April 2018 – בין דין לדין

The Siren Song of the Siren

R. Natan Slifkin writes:

In my younger years, when I was a charedi yeshivah student, I would not stand silently during the sirens on Yom HaShoah and Yom HaZikaron. After all, I reckoned, those are non-Jewish, meaningless customs. Instead, I would recite Tehillim, the traditional Jewish way of memorializing the deceased, which I was taught actually helps them in the Upper Worlds. (Of course, if I was in public, I would nevertheless stand in silence out of respect for others.) Such is still the normative attitude in the charedi world.

But after careful study of this topic, I realized that this is entirely backwards. …

There is a prohibition in Judaism of following in the ways of gentiles. But the practice of standing silent for a siren would not fall under that prohibition. The prohibition does not refer to any practice which happens to originate with non-Jews. It only refers to practices which are idolatrous, or a practice for which the reasons are unknown and thus potentially originate in idolatry. As per Rema to Yoreh Deah 178:1, any practice which has a sensible rationale is permitted to be adopted, even if it originates with non-Jews.

This even includes practices which relate to the religious sphere. Ketav Sofer permits the innovative non-Jewish practice of carrying the dead on wagons. …

Standing silent for the siren may have been introduced into Israel as a copy of procedures done in non-Jewish nations, but it is not a non-Jewish procedure. It is simply a natural human expression of solemnity in the face of tragedy.

In fact, not only is there nothing specifically non-Jewish about the practice, it even has conceptual roots in Judaism. Such a response to death goes back to the Torah itself. When Nadav and Avihu were killed by fire, it says vayidom Aharon, “Aharon was silent.” While some see this as meaning that he uttered no complaint about God’s judgment, others see it as expressing a natural response in the fact of tragedy. Likewise, we find that Iyov’s friends sat in silence with him for seven days. The Talmud (Berachos 6b) says that “the merit of attending a house of mourning lies in maintaining silence.” Silence expresses both commiserations and solidarity with others, and contemplating matters in our minds. This is something that is very much part of traditional Judaism.

What about the siren? The siren was instituted simply as a way of alerting everyone to this avodah, just like the Shabbos siren. It can even be seen as very similar to the shofar blast, another type of horn which sounds and to which in response we stand in silent contemplation. Standing silent for the siren, then, does not only reflect basic human attitudes, but it even echoes traditional Jewish practices. It is not something that is copying non-Jewish practices of questionable theological basis, like schlissel challah, pouring lead, and many other popular rituals in frum society.

R. Slifkin’s analysis is fundamentally correct: the overwhelming halachic consensus does indeed limit the prohibition against “walking in their ordinances” to practices lacking a rational basis, as demonstrated compellingly by Hacham Ovadia1 [and see our previous discussions here and here]. What it fails to consider, however, is the more stringent position of the Gra, who insists that all non-Jewish customs, even those with a rational basis, are prohibited. Rav Osher Weiss is therefore opposed to various inherently unobjectionable customs of contemporary Israeli society, including “standing silent”, since “there is a concern that they thus violate a Biblical prohibition according to the opinion of our Master, the Gra, Zatzal”:

אולם הגר”א בביאורו שם כתב להוכיח דב’ חוקים הם, היינו, חוקים שנהגו לשום עבודת כוכבים אלו אסורים אף כשנתפרש יסודם בתורה, ושאר כל חוקיהם שנהגו אף אם טעם יש בהם מכל מקום חוקת הגוי הם ואינו מותר אלא דוקא בדכתיבא באורייתא. … אותן הדברים שלא מצינו להם סמך מן התורה אף אם יש בהם טעם אין למדין מן העמים ואסור.

ומן הנראה דהרמ”א והגר”א יש להם בית אב בדברי רבותינו הראשונים. …

ובדעת הגר”א שפירש דכל שלא נמצא מקור וסמך למנהגם מן התורה הרי הוא באיסור הליכה בחוקותיהם כתב בחכמת אדם כלל פ”ט א’ ואסור להעמיד אילנות בבית הכנסת בחג השבועות כמו שכתבו האחרונים, כיון שכך נהגו בחג שלהם כדאיתא בעבודה זרה, הרי אף שידענו טעם לזה המנהג וכמו שכתבו הפוסקים שהוא זכר להר סיני מכל מקום כיון שאין לו רמז וסמך מן התורה יש לחוש שעובר בזה בלאו דהליכה בחוקותיהם. אכן הרמ”א לשיטתו דכל שיש בו טעם אין בו משום חוקות העמים הביא בדבריו מנהג זה “לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחת מתן תורה” וכן כתב המגן אברהם דהמנהג להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן, נמצא דהרמ”א והגר”א לשיטתייהו אזלי. …

עוד נראה בכללות איסור זה דיש שדקדקו והחמירו בו לפי מאורעות הזמן והנהגת כלל ישראל בצוק העיתים, דהנה בכתבי תלמידי מרנא החת”ם סופר נראה כמה חלו וחרדו על איסור זה ועמדו בפרץ בשער בת רבים להבדיל ישראל מן העמים, כהא דכתב בשו”ת מהר”ם שי”ק באלה שעקרו הבימה מאמצעו של בית הכנסת והעתיקוה אצל מזרח ההיכל שאסור להתפלל בבתי הכנסת שלהם ועוברין במעשה זה בלאו ד’בחוקותיהם לא תלכו’. כיוצא בזה כתב אודות מנהג איזה קהילות לערוך חופות חתנים באולם בית הכנסת ולא בחצרו כנהוג דיש לחוש שעוברין בזה בלאו דהליכה בחוקותיהם, משום שנהגו הם לערוך טקסי נישואין בתוך שולחנם.

כיוצא בזה השיב במהר”ק שי”ק דאין לקרוא לישראל בשמות הלקוחין מן העכו”ם דעוברין בזה אלאו דבחוקותיהם לא תלכו. ויש לתמוה על דבריו מדתנינן “רוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות עובדי כוכבים”. …

ולכך אומר אני ביישוב דברי המהר”ם שי”ק דמשום שבני אותו הדור החלו נוהים אחר רוחות ההשכלה שנשבו בתוככי המחנה פנימה, בשל כך אזרו כגיבור חלציהם וחגרו כלי זינם להלחם בעוקרי הדת והחמירו טובא בכל אלו האיסורים עד קצה האחרון, כנ”ל בזה.

ואף בדורות האחרונים יש להעיר אודות מנהג שנהגו התועים מאחינו בני ישראל בהנחת זרי פרחים על גבי קברי ישראל, דאף על גב דלשיטת הרמ”א אין עובר בלאו לפי שיש טעם וסברא במעשה זה, מכל מקום אליבא דהגר”א יש לחוש שעובר באיסור תורה. ופשיטא דמנהג זה אין ראוי ולאו מכבודו של מת הוא שיעטרוהו במנהגי עכו”ם.

כיוצא בזה עניין הקמת אנדרטאות (cenotaphs / monuments) לזכר נופלים וכיוצא שנהגו בו, לא נמצא מקור בדברי ימי ישראל (ואף דנזכר בדברי נביאים שעשה אבשלום יד וזכר לשמו מכל מקום לא נתבאר אם הגון היה אותו המעשה ומנהג נכרים הוא. וכן מה שנהגו בעמידת דום וכדומה לעדות ולזיכרון יש לחוש שעוברין בזה בלאו של תורה לשיטת אדונינו הגר”א ז”ל ואכ”מ ממש.2

R. Weiss’s stance echoes that previously expressed by Rav Betzalel Zolty:

בדבר השאלה אם טכס של “לויה צבאית” (military funeral) דהיינו הנחת זרי פרחים (flower wreaths) ויריות (gunshots) באויר בשעת סתימת הגולל אם יש בזה איסור משום בחקותיהם לא תלכו. …

