Month: April 2013

לחמי במזרח ואני בסוף מערב

Kikar Shabbat reports:

הרב פסק: הקונים נכשלו באיסור חמץ

מספר אברכים שרכשו במוצאי החג מוצרים באחת המאפיות המוכרות בארץ נכשלו באיסור חמץ, כך פסק הרב שריאל רוזנברג. הסיבה: בעל המאפייה שהה בחו”ל במהלך הפסח, ובזמן שהחג יצא לפי שעון ארץ ישראל, היכן ששהה עדיין היה חג הפסח, מה שהוביל לעובדה כי גם על המאפייה שברשותו חלים דיני הפסח (חדשות, חרדים)

ישראל כהן | כ”ג בניסן תשעג 23:19 03.04.13

הרב שריאל רוזנברג פסק: קונים רכשו חמץ האסור בהנאה.

שאלה שהגיעה ביממה האחרונה אל שולחנו של הגאון רבי שריאל רוזנברג רבה של שכונת קריית משה בב״ב וחתנו של הגאב״ד הגר״נ קרליץ גורמת לטלטלה בציבור החרדי.

מספר אברכים חרדים הגיעו אל הרב, וסיפרו לו כי במוצאי החג קנו חמץ שנאפה לאחר הפסח באחת המאפיות הידועות, אולם רק בבוקר שלאחר מכן התברר להם בדיעבד כי אחד מבעלי המאפייה שהה במהלך חופשת החג יחד עם בני משפחתו בארה”ב.

לדברי האברכים, כעת התעוררה אצלם שאלה הלכתית בשל העובדה כי אמנם הם רכשו את החמץ בשעה שבישראל כבר יצא החג והמאפייה עבדה לכאורה בהיתר אך מנגד לבעליה ששהה באותו זמן בחו״ל היה עדיין החג בעיצומו וכיוון שכך הרי שמדובר בחמץ שעבר עליו הפסח והיה אסור להם לקנות אותו.

על פי הפרסום בקו המידע של ביה”ד של הגר”נ קרליץ, חכך הרב רוזנברג בדעתו במשך שעה ארוכה והביא צדדים הלכתיים לכאן ולכאן, אך לבסוף פסק כי אכן האברכים נכשלו באיסור קניית חמץ שאסור בהנאה.

הרב רוזנברג הסביר כי בשל העובדה שלבעלים ששהה במדינת הים יש חלק במאפייה ואצלו היה עדיין חג הרי שבשעת פתיחת המאפייה הוא עבר ב”בל ייראה”, והחמץ נאסר בהנאה, זאת על אף העובדה שכאן בארץ ישראל כבר היה מוצאי חג ומותר היה לפי ההלכה לאכול חמץ.

הפסיקה ההלכתית גרמה לסערה של ממש בעולם התורה, וזאת משום שאברכים רבים המקפידים על קלה כבחמורה ונזהרים בכל שבעת ימי החג מחשש “משהו חמץ” נכשלו לפי הפסיקה באיסור ממשי במוצאי החג.

Rafi G. (Life In Israel)‘s paraphrase and analysis:

Interesting Psak: Buying Fresh Chametz After Pesach Still Prohibited

What seems like it could be a very common problem happened in Bnei Braq the other day and is being treated as if it has never happened before.

A bakery opened shortly after the conclusion of Pesach, baked fresh bread and sold it. The next day some people discovered that one of the owners was in the United States of America for Pesach.

They asked Rav Sariel Rosenberg, rav of the Kiryat Moshe neighborhood of Bnei Braq and son in law of Rav Nissim Karelitz, that because they bought the chametz, even though it was produced after Pesach in Israel but for the owner in America it was still Pesach, did they transgress the prohibition of chametz on pesach. Again, it was not Pesach in Israel, the bread was only baked after pesach, but the owner being in America could obviously not yet have bought back his chametz and if he did he owned chametz on Pesach which he would not be allowed to sell and buyers would not have been allowed to eat.

It seems like it should be a fairly common problem. Is this the first time a bakery owner went abroad for Pesach? Usually when people travel abroad, if they inform the rabbi through whom they sell their chametz, they will be told to sign a different contract to cover the discrepancy in hours and dates and would then be aware not to open the bakery before a specific time, as per the unique contract. The repurchase of chametz for such a person (it is a lot of people, and is not so uncommon) might only happen the next day.

Anyways, the article does not say what he suggested they do regarding tshuva for the issur transgressed, nor does it say if he required them to kasher any dishes as a result of it.

The basic question appears to be the subject of dispute between the עונג יום טוב and the חסד לאברהם:

עונג יום טוב

ואשר נסתפק כבודו במי שהיה לו חמץ בערב הפסח במקום אחד והוא במקום אחר והשעות זמניות שבמקומו אינם שווים להשעות זמניות שבמקום החמץ מחמת שינוי האקלים בתהלוכות השמש ובמקומו עדיין קודם התחלת השש שעות שמותר למכור את חמצו לנכרי והחמץ מונח במקום אשר לפי ערך שעות היום הוא אחר שש שעות ומכר חמצו במקום שהוא מפני ששם היה עדיין תוך שעה חמישית שמותר בהנאה אם חמצו מותר בהנאה או לא. אי בתר דידיה אזלינן או בתר חמצו:

ולכאורה נראה לי קצת ראיה לדין זה דבתר חמצו אזלינן כיון שחמצו הוא במקום שהוא אחר זמן איסור נאסר בהנאה ולא משגיחינן על זמן מקום שהבעלים עומדים שם. [עיין שם ראייתו] … מוכח מזה דבחמץ אזלינן בתר מקום שהחמץ מונח וכיון דבמקום שהחמץ מונח עדיין הוא זמן איסורו לאו בר דמים הוא לגבי בעלים ואסורים ליהנות ממנו ולמוכרו אף שהם במקום שהוא לילה:1

חסד לאברהם

על דבר שאלתו באחד שנסע למדינה אחרת והניח חמץ בביתו ומכרו בערב פסח במקום שהיה שם קודם שעה ה’ כדין תורה ואולם בזמן שהוא שעה (ד’) [לכאורה צריך לומר ה’] באותו מקום שהוא שם כבר הגיע לילה בביתו מקום שהחמץ שם כידוע בהשתנות יום ולילה לפי מצב המקומות בכדור הארץ לארכו. ועל זה הוא מסתפק ושואל אי ניזול בתר גברא שהוא עומד בשעת מכירה במקום ההיתר או ניזול בתר מקום החמץ שהוא לילה והגיע זמן איסורו ולא יועיל מכירתו.

מלתא דמבעיא ליה פשיטא לי טובא דאזלינן בתר מקום עמידת בעל החמץ דאיסורא אקרקפתא דגברא מנחא והתורה אמרה לו לא יראה לך חמץ בזמן איסורו וכל שבמקומו לא הגיע זמן איסורו לא עבר בבל יראה יהיה החמץ באיזה מקום שיהיה.

[ועיין שם שהאריך לפלפל בזה, והעלה:] בהא נחתינא ובהא סליקנא כי הדבר ברור דאזלינן בתר המקום שבעל החמץ שם בין להקל בין להחמיר …2

Rav Zvi Pesah Frank’s analysis:

ולדעתי יש לדון טובא בדבריו [של העונג יום טוב], דמסתבר מאד לומר דלאו דבל יראה אקרקפתא דגברא חל, ותליא בבעל החמץ, אם הוא במקום שעדיין מותר שם חמץ יכול למכור, דמה בכך שבמקום שהחמץ נמצא כבר נאסר החמץ, ואין הכי נמי דלאנשים שבמקום החמץ נאסר, אבל לאיש זה שעדיין מותר באכילת חמץ, יכול למכור חמצו אף שזה מונח במקום האיסור, וכן להיפך, מי שהוא במקום האסור אסור לו למכור חמצו המונח במקום היתר דבתר גברא אזלינן.

ומצאתי כדברי בתשובות “חסד-לאברהם” … [ואפשר שאין מחלוקת בין ה”עונג-יום-טוב” לה”חסד-לאברהם”, שדברי ה”עונג-יום-טוב” הם לענין איסור הנאה, שהוא איסור חפצא לכן מצדד בזה דאזלינן בתר החמץ, מה שאין כן דברי ה”חסד-לאברהם” שהם לענין בל-יראה שהוא איסור גברי מודה גם ה”עונג-יום-טוב” דבתר גברא אזלינן.] [ועיין שם בהררי קודש.]3

I do not understand R. Frank’s suggestion that there may actually be no dispute between the עונג יום טוב and the חסד לאברהם. Although it is true that the former is discussing the prohibition against deriving benefit from חמץ, while the latter is discussing the prohibition against possessing it, the bottom line is that they are both addressing the identical underlying question: a man, located in an earlier timezone than his חמץ, had sold it before the deadline had occurred locally, but after it had occurred in the region in which the חמץ was located; is the sale valid? The עונג יום טוב inclines to the position that it is not, whereas the חסד לאברהם insists that it is.

