The Oldest Profession, In the Days Of Old

In my recent talk on repentance and the struggle against temptation, I cited a stanza from one of my favorite selihos, Rav Binyamin b. Zerah’s הורית דרך תשובה (which we recited this morning [צום גדליה]):

מחלל יצועי יולדו אשר פחז כמים.
נטיו רגליו כמעט לולי שפך לב כמים.
סרח גור אריה בקדשה היא בעינים.
עונו הודה והכרעתו לצדק בכף מאזנים:

This stanza, the only one in the poem that mentions two separate incidents of sin committed by two distinct protagonists, alludes to a connection between the repentance of Reuben and Judah. This is presumably based on the following Talmudic passage:

וא”ר שמואל בר נחמני א”ר יונתן מאי דכתיב (דברים לג:ו) יחי ראובן ואל ימות וגו’ וזאת ליהודה

כל אותן מ’ שנה שהיו ישראל במדבר עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים אמר לפניו רבונו של עולם מי גרם לראובן שיודה יהודה (דברים לג, ז) וזאת ליהודה שמע ה’ קול יהודה1

And Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: What is the meaning of that which is written: “Let Reuben live and not die” (Deuteronomy 33:6), followed immediately by the verse: “And this for Judah” (Deuteronomy 33:7)? Why was the blessing of Judah linked to that of Reuben?

Throughout those forty years that the children of Israel were in the wilderness, Judah’s bones were rattling in the coffin, detached from one another, because the ostracism that he declared upon himself remained in effect, until Moses stood and entreated God to have mercy upon him. Moses said before Him: Master of the Universe, who caused Reuben to confess his sin with Bilhah? It was Judah. Judah’s confession to his sin with Tamar led Reuben to confess to his own sin. Moses continued: “And this is for Judah … hear God, the voice of Judah” (Deuteronomy 33:7).

Elsewhere, the Talmud explains that the public reading of the episode of Judah and Tamar does not impugn the former’s honor, but on the contrary, burnishes it, since he ultimately confessed his sin:

מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם פשיטא מהו דתימא ליחוש לכבודו דיהודה קמ”ל שבחיה הוא דאודי2

The Tosefta continues: The incident of Tamar and Judah is read and translated. The Gemara comments: This is obvious. The Gemara answers: Lest you say that one should be concerned for the honor of Judah, therefore the Tosefta teaches us that there is no such concern. On the contrary, the story is to his credit, as he confessed to his sin.

We have seen that Hazal clearly understand Judah’s encounter with Tamar to have had at least an element of sinfulness, but I have long been struck by the fact this assumption is apparently the subject of dispute between two great, generally allied, medieval Jewish philosophers – Maimonides and Gersonides. The former understands that there was absolutely nothing morally objectionable in Judah’s conduct, and his concern to avoid the “shame” attendant upon the incident become public knowledge was merely a noble concern for privacy regarding sexual matters:

ויש ללמוד מפרשת יהודה מידה נעלה וצדק במשפטים, והוא ממה שאמר תקח לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה ופירוש הדבר הוא, שביאת הקדשה קודם מתן תורה כביאת האדם על אשתו אחר מתן תורה, כלומר, שהוא מעשה המותר שאין בו תיעוב כלל, ומתן השכר המוסכם עליו לקדשה אז, כמתן כתובת אשה לה עתה בזמן הגרושין, כלומר: שזו זכות מזכויות האשה שמוטל עליו לשלמו.

ודברי יהודה ‘פן נהיה לבוז’ מלמדנו, שכל ענייני המשגל, ואפילו המותר מהם חרפה לנו לדבר בו, וראוי לשתוק ממנו ולהסתירו, ואף על פי שיגרום הדבר לנזק בממון. כפי שאתה רואה יהודה עשה באומרו טוב שנפסיד ותכבוש מה שלקחה, מאשר נפרסם את הדרישה ונהיה לבוז, וזו היא המידה הנעלה אשר למדנוה מאותה הפרשה.3

In the action of Judah we may perhaps notice an example of a noble conduct, and uprightness in judgment. He said: “Let her take it to her, lest we be shamed: behold, I sent this kid, and thou hast not found her” (Gen. xxxviii. 23). For before the Lawgiving, the intercourse with a harlot was as lawful as cohabitation of husband and wife since the Lawgiving; it was perfectly permitted, nobody considered it wrong. The hire which was in those days paid to the harlot in accordance with a previous agreement, corresponds to the ketubah which in our days the husband pays to his wife when he divorces her. It is a just claim on the part of the wife, and the husband is bound to pay it.

The words of Judah, “Let her take it to her, lest we be shamed,” etc., show that conversation about sexual intercourse, even of that which is permitted, brings shame upon us; it is proper to be silent about it, to keep it secret, even if the silence would lead to loss of money. In this sense Judah said: It is better for us to lose property, and to let her keep what she has, than to make our affair public by inquiring after her, and bring still more shame upon us. This is the lesson, as regards conduct, to be derived from this incident.4

(Emphasis added.)

As noted by Rav Vidal of Tolosa (the מגיד משנה), Maimonides alludes to his perspective on the incident in his halachic writing as well:

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך. וזו היא הנקראת קדשה. משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל. לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה:5

[מגיד משנה:] זה פשוט ומעשה יהודה ותמר יוכיח:6

R. Menachem Kasher notes that very similar language appears in the מדרש הגדול:

ותאמר מה תתן לי, מגיד הכתוב שקודם מתן תורה אם פגע אדם באשה בשוק, ורצה הוא והיא לבעול אותה, נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך, שעדיין לא נאסרה עליהן הקדשה. ואותו השכר שנותן לה כמו מוהר הבתולים לדורות.7

For some reason, R. Kasher is puzzled by this, and suggests that Maimonides had seen an earlier version of the midrash:

לשון זה מבואר ברמב”ם … וצ”ע. ואולי היה יסוד מאמר לפני הרמב”ם במקור קדום.

I do not understand R. Kasher’s problem and basis for suggesting an early midrashic source for Maimonides’s formulation, since מדרש הגדול is a fourteenth century work that often cites Maimonides!

Gersonides, on the other hand, does consider Judah’s encounter with Tamar to have been a moral lapse, and he indeed adduces Judah’s concern for his potential shame as evidence of this:

והנה הפסיק בזה הספור [של יהודה ותמר] מה שהחל לספר מיוסף להודיע ההבדל שהיה בין יוסף ויהודה בענין גלוי העריות8

התועלת השנים עשר הוא בדעות והוא להודיע עוצם השגחת השם יתעלה לאוהביו והוא כשירצו לעשות פועל מגונה יזמין להם השם יתעלה מה שירוו צמאם בלא גנות וזה שעניין הקדשה היא מגונה אצל השלמים גם קודם מתן תורה, ולזה אמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז, והזמין לו השם יתעלה מי שהיה לו חוק עליו לפי מה שהיה נהוג קודם מתן תורה.9

  1. מכות יא: []
  2. מגילה כה: []
  3. מורה נבוכים (מהדורת קאפח) חלק שלישי פרק מ”ט []
  4. Friedlander’s translation. []
  5. יד החזקה הלכות אישות א:ד []
  6. מגיד משנה שם []
  7. מדרש הגדול, הובא בתורה שלמה חלק ו’ (כרך ז’) פרשת וישב פרק ל”ז אות ע”ח []
  8. רלב”ג על התורה, פרשת וישב, ביאור המלות “ויהי בעת ההיא וגו’ ויוסף הורד וגו'” []
  9. שם, התועלת השנים עשר []

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *