Room Of One’s Own

Our previous post discussed a dispute between Rav Shlomo Yehudah Tabak and the Satmar Rav (among others) over the problem of the female gaze in general and the design of synagogue women’s sections in particular. We cited R. Tabak’s invocation of the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו in defense of his advocacy of stringency admittedly not practiced by earlier generations:

והגם דדורות שלפנינו לא נזהרו בזה כבר אמרו בפרק קמא דחולין ו: וכתת נחש הנחושת וכו’ אפשר בא אסא וכו’

Here is the Talmudic discussion that R. Tabak references:

העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר”מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו

The Gemara resumes its discussion of the statement that the righteous would not experience mishaps. Rabbi Yehoshua ben Zeruz, son of the father-in-law of Rabbi Meir, testified before Rabbi Yehuda HaNasi about Rabbi Meir that he ate the leaf of a vegetable in Beit She’an without tithing or separating teruma, as he holds that Beit She’an is not part of Eretz Yisrael and therefore is not sacred with its sanctity. And Rabbi Yehuda HaNasi permitted all the produce of Beit She’an on the basis of his testimony.

חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר

His brothers and his father’s household united against him and said to him: In a place where your fathers and the fathers of your fathers treated untithed produce as forbidden, will you treat it as permitted?

דרש להן מקרא זה (מלכים ב יח, ד) וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום

Rabbi Yehuda HaNasi interpreted this verse to them: “And he broke in pieces the copper serpent that Moses had made; for until those days the children of Israel burned incense to it; and it was called Nehushtan” (II Kings 18:4). Is it possible that they burned incense to it and Asa, a righteous king, came and did not eradicate it, and Jehoshaphat, a righteous king, came and did not eradicate it, and it remained until the time of Hezekiah? But didn’t Asa and Jehoshaphat eradicate all objects of idol worship in the world?

אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו

Rather, it must be that in not eradicating the serpent, his ancestors left Hezekiah room through which to achieve prominence [lehitgader]. I too can say that my ancestors left me room through which to achieve prominence by permitting untithed produce from Beit She’an.1

The Satmar Rav rejects R. Tabak’s application of the principle, explaining that it is limited to one who has the right to disagree with the earlier authorities in question, in which case the principle is invoked merely to explain how it could be possible for the earlier authorities to have erred. The principle does not, however, grant one a license to dissent from earlier authorities where none such exists, such as an Amora vis-à-vis a Tanna. The Satmar Rav makes the reductio ad absurdum argument that since it is clear from the Talmudic discussion that the principle applies to novel leniencies and not just stringencies, under R. Tabak’s apparently broader understanding of the principle, later authorities should has ve’shalom be allowed to permit that which earlier authorities have forbidden!

אין זה דמיון כלל להתם, דשם מיירי ברבי ורבי מאיר שהתירו מה שאסרו אבותיהם, כי תנאים היו ופליגי שהתנאים האחרונים יכלו לחלוק על התנאים הראשונים, ועל זה הביא מאסא ויהושפט, … אך כדי לתרץ האיך אפשר לומר שהגיע אליהם טעות כזה על זה משני שהסיבה הוא בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, אבל היכא שאי אפשר לומר דפליגי כמו בכל מקום שמקשין על איזה אמורא מהתנאים אינו מתרץ בשום מקום שלכן אמר דלא כוותיה בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, דכיון שלא יוכל לחלוק עליו לא יוכל גם כן לומר עליו שטעה והניחו לו מקום להתגדר.

ומכל שכן אנן יתמי דיתמי שלא נוכל לומר כך על גאונים וקדושים שבדורות שלפנינו, והלואי שנזכה להבין דעם חכמים אף מקצת מן המקצת מדרכיהם ומנהגיהם שבעומק חכמתם, וכי חס ושלום נוכל גם אנחנו להתיר מה שאסרו הראשונים ז”ל כמו שהתירו רבי מאיר ורבי על סמך זה שהניחו להם מקום להתגדר, וחלילה לנו להעלות על הדעת כן דלא ליפוק מיניה חורבא.2

Noam Stadlan recently asserted that “Erasing Women Erases Halacha”; one of his arguments is that such erasure is unprecedented:

While those who demand erasure of women claim that the demand is mandated by Halacha, a brief review of the relevant Halacha clearly shows that this is spurious, and a perversion of our religion. There is no mitzvah anywhere in the Talmud or Shulchan Aruch to limit images of women any more than that of men.

More recently, Rabbi Getsel Ellinson collected laws pertaining to women in a three volume anthology titled Woman and the Mitzvot and nowhere does it mention a problem with images of women. As has been previously noted (authored by Dr Leslie Ginsparg Klein), even Haredi publications have published images of women for many years. Any sort of restriction on images of women is essentially a modern innovation without Halachic basis.

Would the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו apply here? On the one hand, perhaps even R. Tabak would not invoke it in this context, since unlike in his case where there are indeed venerable sources that problematize the female gaze, here there are no such sources directly on point. On the other hand, perhaps even the Satmar Rav might accept the principle’s application here, since the disparity in stature between the authorities who (at least implicitly) authorized the earlier lenient Haredi practice and those of the current generation is not sufficiently large for the latter to be barred from dissenting from the former.

I am fascinated by the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר and its applications; here’s an early invocation, in מחזור ויטרי:

העם נהגו לומר עד תמלוך בכבוד. ואחרי כן מתחילין התקיעתא של פיוטין. אבל רבינו יצחק הלוי מ”כ תיקן לסיים הפסוקים קודם שיתחיל התקיעתא. כי בתקיעתא אינם כתובים המקראות כסדר של תורה ושל נביאים ושל כתובים. ונראין דבריו שחובין הן בשליח ציבור לאומרן כשאר התפילה. ועליו אני אומר מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו:3

And here’s one by Rav Shlomo Kluger (who couples it with with the famous Maimonidean exhortation to “accept the truth from he who utters it”4):

הנה על דבר שאלתו בנדון שיעור הכתמים בזה לא אכניס ראשי כי אני תמה למה אינו רואה לקנות ספרי מי נדה או שירי טהרה ויראה שם דעתי דאני מחמיר בזה לפי מה דאנו רואים דאין בזמנינו מאכולת שיהיה בידם שיעור כגריס איך נתלה במאכולת במה שאנחנו יודעים דבודאי אינו ממאכולת רק מגופה … וזה ברור ואמת ואף שהמחברים לא הרגישו בזה כבר אמרו חז”ל פרק קמא דחולין אפשר בא אסא ולא ביערן וכו’ אלא מקום הניחו לי להתגדר בזה וקבל האמת ממי שאמרו כקטן כגדול תשמעון …5

[A haburah of mine, with accompanying notes, surveying the various opinions on whether and why the shiur of gris still applies in contemporary times is available at the Internet Archive.]

A follow-up post will, בג”ה, discuss the application of the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר to stringencies regarding the consumption of insect-infested foodstuffs.

  1. חולין ו:-ז.‏ []
  2. שו”ת דברי יואל או”ח סימן י’ סוף אות ח’ ד”ה ומ”ש בתשובת תשורת ש”י []
  3. מחזור ויטרי סימן של”א []
  4. עיין אלפא ביתא תניתא, כרך שני עמודים 830-32 []
  5. קנאת סופרים, השמטות לשירי טהרה סימן ק”צ סימן מ”ז, ועיין שם בהשמטות למי נדה סימן ק”צ תשובה ל”ב []

Is What’s Bad For the Gander Bad For the Goose?

Yael Unterman writes:

Those Orthodox synagogues that place the women above the men (and not all do, especially the more modern ones) might well succeed in their goal of removing the women from the men’s line of sight. But women have eyes too, and women can also become distracted by the opposite gender. Why is there an assumption that these women looking down are emotionless and desireless beings? To presume that women might not feel the physical and emotional attraction from which the men are being preserved – and to actually stick them at a higher vantage point so that they can more easily indulge these attractions – is naïve at best, and placing a stumbling block at worst. I remember many childhood Shabbat services in an Orthodox synagogue in which I, an overly romantic teen, gazed adoringly across the mechitzah at my latest crush (who remained entirely oblivious of me, of course). Our ladies’ section in Yeshurun Synagogue wasn’t even that high, but it was perfectly placed to indulge my eager young eyes.

Yet my point goes beyond mere romance or physical attraction. What I really want to talk about is the overlooked intimacy of prayer.

This post considers the basic question of whether it is appropriate to design a synagogue in a way that enables women to ogle men.

Rav Shlomo Yehudah Tabak agrees with Unterman that this is indeed inappropriate, although even he concedes that “earlier generations were not careful about this”. As a source for the egalitarian notion that just as men are prohibited from ogling women, so, too, are women prohibited from ogling men, he adduces the following midrash:

ילקוט שמעוני

כבואכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה כל כך למה? רב אמר: שהנשים דברניות הן. ושמואל אמר: כדי להסתכל ביופיו של שאול, דכתיב: משכמו ומעלה גבוה מכל העם. רבי אומר: לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.

ואית דאמרי בהאי לישנא: כל האורך הזה למה? מביטות בנויו של שאול היו ולא היו שבעות ממנו, דברי ר’ יהודה. אמר ליה ר’ יוסי: אם כן עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שאי אפשר לאיש לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו שלה, אלא שלא הגיע עדין השעה שאמר הקב”ה לשמואל: כעת מחר אשלח אליך.1

תשורת ש”י

שאלה קהל הרוצים לסדר ישיבת בית הכנסת שיהיו פני כולם למזרח …

ונראה אם אין כונתם להתדמות לעכו”ם בבית תפלה שלהם אין איסור …

ואדרבה נראה כיון דעזרת נשים במערב או בצפון ודרום ראוי דוקא לסדר ישיבת אנשים באופן שלא יזונו הנשים עיניהם מהאנשים כדאיתא בספרי הובא בילקוט שמעוני … ור’ יוסי נימוקו עמו והלכה כמותו ועוד מדאמר הלא משמע דאי אפשר שיחלוק אדם על זה רק ר’ יהודה לא חש למאי דאמר ר’ יוסי אם כן עשית דכמה איכא בשוקי כיוצא בהן וקל וחומר במקום קדוש דאסור והגם דדורות שלפנינו לא נזהרו בזה כבר אמרו בפרק קמא דחולין ו: וכתת נחש הנחושת וכו’ אפשר בא אסא וכו’

והא דתנן במדות פרק ב’ משנה ה’

וחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצרה שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהו מעורבין

וכן הוא בפרק החליל נא: וכיון דישבו הנשים מלמעלה בהקף העזרת נשים אם כן ראו הן בפני האנשים שלמטה אין דנין אפשר מאי אפשר כדאיתא בפרק קמא דחולין דף י”ב והכא נמי לא היה אפשר מלהקיף מחמת רבויין וגם לעכב על ידי הנשים שלא יבואו לראות לא היה אפשר …2

Subsequent authorities are split on both the specific question of synagogue design as well as the broader question of the problem of the female gaze: some, such as Rav Yekusiel Yehudah Halberstam (the founder of the Sanz-Klausenburg Hasidic dynasty), agree with R. Tabak. R. Halberstam asserts that historically many synagogues did not have women’s sections at all, and even in those that did they were designed in such a way that the men could be heard but not seen. In Sanz, the women’s section was on an upper floor and a mere hole in the ceiling of the men’s section enabled the women to hear the prayers, and other synagogues that had the women’s section on the same story as the men’s section had the adjoining windows boarded up, with but small holes remaining through which the women had only limited visibility. He adds that (contrary to Unterman’s description of her teenage habits) the women were too focused on their prayers to even consider ogling the men:

[עיין שם שהאריך להכריע כדברי התשורת ש”י ודחה דברי מי שהשיג עליו – כנראה שהוא ר’ יואל טייטלבוים מסאטמאר, וכמו שהערנו להלן במאמר זה – והעלה:] ואתה הראת לדעת שכל הני ראיות שהבאת יש לדחותם. ובלאו הכי אף בראיות ברורות אין בידינו להכריע נגד המפורש בראשונים לאיסורא. ובפרט בדור כזה שהפרוץ מרובה על העומד ורבה המכשלה בעוה”ר, ואם נתיר להם פירצה דחוקה בקל יבואו מזה להיגדר בחמורות, שעין רואה ולב חומד וכלי מעשה גומרין רחמנא ליצלן, ודי למבין. ולכן חס ושלום להקל בזה.

ובאמת בהרבה מקומות לא עשו כלל עזרת נשים, ואף במקומות שנהגו לעשות עשו זאת באופן שלא יוכלו לראות. ובצאנז היתה העזרת נשים בקומה אחרת, והיה רק חור בתקרת בית המדרש שדרכו יוכלו לשמוע התפלות. וגם בשאר עיירות שעשו חלונות היו מכוסים בנסרים וכדומה עם חורים קטנים בלבד שיוכלו לראות קצת, וההכרח היה לעשות כך ברוב המקומות שבית המדרש ועזרת נשים היו בקומה שוה, ואם היו חלונות פתוחים לרווחה גם האנשים היו רואים את הנשים שבזה ודאי איסורא איכא גם לדידך, לזה בהכרח היו עושים באופנים שונים לכסות החלונות, וגם הן לא יכולו להסתכל כל כך באנשים. ובפרט שהיו באות להתפלל ולא חשבו כלל להסתכל וכדומה, וגם האנשים עוסקים בתפלה בדחילו ורחימו ואין נכשלות בהרהור על ידם וכנ”ל והבן. …3

Others defend what R. Tabak himself admits is the common practice of allowing women to gaze at men, including, perhaps surprisingly, Rav Yoel Teitelbaum (the Satmar Rav), in the course of his famous responsum dissenting with Rav Moshe Feinstein‘s relatively lenient standards of mehitzah.4 [In fact, the previously cited responsum of R. Halberstam seems to have been in response to this one of R. Teitelbaum.]

Rav Ovadia Yosef, as well, disagrees with R. Tabak:

ולפי מה שכתבתי יש ליישב מה שנהגו להקל בזה שסוברים שאין דברי הילקוט אליבא דהלכתא, לפי המבואר בברכות (מח:). וכן ראיתי להגר”י טייטלבוים אב”ד דסאטמר בטהרת יום טוב (חלק ו’ עמוד מב) שכתב לדחות דברי התשורת שי, והעלה שאין להחמיר בזה, כיון שנהגו הראשונים מקדמת דנא שלא לחוש לזה כלל, והאי טעמא משום דההיא דילקוט שמואל שלא הובאה בגמרא שלנו ע”כ דמשבשתא היא, והוכיח כן מהגמרא דברכות (כ) דר’ יוחנן יתיב אשערי טבילה כי היכי דלסתכלו ביה, וכן מהגמ’ ברכות (מח:) וכו’. ע”ש. ובאוצר הפוסקים כרך ט’ (סי’ כ”א סק”ז דכ”ב ע”ג וע”ד) הובאו להלכה דברי הגר”י טייטלבוים, ודברינו שבתשובה זו בספר יביע אומר ח”א (סי’ ו’). ע”ש.

[וכן הוא בספרו דברי יואל (חלק או”ח סימן י’, דף ס”א ע”ב) לגבי עזרת נשים שאין לחוש אם יסתכלו באנשים. ואף שהילקוט בשם ספרי כתב, אם כן עשית בנות ישראל כזונות, אין לחוש לזה. (גליון).]

ובשו”ת (שונה) [משנה] הלכות ח”ה (סי’ רכב) כתב להשיב על דברי אוצר הפוסקים במ”ש כן בשמי, (והשמיט דברי הגר”י טייטלבוים שכתב גם כן כדברינו), וכתב לחלק בין ההיא דברכות (מח:) דמיירי בהסתכלות שלא לשם תאוה, וכן ההיא דברכות (כ), ולעולם אין הבדל בין נשים לאנשים. וכדברי התשורת שי. ושכן פסק בספר פוקח עורים והניף ידו שנית שם (בסימן רכג) לחלק בין ראיה להסתכלות. ע”ש. ואין דבריו מחוורים, שאם כן אכתי תקשה לשמואל מדר’ יוסי דפריך לר’ יהודה אם כן עשית בנות ישראל כזונות, והוצרך ר’ יוסי לומר מפני שלא הגיעה השעה, ואמאי לא קאמר שהסתכלות שלא לשם הנאה. וגם הש”ס לא קאמר לימא כתנאי. והעיקר כמש”כ להתיר בזה. וגם חומרת הספר חסידים היא היפך המנהג הפשוט, שהנשים שבעזרת נשים שומעות אל הרנה ואל התפלה, מפי חזנים ומשוררים בנעימות קול, ולית דחש להא דהספר חסידים. והנלע”ד כתבתי. ואני על משמרתי אעמודה.

[ועיין עוד בשו”ת בית אב”י חלק ד’ (סימן קמ”ב [אות י’]) וסימן קנ”ו). (גליון).]5

  1. ילקוט שמעוני שמואל פרק ט’ סימן ק”ח []
  2. שו”ת תשורת ש”י מהדורא קמא סימן קכ”ה []
  3. שו”ת דברי יציב אה”ע סימן ל”ה אות ו’, ועיין שו”ת משנה הלכות חלק ה’ סימנים רכ”ב-כ”ג וסימן קל”ב []
  4. דברי יואל חלק או”ח סימן י’ אותיות ח’-ט’‏ []
  5. שו”ת יביע אומר חלק א’ או”ח סימן ו’ במילואים, הועתק מפה, עם הגהות והוספות על פי המקור וקצת הוספות משלי. והנה תשובת בית אבי סימן קנ”ו היא תגובה למכתב של רב בנימין זילבר, ולא מצאתי כעת מכתב זה, אבל במקומות אחרים בספריו אכן נקט ר’ זילבר שאיסור הסתכלות לשם הנאה שייך גם בנשים, עיין לדוגמא שו”ת אז נדברו חלק ג’ סימן ע”א ד”ה ולפי זה נפק”מ, וציין שם לספרו תורת ההסתכלות אבל אין ספר זה תחת ידי.‏ []