R. Frank concludes:

ולמעשה יש נפקא מינה להלכה, כהיום שבאים תיירים מאמריקה לארץ-ישראל לחג הפסח ומוכרים שם את החמץ שלהם כנהוג, שמוסר הרשאה להרבנים שם והרבנים מוכרים את החמץ לגוי בערב פסח שעה חמישית, שצריך לחזור ולמכור בארץ-ישראל את חמצו, משום שבשעה ששית הוא נמצא בארץ-ישראל ובאמריקה עדיין לא עלה עמוד השחר (שיש הבדל באופק בערך שש שעות) ועדיין הרבנים לא מכרו שם את החמץ, ונמצא שמשש שעות ומעלה נמצא ברשותו חמץ שלא מכר, ולכן יש ליזהר בזה שיחזור וימכור את החמץ בארץ-ישראל.

  1. שו”ת עונג יום טוב או”ח סימן ל”ו – קשר [↩]
  2. שו”ת חסד לאברהם (תאומים) חלק א’ או”ח סימן ל”ה – קשר [↩]
  3. מקראי קודש, פסח א’, איסור אכילה והנאה מחמץ, סימן נ”ה עמודים קסא-סב [↩]

Changing Places

קיבלתי עונש קצת מוגזם
שפטו אותי למוות.
ישבתי על כיסא חשמל
נפרדתי מהפרייבט.

לו יכולתי לפחות
להחליף ת’כיסאות,
כי אומרים בדרך כלל
משנה מקום משנה מזל.

The emphasized phrase, from Poogy / Kaveret’s smash hit Yo Ya (lyrics, YouTube, previous discussion on this blog), has apparently become a sufficiently well-known apothegm to be included in the song’s list of punch lines, along with Biblical verses (טובים השנים מן האחד, ראה דרכיה וחכם) and other common cliches (יש סוף לכל דבר). I recently discovered, however, that the legendary Rav Shmuel Ashkenazi has noted that the origins of this precise phrase are rather murky but apparently relatively recent:

פתגם זה, בלשון זו, השגור בפי רבים, אינו בשני התלמודים, בבלי וירושלמי, ולא במדרשים. אף לא בספרי הראשונים. הוא מופיע רק בדורות האחרונים.

נצטט כמה מובאות, בסדר כרונולוגי:

  • ר’ נפתלי סופר [תקעט-תרנט]: … ואיך עלה על לבו (של לוט) לילך לסדום … ויל”פ הכונה, שאם לא היה ללוט במה לפרנס, לא היה עליו עונש, כמו שמצינו בגמרא: משנה מקום משנה מזל — (בית אפרים, דרוש ח, פרסבורג תרלב, דף יט ע”ד).
  • ר’ מיכאל גולדברגר [תקפט-תרסב]: לפי שאם מזל לישראל, אם אדם יושב בבית ומצליח, אל ישנה מקומו, כי יש מזל למקום ולבית. וכדאמרי: משנה מקום משנה מזל (דרשות וחדושי רמ”ג, פרשת משפטים, וואץ תרצב, עמוד קלג).
  • ר’ אריה נחום לובצקי: א. — ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ולכן נתעוררו ללכת מכאן, כי משנה מקום משנה מזל — (נחל קדומים, ח”א פרשת נח, פיעטרקוב תרצא, ס”ע מח). ב. וכמו שאמרו, משנה מקום משנה מזל … וגם זה תקנתא דמשנה מקום, דכן אמרו חז”ל: משנה מקום משנה מזל (פרשת מקץ, ס”ע קסד – ר”ע קסה).
  • ר’ אהרן לוין [תרמ-תשא]: כי ההצלחה הטבעית, או כמו שיקראו אותה: הצלחה מפאת המזל, תלויה לפעמים במקום. כי במקום הזה יצליח האדם ויעשה חיל, וכאשר יבוא אל מקום אחר, תפנה ההצלחה עורף, אחרי אשר המזל משתנה ממקום למקום, וכמו ששגור בפי כל הפתגם: משנה מקום משנה מזל (הדרש והעיון, חלק ד [במדבר], מאמר סא, בילגורייא תרצט, עמ’ קיט).
  • ר’ יוסף יצחק שניאורסון [תרמ-תשי]: מספר, כשיצאו מחרקוב, אמר הוד כ”ק אאזמו”ר הרה”ק מוהר”ש לבעל העגלה: משנה מקום משנה מזל — (ספר השיחות בלשון הקודש, כרך ג’, תשד-תשה, ברוקלין תשנב, דף קלג סע”ב – קלד רע”א).
  • ובפי חתנו, ר’ מנחם מנדל שניאורסון, היה פתגמנו שגור הרבה, ולא נביא אלא שלש מאגרותיו בקיץ תשיג (אייר. סיון. תמוז. אלול): א. בנועם קבלתי מכתבו מכג אייר, בו מודיע שכבר עברו לגמרי לדירה החדשה, ויה”ר מהשי”ת, שיהיה משנה מקום משנה מזל לטוב, בגו”ר גם יחד (אגרות קודש, כרך ז [תשיג], אגרת ב’קלה, מיום יח סיון תשיג, ברוקלין תשמח, עמ’ רעו). ב. ולרגלי הודעתו שעברו לדירה חדשה, הנה יה”ר מהשי”ת שיהיה משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה — (אגרת ב’קעב, מיום כ תמוז תשיג, עמ’ שטו). ג. ויה”ר מהשי”ת, שהעתקתם לדירה חדשה הנה יהיה משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה, בגשמיות וברוחניות גם יחד (אגרת ב’ריד, מיום א דראש חודש אלול תשיג, עמ’ שנד).1

R. Ashkenazi proceeds to cite various appearances of the basic idea in Medrashic and Talmudic literature, the most prominent a passage in Bava Mezia:

תנו רבנן שלשה צועקין ואינן נענין ואלו הן מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים והקונה אדון לעצמו ומי שאשתו מושלת עליו קונה אדון לעצמו מאי היא איכא דאמרי תולה נכסיו בנכרי איכא דאמרי הכותב נכסיו לבניו בחייו איכא דאמרי דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא:2

The question of the normativity of this maxim arises in the context of a dispute over a husband’s right to compel his wife to emigrate with him due to his inability to make a living in their current place of residence. The תרומת הדשן (as cited in one of the very first posts on this blog, nearly six years ago) takes for granted that the husband is correct, but Maran is skeptical:

[הביא דברי התרומת הדשן, ופקפק:] ואף על פי שכתב שהוא דבר פשוט אין דבריו נראים בעיני3

Maran’s contemporary Rav Shmuel de Medina (Rashdam), however, in a classic example of Halachic appeal to authority at its finest, says “Back at you!”, recording his well known testimony to the esteem in which the תרומת הדשן was held by his great teacher, Rav Yosef Taitazak:

ואף על פי שראיתי בדברי מהרר”י קארו נר”ו שכתב שאין דברי בעל תרומת הדשן נראין בעיניו מכל מקום במחילה רבה מעכ”ת אין דבריו נראין בעיני כי מעיד אני עלי שמים וארץ כי דברי בעל תרומת הדשן היו נחשבין בעיני מורי הרב הגדול כמהרר”י טאיטצק זצ”ל כדברי הרא”ש ז”ל כל שאין אני צריך לזה שידוע ומפורסם חכמת תורתו והוא דבר ומי ישיבנו4

Rav Haim Algazi, too, agrees with תרומת הדשן

[הביא מה שפקפק הבית יוסף על דברי הריב”ש, וכתב:] ולא ידעתי למה דהרי מפני טענה כזו יכול לצאת אפילו מארץ ישראל לחוצה לארץ כמ”ש הרמב”ם בפרק ה’ מהלכות מלכים וכל שכן שיכול לכוף אשתו להוליכה מארץ לארץ5

There is also a ruling of Rivash in favor of the wife, although there is considerable controversy over whether he actually disagrees with תרומת הדשן:

ריב”ש

שאלת ראובן נשא אשה בין שהיתה מעירו בין מעיר אחרת בין שנשאה בעירו בין שנשאה בעירו בין שנשאה בעירה בתוך בני משפחתה ואביה ואמה ואחיה ודחקה לו השעה באותה העיר שנשאה ולא מצא כדי פרנסתו ורצה לצאת משם וללכת אנה ואנה הן למזרח הן למערב ולגור באשר ימצא כדי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו היוכל להכריח אשתו ללכת עמו מעיר לעיר עד שימצא מבוקשו אם לאו …

תשובה אין ספק שאין האיש יכול לכוף את אשתו ללכת עמו על הספק מעיר אל עיר ולהוליכה מדחי אל דחי כמו שנראה שבא השאלה על זה לפי לשונך ובזה לא נסתפק אדם מעולם אבל כשרוצה האיש להעתיק דירתו ממקומו למקום אחר מיוחד לקבוע שם דירתו אם יכול לכוף את אשתו בזה ובאיזה ענין [ועיין שם מה שפלפל בזה]6

מהר”י ן’ לב

איברא שאם זה האיש ראובן … [היה] רוצה להוציא מן העיר לכרך באותו מלכות או ממלכות למלכות לפי שהיה מוצא להרויח מזונותיו באותה המדינה שהיה רוצה ללכת מה שלא היה מרויח באותה המדינה שנשא את אשתו דהדין היה נותן שיכול להוציאה וכמו שכתב הרב רבי ישראל בספר תרומת הדשן … ואף על פי שלכאורה נראה מתוך דברי הרב רבי יצחק בר ששת … שהוא חלוק על דברי בעל תרומת הדשן … מכל מקום יראה עניות דעתי שאין לנו לדחות דברי הרב בעל תרומת הדשן מפני הרב רבי יצחק בר ששת לפי שהרב רבי ישראל ז”ל עקר תשובה היתה על זאת השאלה מאותו ראובן דדחיקא ליה שעתא בההיא מדינה והרב רבי יצחק בר ששת לא על זה בא להשיב אלא מילתא אגב גררא קאמר ולרווחא דמילתא לא רצה לזכות לאותו רבי שמואל מלאיו מטעם דלא איתדר ליה באותו מקום ולא היה לו בו הצלחה כיון שהיה לו טעם יותר מספיק ויותר מרווח שלא יהיה מקום לחולק לחלוק …7

רמ”א

[קאי על דברי הבית יוסף הנ”ל:] ובתשובת ריב”ש סימן פ”א משמע כדברי בית יוסף8

רשד”ם

וגם לע”ד אין לומר שהריב”ש ז”ל חולק בזה אדרבה נראה בעיני שהם הם דברי הר”י בעל תרומת הדשן … שהרי כתב הריב”ש … משמע דדוקא על הספק להוליכה מדחי אל דחי הוא דאינו יכול להוליכה הא אם הדבר נראה לעין שיציאתו מעיר זה למקום זה האחרון טוב מן הראשון ולא יהיה לו הצער כמו שיש לו בזה המקום אשר הוא עומד פשיטא ופשיטא שאפילו הריב”ש ז”ל יודה יודה.9

נתיבות משפט

איברא שמדברי הריב”ש נראה שחולק על דין זה [ועיין שם שהאריך להשיג על דברי מהר”י ן’ לב, ושוב הביא את לשון הריב”ש וכתב:] ועל פי הדברים האלו יש ליישב שאינו חולק על דברי תרומת הדשן דדברי תרומת הדשן הם בבריא לו שבמדינה זו אי אפשר לאדם לחיות כי הם בשיעור גדול מנכסים וכיון שזה נתמוטטו נכסיו אי אפשר לו להתפרנס כאן בשיעור זה אבל במדינה אחרת שרוצה לילך בה איפשר לו לאדם להתפרנס בשיעור כזה ובכה”ג ודאי דכופה אותה לילך עמו שם ואף הריב”ש מודה בזה אבל בנדון של הריב”ש דבעיר הזאת לא איתדר ליה ואינו יודע באיזה עיר יוכל להתפרנס ורוצה לילך מעיר לעיר עד ימצא מקום שיוכל להתפרנס בכה”ג הוא שכתב הריב”ש שאין ספק שאינו יכול לכופה להוליכה מדחי אל דחי על הספק שוב מצאתי למהרשד”ם .. שכתב כדברי יע”ש וכן פסקו מהריב”ל ומהרשד”ם שם הלכה למעשה כדברי [התרומת] הדשן10

חלקת מחוקק ובית שמואל

הריב”ש כתב [שאינו יכול להוליך את אשתו מדחי אל דחי] ונראה דאף בעל תרומת הדשן יודה לזה, כי בעל תרומת הדשן מיירי שמבקש מאשתו שתלך עמו למדינה אחרת לגור שם, היינו שרוצה להוליך אותה למקום מיוחד במדינה אחרת ולקבוע דירתו שם. והריב”ש חולק גם על זה, כנראה בסימן פ”א ובסימן פ”ח שאם היה בברש”ך מקום הנשואין לא היה יכול להוליכה למקום (שהיו רוצים) [שהיה רוצה] לקבוע שם דירה מקום תורה וחכמה, אף שדחקה לו השעה שם בברש”ך כנזכר בשאלה סימן פ”א:11

בית יהודה (עייאש)

[הביא דברי התרומת הדשן, הבית יוסף, הריב”ש, והנתיבות משפט, וכתב:] מכל מקום לענ”ד הקצרה נראה דסברת הריב”ש פשוטה כסברת מרן בית יוסף דבשום ענין לא מהניא טענת המחיה לענין כפייה [ועיין שם שהוכיח כן, ולמעשה העלה:] אמנם הרב בעל נתיבות משפט הביא הרבה מהאחרונים ז”ל דפוסקים כדברי בעל תרומת הדשן מוהריב”ל ז”ל ומהרשד”ם ז”ל ולהם שומעין דהלכה כבתראי:

ואחרי כותבי אותותי אלה שלחתי אחרי ספר חלקת מחוקק … וששתי כעל כל הון שזכיתי לכווין לדעת קדושים ולהעמיד דברי מאור הגולה מרן בית יוסף:12

How does the view that dissents from the תרומת הדשן deal with the aforementioned Talmudic counsel? This question is raised by בית שמואל, who answers that it is merely good advice, but insufficient grounds for compulsion:

ולדעת הריב”ש צריך לומר אף על גב [ד]כבר הזהירו חז”ל מאן דביש ליה בהאי מתא וכו’, אלמא שראוי לצאת ממקומו, לא אמרו חז”ל אלא דרך עצה טובה, אבל אינו יכול (לכופו) [לכופה] על זה:13

באר היטב does not understand this argument, apparently feeling that the implication of the Gemara is that the imperative is rather more serious than mere good advice:

[הביא דברי הבית שמואל, ושוב כתב:] ועיין בבבא מציעא … שלשה צועקין ואין נענין וכו’ מאן דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא, ע”ש. אם כן צ”ע למה לא כפינן לאשתו שתלך עמו למקום אחר.14

The work דברי נחמיה contains a discussion of the theory (does it operate as exile, granting atonement to the emigrant, or does it effect a שינוי מזל?) and implementation (is changing rooms or domiciles sufficient, or must one move to another city?) of שינוי מקום to alter one’s destiny;15 particularly interesting is his weighing of the opinion of his pious, learned grandmother against the popular custom:

ואף לפי מנהג העולם שמשתמשין בזה קצת בחולה ר”ל וכה”ג. כמדומה שאין חוששין כי אם לשנות הבית (או חדר וכה”ג).

ואם שבאמת פעם אחת שמעתי מזקינתי ז”ל (שהיתה מלומדת וי”ש) קודם מותה שהעולם טועים בזה אלא שינוי מקום היינו שינוי עיר. לא ידעתי זו מנין לה. ואדרבה לפי הנראה הדין עם העולם. …16

Update: Commenter Mendel links to a discussion of the final question discussed in the post, whether moving from house to house within the same city qualifies as שינוי מקום, or only moving to a different city, by Chabad Shliach and Rosh Ha’Yeshivah of Budapest, R. Baruch Oberlander, who notes an extensive analysis of the topic by Rav Bezalel Stern:

משנה מקום – משנה מזל

הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ”ק אדמו”ר זי”ע, וראש הישיבה – בודאפשט, הונגריה

כ”ק אדמו”ר זי”ע נהג לברך את הנכנסים לגור במקום חדש: “משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה”, – זאת היתה הברכה כשהיו עוברים מעיר לעיר (ראה לדוגמא ‘אגרות קודש’ חי”ב עמ’ תיח) וכן כשעברו “לדירתם החדשה” (ראה שם ח”ד עמ’ שיט, ח”ח עמ’ רעו, שטו, שנד ועוד) וידוע גם שזה היה ר”ת ‘מעניין’ שהיה הרבי רושם בקיצור: “ממממל”ו”.

ומקורו ע”פ הנאמר בגמ’ ראש השנה טז, ב: וא”ר יצחק ד’ דברים מקרעין גזר דינו של אדם… וי”א אף שינוי מקום, דכתיב [לך יב, א] ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך, והדר ואעשך לגוי גדול. ועד”ז בבבא מציעא עה, ב: ת”ר שלשה צועקין ואינן נענין, ואלו הן… והקונה אדון לעצמו… איכא דאמרי דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא, ע”כ. ועד”ז נמצא בכ”מ. אבל לשון זה ממש (משנה מקום וכו’) נפוץ אבל אינו נמצא בגמרא – כך כותב ה’מכלול המאמרים והפתגמים’.

ולכאורה בכל הנ”ל מדובר בעובר מעיר לעיר אחרת ולא מדירה לדירה באותו עיר.

ולהעיר ממה שהעתיק הרה”ג בצלאל שטערן ז”ל בספרו ‘אהלך באמיתך’ פ”ב הערה ד את מש”כ ה’יוסף אומץ’ (פרנקפורט, דיני נחושים דף 350): “ולכן מזקנים אתבונן, שאותם שדרו בנעוריהם בתי עקתא וכשראו דקיימא להו שעתא בבית ההוא, אע”פ שרבו בני ביתם למעלה, שהיה הבי עקתא קטן מהכילם וכמעט לא מיתדר להו כלל ביה, אעפ”כ נשארו בדירת בית ההוא, ושכרו או קנו להם בית או חדרים אחרים לתשמישם, כדי שלא יצאו מן הבית אשר בו גדלו והצליחו ועשו פרי”. משמע דסבר דגם שינוי מדירה לדירה משנה המזל.

אבל הרב שטערן שם כותב ע”ז: “אמנם עיין בספרי שו”ת בצל החכמה (ח”ג סי’ מב אות א), שם הוכחתי שאין המזל משתנה מבית לבית, ואין המזל תלוי בבית רק בעיר, שהרי דביש ליה בההוא מתא הצריכוהו ללכת למתא אחריתא, ולא סגי לילך לביתא אחריתא בההוא מתא גופא, וע”ש גם אות ב-ה. ומ”מ הדברים שכתב הרב [יוסף אומץ] זצ”ל בנוגע לדירה שייכים שפיר לגבי העיר שהוא דר בה, מכיון שהמזל תלוי בעיר שהוא דר בו כמבואר”.

וראה שם אות ה העתיק את מש”כ בשו”ת דברי נחמיה חאו”ח סי’ מ”ד דלא קיי”ל כי”א בגמ’ ראש השנה הנ”ל דשינוי מקום מקרע גזר דינו של אדם.

ויל”ע בכל הנ”ל, ואין הספרים תח”י.

  1. אלפא ביתא תניתא דשמואל זעירתא (כרך שני: ירושלים תשע”א) עמודים 673-74 [↩]
  2. בבא מציעא סוף עה: – קשר [↩]
  3. בית יוסף אה”ע סימן ע”ה – קשר [↩]
  4. שו”ת מהרשד”ם אה”ע סימן קנ”ה – קשר [↩]
  5. נתיבות משפט (קושטאנדינה תכ”ט) נתיב כ”ג חלק ח’ עמוד רמ. ד”ה וכתב בעל תרומת הדשן – קשר [↩]
  6. שו”ת ריב”ש סימן פ”א – קשר, ועיין עוד סימן פ”ח – קשר [↩]
  7. שו”ת מהר”י ן’ לב חלק ראשון כלל י”ב סימן ע”ב עמוד מב. – קשר [↩]
  8. דרכי משה שם אות ה’‏ [↩]
  9. רשד”ם שם [↩]
  10. שם [↩]
  11. חלקת מחוקק סימן ע”ה ס”ק ט’, וכן כתב הבית שמואל שם ס”ק ט’‏ [↩]
  12. שו”ת בית יהודה (עייאש: ליוורנו תק”ו) אה”ע סימן ח’ – קשר, ועיין אוצר הפוסקים אה”ע סימן ע”ה ס”ק י”ח באריכות [↩]
  13. בית שמואל שם [↩]
  14. באר היטב שם ס”ק ט’‏ [↩]
  15. שו”ת דברי נחמיה (ווילנא תרכ”ט) או”ח סימנים מג-מה – קשר, ועיין בשו”ת עמודי אש (אייזנשטיין: תשע”א) סימן כ’ אות כ”ב עמוד 395 – קשר, שהאריך לפלפל בדבריו ובסוגיא שלנו בכלל [↩]
  16. שם סימן מ”ה – קשר [↩]