Of Rabbinic Wills and Halachic Ways

In the course of my study of the various reasons proposed for the Biblical prohibition of ריבית, I encountered this famous (or notorious) passage in the תורה תמימה:

והנה דבר ידוע הוא, שבדורות האחרונים המציאו היתר הלואה ברבית בהיתר עיסקא שנבאר ענינו בסמוך, ולכאורה דבר פלא הוא שלא מצינו כל רמז קל בתורה להמצאת היתר לאיסור זה, ולא נתבאר היסוד והבסיס על מה ראו חז”ל לבנות עמודי ההיתר.

ונראה בזה שראו חכמינו יסוד וגם הכרח להיתר ענין זה בכלל, משום דחקרו ובאו עד תכונת האיסור הזה ביסודו ועיקרו שבתורה הבנוי ומיוסד על הענין וחי אחיך עמך, שאז בימי נתינת התורה היו עיקרי יסוד חיותם ועסקם של ישראל – עבודת האדמה, והוא היה היסוד והעמוד לעשרם ולמצבם, כי מי שהיה לו תבואות בהמון היה נחשב לעשיר, והכסף לא היה נחשב להם לעיקר ויסוד החיים, וכשהיו לוים כסף לא היה למען עשות מסחר וקנין, רק לעמן השג על ידו לחם ובגד למי שחסר לו כזה משדהו ועבודתו, ולפי זה ממילא מובן כי להעני הלוה הזה לא היה כל חשבון לשלם רבית וגם להמלוה העשיר לא היה חסרון ניכר בהלואת כספו בלא רבית, אחרי כי בכלל לא היה להם עסק כספים ולא שייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך. אבל בימי הבינים שאבדה לישראל חלק ונחלה בעבודת האדמה, ונשארו גוי החי רק על המסחר לבדו, לא יכלו עוד להחזיק באיסור רבית, כי הכסף נעשה ליסוד עיקרי לאמצעית החיים והמסחר, ונעשה עסק הרבית עסק שוה גם להלוה גם להמלוה, ושייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך, ולכן ראו חכמים למצוא היתר לאיסור זה, וחשבו שעל דעת כן לא אסרה התורה ענין זה בכולה, כך נראה לי.

Neither the question nor the answer seems to make much sense – R. Epstein seems oblivious to the real nature of a היתר עיסקא, which is not an arbitrary dispensation of the proscription of ריבית, but rather a technical, legalistic mechanism that avoids it by recharacterizing all or part of the loan as an equity investment.

The problem that R. Epstein may have really been addressing, however (his actual words notwithstanding), is that despite the fact that a היתר עיסקא does not violate the letter of the law of ריבית, it nevertheless seems to violate its spirit. As “שש ושמח” puts it:

לשונו של התו”ת נראה שחז”ל התירו דבר האסור משום שבטל טעמו, ובודאי אסור לומר כן.

אבל לכאו’ אפשר לומר כעין דבריו בנוסח אחר – שאף שהית”ע אינו נגד הדין, מ”מ הרי הוא נגד טעם איסור ריבית והוא כהערמה, ולא היו מתירים לעשות כן בזמן מתן תורה אלא רק בזמנים שבטל טעם המצוה. האם מותר לומר כן?

Understood thus, R. Epstein’s idea is actually remarkably similar to an idea of his uncle, the Netziv regarding a different Biblical regulation of loans – שמיטת כספים:

אבל הענין דיש שני אופני הלואות. א’ בשעה שישבו ישראל בשלותה על הארץ וכל עסק האדם היה זריעת השדה ועבודתה וכשאין לו במה לזרוע הרי זה לוה תבואה לזריעה ובתבואות הוא משלם ואם הגיע שביעית ועדיין לא שילם על זה הזהירה תורה על בית דין שמוט כל בעל בית דין יעשו שמיטה היינו שישמיטו את בעל בעמיו … שהוא משה לרעהו בכחו אזי ישמיטו את ידו לא יגוש וגו’ בית דין יזהירו אשר לא יגוש וגו’. ומפרש הטעם כי קרא שמטה לד’. זה הלשון שמטה לד’ לא שייך אלא בשביתת הארץ. והוא טעם על שמוזהרים בית דין להשגיח שלא יגוש משום שהגיע שביעית ואינו עובד את השדה וכאשר יגוש אותו יהי מוכרח למכור השדה1 משום הכי הזהירה תורה שלא יגוש וגו’:

את הכנרי תגוש וגו’. בכאן מיירי בהלואה באופן שני. היינו בעסק מסחור. ומזהיר המקרא את המלוה דאת הנכרי תגוש ואשר יהיה לך את אחיך. אף על גב שאינו נוגע לשמיטת הארץ דומיא דנכרי שאינו שובת בשביעית מכל מקום תשמט ידך. אך יש נ”מ:

אפס כי לא יהיה בך אביון וגו’. לא יגרום השמטת כספים שתהיה אביון שהרי המלוה על מסחור אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון ואם כן יש לעשות תקנה לזה. והיינו תקנות פרוזבול. או למסור לבית דין. ואם כן אין הבית דין רואים להשמיט אדרבה בית דין נכנסין בעובי הקורה שלא ישמיט ויהיה אביון: כי ברך יברכך ד’ וגו’. הקב”ה חפץ לברך אותך ולא שתהיה אביון:2

This linkage between שמיטת כספים and שמיטת קרקעות first appears in the commentary of R. Yosef Bechor Shor:

אבל את הנכרי תגוש: שהנכרי זורע וקוצר ובוצר ויכול למכרו לשלם ולפרוע, אבל אחיך לא חרש ולא זרע ולא קצר, במה ישלם? כי קרא אחיך שמיטה לשדותיו לד’ לשם שמים, ואין לו במה לפרוע.3

  1. ולא הבנתי, דאי משום הא הא סגי באזהרה שלא יגוש בשנה השביעית עצמה, ולמה צריך להשמיט את החוב לגמרי?‏ []
  2. העמק דבר דברים טו:ב-ד []
  3. רבנו יוסף בכור שור על התורה (חלק ג’ – תשי”ט), דברים טו:ג-ד. ועיין עוד ר’ אשר מאיר, “ועבד לוה לאיש מלוה” (משלי כ”ב, ז) – עיון בשמיטת כספים.‏ []

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *