Reading Aurora Leigh In Mishpacha

And truly, I reiterate, . . nothing’s small!
No lily-muffled hum of a summer-bee,
But finds some coupling with the spinning stars;
No pebble at your foot, but proves a sphere;
No chaffinch, but implies the cherubim:
And,–glancing on my own thin, veined wrist,–
In such a little tremour of the blood
The whole strong clamour of a vehement soul
Doth utter itself distinct. Earth’s crammed with heaven,
And every common bush afire with G-d:
But only he who sees, takes off his shoes,
The rest sit round it, and pluck blackberries,
And daub their natural faces unaware
More and more, from the first similitude. — Elizabeth Barrett Browning, Aurora Leigh, Seventh Book

R. Dovid Bashevkin writes:

[Rabbi Aryeh Kaplan] begins one essay with a poem that I remember to this day by Elizabeth Barret[t] Browning, a 19th-century poet: “Earth is crammed with heaven / And every common bush is afire with G-d / But only he who sees takes off his shoes.” At the time, I found it intriguing to find a poem within his writing. But to this day, it may be the one piece of his writing, though not his own words, that I can cite verbatim. I think in many ways the poem captures who Rabbi Aryeh Kaplan was and what he intended to demonstrate. There is holiness to be found wherever you look. But in order to access lasting spirituality, you need to connect with people and their experiences. You must take off your shoes and feel the common ground upon which people walk. Rabbi Kaplan’s words set fire to many bushes. And his lasting inspiration continues to remind me to remove my shoes.1

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, that the leading general audience English language Haredi magazine is discussing the poetry of Elizabeth Barrett Browning! But I think that R. Bashevkin, at least (I don’t know what R. Kaplan actually wrote), misunderstands the poem, and has the relationship between seeing G-d and removing one’s shoes backward: it is clear from both the poem’s wording as well as the underlying Biblical narrative that removal of the shoes is not a prerequisite of seeing G-d, but a consequence of seeing Him!

[I have discussed the episode of the burning bush in several lectures, available at the Internet Archive: I have surveyed the halachic perspectives on the removal of shoes in the synagogue in lectures available here and here, and I have cited Ralbag’s interpretation of Moses’s interest in the bush as typifying his scientific curiosity, “which enabled him to reach the wonderful level that he reached” in a pair of lectures available here.]

Regarding Barrett Browning, הואיל והזכרנו אותה, נספר בשבחה: as I have long noted, Sonnet XIV of her Sonnets from the Portuguese is an absolutely perfect rendering of a famous Mishnah in Avos into verse:

כל אהבה שהיא תלויה בדבר–בטל דבר, בטלה אהבה; ושאינה תלויה בדבר, אינה בטילה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר; ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן.2

If thou must love me, let it be for nought
Except for love’s sake only. Do not say
“I love her for her smile–her look–her way
Of speaking gently,–for a trick of thought

That falls in well with mine, and certes brought
A sense of pleasant ease on such a day”–
For these things in themselves, Beloved, may
Be changed, or change for thee,–and love, so wrought,

May be unwrought so. Neither love me for
Thine own dear pity’s wiping my cheeks dry,–
A creature might forget to weep, who bore
Thy comfort long, and lose thy love thereby!
But love me for love’s sake, that evermore
Thou may’st love on, through love’s eternity.

It should be noted that this wonderful, thoroughly Victorian (in the best possible sense) poem was written by a woman to the man she eventually married and with whom she literally lived happily ever after, until the day of her death.

  1. R. Dovid Bashevkin, Mishpacha Issue 744 (10 Shevat 5779 / January 16, 2019, p. 44. []
  2. אבות ה:טו []

They Have Mouths, But They Speak Not; They Have Ears, But They Hear Not

We recently cited the Talmudic account of Rava’s creation of a “man”, and we mentioned Maharsha’s assertion that it did not possess a נשמה. Maharsha infers this from its failure to respond (verbally) to Rabbi Zeira:

ולא קמהדר ליה. לפי שכח הנשמה שהוא הדבור לא היה יכול לברוא ולפי שאין בו הנשמה שהוא הרוח העולה למעלה רק רוח החיוני שהיא גם כן בבהמה היורדת למטה אמר ליה הדר לעפרך1

Rav Yaakov Emden and Rav Haim Yosef David Azulai take a similar position, with the former concluding that Rava’s creation could neither speak nor hear, “but [merely] understood beckonings and winks, as one teaches a dog to go on errands to bring and fetch something from someone else”:

רב יעקב עמדין

בהא דמספקא ליה למר אבא בספרו (סימן צ”ג) בנוצר על ידי ספר יצירה אם מצטרף לעשרה. קשיא לי מאי קמבעיא ליה אטו מי עדיף מחרש שוטה וקטן דאינן מצטרפין. אף על גב דמבני ישראל הן ודאי וחשובין כשאר אדם מישראל לכל דבר חוץ מן המצות וההורגן חייב ואית להו דעתא קלישתא מיהא וכל שכן הקטן דאתי לכלל דעת ואפילו הכי לא מצטרף. האי גברא דלאו בר דעה הוא כלל צריכא למימר מיהת בכלל חרש הוא. דהא אשתעי רבי זירא בהדיה ולא אהדר ליה הא ודאי גרע מיניה.

אלא שיש לדקדק. לכאורה נראה שהיה שומע דהא שדריה לקמיה דרבי זירא אי הכי הוי ליה חרש השומע ואינו מדבר שדינו כפקח לכל דבר. אבל אין זה אמת כי אם היה בו כח השמיעה היה ראוי גם לכח הדבור בודאי ולא היה מהנמנע אצלו אלא מבין ברמיזות וקריצות היה כמו שמלמדים את הכלב לילך בשליחות להוליך ולהביא מאומה מאדם אחר כן שלחו לזה והלך. וכתוב בספר חס”ל שאין חיותו אלא כחיות הבהמה. ולכך אין בהריגתו שום עברה אם כן פשיטא דאינו אלא כבהמה בצורת אדם וכעיגלא תילתא דמיברי להו לר”ח ולר”א.2


ואני תמיה על הרב ז”ל [החכם צבי] הנמצא כזה דיש ספק בידו אם בהמה מצטרפת למנין הרי זה הנוצר על ידי ספר יצירה הוא בהמה בצורת אדם כי אין כח על ידי ספר יצירה אלא כח חיוני כבהמות ומשום הכי אינו מדבר כי כח הדברי והדעת הוא מאת ד’ דוקא כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים … ואם כן אין כאן ריח ספק אם בהמה מצטרף למנין …3

I have been unable to locate R. Emden’s citation of the חסד לאברהם, but the idea is found in various Kabbalistic sources:

רבינו בחיי

וצריך אתה לדעת כי חכמי המחקר נחלקו בענין הנפש ויסדו בזה ספרים אין קץ והאריכו והרחיבו לשון בהם,

יש מהם אומרים שהנפש אחת ויש בה שלש כחות, הכח המתאוה אשר לבעלי הנפש הבהמית, והכח הצומח אשר לבעלי הנפש הצומחת, והכח המשכיל היא נפש החכמה, ושלש כחות אלו הם נפש אחת,

ויש מהם אומרים כי הם באדם שלש נפשות שונות חלוקות זו מזו, הנפש החכמה לעצמה והצומחת לעצמה והבהמית לעצמה, הנפש הבהמית היא הנפש המתאוה המאכל והמשתה והמשגל והשינה והכעס, בה ישתתף האדם עם הבהמות והחיות וכל בעלי נפש התנועה ומשכנה בכבד והיא הנקראת נפש ורוח, כענין שכתוב (דברים יב כ) כי תאוה נפשך לאכול בשר, וכתיב (קהלת ז ט) אל תבהל ברוחך לכעוס, וכתיב (משלי כט יא) כל רוחו יוציא כסיל, הנפש הצומחת הוא הכח המגדל באדם בה ישתתף עם האילנות והצמחים, וענין הנפש הזאת שתגדל גוף הצמח והאילן ויגביהנו וירחיבנו וכן באדם ואין משכנה במקום מיוחד בגוף רק בכלו והיא מתגברת עד זמן קצוב, הנפש החכמה נמצאת באדם לבדו בה משתתף עם העליונים הקדושים העומדים לעד לעולם בחכמה ושכל ומשכנה במוח והיא הנקראת נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכתיב (ישעיה מ”ב ה’) נותן נשמה לעם עליה וכתיב (שם נז) ונשמות אני עשיתי, וכתיב (איוב לב ח) ונשמת ש-די תבינם,

ולדעת אלה החכמים הסוברים שיש באדם שלש נפשות חלוקות מצינו ראיה לרבותינו ז”ל ממה שאמרו, רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא משתעי אמר דמן חבריא את תוב לעפרך, המאמר זה יורה ששלשתם באדם נפשות שונות חלוקות זו מזו כי רבא מתוך חכמתו הרחבה שצפה והעמיק בחכמת ספר יצירה ברא האדם ההוא והטיל בו נפש התנועה ולא היה לו כח לתת הדבור בו כי הדבור מצד הנפש החכמה.4

רב משה קורדובירו

ומזה נוכל להבין ענין נפש הבהמה ושאר בע”ח, כי כאשר יתקבץ החומר ההוא מורכב מד’ יסודות ויתהווה ממנו הבהמה או הבריאה ההיא הנה לפי שנצטיירו היסודות צורה נכבדת עלו במדרגה ונתקרבו אל האור החיוני השופע ואותו האור השופע בו הוא נשמה אליהם. ועל האמת יש נפש חיונית ועל היותר אמת אין בה נפש כל עקר כי במות הבהמה והפרדה תחזור אל יסודותיה להתרחקה מן האור שאין לה נפש ולא רוח ונשמה שתעלה או שתרד ולא היתה אלא בדמיון הזבוב הפורחת באויר הנה בהיותה מתקרבת אל העששית [הדולקת] תאיר בה האור ונקרא זה חיות שלה ובהתרחקה בירכתי הבירה יכבה האור מעליה מפני ריחוקה וזהו מיתתה ואין לה במה לחזור אל מקורה ולא במה לרדת.

ואין תשובה ממבחר החכמים שהע”ה באומרו (קהלת ג’) מי יודע רוח בני אדם כו’ ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי אדרבה הוא סיוע אל הענין הזה כי בסוד הגלגול היא עולה למעלה. אמנם כאשר אין לה הענין ההוא היא יורדת למטה בהפרדה וחזרתה אל יסוד העפר והמנו שהיא יורדת למטה לארץ בהתרחקה מן המצב והמקור וחוזרת אל יסודותיה והרוח החיוני ההוא תחזור כל אחד אל יסודו האש ליסודו והרוח ליסודו.

ובזה יובן מ”ש במס’ סנהדרין … והדבר הזה קשה וכי יעלה על הדעת שיש בכח להוריד נשמה ונפש ורוח בגוף ההוא והנה הדבר הזה מן התמיהין שיהיה כח ביד האדם להוריד נשמה מלמעלה על בריאה חדשה אפילו שתהיה בריאתו בכח אלפ”א ביתות כדפירשנו בשער פרטי השמות בפרק י’. ואם בריאה יברא ד’ מה מעלתה ליתרונה על הבריאה ההיא אתמהה. ועוד איך לא תצעק חמס העניה ההיא לפני קונה כי הכריחוה לרדת פה אשר לא תושלם בו ולא יעלה ביד הנשמה ההיא כי אם טורח ומשא כבד העה”ז. ועוד במאמר ר”ז מן חבריא את תוב לעפריך נמצא ח”ו כשופך דמים לחזרת הנשמה ההיא בבושת פנים עשוקה ורצוצה לפני קונה [בלי שום השלמה].

אלא בהקדמתינו זאת יובן הכל כי כאשר אותם החכמים מקבצים קבוץ העפר ההוא ועל ידי חכמתם בהעסקותם בספר יצירה יבראו בריה חדשה הנה הבריה ההיא שהיא בצורת אדם יתקבצו חלקיה ויתעלו למעלה בהתקרבם אל מחצבם ומקורם ויאיר נגד היסודות ההם האור הראוי להם כדמיון קבוץ חלקי הבהמה ולא שיהיה בה נשמה ולא נפש ולא רוח אלא חיות בעלמא עם היות שהוא מעולה מחיות הבהמה מפני תכונת צורתו וטבעו שהוא משובח מצורת הבהמה ונתקרב יותר אל מקור האור מהבהמה. והנה בחזרת הגוף ההוא אל יסודותיו אין לו כ”א כמיתת הבהמה שיתפרדו החלקים ויחזרו אל העפר ממש כשהיה כי עפר הוא ואל עפר ישוב. ולכן לא נתן עיניו בו להמיתו כי אין לו מיתה בעצם אפילו כבהמה. אלא חזרתו אל העפר כרגע והיסודות מתפזרים ומתפרדים. והיינו דקאמר ליה תוב לעפרך. ולכן אין במיתתו והריגתו שום עונש כלל כמו שאין עונש בהריגת בהמה כמבואר.5

  1. מהרש”א חדושי אגדות סנהדרין סה:‏ []
  2. שאילת יעבץ חלק ב’ סימן פ”ב []
  3. מראית העין סנהדרין סוף סה: ד”ה רבא ברא גברא []
  4. רבינו בחיי בראשית ב:ז ד”ה וצריך אתה לדעת []
  5. פרדס רמונים שער כ”ד פרק י’, הובא על ידי החכם צבי בעצמו בספרו של בנו שו”ת דברי רב משלם סימן י’ ד”ה שייך למה שכתבתי []

A Further Foie Gras Fabrication

Note: This post has been slightly edited shortly after initial publication.

From a Seforim blog post of six months ago by R. Dr. Ari Z. Zivotofsky:

Foie gras (pronounced “fwä-grä, meaning “fat liver” in French) is the fattened liver of a waterfowl that grew to 5-10 times its usual size due to gavage. Foie gras, a delicacy today rightly associated with the French who are indeed by far the largest producers and consumers of it, was for much of history an Ashkenazi Jewish expertise. This luxury item has been the subject of a great deal of controversy in recent years. …

The issue driving the current debate is animal welfare, or in the Jewish world, tza’ar ba’alei chaim. For hundreds of years, in traditional Jewish sources “stuffed goose” was indeed controversial, but not because of animal welfare. The debate revolved around potential treifot due to possible damage to the esophagus caused during the feeding process. it was a widespread debate involving the greatest of authorities. …

Despite the centuries long debate, force feeding geese was extremely common among Ashkenazic Jews. Many of the greatest poskim lived in regions where they would have been personally exposed to the process and yet none of them ever suggested that it was cruel and bordered on tza’ar baalei chaim. The issue was not even raised for discussion until the late 20th century.

I was quite struck by the claim that “none of [the greatest Ashkenazic poskim] ever suggested that [force feeding geese] was cruel and bordered on tza’ar baalei chaim”, and I was therefore very intrigued when I subsequently encountered what seemed to be a major counterexample:

בזמן כהונתו במונקאץ אסר על פיטום אווזים משום צער בעלי חיים, ולכן עורר עליו את חמתם של פרנסי העיר ונאלץ לעזוב את מונקאץ ולחזור לדינוב.

This account, of the stance of Rav Tzvi Elimelech Shapiro of Dinov (the Bnei Yissoscher), a major early nineteenth century Chassidic halachist, apparently directly refutes R. Dr. Zivotofsky’s claim – but the problem is that this account, while ubiquitous on the Internet (e.g., here, here, here, here, here, here, here, and in בית שלמה (פרפראות בדרך מוסר על פרשת השבוע) פרשת שמות התשע”ח), is apparently a fictionalized version of the Bnei Yissoscher’s position and what actually transpired in Munkács! None of the (identical) accounts are sourced, and while the Bnei Yissoscher’s staunch opposition to the consumption of force-fed geese is well known in the halachic literature, his own words on the subject are clear that while he did indeed advance a novel reason to prohibit them, that reason was not צער בעלי חיים (an issue that he does not raise), but rather a new type of טריפות: non-alcoholic fatty liver disease (NAFLD) / non-alcoholic steatohepatitis (NASH) culminating in liver failure:

ומזה הדבר היינו מהמדרש הנ”ל, נלמד גם כן תוכחת מוסר לאותן האנשים החטאים בנפשותם והקילו לעצמן לאכול אווזות הלעוטות, הנה חוץ לזה שכבר צווחו קמאי דקמאי להחרים על זה, אבל דבר חדש אני רואה טריפות דאורייתא דבר שלא שיערו כת הקודמים,

דהנה זה דבר ברור שאווזא הלעוטה אם לא ימהרו לשוחטה במשך ימי לעיטתה, דהיינו ג’ שבועות או יותר תמות כרגע, ומאין יהיה זה. אבל ראיתי כי האווזות האלו הכבד שלהם משונה ומתלבנת כולה, וגם היא ניתכת על ידי האור כשומן, וגם מתגדלת שלא כטבע הנהוג בכבד כאשר אתה רואה במדרש הנ”ל. וזה בא להאווזות הללו להיות הכבד תנור העוף, לבשל המאכל ולצמצם הדם הנשאר אחר שישלח אל איברי הגוף, וזה מלאכתו כל היום, והנה כל דבר שמעמיסים על איזה יצירה בעולם יותר מכוחו ומלאכתו, הנה יחלש ויתבטל כוחו לגמרי, כן הוא בענין הזה שמלעיטין האווזות והכבד המבשל מעמיסין עליו יתר על כוחו לבשל, הנה יחלש הכבד וימות כי יתבטל ממלאכתו לגמרי, ויתהווה נימוקות הכבד וישוב ללובן כמו המת, כי יתהפך הדם ללובן, על כרחך ימות הבעל חי כי נימוק הכבד והיא טריפה גמורה, על כן שומר נפשו ירחק מזה. ציינתי למשמרת לאות וכו’.1

[Incidentally, the Bnei Yissoscher’s language in the sentence beginning “אבל ראיתי” strongly suggests that he did not understand the changes to the liver as the goal of force-feeding, but rather as an incidental and problematic side effect.]

The Bnei Yissoscher’s vigorous and vehement opposition while in Munkács to the consumption of force-fed geese is indeed recorded by Rav Yekusiel Yehuda Teitelbaum (I – the Yetev Lev) and R. Shapiro’s great-grandson, Rav Tzvi Hirsch Shapiro – but they also make no mention of a concern for צער בעלי חיים (or of his being forced to abandon the city – they merely mention the success of his campaign of opposition, at least among his students and the G-d fearing):

והגאון הקדוש מהרצ”א ז”ל קורא תגר על המלעיטין בספר אגרא דכלה וכבר צווח ככרוכיא על זה בהיותו במונקאטש וביושב {יולניצא} (?) ותלמידיו קבלו עליהם דבריו2

וכן ידוע שבהיות אא”ז הנ”ל משכן כבודו אבדפ”ק מונקאטש שצווח ככרוכיא על אותן המקילין שבמדינה זו שאוכלין מאווזות הנלעטות ושפך חימה עליהם למאד והחמיר לאסור אותם וכל הירא את דבר ד’ בגלילותינו שמע לקולו וחדל מלאכול3

  1. אגרא דכלה סוף פרשת וארא, הובא בקיצור בדרכי תשובה סימן ל”ג סוף ס”ק קל”א []
  2. שו”ת אבני צדק יו”ד סוף סימן צ”ג []
  3. דרכי תשובה שם []