Follow-Up to a Footnote On Philippa Foot and the Fat Man

Our previous post cited Philippa Foot‘s discussion of “the story, well known to philosophers, of the fat man stuck in the mouth of the cave”:

A party of potholers has imprudently allowed the fat man to lead them as they make their way out of the cave, and he gets stuck, trapping the others behind him. Obviously the right thing to do is to sit down and wait until the fat man grows thin; but philosophers have arranged that flood waters should be rising within the cave. Luckily (luckily?) the trapped party have with them a stick of dynamite with which they can blast the fat man out of the mouth of the cave. Either they use the dynamite or they drown. In one version the fat man, whose head is in the cave, will drown with them; in the other he will be rescued in due course. Problem: may they use the dynamite or not? Later we shall find parallels to this example. Here it is introduced for light relief and because it will serve to show how ridiculous one version of the doctrine of the double effect would be. For suppose that the trapped explorers were to argue that the death of the fat man might be taken as a merely foreseen consequence of the act of blowing him up. (‘We didn’t want to kill him . . . only to blow him into small pieces’ or even ‘. . . only to blast him out of the cave.’) I believe that those who use the doctrine of the double effect would rightly reject such a suggestion, though they will, of course, have considerable difficulty in explaining where the line is to be drawn. What is to be the criterion of `closeness’ if we say that anything very close to what we are literally aiming at counts as if part of our aim?

In a footnote to the post, we asserted that:

Blowing up the fat man with the dynamite seems quite analogous to the shooting of an attacker at close range with a flame-thrower discussed by McMahan, who apparently assumes that Aquinas would indeed allow such forms of self-defense. Foot, like Cavanaugh, assumes that these actions would constitute intentional homicide and would be prohibited under the double effect doctrine.

There are, of course, at least two highly significant distinctions between the two cases:

  • Unlike McMahan’s attacker, the unfortunate fat man stuck in the mouth of the cave has absolutely no malicious intent, and would like nothing better than to extricate himself from his plight (particularly in the case where his head is in the cave and he, too, is doomed to drown).
  • Also unlike McMahan’s attacker, who is threatening to directly cause harm to his victim, the fat man is not the actual cause of the danger to the potholers, but merely an obstacle preventing them from escaping the danger posed by the rising water.

When we asserted that the two cases were “quite analogous”, we merely meant that the degree of intentionality involved in killing the attacker with the flame-thrower and the fat man with the dynamite seemed equivalent, and the two dilemmas should therefore have the same resolution under the doctrine of double effect. From the halachic perspective, however, where the relevant framework is not the doctrine of double effect but the law of רודף, the two aforementioned distinctions are indeed highly significant. The latter distinction, between a direct cause of harm and an obstacle preventing escape from harm, we have previously explored; the former issue of intentionality hinges on the interpretation of the classic if rather laconic Talmudic discussion of aborting a fetus to save the life of the mother:

אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן

Rav Huna says: If a minor was pursuing another person in order to kill him, the pursued party may be saved with the pursuer’s life. That is to say, one is permitted to save the pursued party by killing the minor who is pursuing him, and one does not say that since the minor lacks halakhic competence, he is not subject to punishment. The Gemara explains: Rav Huna maintains that a pursuer, in general, does not require forewarning, and there is no difference with regard to this matter between an adult and a minor. The essence of the matter is rescuing the pursued party from death, and therefore the pursuer’s liability to receive the death penalty is irrelevant.

איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפי לה

Rav Ḥisda raised an objection to Rav Huna from a baraita: If a woman was giving birth and her life was being endangered by the fetus, the life of the fetus may be sacrificed in order to save the mother. But once his head has emerged during the birthing process, he may not be harmed in order to save the mother, because one life may not be pushed aside to save another life. If one is permitted to save the pursued party by killing the minor who is pursuing him, why is this so? The fetus is a pursuer who is endangering his mother’s life. The Gemara answers: This is not difficult, as it is different there, with regard to the woman giving birth, since she is being pursued by Heaven. Since the fetus is not acting of his own volition and endangering his mother of his own will, his life may not be taken in order to save his mother.1

The question of whether the status of רודף applies to an unintentional pursuer thus hinges on the meaning of the evocative but difficult to translate phrase דמשמיא קא רדפי לה. The above translation (by R. Adin Even-Israel Steinsaltz) assumes that the Talmud is excluding from the category of רודף one who does not act of his own volition, but this is actually not at all clear; the precise meaning of the phrase is considered by Rav Noson Nota Kahana of Ostroh in his classic responsum regarding the heartbreaking case of a woman hiding from murderous enemies (presumably during the terrors of Tach Vetat) whose infant began to wail, creating the risk of the discovery of her hiding place by the enemy. The mother therefore “killed the child, saying better that one should die than two”, but was subsequently struck with remorse over the enormity of what she had done, and wondered whether she required repentance / penance:

שאלה. אשה שברחה והמליטה על נפשה מפני רעש מהומת רקים פוחזים, ועמה ולד שלה היה עדיין בן שלשים, ויהי בהרימו את קולו הולד בבכי, מתיירא לנפשה פן יוודע להרקים את מקומה, ותסתכן למיתה כאשר עללו ולא חמלו ועשו כלה להשמיד ולהרוג מנער ועד זקן טף ונשים מעולל ועד יונק, ועל ידי זה המיתה הולד באומרה מוטב שימות א’ ולא שנים. ועתה באה האשה בקול המולה ויללה והיא מר לה, לשאול אם צריכה תשובה או לאו, ע”כ.

תשובה. לכאורה היה נראה דא”צ תשובה דבדין עשתה. חדא דהו”ל הולד רודף דניתן להצילו בנפשו של רודף. …

אכן האמת יורה דרכו דאינו כן, דבסוף פרק [ז’] דאהלות תנן … הרי התם דהולד ממש בגופו רודף להאם דחזינן שתסתכן האם על ידי הולד ותמות בודאי, … ואפילו הכי אין נפש נדחה מפני נפש, והיינו טעמא דאין דין רודף אלא במכוין להורגו וכאן ליכא כוונה כלל וק”ל, מכל שכן בנידון דידן דאינו רודף כל כך כמו התם, דהכא אינו אלא גרם למיתתה על ידי השמעת קולו בבכי, דכל שכן הוא דאין נפש נדחה מפני נפש, וק”ל.

R. Kahana then introduces the Talmudic passage, and initially apparently construes the phrase משמיא קא רדפי לה quite narrowly, assuming that this exception from the category of רודף would not extend to the crying infant, who would indeed have the status of רודף despite his lack of volition:

הגם דבפרק בן סורר ומורה … משמע התם דאפילו קטן כשהוא רודף ניתן להצילו בנפשו של רודף, ודוקא התם המקשה לילד לחוד ביצא ראשו הוא דאסור להציל בנפשו, משום טעמא אחרינא דאית ביה משמיא קא רדפי לה, והאי טעמא לא שייך בנידון דידן דבכיה לאו משמיא הוא, וק”ל.

Ultimately, however, he arrives at a broader understanding of משמיא קא רדפי לה, expanding it beyond its literal meaning (“לאו דוקא”) and indeed equating it with lack of volition, and therefore extending it to the crying infant:

הלא כשתעיין ברמב”ם .. תראה ותבין דאין לחלק, דכתב … וכן נעתק בית יוסף בשלחן ערוך שלו סימן תכ”ה [סעיף ב’] בחו”מ. והנה לכאורה דבריו מגומגמים דלפי טעמא דמותר לחתוך העובר מפני שהוא כרודף, אם כן מהאי טעמא גופא נמי משהוציא ראשו הי”ל להתיר גם כן מפני שהוא כרודף, ואם שזהו טבעו של עולם בכך בביאתו לעולם, אם כן מהאי טעמא נמי אף קודם יציאת ראשו נמי לאו רודף מיקרי, וק”ל.

וצריך לומר דעיקר טעם היתר דקודם יציאת ראשו דמותר לחתוך העובר, משום דלא נקרא נפש (אלא מעים כמש”נ [בראשית כה:כג] ממעיך יפרדו, הרי שקראם מעים), וכן לענין נוגף אשה הרה ויצאו ילדיה דאינו חייב אלא ממון, וכן פירש”י [סנהדרין שם ד”ה יצא] וז”ל

דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו, ע”כ

ולא קשה למה לי טעם להרמב”ם שכתב מפני שהוא כרודף, תיפוק ליה בלאו הכי מטעם דפירשנו, יש לומר לאשמועינן שלא תטעה לומר דשרי לחתוך העובר בבטן אמו אפילו ללא צורך גדול, קמ”ל דאינו כן אלא דוקא לצורך כגון שהוא רודף והיינו במקשה לילד אבל בלאו הכי לא ודו”ק, ואין הכי נמי הרמב”ם קיצר קצת במקום שהיה לו להאריך טפי בטעמא שהי”ל לפרש האי טעמא נמי שאינו נקרא עדיין נפש ופשוט והו”ל לפרש המשך דברינו.

אכן אכתי צריכין לדקדק בסיפא למה לי טעמא דזהו טבעו של עולם, ולא קאמר טעמא האמור בגמרא משמיא קא מרדפי ליה. הן אמת בכסף משנה כתב אהאי טעמא דגמרא משמיא קא רדפי לה,

וזהו שכתב רבינו וזהו טבעו של עולם ע”כ, כלומר דטבעו של עולם הוא היינו דמשמיא הוא הך רדיפא, מכל מקום הי”ל [לומר] לישנא דגמרא. אלא ודאי כוונתו לאשמעינן דלאו דוקא הוא, אלא כל היכא שהוא כעין רודף והיינו שאינו מכוין לרודפו ולהמיתו אלא שהוא על פי הטבע, כמו בנידון דידן שהבכיה של תינוק הוא על פי הטבע דרבייתו כך הוא, שאין כוונתו משום גרם מיתה אלא על פי הטבע שרוצה התינוק לינוק לא מיקרי רודף, וק”ל. …

כלל העולה בידינו שהאשה הזאת לא טוב עשתה בעמו במה שהמיתה הולד דאין לו דין רודף כלל2

A lecture I gave on this topic about seven years ago is available at the Internet Archive, and we shall further consider the question of whether volition is a necessary ingredient for the status of רודף in a follow-up post, בג”ה.

  1. Sanhedrin 72b []
  2. שו”ת דברי רננה (ברוקלין תשמ”ד), סימן נ”ח עמודים רנ-נב []

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *