Breaking Eggs To Make An Omelette

For Rabbi Daniel Z. Feldman, author of (inter alia) The Right and the Good: Halakhah and Human Relations.

א וַיקוָק פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְקוָק לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ, אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה–יִצְחָק. ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹקים. ה וְאַבְרָהָם, בֶּן-מְאַת שָׁנָה, בְּהִוָּלֶד לוֹ, אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה–צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹקים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי. ז וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה: כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו. ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק.1

היניקה בנים שרה, היניקה בן אין כתיב כאן, אמנו שרה היתה צנועה יותר מדאי.
אמר לה אבינו אברהם: אין זו שעת הצניעות, אלא גלי את דדיך כדי שידעו הכל, שהתחיל הקדוש ברוך הוא לעשות נסים! גלתה את דדיה והיו נובעות חלב, כשני מעינות והיו מטרוניות באות ומניקות את בניהם ממנה, והיו אומרות: אין אנו כדי להניק את בנינו מחלבה של צדקת.2

ומהו בנים לשון רבים? ביום המשתה הביאו השרות את בניהן עימהן והיניקה אותם שהיו אומרות לא ילדה שרה אלא אסופי הביאה מן השוק:3

Rav Yitzchok Zilberstein attributes to Rav Chaim Soloveitchik an explanation for why Sarah could not have performed this demonstration prior to the weaning of Yitzhak:

ונשאל מרן רבי חיים מבריסק, אם רצתה שרה להוציא מליבן את החשד הנ”ל, מדוע המתינה אם כן עד יום היגמל את יצחק, ולא הזמינה את הנכריות כבר בתחילה?

והשיב הגר”ח על פי המבואר ברמב”ם (אישות, פרק כ”א הלכה י”ב):

“הרי שרצתה להניק בן חברתה עם בנה, הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק את בנה בלבד”.

הוי אומר, שכל זמן שהבן יונק, משועבדת אמו אליו, ורק אליו. משום כך כל זמן שהיה עליה להניק את בנה, נמנעת שרה מלהניק את בניהן של הנכריות, והמתינה עד יום היגמל את יצחק, כדי שלא לגרוע מחלקו.

נמצאנו למדים, שאף על פי שאברהם ושרה היו מקדשי שם-שמים הגדולים ביותר בתולדות האנושות, וכל חפצם ומגמתם להגדיל שם רבונם, ברם, את כל החשבונות המקודשים הללו אסור לעשות על חשבון ילד קטן4

But this would seem to be a category error, of precisely the sort to which Rav Chaim was acutely sensitive, for the exclusive right to the lactation of a mother belongs to the husband, not the child, as is clear from the cited language of Rambam, that it is the husband who has the right to object to the nursing of an additional child, and that insofar as he does not mind, she is not bound by the child’s interest in the matter. Indeed, a woman’s entire responsibility to nurse at all is solely an obligation to her husband, as is evident from the Halachah that a divorcée may not be compelled to nurse her child if she does not wish to do so (unless the child has become attached to her and will not nurse from another, and will therefore be endangered if she refuses to nurse him):

האשה שנתגרשה אן כופין אותה להניק את בנה אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצתה נותנת לו את בנו והוא מיטפל בו

במה דברים אמורים שלא הניקה אותו עד שהכירה אבל אם הכירה (ואינו רוצה להניק מאחרת) אפילו הוא סומא אין מפרישין אותה מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקתו עד כ”ד חדש:5

Therefore, insofar as Avraham approved of Sarah’s demonstration (as R. Zilberstein explicitly assumes he did, and as the Medrash actually declares that it was he who impelled her to begin with), there would be no Halachic objection to its performance while Yitzhak was still nursing.

Perhaps Rav Chaim merely meant to derive from the Halachah the basic fact that a child can be harmed by his mother’s diversion of some of her milk to another child, and we can therefore assume a moral responsibility to refrain from doing so, independent of the technical legal right vested in the father, similar to the lesson R. Zilberstein himself proceeds to extrapolate:

לפעמים קורה שהורים מקיימים בביתם פעילות צבורית עניפה ומסועפת, באמצעותה הם עושים חסד עם כל העולם. הכל טוב ויפה, אבל לפי מה שלמדנו כאן צריך להשגיח שהפעילות לא תבוא על חשבון הילדים העלולים להינזק מכך. מותר להורים לקחת על עצמם פעילות שכזו, רק כאשר הדבר הינו לטובתם של הילדים, שילמדו מזה כיצד להיטיב עם הבריות.

But this understanding would completely blunt the characteristic tightness and acuity of the Soloveitchikean insight …

Rav Chaim’s sensitivity to this sort of lomdus / legal analysis is illustrated by this classic anecdote related by Rav Shlomo Yosef Zevin

בביתו של ר’ חיים ישבו פעם הגר”י אברמסקי (עכשיו בירושלים) ועוד רב אחד. נכנס יהודי אחד לר’ חיים בקובלנא על גבאי “החברא קדישא” בבריסק. ומעשה שהיה כך היה: שני אנשים נפטרו בעיר ביום אחד, ואחד מהם היה קרובו של זה. לפי הדין חייבים לקבור ראשון את המת שנפטר ראשון. והגבאים, משום שנפטר השני היה עשיר או נכבד, קברוהו קודם קרובו של זה, שנפטר ראשון. שמע ר’ חיים את הקבולנא, הוציא מתוך ארון הספרים את הרמב”ם, פתח אותו בהלכות אבל, עיין שם והשיב להמתאונן:

אני אגעור בהגבאים, אבל לך אין הדבר נוגע.

תמהו הרבנים, שהיו באותו מעמד, בשתים: א) אף הם עיינו ברמב”ם באותו מקום ולא מצאו בו שום רמז מהלכה זו בכלל. מה ראה אפוא ר’ חיים שהשיב מה שהשיב דוקא מתוך הרמב”ם? ב) מה זו תשובה להמתאונן: ממה נפשך, אם צדק האיש והגבאים חייבים נזיפה, מדוע אין הדבר נוגע אליו, והרי הנפטר היה קרובו?

השיב להם ר’ חיים:

– כשבא האיש והרצה את טענתו, נסתפקתי ביסוד של דין שצריכים לקבור ראשון את הנפטר ראשון: אם זהו הדין הכללי של “אין מעבירין על המצות”, או שהוא דין מיוחד בקבורה, משום כבוד המת. עיינתי ברמב”ם וראיתי שאינו מביא כלל בהלכות אבל את הדין. סימן, שאין הטעם משום כבוד המת, שאילו כן הרי זה דין מיוחד בהלכות אבל, אלא הרי זה דין כללי בכל המצות כולן, ולכן אין עניינו להלכות אבלות. ומכיון שכן, הרי שהגבאים לא פגעו בכבוד הנפטר, אלא סתם עברו על הדין. ובכן, אני בתורת רב דמתא, מוטל עלי לגעור בהגבאים, אבל מה זה נוגע להאיש?

אנו למדים מעובדא זו אף מידתו של ר’ חיים ללמוד את אשר .. לא כתוב. לא בלבד להבין דבר מתוך דבר, אלא להבין דבר מתוך לא דבר. הרי כאן הגיון יפה בצירוף תשובה פקחית על יסוד “נייר חלק”. “בארץ לא זרועה” – שגם ה”לא” היא זרועה ומושרשת. [“לקוטי תורה”, לבעל ה”תניא”, פקודי.]6

Rav Zilberstein’s basic point that Kiddush Ha’Shem does not legitimize the infringement of the rights of another is nicely articulated in a pair of cognate rulings of Maharam of Rothenberg cited by his student Rosh and codified by Maran, although the contexts may disturb those with modern, Western sensibilities:

וזה לשון רבינו מאיר ז”ל מעשה היה בראובן שאמר לשמעון תקיף לי בגדים מן עובד כוכבים וכן עשה לאחר זמן נתן ראובן לשמעון המעות ליתנם לעובד כוכבים ושכחה העכו”ם ולא תבעם והלך העכו”ם ואין יודע להיכן הוא. נשאלתי למי ישארו המעות. ואמרתי יחזרו לראובן. …

ולא מצי שמעון למימר אני חפץ לקדש שם שמים לחזור אחר העובד כוכבים להשיב לו כעובדא דירושלמי (דבבא מציעא פ”ב) דשמעון בן שטח. דבשלו יש לו לעשות קדושת השם ולא בשל אחר.7

פסק רבינו מאיר ז”ל כותי שהלוה את ישראל על המשכון ונפל המשכון מיד הכותי ומצאו ישראל אחר חייב להשיבו לבעליו לפי שגוף המשכון שלו ולא היה לכותי עליו אלא שיעבוד וכיון דנפל מיניה ומצאו ישראל פקע מיניה השיעבוד דאסור להחזיר אבידה לכותי ואם בא לומר משום קדושת השם אחזירנו לכותי יקדש השם בשלו ולא יקדש בשל אחרים בלא דעתם.8

For a survey of Aharonic discussion of these rulings, as well as a comprehensive analysis of the basic question raised by Maharam of the permissibility of aiding a non-Jew in securing his (legitimate) claim against a Jew who wishes to evade it, see my article בענין מוסר ממון ישראל לעכו”ם9.

1. בראשית כא:א-ח – קשר [↩]
2. בראשית רבה פרשה נג – קשר [↩]
3. פירוש רש”י שם – קשר [↩]
4. רב יצחק זילברשטיין, עלינו לשבח, בראשית (פרשת וירא) עמודים רלו-ז [↩]
5. שלחן ערוך אה”ע פב:ה [↩]
6. רב שלמה יוסף זוין, אישים ושיטות (תל-אביב תשי”ב), רב חיים סולוביצ’יק, עמודים 55-6 – קשר [↩]
7. פסקי הרא”ש, בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל סימן כ”א, וכן נפסק בשלחן ערוך חו”מ סימן קפ”ג סעיף ח [↩]
8. שם, פרק שור שנגח את הפרה סימן ו’, וכן נפסק בשו”ע סימן ע”ב סעיף ל”ח [↩]
9. קובץ נהוראי (תשס”ד), עמודים תרעד-תרפב [↩]