הנה בגוף השאלה לכאורה היה מקום להתיר טכס של “לויה צבאית” אף על פי שהוא מחקות הגוים כיון שאין זה חוק של ע”ז שלהם אלא זה נוהג צבאי ועושין זה משום כבוד המת ובדבר שעושין משום כבוד הרי פסק הרמ”א שמותר. … אך מאחר שיצא מפי קדשו של רבינו הגר”א ז”ל … שלדינא לא נראה לו דברי הרמ”א, אלא כל דבר שלא כתוב באורייתא וכן כל דבר שלא היינו עושין זולתם יש בזה איסור משום חקות העכו”ם. אם כן טכס של “לויה צבאית” בודאי אסור משום חקות הגוים.3

Rav Yechiel Yaakov Weinberg, however, rejects R. Zolty’s ruling, pointing out that it contradicts the (consensus) view that understands the prohibition of “walking in their ordinances” more narrowly:

ובמקום זה עלי להעיר על מ”ש הגר”ב זולטי … שדבריו של הגרב”ז הם נגד הריב”ש המובא למעלה, … וגם הגר”א עצמו לא אסר אלא ברוצה ללמוד מהם, אבל זה אינו נקרא לימוד, אלא עושים כן שלא יתגנה הצבא הישראלי בעיני העמים, … ולדעתי הפריז הגאון הנ”ל על המידה.4

The question of how much weight to give the stringent view of the Gra is an interesting one. On the one hand, he is virtually a lone voice of dissent from the position espoused by several rishonim, codified by Rema, and apparently accepted by the major early commentators to the שלחן ערוך (whose silence indicates their tacit acceptance of Rema’s position), but on the other hand, the Gra is generally preeminent in the Lithuanian / Yeshivah tradition.

Our particular context has already yielded a classic manifestation of this tension. As explained by R. Weiss, the Gra’s well-known opposition to the introduction of trees into the synagogue on Shavuos was apparently rooted in his uniquely broad understanding of the scope of the prohibition against “walking in their ordinances”. On the one hand, the position of the Gra is accepted by a number of later prominent Lithuanian authorities: Rav Avraham Dantzig, Rav Yehiel Michel Epstein, and Rav Moshe Feinstein.5 But on the other hand, other prominent (non-Lithuanian) authorities, such as Rav Yosef Shaul Nathanson and Rav Shalom Mordechai Ha’Cohen Schwadron, reject the Gra’s position, precisely on the grounds that the normative interpretation of the prohibition is the narrower one that excludes customs having rational bases. [See our previous discussion here.]

The truth is that a careful reading of R. Weiss’s essay suggests that he himself might agree that the position of the Gra is not really normative, and that his opposition to the customs he mentions is rooted in public policy and meta-halachah. Immediately prior to his criticism of those customs, R. Weiss asserts that some poskim, such as the students of the Hasam Sofer, invoked the prohibition of “walking in their ordinances” in cases where it clearly did not technically apply, such as Maharam Shik’s vituperation against the use of non-Jewish names, and he explains that this was due to the fact that

In that generation, the winds of the haskalah had begun to blow inside the Jewish community, and because of this they girded their loins like heroes and girded their weapons to battle against those who were uprooting the religion, and they were extremely stringent with regard to all these prohibitions, to the utter extreme.6

R. Weiss then continues by noting that “Even in the later generations” there are objections to be made against various customs that contemporary Israeli society has assimilated from non-Jewish culture. It is quite plausible, then, that R. Weiss’s reprehension of these customs derives at least in part from public policy concerns and not merely from purely halachic ones.

עיין שו”ת יביע אומר חלק ג’ יו”ד סימנים כ”ד-כ”ה [↩]
מנחת אשר ויקרא סימן ל”ג: פה ופה [↩]
קובץ נועם, חלק ב’, עמוד קסא [↩]
שרידי אש יו”ד סימן ל”ט [↩]
Even R. Weinberg does not reject the Gra’s stringent understanding out of hand, despite his objections to R. Zolty’s invocation thereof. [↩]
Hacham Ovadia (יביע אומר סימן כ”ד אות ו’‏) offers a very similar interpretation of R. Shlomo Kluger’s vehement opposition to the transportation of the deceased by hearses, in the course of which R. Kluger raises the issue of “ordinances of the nations”. Hacham Ovadia argues that the use of hearses does not violate the prohibition, since it has an entirely rational motivation – to relieve the חברא קדישא of the need to personally carry the deceased a long way to the cemetery – and he suggests:

וקרוב אני לומר שהגרש”ק בקעה מצא וגדר בה גדר, בידעו שאלו הרוצים לחדש מנהג זה, כוונתם אינה רצויה, בחשבם להתדמות לעכו”ם ויעשו להם כונים. ולמרות עיני כבודו התקוממו לחקות את העכו”ם במשכם העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. אשר על כן דרך קסתו וירק את חניכיו וירדפם עד חובה. אבל כשאנו יודעים שאין הכוונה להתדמות לגוים מותר בלי פקפוק.

[↩]

Theft and Thaumaturgy III

We have previously discussed the two traditional interpretations of Rachel’s motive in stealing Lavan’s תרפים:

But what about the obvious and straightforward approach, that Rachel simply desired the תרפים for herself? Dr. Alexander Klein cites the Encyclopaedia Biblica (Israel) as suggesting this view:

לפי האנציקלופדיה המקראית, רחל האמינה שתרפים אלה יוכלו להגן עליהם:

אפשר שרחל גנבה את התרפים כדי שאלי הבית המוכרים לה, שאף שימשו להגדת עתידות יגנו עליה בדרך… רחל שיצאה את בית אביה בחשאי לא יכלה ליטול עמה ברשות את אלי הבית וגנבה אותם להיות לה למגן בדרכה.

But he objects that:

According to this explanation, Rachel believed in the magical power of the תרפים: this belief contains ingredients of idolatry, and the traditional approach refuses to attribute to our Mother Rachel such intentions.

אלא שלפי הסבר זה רחל האמינה בכוח המאגי של התרפים: באמונה כזאת יש סממנם של עבודה זרה, והגישה המסורתית מסרבת לייחס לרחל אמנו כוונות כאלה.

This objection is somewhat incoherent, however, since Dr. Klein himself has earlier cited the impeccably traditional opinion discussed in our first post in this series that Rachel stole the תרפים in order to prevent them from revealing her family’s flight to Lavan. This obviously implies that she did, indeed, believe in the power of the תרפים! A stronger objection might be made to the libelous characterization of Rachel as a common thief.

In any event, there is at least one traditional source that strongly implies that Rachel did indeed want the תרפים for herself, due to their magical powers of communication: the great פשטן, student of Rabbeinu Tam, R. Yosef Bechor Shor:

ואף רחל מצאה לגנוב את התרפים שהיו מדברים ואומרים על ידי מכשפים, ולכן חמדתן רחל, אבל, לבן היה עובד אותן, ועשה אותן עבודה זרה1

The terminology of חמדה, and the lack of any further explanation, clearly imply that the positive goal of obtaining the תרפים for herself, and not the negative goal of depriving Lavan of them, was what motivated Rachel.

פירוש רבינו יוסף בכור שור על התורה, בראשית לא:יט [↩]

Frankenstein: Origins

An Account of some Experiments made on the Body of a Criminal immediately after Execution, with Physiological and Practical Observations. By Andrew Ure, M.D.M.G.S.

Read at the Glasgow Literary Society, Dec. 10, 1818

Convulsions accidentally observed in the limbs of dead frogs, originally suggested to Galvani, the study of certain phenomena, which from him have been styled Galvanic. He ascribed these movements to an electrical fluid or power, innate in the living frame, or capable of being evolved by it, which he denominated Animal Electricity. …

Many experiments have been performed, in this country and abroad, on the bodies of criminals, soon after their execution. Vassali, Julio, and Rossi, made an ample set, on several bodies decapitated at Turin. They paid particular attention to the effect of Galvanic electricity on the heart, and other involuntary muscles; a subject of much previous controversy. …

Most of the above experiments were however made, either without a voltaic battery, or with piles, feeble in comparison with those now employed. Those indeed performed on the body of a criminal, at Newgate, in which the limbs were violently agitated; the eyes opened and shut; the mouth and jaws worked about; and the whole face thrown into frightful convulsions, were made by Aldini, with, I believe, a considerable series of voltaic plates.

[Ure spends some time discussing various theories of the relationship between electricity and life, and then continues:]

These general physiological views will serve, I hope, as no inappropriate introduction to the detail of the galvanic phenomena, exhibited here on the 4th of November, in the body of the murderer Clydsdale; and they may probably guide us to some valuable practical inferences.

The subject of these experiments, was a middle sized, athletic, and extremely muscular man, about thirty years of age. He was suspended from the gallows nearly an hour, and made no convulsive struggle after he dropped; while a thief executed along with him, was violently agitated for a considerable time. He was brought to the anatomical theatre of our university in about ten minutes after he was cut down. His face had a perfectly natural aspect, being neither livid nor tumefied; and there was no dislocation of his neck.

Dr. Jeffray, the distinguished Professor of Anatomy, having on the previous day requested me to perform the galvanic experiments, I sent to his theatre with this view, next morning, my minor voltaic battery, consisting of 270 pairs of four inch plates, with wires of communication, and pointed metallic rods with insulating handles, for the more commodious application of the electric power. About five minutes before the police arrived with the body, the battery was charged with a dilate nitro-sulphuric acid, which speedily brought it into a state of intense action. The dissections were skilfully executed by Mr. Marshall, under the superintendance of the Professor.

Exp 1. A large incision was made into the nape of the neck, close below the occiput. The posterior half of the atlas vertebra was then removed by bone forceps, when the spinal marrow was brought into view. A considerable incision was at the same time made in the left hip, through the great gluteal muscle, so as to bring the sciatic nerve into sight; and a small cut was made in the heel. From neither of these did any blood flow. The pointed rod connected with one end of the battery was now placed in contact with the spinal marrow, while the other rod was applied to the sciatic nerve. Every muscle of the body was immediately agitated, with convulsive movements, resembling a violent shuddering from cold. The left side was most powerfully convulsed at each renewal of the electric contact. On moving the second rod from the hip to the heel, the knee being previously bent, the leg was thrown out with such violence, as nearly to overturn one of the assistants, who in vain attempted to prevent its extension. …

Exp. 3. The supra-orbital nerve was laid bare in the forehead, as it issues through the supra-ciliary foramen, in the eyebrow: the one conducting rod being applied to it, and the other to the heel, most extraordinary grimaces were exhibited every time that the electric discharges were made, by running the wire in my hand along the edges of the last trough, from the 220th to the 227th pair of plates; thus fifty shocks, each greater than the preceding one, were given in two seconds: every muscle in his countenance was simultaneously thrown into fearful action; rage, horror, despair, anguish, and ghastly smiles, united in their hideous expression in the murderer’s face, surpassing far the wildest representations of a Fuseli or a Kean. At this period several of the spectators were forced to leave the apartment from terror or sickness, and one gentleman fainted. …1

These experiments of Ure (or perhaps those of his predecessors) are mentioned by the unfailingly interesting Rav Eliyahu Kalatzkin:

וזה איזה שנים אשר אנשי החברה מגיני בעלי חיים (טהיערשוטץ פעראיין) [Humane Societies] החלו לחקור ולדון על דבר שאלת השחיטה, ובאיזה מחוזות במדינות שווייץ, מצאו האנטיסעמיטין תואנה להוציא חוק לאסור השחיטה, ולהנהיג הטביחה על ידי הבוטעראל, שיסמאסקע או מכונה עלעקטרית, ובעוד אשר ילכו לצוד ציד ויגרו כלבי הציד בטרפם, לעונג ושעשוע נפשם, יהפכו לרגע כרחמנים, ותחת מסוה החמלה והרחמים, יתנפלו להציק רבבות אנשים, ולהכרית אוכל מפי אחינו בני ישראל, ולא ישימו לב למופתי החכמה אשר הראו לדעת גדולי הפראפעסארין כי השחיטה נעלה וטובה מכל אופני הטביחה ומיתה האחרים, ובא קבוצת דבריהם במחברת הד”ר עהרמאן מטריער, אשר נקראה בשם טהיערשוטץ אונד מענשען-טרוטץ והובא דבריו במכה”ע יידישע פרעססע 18 אפריל שנה תרמ”ה, …

וכבר העיר בצדק החכם מהרי”ם ראבינאוויץ בחוברת “יסודי השחיטה”, שאין הפרכוס ותנועות של הבהמה אחר שחיטתה, מוכיחין שתרגיש אז צער וכאב, כאשר גם אחר כריתת כל הראש במכונת הגוילאטינע [guillotine], נראה בה לפעמים קריצת העינים וכדומה עכ”ד, והחוקרים בחנו בהגישם גוף אדם תלוי לצירי עמוד הגאלוואני, וראו שפרפר בתנועות מוזרות2

But while Ure understood his experiments to demonstrate that electricity could actually restore life to the dead, R. Kalatzkin rejects this interpretation:

In deliberating on the above galvanic phenomena, we are almost willing to imagine, that if, without cutting into and wounding the spinal marrow and blood-vessels in the neck, the pulmonary organs had been set a-playing at first, (as I proposed) by electrifying the phrenic nerve (which may be done without any dangerous incision,) there is a probability that life might have been restored. This event, however little desirable with a murderer, and perhaps contrary to law, would yet have been pardonable in one instance, as it would have been highly honourable and useful to science. …

It is known, that cases of death-like lethargy, or suspended animation, from disease and accidents have occurred, where life has returned, after longer interruption of its functions, than in the subject of the preceding experiments. It is probable, when apparent death supervenes from suffocation with noxious gases, &c, and when there is no organic lesion, that a judiciously directed galvanic experiment, will, if any thing will, restore the activity of the vital functions. …3

ואשר יש שישפטו מזה כי כח העלעקטרי יפעול על הנפש, לא כן הוא, ואך כאשר נשאר עוד בגופו כח חיים בלתי מורגש שב לתנועה מורגשת בכח גירוי הזרם העלעקטרי, וכאשר נראה כי הזרם העלעקטרי לא יפעול מאומה על הגוף אשר כבר אבד ממנו כל כח חיים, ופעמים נשאר בו כח חיוני, גם כשלא נראה בו אות ורגש חיים, וכמפורש בנדה (דף ס”ט) דזב וזבה שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר, דאז הוא דהוי מת בודאי, ובפ”ת דמסכת שמחות שפוקדין על המתים עד ג’ ימים ומעשה שפקדו אחד וחיה כ”ה שנים, ועיין מ”ש בזה החת”ם סופר (חלק יו”ד תשובה של”ח), וכן יאמרו הרופאים שביחוד בתליה וחניקה, יארע כזאת, ולזאת פעל עליו הזרם העלעקטרי כמבואר

R. Kalatzkin’s cited remarks occur at the end of his long discussion of צער בעלי חיים, which we have previously discussed here and here. His essay was also the subject of a recent Reading Responsa lecture of mine, available at the Internet Archive.

The Journal of Science and the Arts, Edited at the Royal Institution of Great Britain, Vol. VI, London 1819, pp. 283-290. See Lauren Young, The Real Electric Frankenstein Experiments of the 1800s, and John Simkin, Andrew Ure. [↩]
אמרי שפר סימן ל”ד אות י”ז [↩]
Ibid. pp. 292-93. [↩]