציגו לפניו טענותיהם וגזר שבעל הג’ חלות לחם ירויח ארבעה זוזים ובעל השתי חלות יקח זוז אחד לבדו ובאו שני האנשים ההם לפני הראב”ע והיו מלעיגים על השופט באו’ שיצא משפטו מעוקל מהבעל דין והוא שבעל השלש חלות לחם היה תובע שלשה זוזים לבד והוא גזר שיתנו לו יותר ממה שתבע והנתבע היה מתרעם מההשגחה למה זה תסבול שיהיה שופט כל הארץ איש פתי וכסיל שגזר שיתנו לו פחות ממה שהיה מתרצה בעל ריבו לתת לו

אז השיב לו הראב”ע הוי הפתי הנמהר אם אין אתה מבין משפט בני אדם איך תחשוב להבין המשפט האלקי ותתלונן עליו חלילה כי השופט ההוא שפט בצדק וביאר לו הטעם והוא כי כל אחד משלשתן אכלו שליש הלחם כלו יען כלם אכלו בחברה בשווי וכאשר נחלק כל חלת לחם לשלשה שלישים נמצאו שהם ט”ו שלישים כל הה’ חלות וימצא שאכל חמשה שלישים כל אחד מהם ובהיות שהבעל השתי חלות לחם אכל חמשה שלישים לא נשאר מלחמו לחביריו רק שליש אחד שהיה כל לחמו ששה שלישים ובדין לקח זוז אחד ובעל השלש חלות לחם היה לחמו תשעה שלישים ואכל הוא חמשה נשארו לחבירו ארבעה ועל כן בדין נתנו לו הד’ זוזים אז האנשים ההם המה ראו הטעם הנכון כן תמהו על קוצר השגתם …1

עוד שואלים העולם: אורח בא למקום אחד, ראה שני אנשים יושבים לאכל, והוא גם כן רצה לאכל עמהם, ואלו השנים היה לאחד שלשה ככרות ולשני שני ככרות, אמר להם זה האורח: בואו ונאכל כלנו ביחד בשתפות את החמשה ככרות אלו שיש לכם, ויניחו את הככרות על השלחן, והוא הוציא מכיסו חמשה סלעים והניח על השלחן לפניהם בשביל חלקו, ויאכלו שלשתם את החמשה ככרות,

אחר-כך באו אלו השנים לחלק את הסלעים שהניח על השלחן, ולא ידעו איך לחלוק אותם, כי יש מי שאומר שצריך לקח בעל השלשה ככרות שלשה סלעים, ובעל שתי ככרות שני סלעים, ויש מי שאומר שיחלקו בשוה שכל אחד יקח שנים ומחצה,

סוף דבר באו לפני הדין לשפוט ביניהם, ויעשה להם הדין חלוקה לא כדברי זה ולא כדברי זה, כי אמר מה שאמרו אותם האנשים אין זה לפי הישר. ושואלים: שצריך לידע מה היא החלוקה הישרה שעשה הדין?2

כך פסק הדין: זה שהיה לו שלשה ככרות יקח ארבעה סלעים, וזה שהיה לו שני ככרות יקח סלע אחד, יען כי מאחר שזה בעל המעות נתן חמש סלעים בעבור חלקו, נמצא עשה ערך לחמש הככרות כלם בחמשה עשר סלעים, ונמצא כל אחד אוכל בחמש סלעים, נמצא בעל השלשה ככרות היה לו קרן תשעה סלעים, והנה אכל בחמשה סלעים, נשאר לו באמצע ארבעה סלעים, ובעל השנים היה לו קרן ששה סלעים אכל בחמשה נשאר לו אחד. (והובא ב”משפט צדק” על תהילים אות רמב עין שם).3

  1. רב משה אלמושנינו, ידי משה (ויניצייא שנ”ז) קהלת פרשה ח’ עמוד קסח. – קשר, הובא בספר משפט צדק (לעמבערג תרל”ז) רמז רמ”ב – קשר [↩]
  2. שאלה ט”ז עמוד קצו [↩]
  3. תשובה ט”ז עמוד רכד [↩]

Rebel Angels

Th’ infernal Serpent; he it was, whose guile
Stird up with Envy and Revenge, deceiv’d
The Mother of Mankind, what time his Pride
Had cast him out from Heav’n, with all his Host
Of Rebel Angels, by whose aid aspiring
To set himself in Glory above his Peers,
He trusted to have equal’d the most High,
If he oppos’d; and with ambitious aim
Against the Throne and Monarchy of God
Rais’d impious War in Heav’n and Battel proud
With vain attempt. Him the Almighty Power
Hurld headlong flaming from th’ Ethereal Skie
With hideous ruine and combustion down
To bottomless perdition, there to dwell
In Adamantine Chains and penal Fire,
Who durst defie th’ Omnipotent to Arms. — John Milton1

א וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.2

1 And it came to pass, when men began to multiply on the face of the earth, and daughters were born unto them, 2 That the sons of God saw the daughters of men that they were fair; and they took them wives of all which they chose. 3 And the LORD said, My spirit shall not always strive with man, for that he also is flesh: yet his days shall be an hundred and twenty years. 4 There were giants in the earth in those days; and also after that, when the sons of God came in unto the daughters of men, and they bare children to them, the same became mighty men which were of old, men of renown. — Genesis

Among several ancient peoples there was a belief that there once existed a race of men of gigantic strength and stature, who were the offspring of human mothers and celestial fathers, and we are supposed to have an echo of that legend in this Biblical passage. Philo, Josephus and the authors of the Book of Jubilees were misled into this interpretation by the analogy of these heathen fables. There is, however, no trace in Genesis of ‘fallen angels’ or rebellious angels; and the idea of inter-marriage of angels and human beings is altogether foreign to Hebrew thought. The mythological explanation of this passage was in all ages repelled by a large body of Jewish and non-Jewish commentators, though it has been revived by many moderns. — Rabbi Joseph H. Hertz3

R. Hertz’s apologetic zeal gets the better of him here; while it may be true that

The mythological explanation of this passage was in all ages repelled by a large body of Jewish and non-Jewish commentators”

the bold claim that

the idea of inter-marriage of angels and human beings is altogether foreign to Hebrew thought

is certainly false, for the ‘pagan’ reading of our passage is actually found in several mainstream Medrashim:

רבי אומר ראו המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים את בנות קין מהלכות גלויות בשר ערוה ומכחלות עיניהן כזונות ותעו אחריהן ולקחו מהן נשים שנאמר ויראו בני אלקים את בנות האדם וגו’.

רבי יהושע בן קרחה אומר המלאכים אש לוהטים שנאמר משרתיו אש לוהט והאש בא בבעילה בבשר ודם ואינה שורפת את הגוף אלא בשעה שנפלו מן השמים ממקום קדושתן כחן וקומתן כבני אדם ולבושן גוש עפר שנאמר לבש בשרי רימה וגוש עפר.

רבי צדוק אומר מהם נולדו הענקים המהלכים בגובה קומה ומשלחים ידם בכל גזל וחמס ושפיכת דמים וכתיב ושם ראינו את הנפילים וגו’.

ואומר והנפילים היו בארץ. אמר להם רבי יהושע בן קרחה ישראל נקראו בני אלקים שנאמר בנים אתם לד’ אלקיכם והמלאכים נקראו בני אלקים שנאמר ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים ואלו עד שהיו במקום קדושתן בשמים נקראו בני אלקים שנאמר וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלקים.4

שאלו תלמידיו את רב יוסף מהו עזאל

א”ל כיון שעמדו דור המבול ועבדו עבודה זרה היה הקב”ה מתעצב

מיד עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו רבונו של עולם הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך מה אנוש כי תזכרנו

א”ל ועולם מה יהא עליו

א”ל רבונו של עולם היינו מסתפקין בו

א”ל גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם

א”ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך

א”ל רדו ותדורו עמהן

מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן מיד ראה שמחזאי ריבה אחת ושמה איסטהר נתן עיניו בה

אמר השמעי לי

א”ל איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו

למדה אותו שם הזכירה אותו ועלתה לרקיע ולא קלקלה

אמר הקב”ה הואיל ופרשה עצמה מן העבירה לכו וקבעוה בין שבעה כוכבים הללו כדי שתזכו בהן לעולם ונקבעה בכימה

כיון שראו שמחזאי ועזאל כך עמדו ונשאו נשים והולידו בנים היווא והייא …5

תנא דבי רבי ישמאעל עזאזל שמכפר על מעשה עזא ועזאל (מלאכי חבלה שירדו לארץ ועליהם נאמר ויראו בני האלקים ושם נכתב):6

There is even an apparent allusion to the legend in the Bavli:

דאמר מר סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו7

While the sense of this terse remark is hardly self-evident, in light of the above it is fairly clear that it is an echo of the drama of the fallen angels, and this is indeed how Rashi explains it:

בני אחיה. שבא משמחזאי ועזאל שני מלאכים שירדו בדור אנוש:8

R. Hertz’s position is, however, attributed to Trypho (possibly R. Tarfon) by Justin Martyr:

Chapter 79. He proves against Trypho that the wicked angels have revolted from God

Trypho, who was somewhat angry, but respected the Scriptures, as was manifest from his countenance, said to me:

Trypho: The utterances of God are holy, but your expositions are mere contrivances, as is plain from what has been explained by you; nay, even blasphemies, for you assert that angels sinned and revolted from God.

