We recently cited a number of exegetes discussing the possibility that Moshe’s decision on the petition presented by Zelafhad’s daughters could potentially have been influenced by bias against the children of his erstwhile foes. In this post, we present a trio of anecdotes in which notable Aharonim acknowledged that their own judgment could have been, or even was, affected by their personal feelings or interests: an autobiographical incident related by Rav Yair Haim Bacharach; a famous, albeit apocryphal tale of Rav Shabsi b. Meir Ha’Cohen (the Shach); and a similar tale about Rav David of Novaredok (author of Galia Maseches).
R. Bacharach
R. Bacharach tells of a man who had cheated him by defaulting and taking a false oath on a loan, and subsequently had the chutzpa (or perhaps just the naive faith in the superhuman high-mindedness and impartiality of Gedolim) to seek to adjudicate a case before him:
ומה דאמרו רז”ל [פסחים קיג:] דמה שנאמר [שמות כג:ה] כי תראה חמור שונאך מיירי בישראל שמותר לשנאותו, צ”ע האיך ידון במשפט שאחד צדיק ואחד רשע, דמעשה בכל יום, וכמו שכתב הרמב”ם פרק כ’ מהלכות סנהדרין [הלכה ה’] והביאו הטור חו”מ סימן (כ’) [י”ז] דעלה נאמר [שמות כג:ו] לא תטה משפט אביונך כדרשת רז”ל, והרי הוא שונאו ולא חזי ליה זכותיה.
בשלמא להקשות איך בכל דין נדון אוהב שנאמר ואהבת לרעך, כי גם לחבירו הוא אוהב נמצא שניהם שקולין, מה שאין כן באחד רשע קשה.
ואם לא נדינהו אם הוא נתבע נמצא חוטא נשכר.
ויש לומר דהיא נותנת, דמדכתבה תורה לא תטה משפט אביונך שמע מינה דשרי לדונו, וכדבעינן למימר.
ומעשה שהיה שאחד לוה ממני וטען על מקצתן שפרע ונשבע לשקר, ואחר שנה בא לפני בדין, ולא רציתי לטפל בדינו. לא משום דמותר לשנאותו, דאם כן כל רשע וצדיק נמי, ועל כרחנו נאמר דהיינו דציוותה עלינו [התורה] לא תטה משפט אביונך, דאף על פי שמותר לשנאותו בעת המשפט יהיו שניהם לענין המשפט ההוא שקולים, ובכהאי גוונא אחר שאין השנאה טבעית רק על פי דבר ד’, אין לחוש דדעתיה יטעהו ולא חזי ליה זכותא כמו בשאר שונא ודוק. מה שאין כן כשעשה לדיין עצמו מעשה רשע או שום דבר שיש לו טינא בלבו ודאי ירחיק מלדונו, דגם כן יש לחוש דמפני כך לא חזי ליה זכותיה.1
The Shach
The tale is told2 of the Shach, subsequent to publishing his Sifse Kohen on Hoshen Mishpat while still quite a young man, appearing as a litigant in a Din Torah and losing. The Shach, who had been convinced that his erudite and acute presentation of his position had successfully demonstrated its correctness, was then told by the judge that his decision was based on a recently published brilliant work on Hoshen Mishpat, whose author he had not yet met, but judging by the work, must be a Gaon … Here is R. Aviezer Borstein’s richly evocative version of the episode, from his מורי דעה:
ליד ביתו של הרב הישיש, אב-בית-הדין של וסילקוב הסמוכה לוילנה, נעצרה ביום חרפי, בשעות הבקר המקדמת, מרכבה הדורה שממנה ירדו שני אנשים לבושי הדר ופנו ישר לבית הרב. מראה פני האורים ענה בהם שהם נשואי פנים, מכובדים ועשירים. אחד האורחים היה איש זקן בא בימים, וזקן לבן יורד לו על פי מדותיו, השני – צעיר כבן עשרים וחמש, גבה קומה, בעל פנים אצילים ועינים גדולות, שחורות ונוצצות, עטור זקנקן שחור קצר שכסה רק את הסנטר, ושתי פקעות פאות עבות וקצרות שצצו מתחת למגבעת השחורה ורחבת השולים שחבש לראשו.
הרב אך זה גמר את שעורו היומי עם תלמידיו, הסב את כסאו סמוך לתנור הלבנים הגדול בחדר בית-הדין, ושתה כוס חמין שהגישה לו אשתו הרבנית.
האורחים ברכו את הרב לשלום, ונתכבדו גם הם בכוסות חמין.
– מאין אתם רבותי? ומה מעשיכם כאן? שאל אותם הרב בנגון הגמרא.
פתח האורח הזקן ואמר לרב, שהם תושבי וילנה, שתפים בעסקי יערות, ובאו להתדיין בפני כבוד הרב אחרי שנפל ביניהם סכסוך על סכום כסף גדול.
הזיז הרב את כסאו לראש השלחן הארך והצר, הוריד את הספרים שנצטברו עליו, והוציא מכיס מעילו מטפחת אדמה והניחה בקצת השלחן.
– ובכן ירצה התובע את טענותיו!
הזקן, התובע, החל להרצות את טענותיו. הוא ספר באריכות את כל מהלך העסקא, ודרש שבעל דינו יחיב בדין לשלם את כל הסכום הנתבע.
כשסים התובע את טענותיו, פתח האברך הצעיר בנאום ההגנה שלו. אף הוא ספר את פרטי ההסכם, דחה בדברי הגיון את תביעות בעל-דינו – יריבו, והבהיר את צדקת דבריו. האברך הצעיר לא הסתפק בהרצאת טענותיו, אלא בסס את דבריו כשהוא מסתמך על פסקי הרמב”ם, הטור, והשלחן ערוך, הרצה בחריפות על כנות דבריהם, והוכיח שכל מעשיו בעסק זה היו לפי דעת גדולי ההוראה, ואין לחיבו כלל וכלל.
לאחר שגמרו הצדדים להרצות את טענותיהם, הושיט להם הרב את ממחטו האדמה לקבלת קנין, לאות שהם מתחיבים לקבל את פסק-הדין ללא ערעור.
הרב דחה את הוצאת פסק-הדין עד אחר-הצהרים, שתהיה לו שהות לעין בספרים כדי להוציא משפט צדק.
אחרי תפלת מנחה גדולה התיצבו בעלי-הדין לפני הרב שנית לשמוע את פסק-הדין.
האב בית דין חיב את האברך הצעיר לשלם לתובע את כל הסכום ואף להוסיף עליו את הוצאות המשפט. בפסק-דינו צין הרב שהנתבע בסס אמנם את דבריו על דברי חז”ל וגדולי ההוראה, כנראה – הוסיף האב בית דין בחיוך – עבר הנטען לפני בואו על כל סגיות הש”ס, הרמב”ם, הטור והשלחן ערוך ושאר פוסקים ראשונים, הנוגעים לדינכם ולכאורה הצדק אתו. אולם, בימים האחרונים הופיע ספר נפלא של מחבר צעיר, שעדין, לא זכיתי להכירו, אבל מבין כתלי דבריו נכר שהוא גאון, ולפי מסקנות הספר היקר הזה יש לחיב את הנתבע, ולכן הנני מחיבו לשלם את כל סכום התביעה.
האברך הצעיר נדהם ושאל את האב בית דין לשם הספר ומחברו.
– “שפתי כהן” מאת הגאון הצעיר שבתי כהן – ענה הרב בקצרה.
חיוך קל רחף על פני האברך. הוא הרהר רגע ואמר: “אין אדם רואה חובה לעצמו”!
תמה הרב ושאל: מה פרושה של הערה זו?
– אני הוא מחבר “שפתי כהן” – אמר האברך בעניות וכמעט בלחש – ולכן אין בנדון זה לחיב אותי.
נשא הרב את עיניו והסתכל בפני הגאון הצעיר בתדהמה, וקריאת שמחה פרצה מגרונו: “אתה הוא הצעיר המפלא הזה? אשרי יולדתך!”
הרב קם מכסאו נרגש כלו, וחבק את הגאון הצעיר באהבה.3
R. David of Novaredok
Our final anecdote is of a Din Torah between R. David of Novaredok and R. [Yosef] David [Eisenstadt] of Mir, decided in favor of the latter by Rav Haim of Volozhin. The Rav of Novaredok considered the verdict unjust and bore a grudge against R. Haim, until the latter found a very clever way of getting R. David to realize that it was merely his interest (his amour-propre) that had clouded his perspective and rendered him unable to perceive the matter clearly. This story, too, is somewhat apocryphal; here is the 1901 account of R. David Bunimovich, who says he heard it from R. Eliyahu Kabak, apparently the son of a peripheral participant in the affair:
ספר לי היקר הנכבד מוהר”ר אלי’ קאבאק מנאוואהרדאק מעשה נפלא מהרב הגאון מוהר”ח מוולאזין. [את הספור הזה שמעתי גם אני מפי הרה”ג ר’ חיים הלל פריד מוולאזין שליט”א בשנת תר”ס. מ.מ.ז.]
בנוואהרדאק היה הרב הגאון מו”ה דוד מחבר ספר גליא מסכתא ובעיר מיר היה הרב הגאון מו”ה דוד והיה ענין דין תורה בין שתי העיירות ונסעו שני הרבנים דמיר ודנאוואהרדאק לאישתעי דינא בוולאזין וזכה הרב דמיר והרב דנאוואהרדק הביא ראיות גדולות מהש”ס ומהפוסקים ראשונים להצדיק את עצמו וגאון מוהר”ח זי”ע דחה כל ראיותיו ונתן פסק דין להרב הגאון דמיר הנ”ל וזכהו בדין ומאז נשארה טינא בלב הרב דנאוואהרדאק על הגאון מוהר”ח דוולאזין. בימים ההם היה מנהג בישראל אשר הרה”ג נקבצו ובאו על יריד זעלווא ור’ יוסף קאבאק היה בכל יריד זעלווא ושאלו ממנו איזה אנשים מדוע לא יבוא גם הרב שלכם לזעלווע והנה איזה ימים לפני יריד זעלווא בא ר’ יוסף קאבאק אל הרב ר’ דוד מנאוואהרדאק ויאמר לו בכ”ש שואלים ממני מדוע לא תבאו על יריד זעלווע ואנכי נוסע בימים אלה לזעלווא על כן נסעו יחד לשם ויאמר לו הרב דשם ומאין אקח לשלם באכסניא שמה [כי היה מקבל שכירות בזעלווא חמשה זהובים פויליש] ולא היה לו באמת במה לשלם ויאמר לו ר’ יוסף קאבאק אנכי אשלם גם באכסניא, ויאות הרב ר’ דוד לנסוע עם ר’ יוסף כי היה נגיד גדול ולו שני סוסים לנסוע שמה.
ויהה כבואם לזעלווע וירא הגאון ר’ דוד כי כל הרבנים הולכים אל הרב דוולאזין ויאמר בלבו הן גם עלי לבא אצלו [ואף כי היה טינא בלבו על הגאון הגדול מו”ה חיים זי”ע בכל זה הלך אצלו], ויקבלהו הגאון מ”ה חיים ז”ל באהבה וכבוד, ויאמר אליו הגאון מו”ה חיים אולי רצונכם לקבל אצליכם דין תורה אשלח לכם והבעלי דין יתנו עשרה אדומים עבור זה, ויאמר הרב ר’ דוד בכל לבי אקבל זאת, ויהי ממחרת ויבאו אליו שני אנשים ויטענו טענותיהם זה אומר כה וזה אומר כן היה, והיה הדבר קשה לתוך ביניהם ובכ”ז במשך איזו ימים גמר ביניהם ונתנו לו עשרה אדומים, וצהבו פניו של הרב ר’ דוד וילך אל הרב דוולאזין ויספר לו שהרויח עשרה אדומים ויתן לו תודה, וישאלהו הרב דוולאזין מה היה הדין תורה ואיך פסק ויאמר לו כן טענו וכן פסקתי להם, ויאמר, הגאון מו”ה חיים טוב מאוד פסקתם והדין דין אמת, אחרי רגעים אחדים הלך הרב הגאון הנורא ר”ח בבית אחת הנה ואחת הנה ויאמר אל הרב דנאוואהרדאק הגידו נא לי ר’ דוד ידידי, האם אין זה ממש כמו הדין תורה שהיה לכם עם הרב דמיר ואתם פסקתם ממש כמותי, ויבהל ר’ דוד ויאמר לאחר ישוב הדעת כן הדבר, ויאמר לו הרב הגאון מוהר”ח הן היום פסקתם הדין כמותי ואז היה כבודו מתנגד לדברי אין זאת כי אז בהיותכם נוגע בדבר ולא לכבוד היה לכם שפסקתי ממש כטענות הרב דמיר על כן התאמצתם להביא ראיות לנגדי והיום כאשר בא לפניכם דין זה פסקתם כמותי, ויפרד הרב ר’ דוד מאליו בשלום ויודה לו על הדבר, כי בעבור שהיה נוגע בדבר על כן הביא ראיות לסתור הדין ויסע משם בשלום עם הגאון מוהר”ח מוולאזין.
והנה אחרי הסתלקותו של אותו צדיק הגאון מוהר”ח מוולאזין בא איש אחד מבעלי הדין שהיה בזעלווע להגאון מו”ה דוד מנאוואהרדאק ויכירו הרב ר’ דוד וישאל ממנו איך היה בפרטי העסק שפסק ביניהם וישחק האיש ויאמר אנכי אינני מכיר את האיש השני שבא עמי לדין תורה לפני כבודו ורק הרב הגאון מוהר”ח בחר בי ובהשני שהיה עמי אשר שנינו למדנו בוולאזין וישם דבריו בפינו ויורינו כל אשר נדבר לפני כבודו ונתן לנו עשרה אדומים לשלם לכם עבור הפסק.
ויבהל הרב דנוואראדאק ויאמר, עתה הנני מכיר מה גדול היה רבינו חיים אין על עפר משלו וישלח ויקרא את ר’ יוסף קאבאק ויספר לפניו כל המעשה ויאמר הנמצא כה איש אשר רוח אלקים בו לעשתו כדבר הגדול הזה ובכה רב בכי על הסתלקות רב גאון נורא וקדוש כמוהו.4
Here’s Prof. Shnayer (Sid) Z. Leiman’s translation:
In Novaredok, there resided the Gaon R. David, author of Galya Massekhet. In the town Mir, there resided the Gaon R. David. There was a lawsuit between members of the two Jewish communities that had to be settled, and the rabbis of Novaredok and Mir traveled to Volozhin in order to present the case before R. Hayyim for adjudication. The case was decided in favor of the rabbi of Mir. This, despite the fact that the rabbi of Novaredok adduced strong proofs from the Talmud and the early decisors justifying his position. The Gaon R. Hayyim dismissed all his proofs and ruled in favor of the Gaon of Mir. From that time on, the rabbi of Novaredok bore a grudge in his heart against the Gaon R. Hayyim of Volozhin.
It was the practice in those days that all the Gaonim used to gather at the fairs held in Zelva. Yosef Kabak of Novaredok regularly attended the fairs at Zelva. Several people asked him: “Why is it that your rabbi does not attend the fairs at Zelva?” Once, several days before the fair at Zelva, Yosef Kabak came to R. David of Novaredok and informed him: “People always ask me why you don’t attend the Zelva fair. I’m planning to go to the fair, so why don’t we travel there together?” The rabbi of Novaredok responded: “And how will I pay for room and board in Zelva?” Indeed, since the charge for renting a room was five Polish gold coins, he could not afford to pay for room and board. Yosef Kabak informed him: “I will cover the costs of room and board as well!” R. David of Novaredok agreed to travel together with Yosef Kabak, for he was a wealthy man and had a two horse carriage ready for the trip to Zelva.
When they arrived at Zelva, R. David saw that all the rabbis were going to greet R. Hayyim of Volozhin. He thought to himself: “I too must go to greet him.” Even though he still bore a grudge in his heart against the great Gaon R. Hayyim, he went nonetheless. The Gaon R. Hayyim greeted him with love and respect and asked him: “Would you like to adjudicate a case that I could send your way? The parties will pay ten rubles for your services.” R. David replied: “I accept your offer with great joy.” The next day two Jews came to him and each presented his argument. The one claimed such and such was the case; and the other claimed such and such was the case. It was very difficult to get the two sides to agree on a compromise; nonetheless, after several days of argumentation the case was settled and R. David was paid the ten rubles. R. David’s face glowed.
R. David returned to R. Hayyim of Volozhin, informed him that he had been paid the ten rubles, and thanked him. R. Hayyim of Volozhin asked him: “What were the specifics of the case, and in whose favor was it decided?” R. David explained to him that such and such did they argue, and such and such was the decision. The Gaon R. Hayyim responded: ” You did well in your decision. You decided the law properly.” A few moments later, the awesome Gaon R. Hayyim began to pace back and forth in the room. He turned to the rabbi of Novaredok and said: “Tell me my dear friend R. David, was this case not precisely the same as the lawsuit that involved you and the rabbi of Mir? And you decided your case in Zelva exactly in the same manner that I had decided the earlier lawsuit!” R. David was stunned. After a prolonged silence, he regained his composure and admitted: “Indeed, it is precisely as you say!” The Gaon R. Hayyim continued: “Today you decided exactly as I did. But back then you opposed my decision. That was because then you were an involved party. It hardly accrued to your honor that I decided in favor of the rabbi of Mir. So you adamantly sought proofs against my position. But today, in the case that came before you, you decided exactly as I did.” R. David admitted to him that, indeed, because he had been an involved party, he had adduced “proofs” in order to counter the decision of R. Hayyim. R. David parted from R. Hayyim of Volozhin, now at peace with him.
After the death of the righteous Gaon R. Hayyim of Volozhin, one of the two litigants – who had appeared in the case before R. David of Novaredok at Zelva – met up with R. David. R. David recognized him and asked him whether all the specifics of the decision were carried out by the litigants according to his instructions. The man began to laugh and then explained: “I have no idea who the other litigant was in the case we brought before you. The Gaon R. Hayyim of Volozhin selected the two of us for we both were graduates of the Volozhin yeshiva. He primed us, and provided us with the very words we presented in argument before you. He also provided us with the ten rubles with which to pay you for rendering the decision.”
Once again the rabbi of Novaredok was stunned. He said: “Now I realize how great R. Hayyim was. There is no one alive like him.” He then called for Yosef Kabak and told him the entire story. He added: “Is there to be found anyone like him, a man in whom the spirit of G-d rests, and who can do such great deeds?” He then cried profusely over the passing of such an awesome and holy Gaon.5
[See Prof. Leiman’s article (PDF) for context and notes.]
A combined version of the tales of the Shach and R. David of Novaredok appears in R. Yehudah Leib Maimon (Fishman)’s שרי המאה:
אבל גם אדם שכמותו נתפס לפעמים על צערו, כי מצא השטן מקום להכניס טינא בלבו של רבי דוד על רבי חיים, ומעשה שהיה כך היה:
– היה איזה דין-ודברים בין עדת ישראל בנווהרדוק ובין קהלת היהודים בעיר מיר. כמובן, שכל אחת בחרה ברב שלה; רבי דוד בעל “גליא מסכת” רבה של נווהרדוק, היה הטוען מצד קהלתו, ורבי דוד רבה של מיר, שהיה גם הוא אחד מגדולי הדור בימים ההם, היה הטוען מצד קהלתו הוא. שני הטוענים נכנסו לתוך משא-ומתן של הלכה, כל אחד הראה בכוח תורתו ופלפולו כי הצדק עם עדתו, ולא יכלו לבוא לעמק השוה. החליטו הרבנים באי-כוח שני הצדדים, לנסוע לולוז’ין ולהרצות לפני רבי חיים את טענותיהם. רבה של נווהרדוק, שהיה באמת אחד מחריפי דורו, הראה את כוחו וחילו לאורייתא והוכיח מתוך פלפולים עמוקים בש”ס ופוסקים כי הצדק עם קהלתו – ולעומתו רבי דוד רבה של מיר, שהיה מפורסם כאחד הבקיאים בדורו, הוסיף להביא ראיות על גבי ראיות מסוגיות שונות שבתלמוד ומספרי-ההלכה של ראשונים ואחרונים, שהדין עם קהלתו. שמע רבי חיים את טענותיהם של הרבנים, באי-כוח שתי הקהלות, והכריע בדעתו דעת-תורה, לזכות את מיר ולחייב את נווהרדוק.
ומאז נשארה טינא בלבו של רבי דוד מנווהרדוק – כלפי רבי חיים. בימים ההם בא משולחו הראשון של רבי חיים לנווהרדוק לאסוף כסף בשביל ישיבת ולוז’ין. המשולח, רבי מאיר כהן, שהיה איש גדול בתורה וחכם-מחוכם, בא, כמובן, בראשונה אל רבי דוד הרב-דמתא, כדי שיאשר בכתב-ידו את תעודותיו ויוסיף נופך משלו על טיב הישיבה ועל הצורך לתמוך בה. רבי דוד נענה לאלתר לבקשתו של המשולח ומסר לו מכתב מלא אהבה וחיבה לישיבת ולוז’ין ולתלמידיה. אבל, כאשר תוך-כדי שיחה עם המשולח, התחיל הלה להלל ולשבח את רבי חייב בתור אחד מיחידי-סגולה ובני-עליה שבדור ההוא, שמע רבי דוד את דברי המשולח ואמר:
– כשאני לעצמי אני תמה: במה זכה רבי חיים להתפרסם כל-כך בליטא וזאמוט? איפה היא גאונותו שכל-כך מכריזים עליה בקולי-קולות?
נענה במשולח ואמר:
– כמדומני, שפרסומו זה בא לא רק מפני גאונותו, אלא עוד יותר מפני מדת צדקתו וחסידותו, והרי דוגמה: אני בדרך-למסעי לטובת הישיבה, הריני מתמהמה קרוב לשנה תמימה, ולתקופת-השנה, כשאני חוזר לולוז’ין, ואני נכנס לביתו של רבי חיים כדי למסור לו דין-וחשבון מעבודתי, הריהו שואל אותי בראשונה על שלומו של כל אחד ואחד מן הרבנים מיודעיו ומכריו, שנפגשתי אתם במשך שנת נסיעתי; וכשאני מספר לו, למשל, כי הרב מנווהרדוק חי חיי עוני ומתפרנס בדוחק, מיד רואה אני ומרגיש כי פניו משתנות ולבו מתכווץ מרוב צער, ומתוך אנחת-כאב הוא קורא:
– אוי לו לדור שאני מנהיגו, שאין אני יודע בצערם של תלמידי-חכמים: במה הם מתפרנסים ואיך הם חיים? …
שמע רבי דוד את הדברים האלה, ובקול חנוק ודמעות אמר:
– חבל, חבל, שהנחתי מקום ליצרי-הרע להכניס בלבי טינא על גאון-צדיק זה.
