The Maskil Who Saved the Day

A fascinating and bizarre tale related by Hasam Sofer, from the pre-separation of Church and State days:

An Italian woman compelled her husband (halachically) to grant her a get. She subsequently wanted to marry a Cohen, but naturally, the Italian rabbis unanimously forbade the union. The scoundrel appealed to various non-Jewish authorities, eventually reaching the Austrian cabinet (“the great ministers who sit first in the kingdom – consistorium – in Vienna”), where the experts (“מלומדים”) accepted the Cohen’s argument that the rationale of the Biblical prohibition against a Cohen marrying a divorcée is to avoid degradation to the Cohen – “so-and-so threw her out of his home, and he marries her?!” – but marriage to a woman who has divorced her husband is no degradation, and the extension of the prohibition to this case is just an invented stringency of the Sages, which we should reject. The Kaiser’s endorsement was required, however, and he was reluctant to issue the final ruling without consulting “a scholar of that religion, who is not one of the rabbis”. G-d arranged the presence then in Vienna of “one of the contemporary, modern philosophizing scholars – who has by now died, may his death atone for all his sins – but for his role in this affair may he be remembered for a blessing”, who argued that according to Biblical law there is no possibility whatsoever of the dissolution of a marriage unless the husband no longer desires the wife and she does not find favor in his eyes, but her desires are never sufficient basis for divorce – and the more liberal attitude of the halachah is an invention of the Jewish Sages! Therefore, ממה נפשך: if we rely on the Jewish Sages, she may not marry a Cohen, as they do not distinguish between causes of divorce in the context of the Cohen’s prohibition, and from a Biblical fundamentalist perspective, the woman’s divorce was invalid and she is still married to her first husband! This argument carried the day, and the union did not take place.

זה כמה שנים שעברו היה בארץ איטליא גבירה עשירה אחת נישאת לאחד שכופין להוציא לטובת האשה מחמת ממון ופטרה ואחר כך נשאה עיניה בכהן אחד וכל חכמי איטליא אסרו לישא גרושה והבליעל ההוא בטש שרגא מגוי לגוי ומשרי המלוכה לשרי המלוכה ומלומדיהם עד שבא הדבר לשרי גדולי’ היושבים ראשונה במלכות קונסיסטאריום בווין ונשאו ונתנו כל המלומדים וצדקו בעיניהם טענת הכהן באומרו כי הדעת נותן אשה גרושה מאישה היא בזיון לכהן המקודש לד’ פלוני הוציאה מביתו והוא ישאנה אבל אשה שהיא גרשה את בעלה אין זה בזיון לכהן ומה שנמצא בש”ס ופוסקים נגד זה הוא המצאת וחומרת חכמים שאין ראוי לשמוע להם בזה והוחלט פסק שמותר לו לישאנה אך יען שצריך הקיר”ה לחתום בחתיחמת ידו הגדולה וכשבא הדבר לפניו אמר אין ראוי לחתוך הדין בלי שאלת חכם אחד מחכמי הדת ההוא שאינו מהרבנים אולי ימצא תירוץ על קושיא זו וימן ד’ אז בווין אחד מחכמי הזמן החדשים המתפלספים וכבר מת תהיה מיתתו כפרה על כל עונותיו ברם זכור אותו לטוב בדבר הזה וזאת היתה תשובתו כשנעיין בפשטות בקרא לא נמצא בדתינו שום אופן שיופרדו הזיווג זה מזה אלא באם הבעל אינו חפץ בה ולא תמצא היא חן בעיניו אבל בהיפוך שהיא אינה חפיצה בו אפילו מוכה שחין לא מצינו בשום מקרא שיהיה יכולת להתירה לעלמא רק היא המצאה מחכמי ישראל ועתה ממה נפשך אם האשה והכהן הזה סומכים על חכמי ישראל הם אמרו גם זו אסורה לכהן ואם נניח הפסוק כפשוטו אם כן אינה מגורשת ועודנה אדוקה בבעלה הראשון וישרו דבריו בעיני הקיר”ה והשרים ולא נישאת לכהן ולא נתחללו:

ובהוכחי עם החכם ההוא אמרתי לו פן יהיה חכם בעיניו על כן אומר לו כי זה האיש שאשתו בוחלת בו ומאוס בעיניה הרי הוא עובר על עשה של ואהבת לריעך כמוך ךצערה בצערא דגופא אפילו יהיה פרוש ממנה מכל מקום מעגנא ומצערא ומה דעלך סני לחברא לא תעביד ואם הוא מוכה שחין אפילו שניהם רוצים לדור זה עם זה מכל מקום עוברים על מצות עשה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ויען כי קיימא לן מצות עשה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו על כן מכין אותו לקיים מצות עשה הנ”ל עד שיתרצה לגרש ושוב יעיין במה שהסביר הרמב”ם סוף פרק ג’ מגירושין נמצה זה מגרש מרצונו ובדין והשתא אם מרצונ* לא מצאה חן ועובר על ואהבת לריעך יכול לשלחה מביתו בגירושין כל שכן אם מרצונו לקיים מצות עשה הנ”ל שיכול לשלחה בגט פטורין וצדקו דברי רז”ל ואין עול חס ושלום אלו דברי עמו וכשר הדבר לפניו:1

Incidentally, here’s a case where Hasam Sofer’s own opinion was solicited by the government (the Statthalter):

נשאול נשאלנו רבני’ מורי התורה ממקום גבוה שטאטהאלטערייא לברר ולפרש איזה העריות האסורים לעם ישראל על פי דת תורתינו הקדושה ומה מהם יש כח ביד חכמי הזמן להתיר לפי שעה או לא:

ולהשיב דברי אמת אומר תחלה אמנם יש מהעריות המפורשים בתורה ויש אשר אסרו חז”ל מפני סיג וגדר ואין שום חלוק ביניהם כי הכל מן התורה כמבואר במיימוני ריש הלכות ממרים … ואין שום הפרש בין איסורי דאורייתא לדרבנן כי כל העובר עליהם מורד בד’ ובתורתו ואינם נחלקים אלא בעונש העובר ובזה אין לנו עסק עתה לבאר העונשים. ובעריות דאורייתא אין קידושין תופסין ולא צריכה גט מה שאין כן בדרבנן:

הנה העריות בין דאורייתא בין דרבנן מפורשין בשלחן ערוך אה”ע סימן ט”ו … מכל אלו העריות בין דאורייתא ובין דרבנן אין כח לשום בית דין בשום מקום ובשום זמן להתיר ולהקל כלל וכלל [ועיין שם שהזכיר החרם דרבינו גרשם שלא לישא שתי נשים, ודין היתר מאה רבנים, וסיים:] אבל שארי העריות כולם הן דאורייתא הן דרבנן אי אפשר לשום רב בעולם ולא שום קיבוץ כמה רבנים להתיר אפילו כל שהוא בשום זמן:2

Hasam Sofer’s reiterated emphatic assertion that “there is no difference whatsoever” between Biblically and rabbinically prohibited unions suggests that just as we must certainly be stringent in a case of doubt involving a Biblically prohibited union, so, too, must we be stringent with regard to a rabbinically prohibited one; this is is actually a matter of some dispute, with some poskim applying the rule of ספק דרבנן לקולא, and others rejecting its application, for various reasons:

• עריות are a special case, and treated more stringently than general prohibitions.
• שניות are considered דברי קבלה.
• We are dealing with פגם משפחה and a problem that will potentially extend throughout the generations.3

1. שו”ת חת”ם סופר אה”ע חלק שני סימן קע”ד ד”ה ומ”ש עוד רמכ”ת – קשר [↩]
2. שם חלק ראשון סימן ל”ז – קשר, הובא באוצר הפוסקים סוף סימן ט”ו פרטי הלכות בעריות ושניות אות י”א [↩]
3. עיין אוצר הפוסקים שם ס”ק כ”ח בשם הבית משה וס”ק מ”ג בשם האחיעזר ועוד פוסקים. הן אמנם לא ראיתי גילוי דעת מפורשת בחת”ם סופר על נקודה זו – בנידון דס”ק מ”ג באוצה”פ הרי למעשה החמיר, כמבואר שם באוצה”פ, אבל לא משום כלל קבוע שצריכים להחמיר בכל ספק בדיני שניות [↩]