iran Hebrew Radio – IRIB World Service ‘reports’ on Tzipi ‘Mata Hari‘ Livni’s confessions of acting as a honey-trap during her career as a Mossad agent (via Rav Tzair, via Menachem Mendel):
ליבני: עסקתי בזנות למען “ישראל”
שרת החוץ הישראלית לשעבר ציפי ליבני הודתה כי עסקה בזנות וביצעה מעשים לא מוסריים עם כמה מנהיגים ערבים במטרה לסחוט אותם כדי לשרת את בטחונה של ישראל, ליבני בראיון לשבועון טיימס האמריקני אמר כי קיימה יחסים עם אישים ערבים במהלך תפקידה במוסד. עוד אמרה כי היתה מוכנה אפילו לרצוח לקראת השגת מידע וציינה כי בכמה מדינות באירופה היו תיקים פליליים נגדה בגין מעשי רצח וסחיטה מינית אך הצליחה להסירן הודות ללחצים שהפעילה הממשלה הישראלית.
יש לציין כי החכם הישראלי אריה שבת התיר לנשים הישראליות לעסוק בזנות בניסיון להשיג מידע חשוב אף שההלכה היהודית אוסרת זאת.
This is really just a version of a sensational and conclusively debunked ‘report’ originally appearing in “Al-Masri Al-Youm, an independent and widely read Egyptian daily”:
Leading Egyptian daily falsely claims Livni admitted to having ‘sex with Arabs’ for political gain
Fabricated story in Al-Masry Al-Youm, misrepresenting comments made by former foreign minister about her service in the Mossad, goes viral in Arabic media
A leading Egyptian daily falsely claimed that former foreign minister Tzipi Livni conducted sexual relations with Arab officials during her years as a Mossad agent in an attempt to entrap them, and used what it said was a 2009 interview with The Times of London as ostensible proof.
The article in Al-Masri Al-Youm, an independent and widely read Egyptian daily, was headlined: “Livni: I had sex with Arabs in return for ‘political concessions.’” It featured prominently in the paper’s Saturday print edition and was still leading its website on Sunday afternoon. The article went up on Al-Masry Al-Youm’s website Friday night and was its most widely read story over the weekend. It had garnered 20,000 Facebook shares and 1,800 tweets as of Sunday morning, and was quoted extensively in Egyptian and Arab media.
Sources close to Livni told The Times of Israel that “this report is ludicrous and crazy.” Needless to say, they said, the story was without foundation. “There are apparently those who fear Livni’s return to politics, where she will strengthen Israel’s standing domestically and internationally,” the sources said.
The Egyptian newspaper story claimed that Livni gave an interview to The Times of London in 2009 –segments of which it said were quoted at the time in the Israeli daily Yedioth Ahronoth — in which she “prided herself for her heroic actions, which included special operations such as entrapping important personalities by involving them in sexual scandals.”
It quoted her as saying that “she is not against having sexual relations in order to obtain information that will benefit the State of Israel.”
It added that Livni said the Mossad had rescued her from danger during special missions conducted in numerous European countries in which scientists, including Arabs, were targeted.
Livni did not, in fact, say any of those things in any interview seen by The Times of Israel. Rather, she did make comments to the Israeli media, that were republished by the Times in 2009, in which she said she had not been asked “to go to bed with someone for my country.”
As quoted by the (London) Times on February 15, 2009, Livni described the loneliness of serving as a young Mossad agent in London following her graduation from law school. (Livni served in the Mossad in Europe between 1980 and 1984.) Asked if she would have been willing to serve as a “honey trap” — a euphemism for a seductress — to entrap Israeli nuclear spy Mordechai Vanunu in the 1980s, Livni was quoted by The Times as answering, “If you ask me if I was ever asked to go to bed with someone for my country, the answer is ‘no.’ But if I’d been asked to do it, I don’t know what I’d have said. In the ‘office’ [Mossad’s term for itself] there is a job tailored for everyone.”
Al-Masry Al-Youm also included what appears to be a bizarre reference to an extensive interview Livni gave to Haaretz reporter Ari Shavit on January 30, 2009, ahead of the then-imminent general elections.
The Egyptian paper did not quote from the interview, but it referred to a certain “Rabbi Ari Shfat, considered one of the most important and famous rabbis in Israel,” who it said issued religious edicts permitting “Israeli women to have sex with the enemy in return for important information.”
The Times of Israel sought a response from A-Masry Al-Youm, but none had been received at the time of publication.
[Note that the Times has been transposed from London to America as the ‘report’ migrated from Egypt to Iran.]
The author of the above Times of Israel article does not seem to have understood the reference to “Rabbi Ari Shfat”; his identity (if not quite his status as “one of the most important and famous rabbis in Israel”) is elucidated in this Walla! News account of the affair:
שערוריית המין המפוברקת של ציפי לבני במצרים
יו”ר קדימה לשעבר מככבת בידיעה בעיתון מצרי, שמבוססת על ציטוטים שהוצאו מהקשרם מראיונות עבר. בין השאר, נכתב כי הודתה שקיימה יחסי מין עם ערבים תמורת “ויתורים מדיניים”
מה הקשר בין ציפי לבני, רב בשם ארי יצחק שבט וסקנדלים מיניים במוסד? כולם גיבורי ידיעה סנסציונית שהופיעה בסוף השבוע בעיתון המצרי “אל-מסרי אל-יום”. כותרת הידיעה שפרסם שלשום היומון המצרי הנפוץ היתה “לבני: קיימתי יחסי מין עם ערבים כדי לקבל ויתורים מדיניים”, במסגרתה לבני לכאורה חושפת “פרטים חמים” על עברה כסוכנת מוסד. “אני לא מתנגדת לקיום יחסי מין שיכולים להוביל למידע שיועיל למדינת ישראל”, מצוטטת לבני בכתבה, המתבססת לכאורה על ראיון שנתנה ל”טיימס” הבריטי ול”ידיעות אחרונות”, אך בדיקה מהירה בארכיון הטיימס מגלה כי מדובר בכתבה שפורסמה ב-2009, שבה לבני אמרה בדיוק את הציטוט ההפוך, וכי הציטוטים ב”אל מסרי אל יום” פוברקו לחלוטין.
סימני השאלה על עתידה הפוליטי של לבני גלשו ככל הנראה לעיתון, שנחשב בדרך כלל למכובד ואמין, והקדיש כתבה לפרסום הסנסציות מעברה. “לבני חשפה שקיימה יחסי מין עם אישים ערבים בזמן שעבדה במוסד כדי לסבך אותם בשערוריות מיניות ולסחוט אותם כדי שיעבירו מידע חשוב וויתורים מדיניים”, נכתב בידיעה, עליה חתום הכתב מוחמד בחיירי. הידיעה “מתבססת” כאמור, על הטיימס הבריטי וראיון בידיעות אחרונות, בו אמרה לבני דווקא ההפך, והבהירה כי בשנותיה במוסד “לא היו לה יחסי אהבה או קשרים אינטימיים”.
אי הדיוק התמוה בכתבה ממשיך בפסקת הסיום שלה, שם מוסיף הכתב כי דבריה של לבני מגיעים על רקע “פתווה” (פסק הלכה) של “הרב ארי (יצחק – ט.ש, נ.י) שבט”. לפי “אל-מסרי אל-יום”, שבט – “אחד הרבנים הגדולים והמפורסמים ביותר בישראל”, התיר מבחינה הלכתית קיום יחסי מין עם האויב בתמורה למידע חשוב. כזכור, לפני מספר שנים פסק הרב ארי יצחק שבט שסוכנת מוסד נשואה ששוכבת עם האויב על מנת לקבל מידע נחוץ או לעצור מעשה שמסכן את ביטחון המדינה, מצילה את ישראל.
“יש מי שמנסה לעשות לה דה לגיטימציה”
בסביבתה של לבני הגיבו בגיחוך לפרסום. “זה סיפור הזוי, ודמיון פרוע”, אמר מקורב ללבני לוואלה! חדשות, שסיפר כי לבני עצמה מצאה את הפרסום משעשע. “כנראה שיש מי שחושש שלבני תחזור ותחזק את מעמדה המדיני של ישראל בעולם ובאזור ומנסה לעשות לה דה לגיטימציה”, הוסיף המקורב. לפי ההערכה, כלי תקשורת ערביים שימשו בשנים האחרונות מקורות ישראליים להעברת מסרים למדינות ערביות או חיסולי חשבונות פוליטיים. כך לדוגמא, עיתון “אל-ג’רידה” הכוויתי פרסם בשנתיים האחרונות שורה של סיפורים בלעדיים שהתבססו על מקורות ישראליים שחשפו סקנדלים בלשכת ראש הממשלה, אך מרביתם הוכחשו בצורה גורפת או התבררו כלא נכונים בסופו של דבר.
עברה של לבני כאשת ביון כבר הסעיר בעבר את התקשורת העולמית, ובקמפיין הבחירות הקודמות פרסמו לא מעט עיתונים גדולים בעולם הרחבות שהתמקדו בתקופה שכיהנה כסוכנת מוסד בפריז בשנות ה-80. בסאנדיי טיימס פורסמה אז כתבה נרחבת על שירותה של לבני, שלפיו ממקום מושבה בפריז היא השתתפה בצעירותה במרדף ברחבי אירופה אחר טרוריסטים ערבים.
As Menachem Mendel and דוד (first commenter) note, R. Ari Yitzhak Shvat’s sensational and provocative discussion of the halachos governing Jewish agents acting as honeypots was published several years ago in תחומין:
גילוי עריות למען בטחון המדינה
הספרות ההלכתית בדור הקודם, דור השואה האיומה באירופה, עסקה בשאלות של חיי נפשות, של טריאז’ (החלטות של עדיפות בחיי אדם) וחילול כבודן של בנות ישראל, שכדברי הגמ’ בסנהדרין (עד,א) יש ביניהם משוואה הלכתית. ב”ה היום, כשאנו נמצאים קוממיות בארצנו, כבר לא צריכים לדון בשאלות הצלת חיים על ידי מסירה לניצול וזלזול המוני בבנות ישראל, אלא על צורך מקומי ובודד לפיתוי יזום מצדנו של סוכנת בשרות החשאית, כדי לשמור על בטחון המדינה. השאלה היא האם מותר למדינה ליזום ולהיעזר בגילוי עריות במקרים בודדים וקיצונים, כשמתברר שזהו הפתרון המהיר והיעיל ביותר לקבל מידע נחוץ או לעצור מעשה המסכן את בטחון המדינה?
בשפה המקצועית נקרא הדבר “מלכודת-דבש”, ובמקרא עשו בו בנות מואב שימוש במלחמת מדין, דלילה כלפי שמשון ויעל כלפי סיסרא. “אשה כלי זיינה עליה” (יבמות קטו,א; ע”ז כה,ב) וזהו נשק יעיל לנטרל גם חסיד שבחסידים (כדוד המלך), חכם שבחכמים (שלמה) וגיבור שבגיבורים (שמשון), כדברי ר’ יהודה החסיד. האמנם לצרכים מעין אלו “המטרה מקדשת את האמצעים”, ואין הדבר נחשב כ”מצוה הבאה בעבירה”?1
The central framework of R. Shvat’s discussion comprises the Biblical precedents of Yael and Sisra, and Esther and Ahasuerus; their Agadic interpretations and elaborations, and the Halachic discussion thereof:
התקדימים של אסתר ויעל
חז”ל (מגילה יג,א) דרשו את הפסוק “ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת”: “אל תקרי לבת אלא לבית”, היינו שאסתר היתה אשתו של מרדכי. “כאשר היתה באמנה אתו… שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי.” תאמר שהיה זה באונס? – כבר כתבו ראשונים, שאסתר “המציאה עצמה לאחשורוש בשעה שלא היה תובעה, כדי שיתאוה לה ויהיה נח להתפתות לעשות לה בקשתה.” לבסוף, כשרצתה להציל את ישראל, אף חז”ל מציינים שעשתה זאת מרצון, וכדברי רבי אבא (מגילה טו,א) הדורש מהפסוק “אשר לא כדת”:
שלא כדת היה – שבכל יום ויום עד עכשיו באונס, ועכשיו ברצון. “וכאשר אבדתי אבדתי” – כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך (פרש”י: ואסורה אני לך, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, וברצון – אסורה לבעלה).
אם לגבי אסתר נחלקו הדעות אם אמנם היתה אשת איש, ובאיזו מידה היא פיתתה את המלך, או רק הציעה את עצמה, לגבי יעל שהיתה אשת (לא אלמנת!) חבר הקיני, ההיתר והמצוה לגלות עריות כדי להציל ישראל מפורש אף יותר בחז”ל (נזיר כג,ב; הוריות י,ב; יבמות קג,א):
אמר ר”נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה. ממצוה שלא לשמה… “תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך”, מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. א”ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותהשעה (פרש”י: כדי להתיש כחו… כדי שתהא יכולה להורגו), שנאמר: “בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד”
אמנם גם פה, במישור הפשט יש מקום לומר שיעל איננה ישראלית, וממילא אינה חייבת במסירות נפש וב”ייהרג ואל יעבור”; או שבכלל לא מדובר ביחסי אישות. אבל חז”ל והפוסקים התייחסו אל יעל בהקשר זה, כאל משפחת יתרו, שהיו גרי צדק גמורים, ובהיותה ישראלית הרי היא משמשת לרוב הפוסקים כתקדים הלכתי למפתה להצלת ישראל.
The key responsa at the heart of his analysis are those of the שבות יעקב2 and נודע ביהודה3:
המאירי (סנהדרין עמ’ 277) מתרץ את מעשי יעל ואסתר מבחינה הלכתית על ידי הבחנה בין גילוי עריות להצלת יחידים (ייהרג ואל יעבור) לבין כשמדובר בהצלת רבים (יעבור ואל ייהרג), ש”הצלת רבים שאני”, וכן משמע בשו”ת בנימין-זאב (סי’ תג).
לפני כשלוש מאות שנה, כשעדיין לא נתפרסמו דבריו של המאירי, בעל שו”ת שבות-יעקב (ח”ב סי’ קיז) הצדיק היתר בעריות ע”פ תקדימה של אסתר. המעשה המתואר בשאלה שהופנתה אליו הוא: “סיעה של בני אדם שהלכו בדרך ואחד מהם אשתו עמו… ומצאו שם אנשי בליעל רוצחנים שהמה מועדים להרוג נפשות על עסקי ממון. וכאשר ראה… שעמדו עליהם להרוג אותם… אז הפקירה עצמה האשה ברצון בעלה ישראל, וע”י כן הצילה אותם.” הבעל שאל: “אי אשתו מותרת לו, כיון שנעשת מצד אונס רציחה ברצונה, ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה; או יקבל שכר על הפרישה, וכיצד יתנהג עמה?” על פי המהרי”ק (שנזכיר בהמשך), הצדיק השבות-יעקב את עצם השידול של אותה אשה, אך חולק על בעל שו”ת בית-יעקב, ואסר עליה לחזור לבעלה: “אף שאין כאן נדנוד עבירה, שעשתה להצלת רבים, מ”מ נאסרה לבעלה כמו יעל ואסתר”.
לכאורה, ההיתר לגילוי עריות להצלת רבים מופרך ממשנה מפורשת (תרומות ח,יב) שאף נפסקה להלכה (רמב”ם הל’ יסודי התורה ה,ה; רמ”א יו”ד קנז,א), שאפילו אם מאיימים לטמא את כל נשות העיר, “יטמאו כולן ואל ימסרו נפש אחת מישראל”. אך יש שהבחינו בין מסירת עצמך (שמותר לדעתם, כבמעשה יעל ואסתר, כדי להציל רבים) לבין למסור מישהו אחר (שאסור). מאידך גיסא, הסברה נותנת שאין לחלק בכך, הרי מתוך משנה זו יש ללמוד שסברת “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי” (המובאת בסנהדרין עד,א כסיבה לדין ייהרג ואל יעבור בשפיכות דמים) תקיפה גם ביחס שבין רבים ליחיד, שאם לא כן מדוע אין רשאים למסור נפש אחת? ועוד, בבסיס דיני נפשות מונח העקרון שחייו של אדם אינם מסורים בידו, ורק ה’ שנתן הוא שרשאי לקחת, ואין הבדל בין להרוג אחר לבין שיהרוג אדם את עצמו.
אם כך, עדיין עלינו לענות על השאלה, הכיצד הותר לאסתר וליעל לגלות עריות, ואף כדי להציל רבים?
בעל שבות-יעקב ביסס את דבריו על לשונו של המהרי”ק (שו”ת סי’ קסז) בשם תוס’ ר’ יהודה מפרי”ש. אולם לכשנדייק בלשונם נמצא שהחילוק איננו בין יחיד לרבים, אלא דבריו עוסקים בהצלת עם ישראל, ולא בהצלת רבים גרידא, שכן כך היא לשונו:
מאותה שעה נאסרה על מרדכי. והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשה שום איסור, ולא היה בדבר אפי’ נדנוד עבירה אלא… אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד, ובפרט דקרקע עולם היתה. וכן מצינו ביעל אשת חבר הקני, ששבחה הכתוב במעשה דסיסרא ושקל אותו מעשה כביאות האמהות עם האבות כדאית’ בנזיר… וכן כתבו תוס’ רבינו יודא מפרי”ש ביבמות פרק הבא על יבמתו, וכמדומה אני שהוא לשון רבינו יצחק (הר”י – א.ש.) עצמו, וז”ל: “…דבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה, אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל…”
ההיתר הוא רק “כדי להציל כל ישראל”. כך מצדיקים התוס’ (כתובות ג,ב ד”ה ולדרוש) את יעל: “ועשתה עבירה לשמה כדי להציל את ישראל”, אמנם בהשמטת המלה “כל” ישראל. האיסור לעבור על עריות כדי להציל רבים בעינו עומד, וההיתר הוא רק להצלת עם ישראל. זהו ההיתר שעמד לזכותה של יעל, שכאמור לעיל המעשה שלה נראה חמור מזה של אסתר, שכן נעשה בברור ביוזמתה.
הדבר מדוייק בלשונו של הרמב”ם בפירושו על מגילת אסתר (בתרגומו של י”י ריבלין, ירושלים תשי”ב): “ובהיות שהמטרה היא להצלת ישראל הותר לה זה”. וכך היא גם לשונו של המהר”ם מרוטנברג בשו”ת בעלי התוס’ (סי’ עב).
על אבחנה זו בין רבים לבין כלל ישראל עמד הנודע-ביהודה (מה”ת יו”ד סי’ קסא), בעת שהוא חולק על השבות-יעקב (שאת תשובתו הוא מכנה “ראיתי באיזה תשובה”):
גוף דין זה שיהיה מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות אינו תורה. ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה… היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה, ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות, לא מקרי קרקע עולם, ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור, ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש, ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש, ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש.
R. Shvat’s conclusions:
מסקנות
גם אם כבר אנו שרויים בימות המשיח, עדיין “מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא” (מגילה יז,ב) וטרם הגענו לכדי “וגר זאב עם כבש”. ההלכה צריכה להציע פיתרון לצורך בטחוני לתקופתנו, שבה החושך והאור משמשים בערבוביה, שיש קוממיות אך יש עדיין סכנות ואויבים. מצב זה מצריך לצערנו להפעיל מערכות שאינן עריבות לחיכנו ועם ישראל רחוק מהן כרחוק מזרח ממערב. בכלל מערכות כאלו היא “מלכודת-דבש” שנועדה להפיל ברשתה אויב וצר. פעולה זו כרוכה בגילוי עריות, וההיתר לה תלוי בסעיפים הבאים:
- פוסקים רבים מקילים בפנויה שאין ביאת גוי נחשבת לגילוי עריות, ודרגת חומרתה היא ככל מצוה שנדחית ע”י פיקוח נפש, אפילו של יחיד.
- כל שכן לשיטות רבנו תם ואחרים, הסוברים שהוא הדין אפילו באשת איש.
- כל שכן כשמדובר לא בהצלת יחיד אלא בהצלת רבים, לדעת הפוסקים שדי בכך כדי להתיר עריות; ובוודאי שכך כאשר מדובר להצלה לאומית של כלל ישראל, והוא הדין להצלת עם ישראל היושב בארץ ישראל.
- מעשיה אינה בפרהסיה (היהודים שבמקום אינם יודעים שהיא ישראלית).
- כשישראלית נבעלת ע”י גוי יש סוברים להתיר משום שאישה נחשבת תמיד לקרקע עולם, או משום שבשונה משפיכות דמים ועבודה זרה הגוי מתכוון להנאת עצמו.
- אין צורך בהיתר מיוחד מבית דין או מרוח הקודש.
על כן, לא רק שמותר, אלא חז”ל מעלים מעשה זה של מסירות נפש (אפילו יותר קשה ממסירות גוף!) להצלת ישראל כבמעשיהם של יעל והרוגי לוד לראש הפירמידה של סדרי העדיפות ההלכתיים בתור המצוה החשובה ביותר והיחידה שדוחה את ג’ העברות. בכל זאת, אם מדובר באשת איש, בפשטות תהיה אסורה על בעלה, ויש אפוא להעדיף להטיל את ביצוע המשימה על פנויה. לחילופין, על בעלה לתת לה גט לפני המשימה, ואח”כ יכול להחזירה (אלא אם כן הוא כהן).
IRIB’s formulation that R. Shvat permits this sort of behavior in spite of the fact that “the Jewish Halachah forbids it” is, of course, an egregious mischaracterization; under all interpretations, the conduct described as עבירה לשמה is permitted by the Halachah, and the debate is merely over the scope and nature of this dispensation.
One source that I did not see mentioned in R. Shvat’s erudite article is R. Haim of Volozhin’s treatment of this topic, in the context of his famous vehement rejection of Sabbatean / proto-Hasidic4 antinomianism:
עבירה לשמה, אמר רבינו, שלא הותר מזמן מתן תורה כלום, להידועים אמר שהכל בכלל עבירה לשמה, ואמר אם כן למה כל התרי”ג מצות, מה שלשמה יעשה, ושלא לשמה לא יעשה אפילו מצוה, אבל באמת, אחר מתן תורה אין לזוז מכל תורה ומצות ודרז”ל, ושלא להשען על דעת היצר,
ומצינו במדרש, שחנוך היה תופר מנעלים, ובכל תפירה כוון יחודים ופעל למעלה, ועל דרך זה היה כל מעשה האבות אף הגשמיות, על דרך בכל דרכיך דעהו, וכל זה קודם מתן תורה או לבן נח, גם בזמן הזה הרשות נתונה לו לעבוד להבורא יתברך שמו בכל מה שירצה, אך לשמו יתברך זולתי ז’ מצות, אבל לנו בני ישראל נתנה התורה גדר וגבול, וכל המעשה נכלל בציווי ואזהרה, בציווי נייחד כוונתינו להבורא יתברך שמו, וגדר החסידות, לדקדק בהן עד קצה האחרון ולפרוש מאחד משבעים משער האיסור, וליזהר בכל דקדוקי סופרים ואזהרות שאסור לנו מיום מתן תורה אשר צוה ד’ והלאה, ואם יעקב לקח ב’ אחיות ועמרם נשא דודתו, זה היה קודם מתן תורה, אבל מאת שקיבל משה התורה מסיני לא תתחלף ולא תסור חס ושלום אף שישיג כי כן ראוי לו לפי תקון נשמתו באיזו עבודה, וקל וחומר אנו שהשגתנו הכל הבל, והשקפתנו גם כן הבל,
ומה שאמרו חז”ל גדולה עבירה לשמה זהו כמו שבארו גבי יעל אשת חבר הקיני כו’,
נמצא בכתבי האר”י ז”ל שהיתה גלגול,
ועוד שכונתה היה להציל כלל ישראל וחלילה לדמות לזה שאר דברים כפי סברותינו, ואין דומה כו’:5
I distinctly remember my Rosh Yeshivah reading R. Haim’s first resolution of the Yael episode, then pensively pausing and remarking:
מען דארף דאס פארשטייען – א גלגול איז אויך מחוייב אין מצוות …
Other formulations of R. Haim’s position (including the (very slight) elaboration that the soul reincarnated in Yael was that of Eve):
שאלתי עבירה לשמה שנמצא בדברי חז”ל מה היא.
השיב שלא היה כי אם בזמן קודם מתן תורה, ומזמן מתן תורה ואילך, למי שאומרים שיש עבירה לשמה, אם כן למה לנו תרי”ג מצות, ודי לנו זה שלשם שמים יעשה וזה שאינו לשם שמים לא יעשה אפילו מצוה לא יעשה, אבל האמת אחר מתן תורה לא יזוז מכל תורת משה ודברי רז”ל בגמרא הקדושה אפילו נקודה אחת, שלא להישען על דבר היצר, ועיקר החסידות גודל הזריזות במצוה לדקדק בהם לקיים בתכלית.6
עבירה לשמה מהו.
השיב מורי, שלא הותר מזמן מתן תורה כלום, והכ’ הידוע יאמרו שהכל בכלל עבירה לשמה, ואם כן למה לנו תרי”ג מצוות בכלל אחד, די מה שלשם שמים יעשה ומה שהוא שלא לשמה אפילו מצוה לא יעשה. אבל האמת אחרי מתן תורה אין לזוז מכל תורת משה ודברי רז”ל, ושלא ישען על דעת היצר,
אבל עיקר החסידות גודל הזריזות במצוות ולדקדק בהם ולקיימן בתכלית הזהירות והדקדוק, אפילו מה שהוא מדת חסידות ידקדק, כמו רבי יוחנן שלא רצה לקבל מן הפועל שכרו בפקדון משום בל תלין.
ומצינו שחנוך היה תופר מנעלים ובכל תפירה כיון יחודים, ועל דרך זה כל מעשה אבות אף הגשמיות על דרך בכל דרכך דעהו, כל זה קודם מתן תורה, או לבן נח גם עכשיו הרשות בידו לעבוד הבורא בכל מה שירצה לשמו יתברך רק שישמור שבע מצוות, אבל לנו בני ישראל נתנה התורה גדר וגבול, וכל מעשה נחלק לציווי ואזהרה, בציווי נייחד כונתינו לשמו יתברך, וגדר החסידות בזה לדקדק בהן עד קצה האחרון ובכל דקדוקי סופרים להזהר מאד בכל החומרות ולפרוש מאחד משבעים משער האיסור.
ואזהרה ואסור לנו בשו”א לעבור מזמן מתן תורה מן היום אשר צוה ד’ והלאה. ואם יעקב נשא ב’ אחיות ועמרם נשא דודתו הכל היה קודם מתן תורה, מלבד שהשיגו וידעו שכן ראוי להם. אבל משה קיבל מסיני ולא תתחלף ולא תומר, ואף שישיג איזה איש כי ראוי לו איזה עבירה ותיקון לנשמתו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכל השגתנו תוהו והשקפתנו הבל.
ומה שאמרו רז”ל גדולה עבירה לשמה זהו כמש”ב גבי יעל שהאשה קרקע עולם אך לא מתהני מהעבירה כמו שתירצו תוספות (יבמות קג.) שכתוב בכתבי האר”י שהיתה נשמת חוה, ולהצלת כלל ישראל, וחלילה לדמות לזה כפי סברתנו.7
- תחומין ל’ תש”ע – קשר [↩]
- שו”ת שבות יעקב חלק ב’ סימן קי”ז, עיין באר היטב אה”ע סימן ו’ ס”ק כ’ [↩]
- שו”ת נודע ביהודה תנינא יו”ד סימן קס”א, הובא בפתחי תשובה שם ס”ק י”א [↩]
- The reference to “the known ones” (הידועים) and “the known sect” (הכ’ הידוע) are obviously references to one or the other. [↩]
- ארחות חיים – כתר ראש, נדפס בסדור אשי ישראל (סדור הגר”א), אות קל”ב [↩]
- שאילתות, הובא בספר נפש החיים (בני ברק תשמ”ט) עמוד רג בהערה [↩]
- כתבי ר’ זונדל, הובא בנפש החיים שם [↩]