Once More Unto the Tower Of Ensisheim

“The problem with quotes on the Internet is that it is hard to verify their authenticity.”
Abraham Lincoln

This can be a problem with dead tree media, too. A couple of day ago, on Tisha Be’Av, I read this passage in the Artscroll Kinos:

From the seat of his rabbinate in Rottenburg, Maharam guided German Jewry throughout the second half of the thirteenth century. However, in his final years, he met with tragedy. The terrible burden of persecution was making life intolerable for the Jews of Germany. Taxation, pogroms, blood libels, harsh decrees – all of these spurred Jews to flee from this miserable exile and to make the arduous journey to Eretz Yisrael. Emperor Rudolph I did not wish to lose the Jews from whom he enjoyed extorting so much gold, so, in the year 1286, he declared the Jews to be his personal property – Servi Camerae, serfs of the Emperor’s Treasury. He prohibited Jews from leaving Germany and confiscated the property of those who did.
Maharam vigorously opposed this decree and together with his family attempted to flee Germany. Unfortunately, when he reached the border with Lombardy, he was recognized by a Jewish apostate who reported him to the royal agents. The Emperor imprisoned Maharam in the Castle of Ensisheim. He demanded an exorbitant ransom from the Jewish community if they were to obtain their leader’s release.
German Jewry, led by Maharam’s disciple Rabbeinu Asher (the Rosh), began to amass the enormous sum of 23,000 talents of silver to redeem their Rav. However, Maharam refused to permit them to pay such an exorbitant sum, for the Mishnah (Gittin 45a) teaches; “For the sake of public welfare it is prohibited to redeem Jewish captives for an exorbitant sum” (lest this encourage despots to kidnap other Jews for high ransom in the future).
R’ Asher disagreed with his mentor’s decision. He argued that the Mishnah’s ruling did not apply to the generation’s greatest Torah leader, for whom no amount could be considered exorbitant. Thus, he guaranteed the Emperor that he would personally raise the full sum. However, Maharam died in prison in the year 1293, before R. Asher was able to raise the full amount. Fearing that he would now be held hostage in Maharam’s place, R’ Asher fled to Spain, where he died in 1327.
Maharam died in prison in the year 1293, but his remains were not released for burial until they were ransomed fourteen years later by a wealthy Jew, Alexander Wimpfen, whose sole request was that he be buried near this great leader.
Maharam’s noble act of self-sacrifice achieved its purpose. Never again in Jewish history were great Rabbinic leaders held hostage in order to extort enormous ransom payments from the Jews.1

We have previously discussed Maharam’s putative refusal to allow his ransom for an exorbitant sum, and while this refusal itself is of uncertain historicity, I am certainly baffled by Artscroll’s assertion of Rosh’s “disagree[ment] with his mentor’s decision”:

  1. The sole source for Maharam’s refusal to be ransomed, an oral tradition recorded by Maharshal, mentions nothing of any such disagreement.
  2. While Rosh, in his discussion of the relevant Talmudic discussion, does indeed codify a Tosafist ruling that the Mishnaic rule that “We do not redeem captives for more than their worth” does not apply to a “Torah scholar” (תלמיד חכם) or “great man” (אדם גדול), actual or even potential, he “makes no mention of the heroic gesture ascribed to R. Meir” (as Prof. Irving Agus puts it).
  3. Maharshal actually wonders why Maharam refused ransoming, in light of the aforementioned exception of Tosafos and Rosh for great men, and sees no alternative to the suggestion that Maharam was concerned that this would encourage “all the nobles” to seize for ransom the exceptional figures of the generation, to the extent that the ransoms will be unpayable, “and Torah will be forgotten from Israel”. [This is somewhat difficult to understand, as this is the very rationale behind the Mishnaic rule in the first place, to which the Tosafists nevertheless carved out an exception for exceptional figures. Maharshal apparently means that Maharam felt that while in general, the imperative to ransom exceptional figures outweighs the risk of encouraging further abductions, in his case, for some reason the calculus was reversed, perhaps due to the exceptional rapaciousness or unscrupulousness of the German nobility.] It does not even seem to have occurred to Maharshal that Rosh “disagreed with his mentor’s decision”!

Update: When composing this post, I overlooked the fact that in one of my earlier posts on this topic, I was rather more approving of Maharshal’s resolution of the apparent contradiction between Maharam’s position and the Tosafist-Rosh ruling; הרואה יראה והבוחר יבחר.

