We recently cited the Talmudic account of Rava’s creation of a “man”, and we mentioned Maharsha’s assertion that it did not possess a נשמה. Maharsha infers this from its failure to respond (verbally) to Rabbi Zeira:
ולא קמהדר ליה. לפי שכח הנשמה שהוא הדבור לא היה יכול לברוא ולפי שאין בו הנשמה שהוא הרוח העולה למעלה רק רוח החיוני שהיא גם כן בבהמה היורדת למטה אמר ליה הדר לעפרך1
Rav Yaakov Emden and Rav Haim Yosef David Azulai take a similar position, with the former concluding that Rava’s creation could neither speak nor hear, “but [merely] understood beckonings and winks, as one teaches a dog to go on errands to bring and fetch something from someone else”:
רב יעקב עמדין
בהא דמספקא ליה למר אבא בספרו (סימן צ”ג) בנוצר על ידי ספר יצירה אם מצטרף לעשרה. קשיא לי מאי קמבעיא ליה אטו מי עדיף מחרש שוטה וקטן דאינן מצטרפין. אף על גב דמבני ישראל הן ודאי וחשובין כשאר אדם מישראל לכל דבר חוץ מן המצות וההורגן חייב ואית להו דעתא קלישתא מיהא וכל שכן הקטן דאתי לכלל דעת ואפילו הכי לא מצטרף. האי גברא דלאו בר דעה הוא כלל צריכא למימר מיהת בכלל חרש הוא. דהא אשתעי רבי זירא בהדיה ולא אהדר ליה הא ודאי גרע מיניה.
אלא שיש לדקדק. לכאורה נראה שהיה שומע דהא שדריה לקמיה דרבי זירא אי הכי הוי ליה חרש השומע ואינו מדבר שדינו כפקח לכל דבר. אבל אין זה אמת כי אם היה בו כח השמיעה היה ראוי גם לכח הדבור בודאי ולא היה מהנמנע אצלו אלא מבין ברמיזות וקריצות היה כמו שמלמדים את הכלב לילך בשליחות להוליך ולהביא מאומה מאדם אחר כן שלחו לזה והלך. וכתוב בספר חס”ל שאין חיותו אלא כחיות הבהמה. ולכך אין בהריגתו שום עברה אם כן פשיטא דאינו אלא כבהמה בצורת אדם וכעיגלא תילתא דמיברי להו לר”ח ולר”א.2
חיד”א
ואני תמיה על הרב ז”ל [החכם צבי] הנמצא כזה דיש ספק בידו אם בהמה מצטרפת למנין הרי זה הנוצר על ידי ספר יצירה הוא בהמה בצורת אדם כי אין כח על ידי ספר יצירה אלא כח חיוני כבהמות ומשום הכי אינו מדבר כי כח הדברי והדעת הוא מאת ד’ דוקא כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים … ואם כן אין כאן ריח ספק אם בהמה מצטרף למנין …3
I have been unable to locate R. Emden’s citation of the חסד לאברהם, but the idea is found in various Kabbalistic sources:
רבינו בחיי
וצריך אתה לדעת כי חכמי המחקר נחלקו בענין הנפש ויסדו בזה ספרים אין קץ והאריכו והרחיבו לשון בהם,
יש מהם אומרים שהנפש אחת ויש בה שלש כחות, הכח המתאוה אשר לבעלי הנפש הבהמית, והכח הצומח אשר לבעלי הנפש הצומחת, והכח המשכיל היא נפש החכמה, ושלש כחות אלו הם נפש אחת,
ויש מהם אומרים כי הם באדם שלש נפשות שונות חלוקות זו מזו, הנפש החכמה לעצמה והצומחת לעצמה והבהמית לעצמה, הנפש הבהמית היא הנפש המתאוה המאכל והמשתה והמשגל והשינה והכעס, בה ישתתף האדם עם הבהמות והחיות וכל בעלי נפש התנועה ומשכנה בכבד והיא הנקראת נפש ורוח, כענין שכתוב (דברים יב כ) כי תאוה נפשך לאכול בשר, וכתיב (קהלת ז ט) אל תבהל ברוחך לכעוס, וכתיב (משלי כט יא) כל רוחו יוציא כסיל, הנפש הצומחת הוא הכח המגדל באדם בה ישתתף עם האילנות והצמחים, וענין הנפש הזאת שתגדל גוף הצמח והאילן ויגביהנו וירחיבנו וכן באדם ואין משכנה במקום מיוחד בגוף רק בכלו והיא מתגברת עד זמן קצוב, הנפש החכמה נמצאת באדם לבדו בה משתתף עם העליונים הקדושים העומדים לעד לעולם בחכמה ושכל ומשכנה במוח והיא הנקראת נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכתיב (ישעיה מ”ב ה’) נותן נשמה לעם עליה וכתיב (שם נז) ונשמות אני עשיתי, וכתיב (איוב לב ח) ונשמת ש-די תבינם,
ולדעת אלה החכמים הסוברים שיש באדם שלש נפשות חלוקות מצינו ראיה לרבותינו ז”ל ממה שאמרו, רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא משתעי אמר דמן חבריא את תוב לעפרך, המאמר זה יורה ששלשתם באדם נפשות שונות חלוקות זו מזו כי רבא מתוך חכמתו הרחבה שצפה והעמיק בחכמת ספר יצירה ברא האדם ההוא והטיל בו נפש התנועה ולא היה לו כח לתת הדבור בו כי הדבור מצד הנפש החכמה.4
רב משה קורדובירו
ומזה נוכל להבין ענין נפש הבהמה ושאר בע”ח, כי כאשר יתקבץ החומר ההוא מורכב מד’ יסודות ויתהווה ממנו הבהמה או הבריאה ההיא הנה לפי שנצטיירו היסודות צורה נכבדת עלו במדרגה ונתקרבו אל האור החיוני השופע ואותו האור השופע בו הוא נשמה אליהם. ועל האמת יש נפש חיונית ועל היותר אמת אין בה נפש כל עקר כי במות הבהמה והפרדה תחזור אל יסודותיה להתרחקה מן האור שאין לה נפש ולא רוח ונשמה שתעלה או שתרד ולא היתה אלא בדמיון הזבוב הפורחת באויר הנה בהיותה מתקרבת אל העששית [הדולקת] תאיר בה האור ונקרא זה חיות שלה ובהתרחקה בירכתי הבירה יכבה האור מעליה מפני ריחוקה וזהו מיתתה ואין לה במה לחזור אל מקורה ולא במה לרדת.
ואין תשובה ממבחר החכמים שהע”ה באומרו (קהלת ג’) מי יודע רוח בני אדם כו’ ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי אדרבה הוא סיוע אל הענין הזה כי בסוד הגלגול היא עולה למעלה. אמנם כאשר אין לה הענין ההוא היא יורדת למטה בהפרדה וחזרתה אל יסוד העפר והמנו שהיא יורדת למטה לארץ בהתרחקה מן המצב והמקור וחוזרת אל יסודותיה והרוח החיוני ההוא תחזור כל אחד אל יסודו האש ליסודו והרוח ליסודו.
ובזה יובן מ”ש במס’ סנהדרין … והדבר הזה קשה וכי יעלה על הדעת שיש בכח להוריד נשמה ונפש ורוח בגוף ההוא והנה הדבר הזה מן התמיהין שיהיה כח ביד האדם להוריד נשמה מלמעלה על בריאה חדשה אפילו שתהיה בריאתו בכח אלפ”א ביתות כדפירשנו בשער פרטי השמות בפרק י’. ואם בריאה יברא ד’ מה מעלתה ליתרונה על הבריאה ההיא אתמהה. ועוד איך לא תצעק חמס העניה ההיא לפני קונה כי הכריחוה לרדת פה אשר לא תושלם בו ולא יעלה ביד הנשמה ההיא כי אם טורח ומשא כבד העה”ז. ועוד במאמר ר”ז מן חבריא את תוב לעפריך נמצא ח”ו כשופך דמים לחזרת הנשמה ההיא בבושת פנים עשוקה ורצוצה לפני קונה [בלי שום השלמה].
אלא בהקדמתינו זאת יובן הכל כי כאשר אותם החכמים מקבצים קבוץ העפר ההוא ועל ידי חכמתם בהעסקותם בספר יצירה יבראו בריה חדשה הנה הבריה ההיא שהיא בצורת אדם יתקבצו חלקיה ויתעלו למעלה בהתקרבם אל מחצבם ומקורם ויאיר נגד היסודות ההם האור הראוי להם כדמיון קבוץ חלקי הבהמה ולא שיהיה בה נשמה ולא נפש ולא רוח אלא חיות בעלמא עם היות שהוא מעולה מחיות הבהמה מפני תכונת צורתו וטבעו שהוא משובח מצורת הבהמה ונתקרב יותר אל מקור האור מהבהמה. והנה בחזרת הגוף ההוא אל יסודותיו אין לו כ”א כמיתת הבהמה שיתפרדו החלקים ויחזרו אל העפר ממש כשהיה כי עפר הוא ואל עפר ישוב. ולכן לא נתן עיניו בו להמיתו כי אין לו מיתה בעצם אפילו כבהמה. אלא חזרתו אל העפר כרגע והיסודות מתפזרים ומתפרדים. והיינו דקאמר ליה תוב לעפרך. ולכן אין במיתתו והריגתו שום עונש כלל כמו שאין עונש בהריגת בהמה כמבואר.5
- מהרש”א חדושי אגדות סנהדרין סה: [↩]
- שאילת יעבץ חלק ב’ סימן פ”ב [↩]
- מראית העין סנהדרין סוף סה: ד”ה רבא ברא גברא [↩]
- רבינו בחיי בראשית ב:ז ד”ה וצריך אתה לדעת [↩]
- פרדס רמונים שער כ”ד פרק י’, הובא על ידי החכם צבי בעצמו בספרו של בנו שו”ת דברי רב משלם סימן י’ ד”ה שייך למה שכתבתי [↩]