Rav Yitzchok Zilberstein rules that a wife may exercise a veto against her husband’s plan to travel to a region that she considers dangerous: he is prohibited from flouting her will, and if he does so for the purpose of visiting the graves of the righteous, it will be considered a מצוה הבאה בעבירה, and it is seriously doubtful that such prayers will be answered:
בא אלי יהודי וסיפר שכבר לפני כמה שבועות סיכם עם חברת נסיעות על נסיעה לקברי צדיקים במרוקו, והנה לפתע כאשר שמעה רעייתו על התוכנית, ביקשה ממנו בכל לשון להמנע מהנסיעה.
היא נימקה את בקשתה בכך שהמקום מסוכן מבחינה בטחונית, ואמרה שלאחר ששמעה ממני שחיילים מרוקניים ילוו אותנו לכל אורך הדרך, הבינה שיש מה לשמור … ומכיון שכך היא פוחדת מאוד, ומבקשת שלא אסע. ‘אני חרדה לשלומך’, אמרה האשה.
שאלתו של האיש היתה האם עליו לציית לאשתו, ותשובתי היתה שבודאי אסור לו לנסוע.
הוא ציית להוראה, והודיע על ביטול הנסיעה.
כעבור מספר ימים הגיע שוב וסיפר שכאשר ראתה אשתו עד כמה הוא מצטער על הביטול, חזרה בה מבקשתה, ואמרה שהיא מרשה לו לנסוע.
‘אם כן, אמרתי לו, בודאי שעכשיו הינך יכול לנסוע’.
העיקרון הוא, שאם נסיעה לקברי צדיקים גורמת צער וחרדה לעקרת הבית, הרי שבודאי יש להמנע מכך, אחרת תהיה זו בגדר מצוה הבאה בעבירה, וגם התפילות שיתפלל על קברי הצדיקים, ספק רב אם תיענינה במצב שכזה. אבל אם היא השתכנעה בנחיצות הנסיעה, ומוכנה לכך, אין כמובן כל בעיה שתסע.1
A wife does have the right to bar her husband from travel of such duration that he will be unable to fulfill his עונה:
יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה, (ואפילו אם נותנת לו רשות אין לו להתאחר, אלא חדש בחוץ וחדש בביתו) [כלומר, אף על פי שברשותה כמה דבעי יכול להתעכב, דהאשה יכולה למחול על עונתה, מכל מקום אורחא דמילתא שאין לו להתאחר, שאף על פי שנותנת רשות לבה מצטער:].2
But I am aware of no Halachic basis for a veto based on her anxiety over his welfare; while a spouse may refuse to accompany his or her spouse on a journey that is considered (objectively) dangerous, even where the journey would otherwise be mandatory, this of course does not imply that the objecting spouse has the right to block the other spouse from making the trip:
יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לארץ ישראל היינו בדאפשר בלא סכנה, הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים:3
As we have discussed elsewhere, Hasam Sofer does seem to hold that a married woman is not permitted to frequent isolated, dangerous areas, but this is not due to the danger involved, but rather because such conduct is considered a breach of feminine modesty or appropriate deference to her husband:
שאלתו אודות איש א’ אחר ב’ שנים לנישואי אשתו ברחה מעמו ונעלמה מעין כל חי ולא מחמת קטטה כלל … רק בפתע פתאום נעלמה וזה חמש שנים לא נודע מה היה לה אחר כמה חקירות ודרישות בכל אופן האפשרי … על כן רוצה שנעיין בדינו למצוא היתר לישא אשה …
תשובה. הנה אשה זו הנעלמה מעינינו יש להסתפק כמה ספיקות מה היה לה. א’ אולי מתה כבר מדלא באה לביתה מקום חיותה ואם מתה הבעל מותר לישא אחרת בלי ספק:
ב’ אולי המירה דתה …
ג’ אולי נשטית מחמת שטות ברחה ולא חזרה …
ד’ אולי מחמת מרד ומעל ברחה ולא חזרה …
ומעתה נבוא אל העיון הנה יש כאן כמה ספיקות וספק ספיקא להתיר ורק ספק א’ לאסור דלמא אשתבאית … אלא שיש לומר נוקמא אחזקת חי ובחזקת צדקת שלא המירה ושלא תמרוד על בעלה בלי שום קטטה ובחזקת הגוף שלא נולד בה מום ובטלו כל הספיקות ונאמר אשתבאית בודאי ואף על גב דלכאורה שבויה על ידי אונס הוה מיעוטא דידיע הוא במדינתנו לא שכיחא שביה כלל ואפילו בשיש מלחמה בעולם ויש אלהים שופטים בארץ ואפילו באו קדרים מרחוק ונטלוה מכל מקום בעברה דרך עיירות ומקומות מדינתינו אם תזעק בחבליה יעשו לה דין ואם לא צוחה ושתקה היינו מומרת ברצון וכדאמרינן בגיטין כח: אין אנפרות בבבל ולא משכחת ליה אלא בדרך רחוקה ונפלאה וליכא אלא מיעוטא ומכל מקום נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא והוה ליה פלגא ופלגא ומספיקא לא נתיר חרם רבינו גרשום:
לזה נאמר שהאי ספיקא דשביה אפילו מיעוטא דמיעוטא לא הוה דודאי אם יצאה מדעת למקום יערות ושכיחא שיירות ושוללים שלא מדעת הבעל ויצאה מחזקת בנות ישראל הכשרים אשר כר’ בני כל כבודה בת מלך פנימה דאף על גב דאמרינן בגיטין (יב:) [צ”ל יב.] מהו דתימא כל כבודה בת מלך פנימה קמ”ל משמע דלא אמרינן הכי ויש לומר לזה כתב רש”י כל ישראל בני מלכים הם ור”ל דהא תליא בשיטה דכל ישראל בני מלכים בשבת קכח. ולא קיימא לן כשיטה אבל כד מעיינת שפיר הא ליתא דסתמא דתלמודא דיבמות עז. קיימא לן הלכתא הך חזקה אפילו בנשי א”י הדיוטות שאינם בני מלכים כל שכן בנות ישראל הצנועות ודאמרינן בגיטין קמ”ל ר”ל דאפילו הכי מצי למימר צאי מעשי ידיך אבל האמת דכל כבודה בת מלך פנימה ודברי רש”י דתליא בשיטה צ”ע
ולפי זה אם יצאה מדעת ונשתבאית אף על פי שעתה חזרה בה ורוצית לשוב לבעלה אלא שעומדת במאסרתה מכל מקום הוה ליה תחלתה בפשיעה ועדיין בתמרורתה עומדת ודינה כמורדת או כעוברת על דת
ולומר שבאו שבאים לביתה ושבוה היינו אונסא דלא שכיחא כלל שלא ידע אדם מזה דבר ולא צעקה בעיר ולא נודע מעולם שבאו שוללים לעיר ולוקחי נפשות במדינתנו ליכא ולומר שנשתטית ויצאה מדעתה והוציאה רוח רעה אל מקום לסטים ושבוה ועתה נתרפאית ועומדת בשביה אם כן היינו מיעוטא דמיעוטא דלא שכיחא כלל …4
Of course, even in the absence of a specific right of spousal veto, a decent and considerate husband will certainly consider the anxiety and stress that his conduct will cause his wife; the Torah does, after all, command one to love his neighbor as himself, and this certainly applies to one’s spouse. But it does not seem that we can flatly require a husband to refrain from travel that will distress his wife.
On the other hand, insofar as there is a problem of causing the wife distress, her acquiescence might not completely alleviate the concern, for as we have seen above with regard to a trip that will result in the deprivation of the wife’s עונה, it is inappropriate to take unlimited advantage of her permission, as we suspect that she will still experience internal distress, even though she has allowed him to go.