And I, wishing to get him to listen to me, answered in milder tones, thus:

Justin: I admire, sir, this piety of yours; and I pray that you may entertain the same disposition towards Him to whom angels are recorded to minister, as Daniel says; for [one] like the Son of man is led to the Ancient of days, and every kingdom is given to Him for ever and ever. But that you may know, sir, that it is not our audacity which has induced us to adopt this exposition, which you reprehend, I shall give you evidence from Isaiah himself; for he affirms that evil angels have dwelt and do dwell in Tanis, in Egypt. These are [his] words: ‘Woe to the rebellious children! Thus says the Lord, You have taken counsel, but not through Me; and [made] agreements, but not through My Spirit, to add sins to sins; who have sinned in going down to Egypt (but they have not inquired at Me), that they may be assisted by Pharaoh, and be covered with the shadow of the Egyptians. For the shadow of Pharaoh shall be a disgrace to you, and a reproach to those who trust in the Egyptians; for the princes in Tanis are evil angels. In vain will they labour for a people which will not profit them by assistance, but [will be] for a disgrace and a reproach [to them].’ Isaiah 30:1-5 And, further, Zechariah tells, as you yourself have related, that the devil stood on the right hand of Joshua the priest, to resist him; and [the Lord] said, ‘The Lord, who has taken Jerusalem, rebuke you.’ Zechariah 3:1 And again, it is written in Job, Job 1:6 as you said yourself, how that the angels came to stand before the Lord, and the devil came with them. And we have it recorded by Moses in the beginning of Genesis, that the serpent beguiled Eve, and was cursed. And we know that in Egypt there were magicians who emulated the mighty power displayed by God through the faithful servant Moses. And you are aware that David said, ‘The gods of the nations are demons.’9

We close by noting one other ancient Jewish source for the legend and concomitant exegesis, the Book of Enoch:

ויהי בימים ההמה כאשר רבו בני האדם ותולדנה להם בנות יפות ונאות: ויראו אותן המלאכים בני השמים ויחמדו אותן וידברו איש אל אחיו לאמר הבה נבקש לנו נשים מבנות האדם ונלד לנו בנים: ויאמר להם שמעזא והוא הגדול ביניהם …

ויקחו להם נשים ויבקשו להם כלם אחת אחת ויחלו לבא אליהן ויתערבו עמדן וילמדו אותן קסמים והשבעות ויראו להן לחתך בשרשים ובעצים: והנה הרו ותלדנה את הנפלים הגדולים וגבהם שלש מאות אמה: …10

1. And it came to pass, after the children of men had increased in those days, beautiful and comely daughters were born to them. (Gen. 6:1)

2. And the angels, the sons of the heavens, saw and lusted after them, and said one to another: “Behold, we will choose for ourselves wives from among the children of men, and will beget for ourselves children.” (Gen. 6:2)11

3. And Semjâzâ, who was their leader, said to them: …

1. And they took unto themselves wives, and each chose for himself one, and they began to go in to them, and mixed with them, and taught them charms and conjurations, and made them acquainted with the cutting of roots and of woods. (Gen. 6:1-2)

2. And they became pregnant and brought forth great giants whose stature was three (thousand) [hundred] ells. … (Gen. 6:4)12

  1. John Milton, Paradise Lost, Book 1 – The Argument, lines 34-49 – link. [↩]
  2. בראשית ו:א-ד – קשר [↩]
  3. Dr. J. H. Hertz, C.H., The Pentateuch and Haftorahs (Second Edition: London / Soncino Press – 5722 / 1962), pp. 18-19. [↩]
  4. פרקי דרבי אליעזר (ווארשא תרל”ד) פרק כ”ב עמוד כ’ / 39 – (קשר). [מהדורה זו נמצאת גם פה, אבל נראה שחסר מהעתקה זו כמה דפים, בתוכם הדף הכולל קטע זה.]‏ [↩]
  5. ילקוט שמעוני בראשית רמז מד – קשר, ועיין מדרש שמחזאי ועזאל, בתוך בית המדרש (יעללינעק: וינה תרי”ז), חדר רביעי עמוד 127 – קשר, הובא פה [↩]
  6. שם אחרי מות רמז תקעב – קשר. ועיין תורה שלמה, בראשית פרק ו’ סימנים י”ד וט”ז [↩]
  7. נידה סא. – קשר [↩]
  8. פירש”י שם [↩]
  9. Dialogue with Trypho, Chapter 79 – link. [↩]
  10. ספר חנוך (גולדשמידט: ברלין תרנ”ב), פרקים ו’-ז’ – קשר [↩]
  11. Link. Other editions: link. [↩]
  12. Link. [↩]