Update II: An English translation of an excellent article on this topic by R. Eitam Henkin, Hy”d is available here.

  1. Kinos – The Complete Tishah B’Av Service With An Interlinear Translation (The Schottenstein Edition – Nusach Ashkenaz), pp. 482-83. []

Is It Better To Be Feared Than Loved?

A half dozen years ago we discussed the idea of Pinhas (and) Eliyahu’s unsuitability for leadership roles due to the incompatibility of zealousness with leadership. My friend M.W. recently pointed out to me that Rav Reuven Katz develops this idea further, asserting that zealotry is only acceptable as a הוראת שעה, not as a שיטה:

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אשר עמד בפרץ במעשה זמרי בן סלוא והציל על ידי כך את עם ישראל, עד שהקב”ה מבטיח לו ואומר, הנני נותן לו את בריתי שלום בקנאו את קנאתי בתוך בני ישראל ולא כליתי אותם. לא זכה בכל זאת להיות נקבע המנהיג של העם.
ואמנם לכאורה יש לתמוה על הדבר הזה. משום מה לא הסכים ד’ למנות את פנחס במקומו של משה, לאחר מסירת הנפש שגילה ולאחר שמילא את המשימה העצומה של הצלת עם ישראל.
[ועיין שם שדן בענין אליהו ובשיטה הסוברת שפנחס זה אליהו, ושוב כתב:] קנא קנאתי לעולם אתה מקנא. אמנם פנחס בן אלעזר עשה מעשה גדול בשטים שעל ידי כך הציל את עם ישראל ולא כלו במדבר. כגמול על מעשה גדול זה נתן לו הקב”ה את בריתו שלום. ופנחס זה אליהו. ואף על פי כן בשעה שאליהו הרג את נביאי הבעל במעשה אחאב, … אמר לו הקב”ה שילך וימשח את אלישע בן שפט תחתיו.
כי אם אמנם מידת הקנאות היא מידה שבקדושה, ומידה זו דרושה לפעמים כדי לקיים ולהציל את ישראל. אף על פי כן אין מידה זו יכולה לשמש קנה מידה להכשרתו של המנהיג. כי מידת הקנאות אם היא מידת טבעית אצל האדם, אינה יכולה לאפשר לו להשפיע על העם, לחנכו ולהדריכו, ולהטיל את שלטונו עליהם לפי מידת התורה והמוסר.
לאחר שאליהו אמר קנא קנאתי לד’ … נאמר צא ועמדת בהר לפני ד’ … הקב”ה רמז לו לאליהו הנביא כי הקנאות אינה יכולה להקנות לו את הראשות על העם, ומשום כך עליו לקחת את אלישע בן שפט ולמשוח אותו תחתיו.
אמנם אליהו הנביא, או פנחס בן אלעזר, עשה בשעתו מעשה גדול שעל ידי כך הציל את ישראל. אולם קנאות זו היתה טובה לשעתו בלבד, בתור הוראת שעה שהדור היה צריך לה. אבל הקנאות בתור מידה באדם ובתור שיטה של הנהגה, איננה לרצון ד’ ואיננה יכולה להטיל את ההשפעה המלאה על העם, כפי אשר הענווה עלולה לפעול ולהשפיע. …
פנחס ואליהו לא היו יכולים משום כך להתמנות כמנהיגי העם ומנהלי העדה, כיון שהם נקטו תמיד בשיטה של הקנאות. ושיטת הקנאות בלבדה אינה קנה מידה להכשרתו של ראש העדה. הראש והמנהיג צריך להיות מחונן גם במידת הענווה, אלא הוא צריך להטיל את מרותו ודעתו אם בקפדנות ואם במתינות לפי הצורך והענין של כל פרט ופרט. …1

Ralbag takes this one step further; the context is the beautiful but rather opaque Biblical description of Eliyahu’s encounter with G-d in the desert while a fugitive from Queen Jezebel’s murderous vengefulness:

א וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הָרַג אֶת-כָּל-הַנְּבִיאִים, בֶּחָרֶב. ב וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ, אֶל-אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים, וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת-נַפְשְׁךָ, כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם. ג וַיַּרְא, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-נַפְשׁוֹ, וַיָּבֹא, בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּנַּח אֶת-נַעֲרוֹ, שָׁם. …2
ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יקוק, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיקוק אֱלֹקי צְבָקוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְקוק, וְהִנֵּה יקוק עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יקוק, לֹא בָרוּחַ יקוק; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יקוק. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יקוק; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו, קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. יד וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיקוק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. {ס} טו וַיֹּאמֶר יקוק אֵלָיו, לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק; וּבָאתָ, וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ–עַל-אֲרָם. טז וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי, תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. יז וְהָיָה, הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל–יָמִית יֵהוּא; וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא, יָמִית אֱלִישָׁע. יח וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל, שִׁבְעַת אֲלָפִים: כָּל-הַבִּרְכַּיִם, אֲשֶׁר לֹא-כָרְעוּ לַבַּעַל, וְכָל-הַפֶּה, אֲשֶׁר לֹא-נָשַׁק לוֹ.3

19:1 And Ahab told Jezebel all that Elijah had done, and withal how he had slain all the prophets with the sword.
19:2 Then Jezebel sent a messenger unto Elijah, saying, So let the gods do to me, and more also, if I make not thy life as the life of one of them by to morrow about this time.
19:3 And when he saw that, he arose, and went for his life, and came to Beersheba, which belongeth to Judah, and left his servant there. …
19:9 And he came thither unto a cave, and lodged there; and, behold, the word of the LORD came to him, and he said unto him, What doest thou here, Elijah? 19:10 And he said, I have been very jealous for the LORD God of hosts: for the children of Israel have forsaken thy covenant, thrown down thine altars, and slain thy prophets with the sword; and I, even I only, am left; and they seek my life, to take it away.
19:11 And he said, Go forth, and stand upon the mount before the LORD.
And, behold, the LORD passed by, and a great and strong wind rent the mountains, and brake in pieces the rocks before the LORD; but the LORD was not in the wind: and after the wind an earthquake; but the LORD was not in the earthquake: 19:12 And after the earthquake a fire; but the LORD was not in the fire: and after the fire a still small voice.
19:13 And it was so, when Elijah heard it, that he wrapped his face in his mantle, and went out, and stood in the entering in of the cave. And, behold, there came a voice unto him, and said, What doest thou here, Elijah? 19:14 And he said, I have been very jealous for the LORD God of hosts: because the children of Israel have forsaken thy covenant, thrown down thine altars, and slain thy prophets with the sword; and I, even I only, am left; and they seek my life, to take it away.
19:15 And the LORD said unto him, Go, return on thy way to the wilderness of Damascus: and when thou comest, anoint Hazael to be king over Syria: 19:16 And Jehu the son of Nimshi shalt thou anoint to be king over Israel: and Elisha the son of Shaphat of Abelmeholah shalt thou anoint to be prophet in thy room.
19:17 And it shall come to pass, that him that escapeth the sword of Hazael shall Jehu slay: and him that escapeth from the sword of Jehu shall Elisha slay.
19:18 Yet I have left me seven thousand in Israel, all the knees which have not bowed unto Baal, and every mouth which hath not kissed him.

Eliyahu is asked “What doest thou here?”, and responds “I have been very jealous …”. He is then shown the triple vision of the wind, earthquake and fire, followed by the still, small voice, after which he is once again asked the exact same question as before – and responds with the identical twenty four word answer as before, letter for letter, vowel for vowel, and cantillation for cantillation! I do not know how many other examples of repeated identical twenty nine word sequences,4 describing two distinct dialogs, are found in the Bible, but this is really quite striking.

Ralbag explains that due to Eliyahu’s “great wrath” he was unable or unwilling (“לא התחכם”) to understand the message of G-d’s vision, viz., that punishment was inappropriate in these particular circumstances and that it was actually His will that Eliyahu should beseech mercy for the Israelites. Having failed to accept G-d’s message, Eliyhau simply repeated his original declaration!

והנה דבר ה’ אליו ויאמר – אחשוב כי בתחלה בא אליו דבר ה’ על דרך הנבואה, ושאל לו השם יתברך: מה לך פה אליהו? ואע”פ שכבר ידע זה השם יתברך על דרך אמרו לקין: אי הבל אחיך, והנה השיב אליהו כי הוא מקנא לשם יתברך, כי בני ישראל עזבו את ברית התורה והרסו מזבחות השם יתברך, כי לא רצו לעבוד כי אם אלהים אחרים, והרגו נביאי השם בחרב – כי כבר הרגה אותם איזבל כמו שקדם, ונשאר אליהו לבדו מן הנביאים הידועים לה, ובקשה להרוג אותו; וכאילו שאל מהשם יתברך על זה שיקום נקמתו על אלו הרעות שעשו ישראל.
והנה קרה זה לאליהו מרוב כעסו על חטאת ישראל, אז אמר לו השם יתברך שיצא ויעמוד בהר לפני ה’, רוצה לומר, כי כשיראה לו כבוד ה’ אז יצא מהמערה, וידמה שכבר עשה זה השם יתברך כדי שיבקש אליהו רחמים על ישראל, לא שיתפלל להשחיתם על רוע מעלליהם, כי היה רצון השם יתברך להאריך להם אפו כדי שישובו אליו. ולזה הראה לו הדברים המשחיתים, כמו הרוח הגדולה והחזקה שהיא מפרקת הרים ומשברת סלעים.
ולא היה ברוח ה’, כי אין מדרך השם יתברך שיביא הרעות אם לא לתכלית שיגיע מהם טוב, ולפי שנתבאר לשם יתברך שלא יהיו מקבלים תוכחת, לא רצה לענשם על אלו החטאים לפי מה שראוי, אבל המתין להם אם ישובו מדרכם הרעה. והנה היה אחר הרוח רעש – והוא מזיק כי הוא כלי להפכת הארצות, וזכר ג”כ שלא ברעש ה’ כמו שזכרנו ברוח.
והנה אחר הרעש אש – שהוא יותר מזיק, וזכר ג”כ כי לא באש ה’ לסיבה שזכרנו וכאילו באר בזה שאלו הרעות שיבאו להם בהדרגה אינם מכוונות מהשם יתברך, אך הסתיר פניו מהם ועזבם כמו מטרה לחצי הרעות הנכונות לבא עליהם; היה זה כן לפי שהרעות הבאות על צד הקנאת המוסר לא יועילו להם. הלא תראה כי מפני עצירת הטל והמטר שלש שנים לא נכנעו מפני השם יתברך.
הנה אחר האש קול דממה דקה – רוצה לומר, קול נמוך מהשם יתברך כאילו הוא מורכב מהקול והשתיקה, והנה העיר בזה כי אחר נפלם באלו הרעות ולא ירגישו שעונותיהם הטו שיהיו משולחים ונעזבים למקרי הזמן, הנה יבא להם מוסר מה מהשם יתברך, אך לא יהיה שלם באופן שהיה מביא השם יתברך המוסר לישראל במדבר בימי משה, שהיה מגיע באופן שהיו מרגישים תכף כי בסבת העון היה, אך יהיה בזה הענין כמו מורכב מהקול ומהשתיקה.
וידמה כי מרוב כעס אליהו על רוב חטאת ישראל, לא שם אל לבו להבין את דבר המראה הזאת, ולזה השיב באופן שאמר אותם בראשונה.
ויהי כשמוע אליהו – רוצה לומר, כשמוע אליהו קול השם יתברך, הסתיר פניו מהביט אל האלהים, ולזה כסה פניו באדרת שהיה לבוש בה, ויצא מהמערה כמו שצוהו השם יתברך, ועמד פתח המערה.
ויאמר ה’ אליו לך לדרכך מדברה דמשק – רוצה לומר, שילך לדרכו אל מדבר דמשק, ומשם ימשח חזאל למלך על ארם, והרצון בזה, היותו נבחר למלך על ארם, ומשם ימשח חזאל למלך על ארם, והרצון בזה, היותו נבחר למלך על ארם, ומשם ימשח יהוא בן נמשי למלך על ישראל, ומשם ימשח אלישע בן שפט מאבל מחולה לנביא, תחת אליהו. אחר שאין רצון אליהו להיות לנביאו ולמזהיר לישראל, עד שכבר קץ בחייו מפני רוע מעשיהם, ואמר לשם יתברך שיקח את נפשו, ולפי שלא מצא שם בדרך כי אם אלישע בן שפט, השליך אדרתו עליו, לעשות לו סימן שיהיה נביא וילבש נבואת אליהו, עם שלבישת האדרת היתה סימן לנביא, ולזה אמר הכתוב: ולא ילבשו עוד אדרת שער למען כחש.
וידמה שהודיע אליהו לאלישע את הנבואה, וצוהו שיודיע לחזאל שהוא יהיה מלך על ארם, ושימשח יהוא בן נמשי למלך על ישראל, ולזה היה כאילו משחם אליהו. או יהיה הרצון בזה, כי מפני רצון אליהו בעונש ישראל, לפי מה שיורה מה שלמד עליהם חובה לפני השם יתברך, הנה הוא סבת המשח חזאל למלך על ארם, ומשח יהוא למלך על ישראל, והמשח אלישע לנביא תחתיו; ולזה אמר לו השם יתברך בכל אלו הדברים ומשחת כי הוא סבת המשחם כמו שזכרנו.
והנה ימית חזאל רבים, וכאילו יעזרהו אלישע בזה, במה שהודיע לו הרעה אשר יעשה לישראל. ויהוא ג”כ ימית רבים, כי הוא השמיד כל בית אחאב, והרג כל עובדי הבעל ונביאיו וכהניו, והרג איזבל אשר עליה אמר אליהו קצת אלו הדברים לשם יתברך. ומה שאמר כי הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא, אין הרצון בו שיקדם הרע שיעשה חזאל לישראל אל הרע שיעשה יהוא לישראל, כי היה הענין בהפך זה, כי בימי יהואחז בן יהוא היה הרע שעשה חזאל לישראל, אך הרצון בו, שמה שהיה נמלט מחרב חזאל אם היו חיים אז ימית יהוא, כי ידמה שלא היה כח לחזאל בבית אחאב לו היה קיים, כי אחאב ובניו הם היו מצליחים תמיד כנגד מלך ארם.
וכן מה שאמר: והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע אין הרצון בו שיקדם הרע שיעשה יהוא לישראל אל הרע שיתחדש להם בסבת אלישע, כי הדבר היה בהפך. והנה מה שהמית אלישע הוא ארבעים ושנים נערים שקללם בה’, וידמה שהרעב החזק אשר היה בשמרון היה בסבת אלישע, ולזה אמר המלך: כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם יעמוד ראש אלישע בן שפט עליו היום.
וזכר שכבר יגיע זה הרע לשיעור שלא ישארו בישראל כי אם שבעת אלפים איש והם אשר לא כרעו לבעל ולא נשקו לו, והנה אמר יהוא בן נמשי והוא אבי אביו כי כבר יקרא אבי האב אב, כאמרו ותבאנה אל רעואל אביהן.5

התועלת העשרים ותשעה – הוא: להודיע שהכוונה במציאות הנביא היא להשגחה מי שהוא נביא בתוכם, וכאשר ישתמש בזה הנביא לתכלית אחר זולת המכוון בו, לא תסכים החכמה האלהית שיהיה נביא לעם ההוא. ולזה תמצא שספר, שכאשר ראה השם יתברך היות אליהו מבקש רע לישראל, היישירו להבין שאין השם יתברך חפץ בהבאת הרעות, ולזה ראה במראה הנבואה הרוח והרעש והאש ולא היה בהם ה’, ואחר זה הראה לו כבודו, אז שאל לו שנית: מה לך פה אליהו? וידמה שמרוב כעס אליהו על חטאת ישראל, לא התחכם לעמוד על הכונה האלהית בזה המראה שהראה לו השם יתברך, ולזה השיב שנית לשם יתברך כמו התשובה הראשונה. וכאשר ראה השם יתברך שהוא משתמש בנבואתו להביא רע על ישראל בהפך מה שכוון בה, אז הודיעו שימשח אלישע לנביא תחתיו, עם שכבר הודיעו עם זה איך ינקום השם יתברך נקמתו מישראל בעזבם את בריתו, על ידי חזאל ויהוא ואלישע.6

Tolerance: 2
Zealotry: 0
  1. דודאי ראובן (ירושלים תשי”ד) כרך ב’ פרשת פנחס עמודים קנ-נב – קשר []
  2. מלכים א:יט:א-ג – קשר []
  3. שם ט-יח []
  4. From מה-לך פה אליהו until ויבקשו את-נפשי לקחתה. []
  5. רלב”ג שם – קשר []
  6. שם סוף מלכים א’ התועלת העשרים ותשעה – קשר []