August 2018 – בין דין לדין

Devil’s Advocacy and Dialectic

From a 2013 New York Magazine interview with the late, great Justice Antonin Scalia:

[Scalia:] I am something of a contrarian, I suppose. I feel less comfortable when everybody agrees with me. I say, “I better reexamine my position!” I probably believe that the worst opinions in my court have been unanimous. Because there’s nobody on the other side pointing out all the flaws.

[New York Magazine:] Really? So if you had the chance to have eight other justices just like you, would you not want them to be your colleagues?

[Scalia:] No. Just six.

[NYM:] That was a serious question!

[Scalia:] What I do wish is that we were in agreement on the basic question of what we think we’re doing when we interpret the Constitution. I mean, that’s sort of rudimentary. It’s sort of an embarrassment, really, that we’re not. But some people think our job is to keep it up to date, give new meaning to whatever phrases it has. And others think it’s to give it the meaning the people ratified when they adopted it. Those are quite different views.

Justice Scalia’s point about the danger of having “nobody on the other side pointing out all the flaws” echoes Rav Zvi Hirsch Chajes’s explanation of the famous Talmudic rule that a defendant who is unanimously convicted of a capital crime is acquitted:

אמר רב כהנא סנהדרי שראו כולן לחובה פוטרין אותו מ”ט כיון דגמירי הלנת דין למעבד ליה זכותא והני תו לא חזו ליה1

בכל דבר יש צדדים לזכות על פי אופנים רחוקים להצילו מן עונש מות לאמור אולי לא היה אז שכלו ברור ובחסר דיעה הנה על פעולתו משפט מות וכדומה שאר התנצלות רחוקות וכן ראינו היום בצרפת ובריטאניא שנותנין לכל פושע ומורד ורוצח סנגור לטעון עבורו ולהשתדל בהצלתו אף אם עשה הרעה היותר גדולה ובשאר המקומות נהוג כי השופטים המה המליצים החופשים אחר זכות וכיון דבית דין זה ראו מיד לחובה ולא נודע להם שום זכות על צד היותר רחוק אם כן מוכח דבית דין זה אין בקיאים ואין דינם דין או דהחליטו המשפט במהירות בלי עיון ובלי ביקור ובחינה היטב

ומזה יצדק המאמר השני גם כן אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ היינו כיון דצריכים לחפש בכל עת אחר זכות של הרוצחים ואם כן אם יהיה ענין פשוט שלא יהיה אפשר להכריע המאזנים לזכותו ולא ימצא גם כן דיין חכם לחפש בזכותו אם כן יצא המשפט זכאי דכולם לחוב זכאי כדלעיל וירבו הרוצחים בישראל ומפני זה צריך על כל פנים להיות בהם חכם אחד אשר יוכל לזכות את ודאי חייב ולאו שיהיה נחתך הדין כמותו חס ושלום רק חריף אחד אשר יכול לטעון לזכותו צריך שיהיה נמצא ויהיה שוב אחד מזכה ואז יהיו רוב המכריעים וזה ברור. וכבר נזכר ענין זה באופן אחר בספר יערות דבש להגאון מו”ה יונתן זצ”ל:2

Several centuries earlier, the same basic explanation of the Talmudic rule as grounded in the critical epistemological importance of dialectic was given by Rav Shlomo Le’Beis Ha’Levi in his לב אבות:

[מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים] – כי ידוע שהויכוח מן הצדדים ההפכיים בעיון ובלימוד הוא סיבת יציאת הדבר לאור והיוודע האמת והתבררו בזולת שום ספק, ולכן הספקות וההערות והקושיות הן מבוא גדול להשגת המבוקש, והחוקר עצמו אמר שהספקות עשו את האנשים חכמים, וזה הדבר ראוי שיהיה שמור ביד כל דורש ידיעת האמת בכל ספר וחכמה, וידוע שהספקות לא תושלמנה אלא בהמצא כת כנגד כת ושואל ומשיב להוציא לאור משפט

והדבר הזה נעלם מעיני המלעיגים על מה שאמרו חז”ל (סנהדרין יז, א) שאם היו כל הסנהדרין מחייבין מיתה לאיש אחד לא היה מומת, ואם היו מעוטם מזכים ורובם מחייבים היה מומת. שעם היות גזרת הכתוב מחייבת כן וכמו שדרשו ז”ל בגמרא, הטעם אשר שמעתי בזה בשם הרמב”ם ז”ל הוא נכון מאד, והוא עצמו מה שכתבתי, להודיע ולהשמיע שכשאין כת מנגד על פי קושיות וטענות בחקירה מן החקירות אי אפשר שיצא הדבר לאור ואפשר שכולם יפלו בטעות. קרוב לטעם שזכרו למה הביא רבינו הקדוש סברת היחיד אצל סברת הרבים עם יודעו שאין הלכה כאותו יחיד לגביהן.

ואם כן יאמר התנא שכשהמחלוקת הוא לשם שמים, שכוונת החולקים הוא שעם אותו המחלוקת יתברר האמת ויצא לאור מה שלא היה יוצא זולתו, בודאי סוף אותו מחלוקת שיתקיים, כי עם היות שהאמת יתקיים וישאר אצל הצד האחד מהם, עם כל זה כל שני צדדי המחלוקת יתקיימו ויהיו נזכרים יחד, הואיל וכדי לדעת ברירת האמת צריך להעריך שתי כתות המחלוקת, ועם המחלוקת עצמו יתברר האמת, ולכן דין הוא שישארו כל כתות המחלוקת נזכרים ונעשים יחדיו, עם היות שאין האמת אלא כאחד מהם.3

R. Shlomo’s assertion that he has “heard this rationale in the name of the Rambam” is quite perplexing, and Dr. Shay Wozner considers the attribution rather dubious:

ייחוס הסבר זה לרמב”ם אינו נקי מספקות, כיוון שאינו עולה יפה עם יחס הרמב”ם למחלוקת ולוויכוח. ראה תורה תמימה, שמות כג, אות יז (עמ’ 326), שהביא סברא זו בשם “יש מי שכתב”, ודחה אותה בשתי ידיו. לעצם בירור ההלכה בעניין סנהדרין שראו כולם לחובה, ראה: הרב ר’ מרגליות, מרגליות הים, לסנהדרין יז ע”א, עמ’ 72; ש’ ספראי, “לפירושה של המימרה: סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו”, תרביץ לד (תשכ”ה) 40; א”א הלוי, “פוטרין זה מהו?”, תרביץ לו (תשכ”ז) 90.

And here is R. Baruch Ha’Levi Epstein’s vehement dismissal of this idea as ridiculous. He argues that that it should follow therefrom that halachos about which there is unanimous consensus should be non-normative!

ויש מי שכתב בטעם פטור זה [לזכות] משום דכל דבר שאין בו מחלוקת לא נתברר יפה, וכמ”ש מיני ומיניה תסתיים שמעתתא, אבל אין כדאי גם לדחות הדברים המוזרים האלה, דלא אמרו זה רק כשיש מחלוקת אז אמרינן דאף על פי כן דברי שני הצדדים רצויים, משום דבכל זה מתוך דברי שניהם יתברר האמת, אבל בודאי כששניהם מסכימים לדעה אחת אין לך מדת אמת יותר מזו, דאלת”ה הרי יתחייב שכל דין המוסכם מכל הפוסקים אינו מוסכם להלכה, מפני שאין בו מחלוקת, וכמה זר להעלות על הדעת רעיון זה.4

סנהדרין יז.‏ [↩]
הגהות מהר”ץ חיות שם [↩]
לב אבות ה:י, הובא פה [↩]
תורה תמימה שמות פרק כ”ג הערה י”ז ד”ה ויש מי שכתב [↩]

The Herem Against R. Hezekiah the Harif

About a year ago, as I prepared to begin a course of study in יורה דעה, I attempted to purchase a copy of the פרי חדש. The couple of seforim stores that I visited did not have a standalone copy available; the only copy I could find was one printed in the back of one of the editions (I forget which one) of the שלחן ערוך. The beis midrash in which I study also does not have a copy of the work, so I had to make do with the one printed in the back of the copy of the שלחן ערוך (the “צורת הדף” edition) of one of my colleagues, and a couple of difficult to read online versions – my שלחן ערוך (the מכון ירושלים combined טור ושלחן ערוך) does not include it.

A week and a half ago, in preparation for another year of יורה דעה study, I once again attempted to purchase a פרי חדש, and was again told by a couple of stores, this time including Biegeleisen, that it was not available. Although rather appalled that such a classic is apparently out of print, I was reminded of the ban imposed upon the work during the author Rav Hezekiah da Silva’s lifetime by the Egyptian Jewish community, in righteous outrage at what they considered his dismissive and disrespectful tone toward other revered halachic authorities, particularly Rav Yosef Karo. The primary, if not the only, source of information on this episode is apparently Rav Avraham Ha’Levi’s גנת ורדים, in a response to a query, subsequent to R. Hezekiah’s death, about the possibility of lifting the ban:

עובדא הוה בחד צורבא מרבנן דהוה חריף טובא ואורייתיה מרתחא ליה וחיבר ספר על טור יורה דעה הוא ספר פרי חדש ויש בו חדושים רבים מפלפול ובקיאות ואף על פי שאין הכרעתו מכרעת לנו לענין פיסקא דדינא מכל מקום יועיל לנו הספר הלז להקל מעלינו טורח החיפוש ולכל הפחות יועיל להערה ואנחנו נדע מה נעשה ובראותנו דבריו ומשפטיו ישרים נחזקם ונאמצם ואם לא ייטבו בעינינו יהיו כלא היו

ויהי כבוא הספר הלז למצרים עברו מעברה על מקצת דבריו ומצאו ששלח רסן לשונו לדבר תועה על גדולי ישראל אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים לא ישא פנים לזקן שמורה הוראה ועל רבינו הגדול בית יוסף אשר הוא לכל הוראתינו יסוד ועמוד בכל התלמוד וכתב עליו שטנה כדבר איש על תלמיד קטן שלפניו ואפרוח שלא נפתחו עיניו דלא ביש ליה שאסר את המותר כו’

ויהי בהתפרסם הדברים אזרו אנשי חיל בעוז מתנם וקבצו חכמי ישראל מבני העיר וגם גרים הנמצאים מארץ אחרת ויבקשו לקעקע ביצתו ועלתה הסכמת החכמים לפייס שני הצדדין לבלתי שלוח יד בחכם המחבר ולא לפגום בכבודו חס ושלום לא בנגידא ולא בשמתא אכן בינם לבינו בסתר דברו אתו תוכחות והתנצל וידע אשר עשה ובוש ממעשיו כבושת גנב כי ימצא ולפייס את אנשי הצבא הרוזנים והסגנים עלתה הסכמתם שספריו הנמצאים פה מצרים שישקעו בבנין וגזרו והחרימו בכל תוקף ובכל אלות הברית על דעת המקום ב”ה שלא יקרא אדם בספר הלז לא קריאת עראי ולא קריאת קבע וכתבו הסכמה זו למען תעמוד כל הימים וחתמו בה כל חכמי העיר וגם הנמצאים מארץ אחרת גם נקרו נקרו הנם רבני חברון תוב”ב ושאלו מהם שיסכימו במעשה אשר נעשה ואמרו שלרצון בני העיר הם חותמין בהסכמה זו אכן אינם מקבלים הסכמה זו עליהם שבצאתם חוץ לעיר יחזיקו בספר הלז וילמדו בו.

ולעת עתה שני רבנים שהיו גרים בארץ הלזו הלכו להם לארצם והחכם המחבר נתבקש בישיבה של מעלה ובכן כמה וכמה חכמים שלמים וכן רבים נכספה וגם כלתה נפשם להגות בספר הלז כי יהיה להם מעיר לעזור ומבקשים אולי תעלה תעלה למכה זו ורמון זה שיעלה בידם תוכו יאכלו כו’ ומה גם שהוא גם הוא בהקדמתו לספר הלז אמר שלא יסמוך שום אדם על הוראותיו ודחיותיו רק יברר הטוב וההגון בעיניו וכן יעשה וגם התנצל על אשר דבר בגדולים

ועתה החרדים אל דבר ד’ לשאול הגיעו אם אפשר להתיר חרם נזכר כיון שנגע בכבוד גדולים או לא ואם ת”ל דאפשר להתירו אם צריך לימלך בתחלה עם השרים והסגנים אשר ידם היתה במעל הזה ראשונה לחוש לכבוד הגדולים ואת”ל שיוכלו להתירו מבלי הסכמתם אם צריך המלכה ברבני חברון ובפרט בשני הרבנים אחרים שהלכו להם והרחיקו נדוד ועל צד האומדנא שני רבנים הללו אינם מפוייסין שיותר החרם כי הם היו הרבה בעוכרי החכם הנזכר ואת”ל שיש היתר לזה אפילו שלא בהסכמת הרבנים והחכמים שהלכו מכאן אם המצא ימצא פה העיר קצת חכמים שלא יאותו לבטלה אם עיכובם מעכב או ניזיל בתר רובא

וכשראיתי אני הצעיר קול הקריה הומה וחפץ ורצון כמה תלמידי חכמים למצוא פתח תקוה נתתי אל לבי להיות {נדרב?} לדבר מצוה ולבדוק בזה עד מקום שידי יד כהה מגעת מה גם שזה לי ימים והדבר הזה בלבי כאש בוערת וחפץ הייתי שענין חמור כזה יפתח ויסתיים בגדולים ועכשו יפתח בקטנים ויסתיים בגדולים והם יבחרו ולא אני וחפץ ד’ בידינו יצלח אכי”ר

תחלה כל דבר מוצא שפתי אשנה שכל פתגם אשר נעשה בתחלה שריר וקיים הוא ואחר כך אבקש אם יש מחילה וכפרה לעון הלז אם לאו ואחר כך אצדד בטענות המוצעיים למעלה

ואומר אני אף על פי שלכאורה נראה שהסכמה זו תמוהה הרבה דכיצד יסכימו שלא לקרות בספר הלז שיש בו כמה חידושי דינים ולמנוע בר מן התלמידים מכל מקום גדולה מזו מצינו שעושין מפני צורך השעה לגדר ולסייג לתורה וכמו שאמרו בגמרא פעמים שביטול התורה זהו יסודה … כללא דמלתא דפתגם אשר נעשה הלכה קבועה היא והמזלזל בה כמזלזל על דבריו של מרע”ה

ומעתה נראה אם יש רפואה למכתו דהאי צורבא מרבנן על שפגם וזלזל בכבוד גדולי ישראל לזה אני אומר דאיתא בפרק יום הכיפורים דף פ”ו ארבע חלוקי כפרה שהיה ר’ ישמעאל דורש דאפילו עון גדול דחילול השם נתכפר ונתנקה העון לגמרי במיתה והאי צורבא מרבנן אף שנחמיר עליו שגדול עונו מנשוא מכשלה של חילול היתה תחת ידו שזלזל בכבודן של ראשונים וירבו עבדים המתפרצים באדוניהם שהמון עם ירגילו עצמן לזלזל ולפקפק בדברי הראשונים מכל מקום הרי נתכפר עון זה במיתה וכיון שעונו נתכפר יכולים בית דין להתיר החרם אשר נעשה בהסכמה

אכן יש מקום עדין לפקפק דדלמא איכא למיחש דהמון עם ירגילו עצמן בכבודם של ראשונים אמנם כיון דקיימא לן דמעשה בית דין אית ליה קלא הרי נתפרסם בעיר מצרים ההסכמה הנעשית והחרם שהוטל בשביל עון שפגם בכבודם ויקחו קל וחומר וידעו כי איסור גדול יש בדבר ויזהרו מכאן ואילך בכבודן של ראשונים ומה גם שנראה שחששא זו חששא רחוקה היא שהרי מצינו שנתפשט ספרו זה בכל גבולי ישראל ולא מצינו שחששו לזה בשום מקום ומכל מקום בית דין היפה שבמצרים יע”א יפה עשו שחששו אפילו לחששא רחוקה כזאת מה גם שבזה שעשו נתרבה כבודן של ראשונים בעיני הבריות וראוי והגון היה לעשות מה שעשו

ובר מן דין כבר נודע שכל פותח ספר לא יחוש לדברי ספר הלז להתלמד ממנו לזלזל ולפגום בכבודם של ראשונים וקחזינא דכל ספר כיוצא בזה כל הוגה בו אוכל תוכו וזורק קליפתו וישראל קדושים הם שומעין להחמיר ולא להקל ומכירין ויודעין בטיב ערכן של ראשונים ז”ל וצפרנם חביבה להם מכריסן של אחרונים וקושטא מדיליה קאים וכמה וכמה ספרים מצינו שניתנו ליגנז ולית מאן דחש להון אשר על כן כיון דידענו דלא אהנו מעשיו להביא תקלה על הצבור ניתנה חטאתו לימחל …

נמצינו למדין לנדון הלז דכיון דכבר האי צורבא מרבנן נפטר לבית עולמו וגם נמי לא אהני מעשיו שניתנה בבית דין של מטה להסיר העונש שענשוהו שלא ללמוד בספרו והדברים קל וחומר בנדון הלז דחלילה לנו לומר שהיתה לו כונה רעה לזלזל בכבודן של ראשונים אלא דהו”ל תרבות בישא והילדות עשתה את אלה1

I discussed this fascinating responsum several months ago in a Reading Responsa lecture; it is available at the Internet Archive.

שו”ת גנת ורדים יו”ד כלל ג’ סימן ג’‏ [↩]

Ants, Engineering, and Epistemology

Scientific American reports:

Tiny Robots Mimic Termites’ Ability to Build without a Leader

Using sensors coupled with a simple set of rules, the robots worked independently to build structures

Termites can create mounds that are hundreds of times their own size, working independently without communication or a leader. Inspired by the creatures, scientists have created robots that use just a few simple rules and environmental cues to build castle-like structures and pyramids.

The robots all work independently. Each travels along a grid and can move, climb a step and lift and put down bricks. And they use sensors to detect other robots and existing bricks, and react to these stimuli according to a simple set of rules, such as when to lay a brick or climb a step higher. The template for each three-dimensional structure is translated into a specific set of ‘traffic rules’ and combined with fixed laws of robot behavior, says co-author Justin Werfel, a computer scientist at Harvard University in Cambridge, Massachusetts. His team’s results appear today in Science.

The idea of combining traffic rules and robot behavior is “brilliant from an engineering perspective”, says Alcherio Martinoli, a roboticist at the Swiss Federal Institute of Technology in Lausanne. “It just decouples a complex reverse-engineering problem into two pieces of information which have to work together,” says Martinoli, who was not involved in the work.

The remarkable ability of ants1 to work industriously without a leader was already noted by King Solomon:

לֵֽךְ־אֶל־נְמָלָ֥ה עָצֵ֑ל רְאֵ֖ה דְרָכֶ֣יהָ וַחֲכָֽם׃ אֲשֶׁ֖ר אֵֽין־לָ֥הּ קָצִ֗ין שֹׁטֵ֥ר וּמֹשֵֽׁל׃ תָּכִ֣ין בַּקַּ֣יִץ לַחְמָ֑הּ אָגְרָ֥ה בַ֝קָּצִ֗יר מַאֲכָלָֽהּ׃2

The Talmud records that R. Shimon b. Halafta, who apparently had a scientific mind and took nothing for granted, performed an experiment to determine whether ants really have no king, on account of which he was given the (possibly pejorative) appellation עסקן בדברים, “since he did not wish to rely upon the authority of Solomon” (Rashi):

הוה אמרו עליו על רבי שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה … מאי עסקן בדברים [רש”י: למה נקרא שמו עסקן תחלה] א”ר משרשיא דכתיב לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אמר איזיל איחזי אי ודאי הוא דלית להו מלכא [דכתיב אשר אין לה קצין והיינו עסקן דלא בעי למיסמך אהימנותיה דשלמה] [הנמלים אוהבים צל ושונאים חום] אזל בתקופת תמוז פרסיה לגלימיה אקינא דשומשמני [נמלים] נפק אתא חד מינייהו [מתוך חורי הקן ובא לחוץ וראה הצל] אתנח ביה סימנא [להכירו לידע מה יעשו לו חבריו כשימצא שקרן] על אמר להו נפל טולא נפקו ואתו דלייה לגלימיה נפל שמשא נפלו עליה וקטליה אמר שמע מינה לית להו מלכא דאי אית להו הרמנא דמלכא לא ליבעו3

The Talmud, however, proceeds to deny the conclusiveness of this experiment, concluding that we have no choice but to rely upon the authority of Solomon, “whose statement was inspired by רוח הקודש” (Rashi):

א”ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ודלמא מלכא הוה בהדייהו א”נ הרמנא דמלכא הוו נקיטי [שכל המהתל בחברו יהרגוהו] אי נמי בין מלכא למלכא הוה [מת המלך ועדיין לא קם אחר ודרך ארץ לעשות איש הישר בעיניו כדכתיב בימים ההם וגו’ איש הישר בעיניו יעשה] דכתיב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה אלא סמוך אהימנותא דשלמה [נאמן הוא על כך וברוח הקדש אמרה]

The commentators note that the idea that it is legitimate to submit claims of the Sages to independent empirical verification apparently contradicts a different Talmudic account:

כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקב”ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים לגלג עליו אותו תלמיד השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל’ על ל’ וחקוק בהן עשר ברום עשרים אמר להו הני למאן אמרו ליה שעתיד הקב”ה להעמידן בשערי ירושלים אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה דרוש רבי לך נאה לדרוש כאשר אמרת כן ראיתי אמר לו ריקא אלמלא (לא) ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות4

The Tosafos explain that R. Shimon was not challenging King Solomon’s assertion, but merely attempting to ascertain the source of his knowledge:

אע”ג דכה”ג חשיב בהמוכר הספינה (ב”ב עה.) מלגלג גבי ההוא תלמיד דאמר ליה רבי יוחנן אם לא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה שאני הכא שבא לברר הדבר ולהודיע איך ידע שלמה:5

Maharsha considers this דחוק, since Solomon certainly derived his knowledge from רוח הקודש. He explains instead that there is an epistemological imperative to independently derive even those truths that are established by tradition:

כתבו התוספות … והוא דחוק דשלמה ודאי ברוח הקודש ידע ואמרה אבל הנראה דאין זה מלגלג כמו שכתב בעל חובות הלבבות בדברים התלוים באמונה אף שידע אותם בקבלה צריך כל אדם לחקור אותם במופת והוא שקראו עסקן בדברים בעלמא כגון זו עסק וראה ר”ש בן חלפתא לחקור אחריהם לידע אותם במופת וק”ל:6

Others explain that R. Shimon was simply fulfilling King Solomon’s instructions to “go to the ant [and] see …” – and so he said “I will go and I will see …!”

שמעתי מהרר”י סג”ל ז”ל דשלמה אמר לך אל כו’ ראה כו’ אמר איזיל אחזי כו’ וק”ל:7

Rav Yosef Ḥayyim of Baghdad explains that while one is indeed generally required to accept assertions of King Solomon as fact, משלי (where our discussion of the ant is found) is an exceptional case, since the work, as per its self-description, comprises parables, which may have been composed with poetic license and not be true in a literal sense:

הנה בודאי יש לו לסמוך על דברי שלמה המלך ע”ה ורק מפני שפסוק זה נאמר במשלי שהוא דברי משל וככתוב בתחלת הספר משלי שלמה בן דוד, לכן נסתפק אם הוא כן בודאי שאין להם מלך, או דלמא נקיט כן בדברי משל וצחות לשון ואין הדברים כפשוטן, לכך אמר איזיל אחזי אי ודאי הוא דלית להו מלכא:8

Termites are not actually ants, but there are many similarities between them. [↩]
משלי ו:ו-ח. ועיין פה [↩]
חולין נז:‏ [↩]
בבא בתרא עה.‏ [↩]
תוספות חולין שם ד”ה איזיל ואחזי היכי איתא מילתא [↩]
מהרש”א חולין שם חידושי אגדות ד”ה מאי עסקן בדברים [↩]
מהר”ם שי”ף חולין בתוספות שם [↩]
בן יהוידע חולין שם ד”ה אמר איזיל אחזי [↩]