Our previous post discussed various applications of the idea that מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. One particularly far-reaching and controversial application of the principle is by Rav Avraham Laniado, brother of the Syrian rabbi Rav Refael Shlomo Laniado, in the context of the great eighteenth century controversy among Sephardic authorities over whether there was any basis to allow the consumption of insect-infested grape leaves.1 R. Laniado was responding to the Egyptian (later Israeli) rabbi Rav Yeshuah Shababo Yedia Zayan who had argued for deference to the prevailing custom of “all Israel, in all the places that they live, to eat these grape leaves from time immemorial in the presence of outstanding geonim, whose little [finger] is thicker than the loins of contemporary rabbis”:
מאחר שכבר נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם לאכול אלו עלי גפנים מימי עולם ושנים קדמוניות בפני גאוני עולם אשר קטנם עבה ממתני רבני זמננו ואין פוצה פה ומצפצף, ראוי לנו לילך אחר עקבותם לתור ולבקש פתחי היתר עד מקום שידינו מגעת:2
R. Laniado rejects this argument on various grounds, including the fundamental point that there is no basis to conclude that those who condoned the consumption of grape leaves were aware of their being infested – “there has never been even a rumor that worms were found [or perhaps “present”] in grape leaves, until G-d enlightened our eyes … and who says that had they seen these worms, the sages of that generation would not have utterly prohibited [their consumption]” – and he concludes by applying the rule of מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו:
תו חזינא ליה למר דאתי עלה מטעם מנהג …
והנה מלבד דבהא דמנהג מבטל הלכה כמה דיות משתפכות כמה קולמוסים משתברים וכמה חילוקים נאמרו … אלא דאף אם היה הדבר פשוט והלכה רווחת כביעתא בכותחא דמנהג מבטל הלכה ואפילו מקרא לא ידעתי מאי מנהג איכא הכא דהא מעולם לא ראו התולעים ואפילו הכי היו אוכלים אותם עלי גפנים עד שיהיה נכלל בסוג מנהג דבר שנהגו בו היתר וקא צווח ככרוכיא שכבר נהגו כל ישראל והיה לאכל בפני גאוני עולם אשר קטנם עבה ממתנינו וכו’ ואין לא ראינו ראיה אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו ומעולם לא נשמע ואפילו רינון דנמצא תולעים בעלי הגפנים עד אשר האיר ד’ את עינינו מגלגלין זכות על ידי זכאי. ואם כן מה שייך לומר על זה דבר שנהגו בו היתר ולעשותו מנהג ומבטל הלכה ומאן לימא לן דאם ראו אלו התולעים דלא היו חכמי אותו הדור אוסרין אותו במנין עליהם ועל זרעם … ועל דבר זה נאמר מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו ואמרי לה להתגדל בו. …3
On the other hand, two major twentieth century authorities express serious reservations about a halachic stance that would imply that earlier generations had violated the prohibition against the consumption of insects, even inadvertently:
רב משה פיינשטיין
[בעניין החרקים הקטנים הנמצאים בכמה מיני ירקות] … דעתי נוטה יותר להקל, … שאפשר שדבר שלא נראה למעשה [להדיא] לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה … וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השלחן …
וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם … ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה זה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים.4
רב שלמה זלמן אויערבאך
גם לא מסתבר שהראשונים כמלאכים חס ושלום נכשלו בזה, כי לא ברור כל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי5
Regarding the broader question of the ostensible emergence of a much stricter attitude toward bug-infested foodstuffs over the past several centuries, see Steven Adams’ provocative essay The Scientific Revolution and Modern Bedikat Tola’im Trends, a proper discussion of which is beyond the scope of this post.
I discussed R. Laniado’s responsum in a recent Reading Responsa lecture, available at the Internet Archive, as are my lectures for this past פרשת שמיני on the general topic of the consumption of insects, with accompanying handout. Following is my halachah column for that parashah:
In parashas Shemini (Ch. 11), the Torah repeatedly prohibits the consumption of various forms of “teeming things” (shratzim). There are six distinct prohibitions in this parashah, and another two in parashas Re’eh (Devarim Ch. 14): two apply to all shratzim, two to marine shratzim, three to terrestrial shratzim, and one to flying shratzim. The consumption of marine shratzim therefore violates four prohibitions, the consumption of terrestrial shratzim violates five, and the consumption of flying shratzim (considered a subset of terrestrial shratzim) violates six (Makos 16b).
The Pri Chadash (YD 84:53) explains that the Torah’s great stringency in establishing so many prohibitions against the consumption of shratzim is due to their extremely widespread presence in foodstuffs, “and it is impossible to avoid violating the prohibition against their consumption without great diligence … Hence, everyone should be diligent to avoid violating this prohibition and also to lecture publicly on the severity of the prohibition …”.
The Pri Chadash is expressing the consensus that food that is infested with shratzim may not be consumed. The halachic principle of bitul (nullification of a prohibited substance commingled with a larger quantity of permitted substance) does not apply here for at least two reasons:
- Bitul only applies where the permitted and prohibited ingredients of the mixture are inseparable. Insofar as the shratzim can be removed, they are not bateil [even if the removal procedures will not necessarily remove all the shratzim, but only some of them] (Shut. Divrei Chaim YD 2:54).
- A discrete entity (“biryah”), such as a sheretz, is not subject to bitul. Various authorities have proposed a variety of arguments that the laws of biryah may not apply to shratzim, but these were offered as ex post facto justifications of problematic widespread lenient attitudes regarding the consumption of infested foodstuffs, and not as normative halachic positions (see Pleisi siman 100 s.k. 2 and 4; Shut. Mishkenos Yaakov YD #36; Aruch HaShulchan YD 100:13-18; Shut. Igros Moshe YD 4:2).
- עיין שו”ת משאת משה (קרית ספר ה’תשס”ח) יו”ד חלק ב’ סימן ד’ וסימן ה’; שו”ת בית דינו של שלמה יו”ד סימן י”ט; זבחי צדק סימן פ”ד אות צ”ט. ועיין גם מאמרים אלו ממחברי זמנינו: ר’ עזריאל אריאל, שימוש בעלי גפן [מכון התורה והארץ] [גם פה]; עמוס ביסמוט, סערה בעולם הכשרות: עכבישים וג’וקים בעלי גפן [ככר שבת]; כמה חרקים יש בשימורי עלי גפן? [מעבדת כושרות]; אוהבים עלי גפן? הם מלאים בחרקים [כיפה] [↩]
- משאת משה סימן ד’ סוף ד”ה ואומר, עמוד רסב [↩]
- בית דינו של שלמה ד”ה תו חזינא ליה למר, עמוד 192, הובא בשדי חמד כללים כרך ד’ מערכת המ”ם כלל ל”ז ד”ה ומעין כללין, וכן בכרך ג’ מערכת הלמ”ד סוף כלל כ”ה ד”ה שוב השגתי ספר היקר בית דינו של שלמה [↩]
- שו”ת אגרות משה יו”ד חלק ד’ סימן ב’ [↩]
- שו”ת מנחת שלמה תנינא סימן ס”ג בא”ד וגם אפשר [↩]