From last week’s parshah:
וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו–כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים.1
Now Israel loved Joseph more than all his children, because he was the son of his old age: and he made him a coat of many colours.2
Our tradition blames Ya’akov for fomenting the strife between his sons, and even holds him responsible for the family’s ultimate descent into Egypt:
תלמוד בבלי
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים:3
בראשית רבה
ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה אמר: צריך אדם שלא לשנות בן מבניו, שעל ידי כתונת פסים, שעשה אבינו יעקב ליוסף, וישנאו אותו וגו’.4
רמב”ם
צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף:5
רלב”ג
התועלת הראשון הוא במדות, והוא שאין ראוי לאדם שיטיל קנאה בין בניו לרומם אחד מהם על האחרים כי יגרום לו בזה שפלות, הלא תראה כי יעקב מפני שעשה כתונת פסים ליוסף לבדו מבין אחיו להראותו שהוא אוהבו יותר מכלם שמוהו משרת לבני השפחות והיה זה גם כן סבה אל ששנאו אותו אחיו שנאה עצומה.6
Rav Yeshayah (Pick) Berlin is baffled by the Shulhan Aruch’s omission of this exhortation:
ופליאה שהמחבר בשלחן ערוך השמיט דין זה לגמרי. ואפילו באחרונים גם בסמ”ג אשר העין משפט ציין סמ”ג עשין צ”ו חפשתי ולא מצאתי:7
ולכן יש לתמוה קצת שהשמיט דין זה [דאפילו מחיים ובדבר מועט אל ישנה] בשולחן ערוך ובאחרונים, וכתבתי מזה בקו’ אומר השכחה שהשמטה זו איני יודע מה היא.8
A lecture I recorded, along with some notes I compiled, on this topic (and the related one of עבורי אחסנתא) are available at the Internet Archive.