Sense and Sensibility

Rav Aharon Levin (the Reisher Rav) asserts the need to follow the head over the heart in the spheres of civil and criminal jurisprudence:

ועשית הישר והטוב בעיני ד’ למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ד’ לאבותיך.

כבר כתבתי למעלה בפרשת וירא מאמר פ”ג, ששנים המה הכחות המשפיעים על הילוך מעשה האדם ופעולותיו: הרגש והשכל. הראשון משכנו בלב האדם, ועל כן בשם הלב יקרא, והשני מקומו בראש האדם, ולכן בשם הראש יכונה. ושני הכחות האלה לא יתאימו תמיד לדיעה אחת, ואדרבה על פי הרוב המה מריבים ומתנגדים זה עם זה. את אשר יקרב האחד ירחק השני, ואת אשר יבחר השני ירחק הראשון, וכמו שכתבתי למעלה במאמרי שם.

אמנם ביותר תיבלט הניגוד החזק בין שני הכחות האלה אצל השופט היושב כסאות למשפט לדון בין איש לרעהו, או לענוש את החוטא העושה המזימתה. כמו, לדוגמא, אם יעמדו לפני השופט למשפט שני אנשים, האחד עני ואביון, גוע ברעב ואין לו מאומה להחיות נפשו, והשני בעל הון ועושר, אשר ביתו מלא כל טוב – הנה הלב והרגש אשר בו דורשים, לזכות את העני ולחייב את העשיר. כי יכמרו הרחמים ויגולו על העני המדוכא, אשר נפשו יבשה ואין לו כל, והיה אם יתחייב בדין רע ומר יהיה גורלו, אבל העשיר, אף אם יתחייב בדין, יעמוד על מקומו וכל רעה אליו לא תאונה.

כמו כן אם יעמוד למשפט איש חוטא ופושע על אשר שחת דרכו ועשה המזימתה, ויבכה לפני השופט ויחנן, כי יחוס וירחם עליו, הנה הלב והרגש בנקל יתפעלו מבקשות כאלה ויעוררו את השופט להטות אוזן לשועת הנאשם ולתת לו חנינה.

אכן אם כן יעשה השופט, יפוג צדק ולקתה מדת הדין. כי כל איש אחר בצעו ילך, והישר בעיניו יעשה, וסדרי החברה האנושית יתמוטט. וע”כ אין להשופט לשמוע לקול הלב והרגש, רק עליו לעשות כפי אשר יורהו הראש והשכל השוכן בקרבו. והראש והשכל רוח אחרת אתם; המה יביטו על הענין הנידון לא מתוך סבותיו החיצוניות והצדדיות, רק כפי מה שהוא בעצם, לפי גדרו ומהותו, ואך לפי תוצאות ההשקפה הזאת יוציאו משפט אם לשבט ואם לחסד.

והיה כאשר יעמדו איפוא שני אנשים לדין, אחת היא מי המה האנשים האלה, מי הוא אשר יזכה בדין ומי הוא אשר יתחייב, רק כל איש אשר לו ריב ומשפט והצדק אתו יצדק בהשפטו, וכאשר כן הזהירה גם התורה, שכמו שאין לישא פנים לעשיר כן גם אין להדר פני דל, כי המשפט לאלקים הוא, ואך יסודי הצדק המה העמודים אשר עליו הוא נשען, מבלי הבט על האנשים אשר להם דבר המשפט.

וכמו כן אם יעמדו איש נאשם לפני השופט, עליו לחרוץ משפט לפי מצב הממשי של הענין, ואם המצב הממשי דורש לחייב את הפושע יש לחייבו באין חמלה.

ויש אמנם מקרים פרטיים, שבהם מהיאות להתנהג במדת החסד והחנינה, אבל דבר זה אינו מסור להשופט היושב כסאות למשפט, רק על זה יש גבוה מעל גבוה, אשר בידו הכח והעוז לרחם את אשר ירחם ולחון את אשר יחון, וגם זה עצמו הוא בכלל המשפט הקבוע, שיהיה בנמצא מי שהכח בידו לרחם בעת הצורך ולשאת עון ופשע.

ואולי על זה ירמזו גם חז”ל בהזהירם את השופטים: הוי מתונים בדין (אבות פרק א’), כלומר שלא ימהרו ללכת אחרי הלב והרגש, אשר יתפעלו ויתעוררו בנקל תחת השפעת סבות חצוניות, אשר אין להן יחס וקשר עם עצם הענין הנידון, רק לקול הראש והשכל ישמעו ואליהם ידרושו, ואז ישפטו את העם במשפט צדק ועולתה לא תהיה בם. …1

We have previously discussed this general topic here and here, and a brief talk thereon is available at the Internet Archive.

In the former linked post, we cited Rav Shlomo Yosef Zevin‘s provocative claim that halachic authorities can have underlying personality traits (which he couches in kabbalistic terminology as the “root of the soul”) that influence their rulings toward stringency or leniency:

הצדק והצדקה אינם מזדהים. הצדק הוא ההעמדה על קו הדין, לפעמים אף בבחינת “יקב הדין את ההר”. מדת האמת. הצדקה היא לפנים משורת הדין. מדת החסד. הצדיק האמתי יש בו משום צדק וצדקה כאחד.. האמת והחסד משמשים בכתר אחד, ואין אחד מהם נכוה מחופתו של חברו. וכזה היה רבן של כל בני הגולה רבי יצחק אלחנן, זכרו לברכה. האמת נר לרגליו, … ויחד עם זה לא היה גבול לטוב לבו, לב הזהב. אהבה בלי מצרים, ורחמים, רחמים רבים, לכל ציבור ולכל יחיד, לכל כשל ונדכה ולכל גלמוד ועזוב. טוב ומטיב לרעים ולטובים. …

הצדיק בבחינת נושא הצדק מתגלה בכל חיבוריו הקלאסיים … איני יודע אם יש ענין אף להצדיק בבחינת עושה צדקות ולשו”ת הלכותיות. אבל עובדא היא כי ברוב תשובותיו מכריע ר’ יצחק אלחנן לצד ההיתר. אמנם בראיות והוכחות ובמשא ומתן של הלכה, אבל המסקנא לרוב היא להקל. חכמי האמת אומרים, כי בית שמאי שורש נשמתם היא מגבורות עליונות, ובית הלל – מחסדים עליונים. דומה, כי שורש נשמתו התורנית של ר’ יצחק אלחנן חוצב ממדת החסד. ביחוד אנו רואים מדתו זו בשאלות העגונות. ב”עין יצחק” (הראשון), למשל, באו יותר משבעים שו”ת בעגונות (רובן ככולן בנשים עגונות, ואחדות באנשים מעוגנים) לכל מקצועותיהן (מיתת הבעל, קידושין, גיטין, סוטה וכו’) – ובכולן, מלבד באחת מהן, הסיק להיתר. תשובה יחידה בלבד (אה”ע, סימן ל”ד) יצאה באיסור.2

I recently encountered an interview of R. J. David Bleich by Elliot Resnick in The Jewish Press in which R. Bleich apparently categorically rejects this idea:

Have you perhaps become more machmir or more meikil over time?

Heaven forfend. I don’t know what those words mean. There is no such thing as a machmir and a meikil. Anyone who talks in that language is not a posek. There is a halacha and there is an assessment of pros and cons and different positions and then you apply it in a concrete situation. Sometimes the ruling is more stringent, sometimes it’s less stringent. But the categories of machmir and meikil are extra-halachic. These words shouldn’t even be bandied about.

  1. הדרש והעיון חלק ה’ (דברים) מאמר נ’ אותיות א’-ב’‏ []
  2. סופרים וספרים, תשובות, עגונות בתשובות רבי יצחק אלחנן []

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *