We recently saw Prof. Eugene Volokh’s suggestion that in the context of incitement to violence, the law should distinguish between the incitement of humans and animals:
That Super was a dangerous person and not a dangerous animal should, I think, make a legal difference.
Halachah actually does make such a distinction, albeit in the context of Kinyanim, not criminal or civil liability for incitement:
כיצד תקפו ובא אצלו קנאו קראו ובא אצלו לא קנאו
וקראו לא והתניא כיצד במסירה אחזה בטלפה בשערה באוכף שעליה בשליף שעליה בפרומביא שבפיה ובזוג שבצוארה קנאה כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה רבי אסי ואמרי לה ר’ אחא אומר עד שתהלך לפניו מלא קומתה
אמרי בהמה אדעתא דמרה אזלה עבד אדעתיה דנפשיה קאזיל
אמר רב אשי עבד קטן כבהמה דמי1
But with regard to Garmi, we have seen the opposite distinction; a Moser is liable for the harm he causes, whereas one who incites an animal to attack is not. Our previous post analyzed in depth the various explanations of this offered by the Rishonim, but we must still understand why an animal’s action that a human has instigated is sufficient for Kinyan, but does not result in tortious liability; this question is raised by Rav Yoav Yehoshua of Kintsk, who concludes that an animal’s action is really not in principle attributable to its human instigator, and the Halachah of Kinyan is merely a Rabbinic enactment:
והאמת לפענ”ד דגם קנין דקורין לה והיא באה ל”ה כמעשה שלו. דהרי קיימא לן (בבא קמא כג:) במשסה כלב בחבירו אינו חייב. ועיין ברמב”ן דינא דגרמי דאף גרמי ל”ה ולא דמי למוסר כיון דהיה יכול לנשוך אף בלא צווי שלו. והוי רק משיא עצה. … בדבר דצריך מעשה האדם בעצמו גם קורא לה והיא באה אינו מועיל. וקנין דקורא לה והיא באה היא רק מדרבנן … ועל כרחך תיקנו כן כדי שלא יצטרך לטרוח …2
Oddly, Rav Yoav Yehoshua cites only the approach of Ramban, and neglects to consider the more mainstream approaches of the Franco-German Rishonim discussed in our previous post.
Fascinating post!!!