ואמנם רבי חיים הרגיש עוד מקודם כי רבי דוד מצא את-עצמו נעלב, כשהוא, רבי חיים, פסק את הדין-נגדו. והיה מבקש שעת-הכושר לפייס את רבי דוד. עבר זמן קצר לאחר פסק-הדין, והנה נזדמנו רבי חיים ורבי דוד לפונדק אחד ביומא-דשוקא של העיר זלווה, זאת העיר ששימשה שנים רבות למקום כנוס של רבנים, ששקדו על תקנות בני ישראל וצרכיהם. כשנפגש רבי חיים עם רבי דוד הראה לו אותות של חבה ויקר, ותוך כדי שיחה איש עם רעהו, מסר לו רבי חיים:
– כאן במקום ה”יריד”, באו שנים לדין לפני בענין חמור מסובך בדיני ממונות, ואני אין דעתי ושעתי פנויה להכנס לתוך ענין זה. אם יסכים מר, הריני מוכן ומזומן למסור ברור סכסוך זה לידו, ואגב-אורחא יקבל דמי-פסק הנחוצים לו להוצאות הדרך.
הסכים רבי דוד להצעתו של רבי חיים, ואחרי שבאו בעלי-הדין והציעו לפניו את טענותיהם, הוציא רבי דוד את פסק דינו לטובת אחד מהם. הללו קבלו עליהם את הדין ושלמו לו עשרה אדומים בשכרו. נכנס רבי דוד לחדרו של רבי חיים להודות לו על שמסר סכסוך זה לידו, ורבי חיים בקש ממנו לספר לו תוכן המשפט. התחיל רבי דוד להרצות לפניו את טענותיהם של שני הצדדים, סיפר לו על פסק-הדין שהוציא והסביר לו גם טעמו ונמוקו.
שמע רבי חיים את דברי רבי דוד בכובד-ראש, ישב והרהר שעה קלה, ואחרי-כן עמד על רגליו, נגש אל רבי דוד, הניח ידו על שכמו ואמר לו מתוך חבה:
– יפה דן מר, בצדק זכה את הזכאי וחייב את החייב, הנמוקים שלו צודקים, אבל יאמר נא רבי דוד: כלום לא יכולנו להשתמש בנמוקיו אלה גם בנוגע לאותו פסק דין שהיה בין נווהרדוק ובין מיר ולהצדיק על פיהם את מיר? …
הרהר רבי דוד רגעים אחדים, קפץ וצווח בקול:
– הצדק עם כבודו ודינו היה דין אמת-לאמתו, אני מבקש איפוא סליחה ממנו על טינא שהיתה כבושה בלבי נגדו.
החזיר לו רבי חיים:
אספר למר מעשה ששמעתי מפי זקני-חכמי ווילנה: רבי שבתי הכהן בעל הש”ך (“שפתי כהן” על יורה דעה וחושן-משפט), היה לו סכסוך בדיני ממונות עם אחד מנכבדי ווילנה, והוא ובעל-דינו הסכימו שניהם להגיש את עצומותיהם לפני אחד מגדולי הדור היושב בעיר רחוקה מווילנה ושאינו מכיר כלל את הש”ך. נתנו עיניהם ברבי אברהם-אבא, רבה של נווהרדוק בימים ההם, שהיה מפורסם לגאון וצדיק: וטרם שנסעו לעמוד לדין לפניו, עבר רבי שבתי בעל הש”ך על כל אותן הסוגיות בתלמוד ופסקי ההלכות ברמב”ם וטור ושלחן-ערוך, שיש להם נגיעה ישרה או בלתי ישרה לאותו משפט, ובא לידי הסכמה כי הצדק אתו וכי בודאי יזכה הוא במשפט, כשבאו והציעו את טענותיהם לפני רבי אברהם-אבא, ירד הרב לתוך עומקו של הלכה זו, והוציא את פסק דינו לחייב את הש”ך ולזכות את הצד שכנגד והש”ך נדהם לשמוע פסק-דין זה, שלפי דעתו הוא שלא כהלכה ודרש מאת הרב הפוסק, כי יאמר לו מאיזה טעם דנהו לחובה. נגש הרב אל ארון-הספרים, הוציא משם את ספרו של הש”ך, “שפתי כהן” לחושן משפט, שלפני שנה בערך יצא לאור, דפדף בו והראה להש”ך כי יסד את פסק-דינו על סברתו של ספר חדש במקום אחד בהלכות טעון ונטען …
עיין הש”ך בדברי עצמו וראה שהצדק עם רבי אברהם-אבא, גלה את שמו לפני הרב וקרא ואמר:
– כמה גדולים דברי חכמים שאמרו (שבת קיט.): אין אדם רואה חובה לעצמו …
ורבי חיים סיים את דבריו:
– ידידי רבי דוד. גם מר, בתור רבו של נווהרדוק לא היה יכול לראות איזה צד של חובה לעיר שהיא כולה שלו …
עברו ימים ושנים, רבי חיים הלך לעולמו, ולנווהרדוק נזדמן אחד מאלה בעלי-הדין שיצא זכאי בדינו על-ידי רבי דוד בעיר זלווה. נכנס האיש לביתו של רבי דוד לקבל את פניו ולשאול בשלומו. הכירו רבי דוד ושאלהו:
האם הצד השני שיצא חייב בדין – ציית וקבל עליו את הדין? חייך הלה ואמר:
– רבי, עכשיו יש לי הרשות לספר את האמת כמו-שהיא: אותו סכסוך ביני ובין חברי לא היה ולא נברא. אנחנו שנינו למדנו בולוז’ין. פעם אחת, לפני שיצא רבי חיים ל”יריד” זלווה, בקש מאתנו שנשים את עצמנו כאילו אנו בעלי-דין. הוא שם בפינו את הטענות, נתן לנו כסף להוצאות הדרך וגם מסר לנו עשרה אדומים בשביל דמי-פסק …
אנחה עמוקה התפרצה מתוך לבו של רבי דוד ואמר:
– אמנם לא רק גאון, אלא גם צדיק וחסיד היה רבי חיים בכל דרכיו ומעשיו – ואנכי לא ידעתי! …6
A significant difference between the versions of the Shach tale of R. Borstein and R. Maimon is the location of the Din Torah and the identity of the judge; the former features the anonymous Av Beis Din of “Vasilkov, near Vilna”,7 while the latter has the litigants traveling to “a city far from Vilna” – Novaredok – and appearing before its then rabbi, one R. Avraham Abba. Here’s another version of the tale, also featuring R. Avraham Abba of Novaredok, and offering some additional detail about the formation of the original business partnership and the identity of the partner:
Rabbi Shabtai Cohen, the author of “Siftei Cohen,” a commentary on the Shulchan Aruch, was a very prominent rabbi who lived about three hundred and fifty years ago. One day he was very busy looking at a book, when a gentle knock was heard on the door. He opened the door and warmly welcomed his neighbor, Yosef, who was standing there.
This neighbor was an important merchant. But this time he did not have a question in halacha for the rabbi or a request for help. This time he had come to propose that Rabbi Cohen should become a partner in a business deal. He explained that he had found out about an opportunity and he personally recommended that Rabbi Cohen join as a partner. Perhaps he hoped to help the rabbi in an indirect way, or perhaps he had a hope that any business that included the rabbi would be blessed. Perhaps he was just acting as a good neighbor. We will never know. In any case, the rabbi listened to the proposal and he agreed to join. The neighbor left the rabbi’s house in a good mood.
However, business deals do not always succeed. We will not go into all the details of this deal, but what happened in the end was that it led to them both being involved in a complicated situation. Instead of making a profit, both the rabbi and his neighbor lost their money. When Rabbi Cohen heard this he was very sorry and he tried to understand what had happened. Rabbi Shabtai felt that Yosef was responsible and that he should repay the rabbi for the loss, but Yosef thought it was the rabbi’s fault, and that he was therefore not obligated to pay anything. The dispute between the two men grew and grew. They spoke calmly and showed great respect for each other, but they did not reach any agreement. Each one felt that he was right and that the other one was wrong. There was no other alternative, and they decided to take the matter to a rabbinical court and let the judges decide. But there was a danger that the judges would favor Rabbi Shabtai because he was a prominent rabbi, without going into the details of the business. In order to prevent this from happening, the two men agreed to choose as a judge a rabbi who was righteous and scholarly and who lived so far away that he probably had not heard about Rabbi Shabtai’s reputation. They picked Rabbi Avraham Abba from Novardok. So Rabbi Shabtai and his neighbor Yosef packed for a trip, rented a carriage, and went to the faraway city.
The judge, Rabbi Avraham Abba, had no idea about the identities of the two men standing before him. He saw two Jews, strangers who had come asking for a decision, and he listened to their arguments very carefully. The two spoke in an outstanding manner of calm and respect. But each one vehemently claimed that he was right and brought many arguments to prove the point. This really was a complicated case.
Rabbi Avraham Abba asked for some time to think. He went into his room and began to study his books. After about an hour of deep thought, he came out of his room and declared, “Yosef is right.”
“Are you sure? How can you be so certain?” Rabbi Shabtai was shocked. After all, he had studied the issues from all angles, and he was sure that he would win the case.
Rabbi Avraham Abba replied, “I found a clear proof of my ruling in a new book that was recently published.” He took out a copy of “Siftei Cohen” and opened it. This was the book that Rabbi Shabtai himself had written! Rabbi Shabtai looked at the passage in the book which Rabbi Avraham Abba showed him, and he saw that what Rabbi Avraham said was true. Yosef was right, and he was wrong!
Rabbi Shabtai was silent for a moment, trying to decide how he could have forgotten what he himself had written just a short time before. After a pause, he cried out, “You are right, Yosef. And this is a proof of what the sages taught us in the tractate of Shabbat: ‘A man will never see that he is wrong.’ Even I, who know the law, made a mistake when I had a personal interest in the matter. How good it is that we ask our rabbis for advice and that we do not allow somebody to make a ruling for himself when there is any doubt!”8
Here are two other versions of the story, both evidently deriving from R. Maimon’s account:
מספרים על הגאון רבי שבתאי הכהן זצ”ל (בעל ש”ך “שפתי כהן”) שנחשב לאחד מגדולי הפוסקים, שנקלע פעם לסכסוך בענייני ממונות עם אחד מנכבדי וילנא אשר לא הכיר כלל את הש”ך. נתנו עיניהם ברבי אבא אברהם, רבה של נובהרדוק בימים ההם שהיה מפורסם כגאון וצדיק, שהוא יפסוק ויכריע.
בעל הש”ך, לפני יציאתו לדרך, עבר על כל אותן הסוגיות בתלמוד ובספרי ההלכה, ובא לידי הכרה כי הצדק איתו ובודאי יזכה במשפט. אולם פסק הדין היה – לחייב את הש”ך ולזכות את הצד השני. הש”ך נדהם, דרש מהרב הפוסק כי יאמר לו מאיזה טעם דן אותו לחובה. ניגש הרב לארון הספרים, הוציא משם את ספרו של הש”ך, “שפתי כהן” לחושן משפט שיצא לאור שנה קודם לכן, והראה לש”ך כי ביסס את פסק דינו על סברתו של ספר חדש זה.
עיין הש”ך בדברים שכתב בעצמו ונוכח שהצדק עם רבי אבא אברהם. גילה הש”ך את שמו לפני הרב ואמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו (שבת קי”ט): “אין אדם רואה חובה לעצמו9
[This version manages to muddle the identity of the protagonist who did not recognize the Shach, confusing the Shach’s adversary with the judge. All the other versions have the judge not recognizing the Shach, adding to the dramatic dénouement, while this one asserts that the Shach’s adversary did not realize who he was – a seemingly irrelevant point.]
In that regard, it is said that the Gaon and author of Siftei Cohen (the Shach) was once involved in a monetary dispute with one of the prominent residents of Vilna. He and his opponent agreed to present their arguments to one of the great Torah scholars of the generation, a man who lived far away and did not know the Shach. The scholar in question was Rabbi Avraham Abba, the Rav of Novardok. Before going to see him, the Shach reviewed all the passages in the Gemara and Shulchan Aruch that dealt with the issue at hand, and he concluded that he was in the right. He was therefore certain that he was going to win his case.
When they presented themselves before Rabbi Avraham Abba, the rav immersed himself in the depths of Halachah, finally concluding that the Shack was wrong! The latter was stunned to hear this decision, which in his view was not in accordance with Halachah. He therefore asked Rabbi Avraham Abba to explain how he had reached his decision. Rabbi Avraham went to his library and took out a book on Choshen Mishpat – a book written by none other than the Shach himself – and explained that his decision had been based on this book! The Shach then examined what he had written, and he concluded that Rabbi Avraham was correct. The Shach immediately revealed his identity to him and said, “How great are the words of our Sages, for they have stated: ‘A man cannot see to his own disadvantage’ [Shabbat 119a].”10
- שו”ת חות יאיר (תש”ס) כרך ראשון השמטה לסימן ס”ב ד”ה ומזה דאמרו רז”ל, עמוד קפג – קשר [מהדורת לבוב תרנ”ו], הובא בפתחי תשובה חו”מ סימן ז’ ס”ק י”ב [↩]
- As alluded to above, although I have long been interested in the provenance of this anecdote, I have heretofore been unable to locate any reliable source for it – the best we have been able to do is the various admittedly unsatisfactory popular accounts cited here. I am indebted to my father for finding the versions of Rabbis Borstein and Maimon. [↩]
- ר’ אביעזר בורשטין, מורי דעה (תל-אביב תש”ך) עמודים 81-83 [↩]
- ר’ דוד בונימאוויטש, מכתב מאליהו (ווילנא תרס”ב) עמודים 19-21 (מתחת לקו) – קשר [↩]
- Shnayer Z. Leiman, The Wisdom Of R. Hayyim Of Volozhin, in Tradition 36:4 (2002) pp. 107-09 – link, available here: PDF. [↩]
- י. ל. הכהן מימון, שרי המאה (ירושלים תשט”ז), חלק ב’ פרק כ”ד עמודים 180-83 [↩]
- Apparently not the Ukrainian city of Vasylkiv, but some small suburb of the Lithuanian city of Vilna. [↩]
- R. Yikhat Rozen – link. The attribution is to “Stories of Tzadikim”, perhaps Simcha Raz’s סיפורי צדיקים. [↩]
- יצחק שרגא גראס, חיים שיש בהם (הוצאה שלישית: ירושלים תשס”א), עמודים שג-שד – קשר, הועתק פה [↩]
- Hevrat Pinto newsletter, “The Path To Follow – Lech Lecha”, #157, November 4, 2006 / 13 Heshvan 5767 – (PDF).
[↩]