Can Demons Use the Telephone?

Ray Parker Jr. advises anyone worried about possibly paranormal phenomena to seek professional help (lyrics, audio):

If there’s something strange
in your neighborhood
Who you gonna call?

If there’s something weird
and it don’t look good
Who you gonna call?

I ain’t afraid of no ghost
I ain’t afraid of no ghost

If you’re seeing things
running through your head
Who can you call?
Ghostbusters! …

When it comes through your door
Unless you just want some more
I think you better call


Who you gonna call?
Who you gonna call?

For the do-it-yourselfers who wish to defy this excellent advice, there are many venues offering guidance, equipment and community, such as:

One bit of ancient lore that can potentially be quite useful in situations where one is caught without the proper equipment is the classic tell-tale of paranormal beings who may be otherwise indistinguishable from humans: the absence of a shadow or reflection. As Hazal put it:

מתני’ מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו …

ודלמא שד הוה
א”ר יהודה אמר רב שראו לו דמות אדם
אינהו נמי דמו
דחזו ליה בבואה
ואינהו נמי אית להו בבואה
דחזו ליה בבואה דבבואה
ודלמא לדידהו אית להו בבואה דבבואה
אמר רבי חנינא אמר לי יונתן שידא בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו1

מתני’ מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו:

גמ’ וליחוש שמא שד הוא
א”ר יהודה כשראו לו דמות אדם
אינהו נמי אידמויי אידמו
דחזו ליה בבואה
אינהו נמי אית להו בבואה
דחזו ליה בבואה דבבואה
ודלמא אינהו נמי אית להו
א”ר חנינא לימדני יונתן בני בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו2

Or, as Bram Stoker has it:

But still in none of the rooms is there a mirror. There is not even a toilet glass on my table, and I had to get the little shaving glass from my bag before I could either shave or brush my hair. …

I only slept a few hours when I went to bed,and feeling that I could not sleep any more, got up. I had hung my shaving glass by the window, and was just beginning to shave. Suddenly I felt a hand on my shoulder, and heard the Count’s voice saying to me, “Good morning.” I started, for it amazed me that I had not seen him, since the reflection of the glass covered the whole room behind me. In starting I had cut myself slightly, but did not notice it at the moment. Having answered the Count’s salutation, I turned to the glass again to see how I had been mistaken. This time there could be no error, for the man was close to me, and I could see him over my shoulder. But there was no reflection of him in the mirror! The whole room behind me was displayed, but there was no sign of a man in it, except myself.

This was startling, and coming on the top of so many strange things, was beginning to increase that vague feeling of uneasiness which I always have when the Count is near. But at the instant I saw the the cut had bled a little, and the blood was trickling over my chin. I laid down the razor, turning as I did so half round to look for some sticking plaster. When the Count saw my face, his eyes blazed with a sort of demoniac fury, and he suddenly made a grab at my throat. I drew away and his hand touched the string of beads which held the crucifix. It made an instant change in him, for the fury passed so quickly that I could hardly believe that it was ever there.

“Take care,” he said, “take care how you cut yourself. It is more dangerous that you think in this country.” Then seizing the shaving glass, he went on, “And this is the wretched thing that has done the mischief. It is a foul bauble of man’s vanity. Away with it!” And opening the window with one wrench of his terrible hand, he flung out the glass, which was shattered into a thousand pieces on the stones of the courtyard far below. Then he withdrew without a word. It is very annoying, for I do not see how I am to shave, unless in my watch-case or the bottom of the shaving pot, which is fortunately of metal.3

I was not alone. The room was the same, unchanged in any way since I came into it. I could see along the floor, in the brilliant moonlight, my own footsteps marked where I had disturbed the long accumulation of dust. In the moonlight opposite me were three young women, ladies by their dress and manner. I thought at the time that I must be dreaming when I saw them, they threw no shadow on the floor. They came close to me, and looked at me for some time, and then whispered together. Two were dark, and had high aquiline noses, like the Count, and great dark, piercing eyes, that seemed to be almost red when contrasted with the pale yellow moon. The other was fair,as fair as can be, with great masses of golden hair and eyes like pale sapphires. I seemed somehow to know her face, and to know it in connection with some dreamy fear, but I could not recollect at the moment how or where.4

“In fine, let us consider the limitations of the vampire in general, and of this one in particular.

“All we have to go upon are traditions and superstitions. These do not at the first appear much, when the matter is one of life and death, nay of more than either life or death. Yet must we be satisfied, in the first place because we have to be, no other means is at our control, and secondly, because, after all these things, tradition and superstition, are everything. Does not the belief in vampires rest for others, though not, alas! for us, on them! A year ago which of us would have received such a possibility, in the midst of our scientific, sceptical, matter-of-fact nineteenth century? We even scouted a belief that we saw justified under our very eyes. Take it, then, that the vampire, and the belief in his limitations and his cure, rest for the moment on the same base. For, let me tell you, he is known everywhere that men have been. In old Greece, in old Rome, he flourish in Germany all over, in France, in India, even in the Chermosese, and in China, so far from us in all ways, there even is he, and the peoples for him at this day. He have follow the wake of the berserker Icelander, the devil-begotten Hun, the Slav, the Saxon, the Magyar.

“So far, then, we have all we may act upon, and let me tell you that very much of the beliefs are justified by what we have seen in our own so unhappy experience. The vampire live on, and cannot die by mere passing of the time, he can flourish when that he can fatten on the blood of the living. Even more, we have seen amongst us that he can even grow younger, that his vital faculties grow strenuous, and seem as though they refresh themselves when his special pabulum is plenty.

“But he cannot flourish without this diet, he eat not as others. Even friend Jonathan, who lived with him for weeks, did never see him eat, never! He throws no shadow, he make in the mirror no reflect, as again Jonathan observe. He has the strength of many of his hand, witness again Jonathan when he shut the door against the wolves, and when he help him from the diligence too. He can transform himself to wolf, as we gather from the ship arrival in Whitby, when he tear open the dog, he can be as bat, as Madam Mina saw him on the window at Whitby, and as friend John saw him fly from this so near house, and as my friend Quincey saw him at the window of Miss Lucy.5

[Emphases added.]

In truth, however, Hazal’s reference to בבואה דבבואה is rather obscure, so much so that there is a Geonic opinion that bars contemporary utilization of the test due to a presumptive lack of proficiency:

כתב גאון דהאידנא לא בקיאין בבואה דבבואה היכי הוי הלכך לא עבדינן בה עובדא:6

And indeed, we find varying interpretations of the phrase; some understand it as some sort of penumbra:

פירוש צל צלו, שכשהשמש נוטה הרבה למזרח או למערב יש לכל דבר שני צללים, אחד חזק ואחד קלוש, והקלוש נקרא בבואה דבבואה, כבר נסינו דבר זה ואינו ניכר אלא במקום שאין נוגה החמה שולט בו.7

וצל צלו מפורש ביו”ד סימן קמ”ב דבשחרית וערבית צל של כל אדם ארוך מאוד עד עד כדי קומתו נקרא צלו ומשם ואילך נקרא צל צלו (ופירש רש”י שם שכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האדם הצל עב וחשוך ונקרא צלו מכאן ואילך נקרא צל צלו. כתונת פסים)8

Rav Menahem Azaryah da Fano, however, concludes a dense Kabbalistic discussion of human anatomy by insisting that the reference is actually to some sort of mystical aura, only visible to the eyes of those of sufficiently lofty spiritual stature, and not the sort of physical shadow assumed by many (this is reminiscent of Rav Ehrenberg’s concept of spiritual sight that we recently discussed):

ושתי הבבואות שזכרנו הם שנאמר עליהם עד שיפוח היום ונסו הצללים אשר המה נראים וניכרים לעיני השלימים זכי הראות בכשרון מעשיהם ומסתלקין מן האדם בשעת המיתה ואינם צל עובר שהחמה עמוקה ממנו כמו שחשבו רבים9

The ability to write, however, does not prove that we are dealing with a human; Hasam Sofer explains that demons are literate, and that a document found in a remote, wild area of the type frequented by demons is suspected of having been penned by one:

דחזו ליה בבואה. בירושלמי רבי אחא בר חנינא בשם רבי חמא הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בבואה של אדם והא תניין מי שהיה מושלך בבור ואמר מי ששומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וא”ר נתן והוא שראה בבואה של אדם אמר רבי בון מזיקין מצויין בבורות כדרך שהם מצויין בשדות

והא דאמר (מגילה ד’ ג.) אל יתן אדם שלום לחברו בלילה דחיישינן שמא שד הוא היינו בשדה דומיא דיהושע שהיה חוץ למחנה ישראל

בירושלמי פליגי אמוראי בנמצא כתוב בשטר מת פלוני או נהרג אם משיאין את אשתו:10

ועיין תוספות יבמות … שבתשובת אלשך סימן קי”ח ובית שמואל סוף ס”ק כ”ט נדחקו בהמשך דבריהם

ופשוט דהא פשיטא דהאי פליגי מצאו כתוב בשטר דלא חיישינן לצרה אי אי אפשר לקיימו דהיכי דאי אפשר נותנים אף על פי שאין מכירים … וזה פשוט אך ניחוש שמא שד כתב דמשמע בש”ס דחיישינן אפילו היכא דלא אפשר אי לא חזי ליה בבואה דבבואה וזה לא שייך בכתב על כן הקדימו תוספות דבירושלמי מחלק דוקא בשדה ובבורות חיישינן אבל לא בעיר והקדימו נמי ש”ס פרק קמא דמגילה נמי אינו מתנגד להירושלמי דגם שם מיירי בשדה אבל לא בעיר ושוב מייתי פלוגתא במצאו כתוב בשטר ומיירי בנמצא בעיר דליכא למיחש לשד כנלע”ד כוונתם על פי פשוט11

And the work דופקי תשובה (חקר הלכות)‏ suggests that the same holds for a telephone call originating from such an area:

יש לחקור אם שמעו על ידי “טעלעפאן” או “ראדיא” אחד אומר שפלוני בן פלוני מת אם מהני לעדות אשה …12

[ועיין שם שפלפל בזה, ולבסוף כתב:] אמנם אם שמעו על ידי הטעלעפאן בשדה אולי יש לחוש לשד כמו בבת קול בסעיף י’ וכן לענין מצאו כתוב ראיתי בחתם סופר … ע”ש דמבואר דבקיאין השדים גם במעשה כתיבה וכל שכן לדבר על ידי ממוצע הנ”ל,13

  1. יבמות קכב. – קשר []
  2. גיטין סו. – קשר []
  3. Dracula, Chapter 2 – link. []
  4. Ibid. Chapter 3. []
  5. Ibid. Chapter 18. []
  6. טור אה”ע (מכון ירושלים תשנ”ג) סימן י”ז עמוד קנ, וכעין זה ברבינו ירוחם, ספר תולדות אדם וחוה, נתיב כ”ג חלק ג’ עמוד קצו. סוף טור א’, והוסיף שם שכן כתב הרמ”ה, הובאו דבריו בבית יוסף שם. []
  7. חידושי הריטבא (מוסד הרב קוק), חידושים מכתב-יד, שם עמוד קעא ד”ה ומקשינן. בהערה שם ציינו כי דברים אלו הם מהרמ”ה []
  8. פרישה שם אות י”ב עמוד קמט, הובא באוצר הפוסקים שם ס”ק פ”ד אות ח’ סוף עמוד סה []
  9. מאה קשיטה סוף סימן מ”א – קשר, הובא בערך ש”י שם סעיף י’ עמוד מב: ד”ה ובמאה קשיטה, ובאוצר הפוסקים שם עמוד 130 []
  10. תוספות יבמות קכב. ד”ה דחזו ליה בבואה – קשר []
  11. שו”ת חת”ם סופר אה”ע חלק א’ סימן מ”ד עמוד כה. ד”ה ועיין תוספות יבמות – קשר []
  12. ר’ אברהם פרענקל, דופקי תשובה – חקר הלכות (סטו מרה תש”ב) חקר הלכות סימן י”ג עמוד עו: – קשר, הובא באוצר הפוסקים שם ס”ק ע”ט אות ג’ עמודים 122-23 []
  13. שם סוף הסימן עמוד עז. – קשר []

The Rebellious Elder

S. asks:

It is my understanding that the Satmar Rav believes and taught that one must not show hakaras ha-tov to the Medinah (to be fair I think he also taught that one should not benefit from them, but as you point out, everyone does nevertheless).

We are also taught that the Satmar Rav’s views are and were mostly definitely a “ve-elu.”

How are these positions to be reconciled? This is of course a larger question – how and are we supposed to respect people whom are considered to be great who frankly spread such teachings?

R. Yitzchok Adlerstein answers:

I don’t know enough about the Satmar Rav’s position on hakaras hatov. Let’s assume, arguendo, that you are correct. Even so, there would be nuance to his position that you have not owned up to. When Hubert Humphrey campaigned for the Vice Presidency, he paid a visit to the Satmar Rav, who immediately opened the conversation with a question about Humphrey’s willingness to send more arms to Israel. Humphrey had been forewarned about Rav Yoilish’s views on the Zionist entity, and expressed his surprise. The Satmar Rav responded, “No, no. You don’t understand. We have a disagreement with members of the family – but we don’t want to see anyone in the family get hurt.” (Source: Dr. David Luchins)

That is gadlus, and that is not what we are witnessing coming from RBS-B or Kikar Shabbos.

Even if this were not true, we apparently differ on how to understand “eilu v-eilu.” Since I wrote the book, perhaps I can be excused for favoring the approach of Maharal who explicitly denies in Be’er HaGolah that both sides of any dispute are equally correct. He restricts that to only some disputes, such as those between Hillel and Shammai. In other cases, while there undoubtedly is much to learn from both disputants, one side may indeed possess far more of the truth. Personally, I have little problem applying that idea to many other disputes, in which I find myself strongly drawn to one side more than another. I’ve stopped losing sleep about that.

What you really want to do is egg me on to the next concession, and I will oblige. Let’s say I concluded that, as far as I could see, Gadol X was (shudder!) wrong. Ein le-dayan elah mah she-einav ra’os. I can’t force myself to believe what I don’t believe, nor even to pretend that I do.

Now what? Do I frame my appreciation of that Gadol in terms of the one position he takes that I find entirely unacceptable, and write off everything else he stood for? For that matter, am I devastated and destroyed when I find out that some of my rabbei’im were human (imagine that!) and had human failings? Or do I move on, and continue to be inspired by everything else they accomplished?

I’ve learned how to filter. Lots of good stuff gets through the filter, even after the unacceptable is blocked out. People who can’t do that will have very few people in life from whom they can learn – at least not real people, rather than figments of their imaginations. We have much to learn from great people, even after realizing that they will not be correct all the time.

This exact question – “how and are we supposed to respect people whom are considered to be great who frankly spread such teachings?” with respect to the Satmar Rav is discussed in an utterly fascinating responsum of Rav Yehudah Herzl Henkin. [The subject of the discussion has been expunged and replaced with “a certain Gadol”, but it is clearly the Satmar Rav.]:

תלמיד חכם שהפקיר באחרים האם צריכים לכבדו

לשואל אחד

קבלתי מכתבך האם צריך לקרוא ל(גדול אחד) בשם הגאון זצ”ל כמנהגך עד כה ומנהג כל חברך, מאחר שנתברר לך מתוך כתביו שלפי דעתו אתה ורוב העולם נדונים כאפיקורסים. ויש בשאלה פרט וכלל, …1

R. Henkin begins his assessment of the Satmar Rav’s character by quoting his grandfather as asserting that “had he lived in the Temple Era, he would have been judged as a rebellious elder”, which the grandson explains is not a slur against his righteousness (!), but a mere description of his intransigence:

ואולם מה ששאלת האם עליך לכבדו בכלל, לא אני ראוי לענות לך ומבעי להיות כשמואל הקטן אבל כיון ששאלת אי אפשר להשיבך בלא כלום. הנה הגמו”ז אמר עליו שאילו היה חי בזמן הבית היה נדון כזקן ממרא עכ”ל, ואין זה פגיעה בצדקתו כי אטו זקן ממרא לא היה גאון וצדיק והלא היה חכם שהגיע להוראה וסמוך בסנהדרין כמו שכתב הרמב”ם בהלכות ממרים פרק ג’ הלכה ה’ והוא דן והם דנים והוא קבל והם קבלו ורק גזרת הכתוב היא אחרי רבים להטות ולא תסור ומיתתו בחנק כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל. … ולזה קמאר הגמו”ז שמדה זו של (אותו גדול) שהיה חולק על כל העולם אילו החזיק בה בזמן הבית היתה מביאתו לדין זקן ממרא, אבל אין זה פגיעה בצדקתו.2

What R. Henkin cannot tolerate, however, is the Satmar Rav’s intemperate vitriol against great Torah scholars, even one as admired as Rav Kook:

אבל מה שהפקיר ברוב העולם ובפרט בתלמידי חכמים מפורסמים קשה. וגם בזה אזיל לשיטתו שלא השגיח בדעת אחרים, ולכן לא היה איכפת לו שגדולי עולם שבחו והעריצו את הגרא”י קוק ז”ל בחייו ולאחר מותו ולדוגמה מה שכתב הגרא”ז מלצר ז”ל בשנת תש”א גאון ישראל ותפארתו מוהרא”י קוק זצ”ל עכ”ל וכהנה רבות. איברא אף לשיטתו שמצא בכתביו דברי מינות כביכול מי סני לן מה שאמרו על ר’ הילל במסכת סנהדרין צט. שרא ליה מריה לרבי הילל וכו’ עכ”ל עיי”ש ולא ביזוהו אחרי מותו וכל שכן לאמר עליו יש”ו, …

R. Henkin suggests that it was these qualities of contentiousness and disputatiousness that prevented him from becoming a preeminent Halachic authority:

ואיני מאריך במה שהצדיק את דבריו וידועה הלצת האחרונים במסכת ברכות [יט:] שאין להתגרות בתלמיד חכם שמא עשה תשובה שמא קס”ד אלא ודאי כתב תשובה והתיר לעצמו, ברם לא מפיו אנו חיים וכיון שרוב רובם של פוסקים והגמו”ז בתוכם דחו דבריו בין בג’ השבועות בין בשאר ענינים שוב לא נשאר אלא מה שהפקיר לבזות תלמידי חכמים. ובפרט שלא זכה להיות עמוד ההוראה בדורו, ונראה לפי מה שדרשו במסכת מועד קטן יז. וחגיגה טז: מאי דכתיב (מלאכי ב’) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד’ צבקות הוא, אם דומה הרב למלאך ד’ יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו עכ”ל, ובשיר השירים רבה פרשה ח’ על הכתוב חבירים מקשיבים לקולך בר קפרא אמר למה קרא למלאכי השרת חברים לפי שאין ביניהם איבה וקנאה ושנאה ותחרות ומצות ופלוגת דברים עכ”ל, לכן כיון שהיה שורש איבה ומחלוקת לא דמי למלאך ד’ ולא בקשו תורה מפיו.

R. Henkin concludes that one should speak neutrally of the Satmar Rav, neither vituperating nor praising him:

וכן עיקר לעניננו שלא לגרום חילול השם, ולכן אף שעצת רבנו אברהם בן הרמב”ם לייסר החוטא בדברים וכו’ היתה אי אפשר אף בחייו של (אותו גדול) כמובן ואין לנו הכח להעמיד הדת על תלה מכל מקום אסור לנו לבזותו וכל שכן לאחר מותו. ומכל מקום כיון שתלמידיו למדים מדבריו לבזות יראים ושלמים כמו שהבאת מדבריהם וגם פשה הנגע הזה למרחוק בעו”ה לכן לחלוק לו כבוד הוי לחזק ידי המבזים תלמידי חכמים וגורם חילול השם נוסף, ועל כזה אמרו כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב. סוף דבר גם ברך לא תברכנו גם קלל לא תקללנו, ואתה בתמך תלך להיות מן הנעלבים ולא מן העולבים ולשמור על כבוד חכמים בכל מקום והקב”ה יוציא כאור צדקך וצדקת כל מאמיניו.

יהודה הרצל הנקין3

  1. רב יהודה הרצל הנקין שו”ת בני בנים חלק ב’ (ירושלים תשנ”ב) סימן ל”ד עמוד קכז – קשר []
  2. שם עמודים קל-קלא – קשר []
  3. שם עמוד קלג – קשר []