I had long been aware of Meiri’s delicious rationalization of the apparently superstitious underpinning of the simanim of Rosh Ha’Shanah: ועל צד הגדיל התעוררות לזכור השם בכל רגע ולשוות יראתו על פנהם לבלתי יחטאו היתה הכונה לשום בשולחן, קרא, רוביא, כרתי, סלקא, תמרי, על צד מה שאמרו במסכת כריתות ובמסכת הוריות השתא דאמרת סימנא מילתא […]