Or Else It Does Not Care

R. Daniel Mann writes:

Question: I bought something in a store and wanted to return it. The customer service person was reluctant to take it back, but I was persistent and she eventually agreed to it. Was it permitted for me to handle it as I did, or did I violate lo tachmod (I heard in a shiur that you can violate this when pressuring a store to give a refund)?

Answer: Our discussion relates to cases in which you do not have a legal right to demand a refund. In such a case, forcibly returning the object is like forcing someone to buy it. …

However, acting persistently to try to bring about a transaction in which the other side is not interested does raise questions of lo tachmod (see Shulchan Aruch, CM 359:10) one of the Ten Commandments. However, in this case, lo tachmod (not coveting) does not apply for a simple reason. All of the cases of lo tachmod that I managed to find in classical sources (starting from the examples in the pasuk) and quite a few contemporary sources referred to desiring to receive an object (or person) that belongs to one’s friend. It becomes forbidden when one wants it so badly that he attempts to get it “by hook or by crook” (see Rambam and Ra’avad Gezeila 1:9 for one discussion of the point of violation). They do not mention trying to sell something by pressuring a buyer.

I contacted the talmid chacham who gave the shiur you heard. The only source he found was a footnote in the Pitchei Choshen (Geneiva 1:(26)). He admitted that he was not sure lo tachmod applied. In fact, Minchat Asher (Devarim 9) argues convincingly that one can only be chomed an object that he wants. Wanting to sell something and receive financial compensation is not coveting anything. We point out that desiring money is not forbidden or even negative – we daven and have many sources looking positively about acquiring wealth and certainly a basic living.

It also is quite clear that the Pitchei Choshen did not contradict this thesis. He discusses, in close proximity, lo tachmod and the similar chamas. The difference between the two is that in lo tachmod the seller eventually agrees, whereas chamsan is when the seller never agrees (Bava Kama 62a – it differs from a ganav in that he paid for it). The Pitchei Choshen writes that chamas (not lo tachmod) applies even to one who forces someone to buy from him. While this is difficult on a couple of grounds (beyond our scope), it is more tenable for chamas to apply to selling as well, because in the case where there was never agreement, there is no sale, and therefore the “seller” had no right to take the money even after the fact. This is not the same idea of lo tachmod, which is over-desiring something that is off limits to you (even if some action is necessary to concretize it – see Rambam ibid.). In your case, you did not desire anything; to the contrary, you wanted to get rid of something that did not interest you and just recover the money you regretted paying.

One eminent contemporary posek who does consider it possible that לא תחמוד applies to a seller who pressures a buyer to purchase an item from him is none other than R. Mann’s senior Eretz Hemdah colleague, the late Rav Zalman Nechemia Goldberg:

ונראה שיש עוד נ”מ בין שיטת הרמב”ם לשיטת רבינו יונה במוכר שמפציר בלוקח לקנות ממנו חפץ, שלדעת רבינו יונה עובר שאין סברא לחלק בין חמדת המוכר לחמדת הלוקח שהרי גדר האיסור שנותן בלי רצון רק מחמת בושה וכמו שאסור ליקח חפץ כך אסור ליטול כסף הלוקח בלי רצון ולפי הרמב”ם יתכן שלא אסרה תורה אלא לחמוד חפץ מסוים כמו אשה ובית וחפצים אחרים אבל לחמוד ממון שאינו חפץ מסוים לא אסרה תורה.1

Here is R. Asher Weiss (I don’t know whether this is the same discussion published in Minhas Asher, but he takes the same position):

כבודו העיר על מה שכתב בספר פתחי חושן הלכות גניבה פרק א’ הערה כ”ו בשם ספר אחד דהמוכר לחבירו וכופהו לקנות עובר בלא תחמוד, ומתוך כך כתב הגר”י בלוי שליט”א דמחברי ספרים השולחים את ספריהם בדואר לאנשים, ואלה משלמים תמורת הספר מתוך בושה ואי נעימות, צריכים לחשוש לאיסור לא תחמוד.

ותמה מע”כ הלא אין כאן חמדה לחפץ של חבירו ואיזה לא תחמוד יש כאן, וכתב ליישב לפי”ד הגאון מסטייפלא זצ”ל בברכת פרץ שכתב לבאר מחלוקת הרמב”ם והראב”ד בפ”א מגזילה הלכה ט’ דלדעת הרמב”ם אינו לוקה על לאו זה דהוי לאו שאין בו מעשה ותמה עליו הראב”ד דהלא עצם הקנין הוי מעשה גמור, ועוד השיג הראב”ד על הרמב”ם שסתם מלהשמיענו דאם המוכר אמר רוצה אני אין הלוקח עובר בלאו, וכתב הגאון הנ”ל דנחלקו במהות הלאו דלא תחמוד דלדעת הרמב”ם יסודו בעצם החימוד ולכן הוי לשבא”מ, ומשו”כ עובר אף אם אמר המוכר רוצה אני, דמה בכך שהוא רוצה הלא הלוקח עובר על חמדת לבבו, אבל לדעת הראב”ד כל האיסור הוי בעצם הקנין והמקח שאין בו גמירות דעת מצד המוכר והוי לתא דגזילה, ומשו”כ מהני רוצה אני דבכך גמר בדעתו להקנות ושוב אין בו איסור, ולשיטתו הלך דהוי לשיב”מ. וכתב כבודו דלשיטת הראב”ד יש מקום לדברי הפתחי חושן לפי ביאור הברכ”פ, דיש כאן שמץ גזילה כיון שאינו קונה בלב שלם.

אמנם לענ”ד אין דרך זו מתיישבת על הלב, דבאמת פשוט דלכו”ע יסוד האיסור בחמדת הלב הוא, דלא תחמוד כתיב, אלא שנחלקו בכך דלדעת הרמב”ם מהות האיסור בעצם החמדה אלא דאינו עובר אא”כ קנה משום דאין עבירה במחשבת הלב גרידא כיון שאין בו דבר מוחלט והתורה לא אסרה את מחשבת הלב שאין אדם ניצול ממנו בכל יום עד שתוחלט חמדה זו ותגיע לידי מעשה והחלטת ענינו. אבל אין הקנין אלא מעין תנאי ולא מעשה עבירה הוא ומשו”כ הוי לשבא”מ, ולדעת הראב”ד עצם החטא הוא קנין מתוך חמדה דהיינו הכופה חבירו למכור מתוך חמדה ותאוה, ואין עצם החטא במחשבת החמדה בלבד אלא בכפיית האדם למכור מתוך חמדת הלב (אבל לא משום לתא דגזילה היא), ולכן חידש הראב”ד דאם חבירו אמר רוצה אני גילה דעתו שאין מכירתו מתוך כפייה אלא משום רצונו הוא ואין בו איסור אך לפי מה שנתבאר בשיטת הרמב”ם אין נפ”מ במה שהמוכר רוצה אכן למכור דמ”מ עובר הלוקח משום שהוציא חמדתו מן הכח אל הפועל, ודו”ק בדקות הענין, ומובן אפוא דלדעת הראב”ד הוי לשיב”מ (ועיין באבן האזל שם שפירש שנחלקו הרמב”ם והראב”ד בענין “רוצה אני” אם יש ביטוי לרצון אמיתי או שמא אף רצון זה כפוי הוא, ולענ”ד נראה יותר כמו שכתבתי, ודו”ק בזה).

ולפי”ז נראה דאין כלל מקום לדברי הפת”ח לא לרמב”ם ולא לראב”ד, דמ”מ לא חמד דבר מסויים משל חבירו, וכך נלענ”ד.

Here is R. Yehuda Zoldan’s discussion of this question:

בחברה המודרנית מושקעים משאבים רבים בשיווק מוצר שהוא קומה נוספת של ענף הפרסום. מפרסם מציע ללקוחותיו מוצר שלדעתו הוא הטוב בשוק מכל בחינה שהיא. אם אדם השתכנע מהפרסום שאכן זהו המוצר המתאים לצרכיו, הרי הדבר לגיטימי וכך מתנהלים חיי המסחר והכלכלה. המשווק מעורר צרכים על מנת למכור את המוצר שלו. מטרתו למכור את המוצר לכל קונה, גם אם באמת אין לקונה צורך בו. הוא משתמש בכלים פסיכולוגיים ואחרים על מנת לשכנע קונה פוטנציאלי שהוא זקוק למוצר הזה, שכדאי לו, שהוא הזול ביותר, שמדובר במבצע מיוחד ומוגבל שחבל להפסיד ועוד, עד שהקונה לא מצליח כלל לשאול את עצמו אם הוא אכן זקוק למוצר, ואם אלמלא מסע השכנוע וההפצרות היה קונה אותו.

כל מוכר “חומד” את כספו של הקונה, אך לעתים לא ברור לחלוטין שהקונה הפוטנציאלי אכן שָלם עם הקנייה, שהרי ברור למדיי שאלמלא היו לוחצים עליו ומפצירים בו לקנות הוא לא היה קונה. האם איסור חמדה הוא גם כשמדובר בחמדת כסף ולא רק חפץ או רכוש מוגדר? רבנים בני זמננו דנו בשאלה זו. למשל, הרב יעקב ישעיהו בלויא כותב:

הכופה את חבירו לקנות ממנו, יש בזה משום איסור חמס. ונראין דבריו ויש להיזהר בזה. שלפעמים מביאים את האדם במצב שאינו יכול לסרב, ולכאורה גם זה מעין כפיה.

העיקרון באיסור חמדה הוא אילוץ אדם לעשות פעולה קניינית שהוא לא שָלם עִמה, בין שהחומד חומד מוצר ונותן כסף תמורתו, בין שהוא חומד כסף ונותן מוצר תמורתו. העבֵרה של החומד היא הלחץ והכפייה הנפשית והפסיכולוגית על בעל מוצר שישנה את מעמדו הקנייני של המוצר שאצלו. ייתכן שאף אפשרות זו נכללת בפסוק המסיים: “וכל אשר לרעך”; גם אם אין מדובר בחפץ מסוים אלא ‘כל אשר לרעך’. קשה להגדיר בבירור מהו הקו המבחין בין פעולת שיווק לגיטימית ובין עבֵרה על איסור לא תחמוד, ובכל זאת צריך לתת את הדעת למתרחש אצל הקונה המיועד בעת מסע השכנוע. כך ניסח זאת הרב דוד אריאב:

מותר לסוכן מכירות להציג את הסחורה בפני אנשים ולהציעה למכירה, ואף מותר לו לפרט ולהאריך בתיאור מעלותיה, אולם אם ניכרים הדברים שבעל הבית אינו מעונין כלל בקניה, ולא מפני שהוא רוצה שיוזיל את המחיר, אסור לסוכן להפציר בבעל הבית כדי שיקנה ממנו, כיון שהוא חומד את כספו של בעל הבית.

אך הרב אשר וייס אינו מקבל הגדרה זו. הוא מציין לדברים שהובאו בשמו של הרב יעקב ישעיהו בלויא וטוען שאין הם תואמים את דברי הרמב”ם והראב”ד שהובאו לעיל בהגדרת איסור לא תחמוד: “דמכל מקום לא חמד דבר מסויים משל חבירו”. כיון שהתורה פירטה דוגמאות רבות שהמכנה המשותף שלהם הוא היותם חפצים, מכאן שאיסור חמדה הוא בחפץ מוגדר ולא בכסף של אחר שמשמש אמצעי לקנייה. אדם נקשר לחפציו האישיים, והתורה אוסרת ללחוץ עליו לחץ כלשהו המאלץ אותו למכור את החפץ כשהוא אינו שָלם עם פעולת המכירה, אף שקיבל את מלוא ערכו הריאלי. אך לא כן בכסף. כסף הוא אמצעי רכישה ולא המוצר עצמו. לכן אם המשווק הצליח לשכנע קונה לקנות מוצר מסוים, הדבר לגיטימי וראוי.

ניתן למקד את מחלוקתם בשאלה אם איסור חמדה אמור בחפץ מוגדר ומסוים או בכל רכוש של אחר. אך ניתן להתבונן בדבר גם מצד מעשיו של החומד לעומת זה שחמדו את רכושו. קניינו ורכושו של אדם הוא חלק חשוב ממנו, ועל כן אוסרת התורה לפגוע ולחבול ברכוש האחר ולהזיק לו:

יש לעמוד על אופי הבעלות על דברים הנקנים… בהיות שעיקר מהות האדם היא הבעלות הנקנית לו מן השמים, ובזה הוא מתדמה לעליון ברוך הוא. “אני שליט בעליונים ואתה שליט בתחתונים”. וזהו הטעם של גנות ההיזק להזיק דבר של זולתו, מפני ששולל ממנו בעלות ממה שהוא בעלים עליהם, ושלילת בעלות היא כריתה מהתדמותו לעליון.

מאותו טעם יש איסור לאלץ אדם להיפרד ולהתנתק ממה ששייך לו ללא הסכמתו המלאה. הוויכוח הוא עד היכן הגבול. האם אסור ללחוץ על אדם לעשות פעולה קניינית כלשהי כשהוא לא שָלם עִמה גם אם קיבל תמורה כלשהי, או שמא האיסור מוגבל רק לחפצים מוגדרים בהנחה שאדם נקשר אליהם, כל זמן שלא אמר בבירור שהוא התרצה לנתק את הקשר הקנייני ביניהם.2

  1. קובץ בית אהרן וישראל, שנה יד גליון ד (פב) ניסן-אייר תשנ”ט. ועיין שם בסוף המאמר עמוד כא []
  2. לא תחמוד ושיווק, דף שבועי מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות, מספר 871, פרשת ואתחנן, תש”ע []

Join the Conversation

1 Comment

  1. What about badgering a shopkeeper to sell you a $20 widget from his store, for $20 … but he wanted to close up shop right now and have you come back tomorrow, but you were desperate to have the widget tonight?

    Unrelated — Targum Yonasan on the Dibros says: “don’t associate with murders, adulterers, thieves, false witnesses, or coveters.” The first four I can understand; it’s not hard to tell who those folks are. But how can I tell if someone coveted? One could suggest it’s proof to the Rambam, it means those-who-pressure-people-into-selling. My father said it’s much simpler: I can’t tell who coveted in their heart once or twice, but talk to someone for half an hour and it’s quite easy to tell if they are a habitual “coveter.”

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *