He Said, She Said

I am fascinated by the unfolding Brett Kavanaugh – Christine Blasey Ford drama – this is quintessential “he said – she said”, in its almost purest form. In my lecture(s) for this past year’s parashas Vayeshev,1 with its archetypal narrative of Joseph and Potiphar’s wife, I broached a highly speculative argument for granting some credibility to such allegations despite the absence of duly qualified witnesses against the accused, based on a long-standing Ashkenazic tradition. As Justice Holmes famously said: “The life of the law has not been logic; it has been experience”, and this applies to some extent to halachah as well, where we find venerable enactments and customs that in situations such as assault, which occur suddenly, rendering arrangements for the presence of qualified witnesses generally impractical or impossible, and in other contexts where the presence of qualified witnesses is generally implausible, such as disputes over seats in the womens’ section of the synagogue, we relax the standard formal requirement of two adult male witnesses:

מהר”ם מירזבורק

דין אשה יחידה או קרוב יחיד, וכן קטן נאמן [להעיד על הכאה] שאין פנאי להזמין עדים כשרים פתאום לזה2

מהרי”ק

… אז קרא ראובן לשמעון “מלשין מסור” לפני לוי ולאה. והנה שמעון תלמיד חכם הוא …
ואף על גב שלא היו שני עדים בדבר הלא כתב בתקנת קדמוניות מר”ת שאפילו אשה יחידה או קרוב נאמנים להעיד שראו שהכהו כו’. וכן קטן כדאיתא התם ומפרש שם הטעם לפי שאין פנאי להזמין כשרים פתאום לזה והוא הדין נמי בדין מבזה תלמיד חכם וקל וחומר הוא לפי הנראה לעניית דעתי.

ועוד שהרי מצאתי כתוב במקום אחר בשם רבינו תם וז”ל

ואשה או קרוב נאמנים על זה וכן בכל דבר קטטה שאין עדים רגילים להיות בדבר מזומנים וכן למוסר מאומד נאמנים עליו לפי שכשהלשין לא היו שם עדים עכ”ל

הרי לך בהדיא דלכל דבר קטטה אשה או קרוב נאמנים.

עוד נמצא בתשובת שאלה סביב המרדכי בפרק החובל וז”ל

נשאל נשאלנו על דבר הריבות והמחלוקת והחרופים אם הנשים והקרובים יכולין להעיד ודאי הוא דנאמנת אפילו בדבר שיש בו ממון כדאמרינן התם (קידושין עג:) החיה נאמנת לומר זה בכור אפילו יש בו הוצאות ממון ה’ סלעים לכהן עכ”ל

הרי לנו כמה עדים נאמנים דבכהאי גוונא נאמנים הנשים והקרובים …3

תרומת הדשן

שאלה לאה ורחל חולקין בשביל מקומות בבית הכנסת של נשים. והביאה לאה שתי נשים שהמקומות שלה הן, ורחל הביאה איש אחד מעיד שהמקומות שלה הן. איזה עדות עדיפא טפי דשתי נשים או של איש אחד.

תשובה – יראה דהאי דינא, בחזקת המקומות תליא מילתא, כמו שאבאר. אם מוחזקת לאה בהני מקומות, ורחל אתיא לאפוקי מינה, אין לאה צריכה אפילו שבועה להכחיש העד של רחל. ואע”ג דרוב גאונים פסקו דנשבעים שבועה דרבנן אפילו על הקרקעות, הכא הואיל ואית לה ללאה שתי נשים מעידות כדבריה, פטורה. ואע”ג דבעלמא אין עדות אשה כלום, בנדון זה דאינהו רגילי למידק טפי מאנשים, מהימנינן להו שפיר. וכן מצאתי הועתק מפסקי גדול, דנאמנות הנשים להעיד לאלמנה ‘אלו הבגדים לבשה בהן בחיי הבעל’, משום דאין האנשים רגילין להסתכל בבגדי הנשים. והביא ראיה מהא דאמרינן ג’ נאמנים על הבכור חיה לאלתר. הא קמן דבמילי דלא רגילי האנשים למידע מהמנינן לנשים, אפילו לאפוקי ממונא כי התם בבגדי אלמנה. ונראה דבמקומות בית הכנסת של הנשים, נמי אין האנשים רגילים לידע איזה מקומה של אשה זו ואיזו של זו. …4

For an excellent and comprehensive discussion of this doctrine, see ר’ שניאור זלמן פרדס, קבלת עדות מפסולי עדות.

I proposed that situations of sexual assault might be considered textbook cases for the application of the above doctrine: they certainly occur “suddenly”, and the presence of any actual eyewitnesses to the incident, let alone properly qualified ones, is fairly unlikely.

The obvious objection to my proposal is that none of the sources ever contemplates the extension of this doctrine to grant credibility to the ostensible victim of the assault himself (or herself)! I am not sure, however, that this really is a significant extension of the doctrine: I can see two objections to the extension, but neither seems compelling, at least not to the doctrine’s application to cases such as the Kavanaugh one.

First, the ostensible victim who accuses someone of sexual assault likely harbors great antipathy toward her ostensible assailant, and many authorities maintain that our doctrine does not grant credibility to an “enemy” of the accused (see R. Pardes’s article for a detailed discussion of this point). But this seems a fallacious argument, due to its circularity. An enemy is not considered credible since we suspect that his enmity may motivate him to lie. In our case, the assumption of enmity follows from the truth of the allegation, so it seems illogical to discount the accusation as motivated by enmity since insofar as the assault did not occur there is no basis for an assumption of enmity! [There may, of course, be some antipathy between the accuser and accused of which we are unaware that has motivated the accusation – but this is always a possibility, even in the classic cases of third party accusations discussed by the authorities.]

Second, an ostensible victim often stands to gain from her accusation (e.g., civil damages), and would therefore have the status of an “interested party”. In many cases, however (such as the Kavanaugh one), there seems to be nothing that the accuser stands to gain from the accusation. [Again, it may be suggested that the accuser desires notoriety, is politically motivated, or has some sort of hidden agenda – but these types of considerations, absent any evidence for them in the circumstances of a particular case, do not generally carry weight insofar as the witness does not fall into one of the standard categories of “enemy” or “interested party”.]

For general discussion of the related question of the standards of evidence required in cases of child abuse, see the articles by Rav Zalman Nechemia Goldberg, Rav Asher Weiss, and Rav Yehuda Silman cited in the notes.5

  1. I cannot currently locate any recordings. []
  2. נימוקי מהר”ם מירזבורק, ריש עמוד קעג ד”ה דין אשה יחידה []
  3. שו”ת מהרי”ק (מהדורת אורייתא) שורש קע”ט עמודים שצד-צה מהדורת ירושלים תשל”ג. []
  4. שו”ת תרומת הדשן סימן שנ”ג []
  5. ישורון, כרך ט”ו מעמוד תרנב והלאה []

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *