Truth and Beauty III: A Tale Told By Two Chabadnik-Brisker-Mizrahisten

We recently discussed R. Avraham Borenstein’s analysis of the question of whether it is preferable to use an Israeli citron that is definitely kosher, albeit not beautiful, or a Corfian one that is beautiful but of dubious kashrus. A variation of this dilemma was famously considered by Rav Chaim Soloveitchik: he (of course) was going to use both, but his question was which to take first and which second. Here’s Rav Shlomo Yosef Zevin’s version of the episode:

מעשה שהיו לר’ חיים שני אתרוגים לסוכות, אחד של ארץ ישראל ואחד של קורפו. הראשון היה כשר בתכלית, אבל בלתי הדר. השני היה הדר מאד, אבל ספק פסול מחשש הרכבה. רצה ר’ חיים ליטול את שניהם, לפי שיש בכל אחד מה שאין בחברו. והנה שאלה: איזה מהם יטול ראשון ויברך עליו? התשובה פשוטה: הארצישראלי קודם, שהרי הוא כשר בבירור והקורפאי הלא הוא ספק פסול. ולא כן היתה דעתו של ר’ חיים. חשבון הגיוני היה לו שדוקא ספק הפסול קודם. ולא זז משם עד ש”בחן” כמה מבני התורה שהיו באותו מעמד אם יפתרו את השאלה לנכון. וזה חשבונו: אם יטול את הארצישראלי קודם, הרי שהמצוה כבר קיים בבירור גמור, ואם כן מה שיטול אחר כן את הקורפאי, בשביל לצאת ידי ההידור, הוא כאילו לא עשה ולא כלום, שאחרי קיום מצוה אין בנטילת אתרוג שום מצוה כלל. יוצא, שאת מצות ההידור הפסיד בבירור. אבל אם יטול קודם את הקורפאי, הרי ממה-נפשך: אם הוא באמת פסול, לא הפסיד בנטילתו כלום, שהרי מיד נוטל אחריו את הארצישראלי ויוצא בו, ואם הוא כשר נמצא שיש בידו גם מצות ההידור. איני יודע אם אלו שנשאלו מאתו עמדו על התשובה או לא, אבל עצם התשובה מעניינת ומאפיינת.1

What was R. Zevin’s source for this story? It turns out that a (highly entertaining) version of the tale was related to him by a student of R. Chaim, the Chabadnik-Brisker-Mizrahist (much like R. Zevin himself) R. Yehuda Leib Don-Yichya, in a letter dated 27 Tishrei, 5699, in which he claimed to have been the (single) student to whom R. Chaim had posed the question:

פעם אחת קודם חג הסוכות ישבתי בחדרו של מו”ר הגאון [ר’ חיים סאלאוויציק] זצ”ל, והיו שם עוד אנשים ממקורביו ובתוכם ר’ יעקב ליפשיץ בן הגאון משדליץ, איש למדן מנכבדי עיר בריסק מעדת הפרושים, והביאו אז לפני הגאון זצ”ל כמה אתרוגים יפים ומהודרים. אמרתי לו כי אצלנו חסידי חב”ד מהדרים לקחת דוקא אתרוגי גינובא (הנקראים בפי העם אתרוגי “יאנעווער”). והשיב ר’ יעקב ליפשיץ ע”ה “אצלכם החסידים” … בביטול, כלומר, כאומר מה יש להביא ראיה מהחסידים. אמרתי לו: ומה יאמר מר אם גם החתם סופר כתב כן באו”ח סימן ר”ז. אז אמר הגאון זצ”ל: הביאו לי את החתם סופר. [ויביאו] ויראו כי כדברי כן הוא. אז אמר לי הגאון זצ”ל: הריצו טלגרמה לאביכם הרב שליט”א כי ישלח לי אתרוג “יאנעווער”, ועשיתי כדבריו. …

למחר בבוקר החג היו לפני הגאון האתרוג שלי שלא היה מהודר כל כך, ואתרוג שני מהודר ויפה מאד. ושאל אותי הגאון: כשאברך עתה על נטילת לולב, איזה אתרוג אקח תחילה בידי. אינני זוכר מה שהשבתי אז, אך הוא לקח תחילה אחר הברכה את האתרוג היפה והמהודר שהוא ספק מורכב ספק אינו מורכב, ואחר כך לקח את האתרוג שאינו מהודר אך בודאי אינו מורכב, ואמר: הלא מצות אתרוג אינה דומה למצות תפילין שמצותה כל היום, שמצות האתרוג הוא רק לקיחה פעם אחת, ואם אקח בידי את האתרוג שהוא בודאי כשר, הלא אקיים תיכף המצוה, ואחר כך כשאקח את המהודר, הלא יהיה זה הידור בלי קיום מצוה, כי המצוה כבר קיימתי. אבל כשאני לוקח תחילה הספק מורכב, שמא הוא כשר, ואם כן קיימתי מצות אתרוג בהדור גמור, אולם מאחר ושמא הוא מורכב לכך אני לוקח אחר כך את האתרוג שהוא בודאי כשר ואקיים אז מצות אתרוג.2

R. Tuvia Zilberstrum notes the existence of “minor differences” between the versions of R. Don-Yichya and R. Zevin:

בספר אישים ושיטות .. הביא הרב זוין את סיפור החקירה בשינויים קלים.3

Perhaps the tale of the חקירה itself contains only minor differences, but at least one discrepancy regarding the background details is of crucial importance. While in R. Don-Yichya’s account it is “Yaneve” (Diamante / Calabrian) esrogim whose genealogical purity was considered reliable, R. Zevin writes that it was an Israeli one that was “כשר בתכלית”. It is hard to see how R. Zevin could have gotten them confused, as a central point of R. Don-Yichya’s account is R. Chaim’s imprimatur of the Yaneve esrogim preferred by Chabad.

Furthermore, while R. Zevin approvingly calls R. Chaim’s argument that one cannot fulfill הידור מצוה after he has already fulfilled the basic מצוה “logical” (as wells as “interesting and characteristic”), many other aharonim – including R. Chaim’s own father, the בית הלוי – are uncertain about this proposition. Here is a brief article I published on the topic about a year ago:

  1. אישים ושיטות, רבי חיים סולוביצ’יק []
  2. אור ישראל, תשרי תשס”ד – שנה ט’ גליון א’ (ל”ג), עמודים קי-יא []
  3. שם הערה 5 []

Beauty and Truth II

We recently discussed R. Avraham Borenstein’s contention that it is preferable to use an Israeli citron that is definitely kosher, albeit not beautiful, than a Corfian one that is beautiful but of dubious kashrus, since “there is no הידור greater than this, that it definitely be an אתרוג”. A similar stance is attributed to Hasam Sofer:

עיקר ההידור באתרוג הוא שלא יהא בו חשש פסול על פי הלכה, כי כל עיקר ההידור היא מה שאמרו חכמים, כי לא נתפרש בתורה שיעור ההדר אלא שמסרו התורה לחכמים, אם כן יש מקודם להשגיח על כהלכה ואחר כך שיהא מהודר ויפה בתוארו כי אין “ואנוהו” אלא מה שהתורה מייפה עלינו, ולא מה שאנו מדמים שהוא היופי וההדר.1

There is at least one context, however, where choosing הידור over the avoidance of “חשש פסול” is indeed preferable. The Shulhan Aruch cites two opinions regarding whether יין מבושל or wine containing honey may be used for kiddush:

מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש וי”א שאין מקדשין עליהם:2

The Rema records the prevailing custom:

הגה והמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאינו טוב כמו המבושל או שיש בו דבש (אגור):

The משנה ברורה explains:

דאם הם שוין, יש לחש לדעת היש-אומרים שמחמירין בזה שלא לקדש.3

So all else being equal, we avoid יין מבושל או שיש בו דבש due to the “חשש פסול” that it may be invalid for kiddush – but we set aside this concern if this wine of uncertain validity is “better” than the alternative wine that is definitely valid.

  1. ילקוט הלכות ארבעה מינים וסדר נטילתן (דייטש), עמוד מ אות כד []
  2. שלחן ערוך או”ח סימן רע”ב סעיף ח’‏ []
  3. משנה ברורה שם ס”ק כ”ג []

Is Beauty Truth? From Grecian Urns To Grecian Citrons

A couple of years ago, we discussed a responsum of Rav Avraham Borenstein, addressed to his father, regarding Corfian citrons. The אבני נזר has several responsa on this issue, including another one addressed to his father, in which he asserts that even if there are grounds to allow the use of the Corfian citron (based on an application of the principle of ספק ספיקא), it is nevertheless preferable to use an Israeli citron that is definitely kosher1 albeit not beautiful, than a Corfian one that is beautiful but of dubious kashrus, since “there is no הידור greater than this, that it definitely be an אתרוג”:

והנה סיימת בתשובתך כי לא באת להכריע רק שלא יהיה ראיה לפסול [אפילו אתרוג שודאי מורכב]. ואם כן בספק מורכב יש ספק ספיקא להתיר. וטוב יותר ליקח קארפיר שהם מהודרים יותר והדר כתיב בתורה ומחוייבין ליקח הקארפיר עד כאן דבריך. והנה דבר זה אם במצוות עשה מועיל ספק ספיקא אינו ברור …

ואפילו נודה לדבריך להכשיר מספק ספיקא. מכל מקום אינו בדין ליקח הקארפור מחמת שנאה יותר כשיש כאן אתרוג מארץ ישראל שאין בו הפסולים השנויים במשנה רק שאינו נאה כל כך ויש בו משום ואנוהו. וזה ברור ליקח האתרוג הודאי. ואין לך הידור גדול מזה שיהיה אתרוג ודאי. ובשבת ציצין שאין מעכבין המילה צריך להסירם משום ואנוהו אף שאין נאה יותר בגשמיות. רק שניכר המצוה טפי. ובפרק ערבי פסחים כשאוכל לתיאבון הוי הידור מצוה:

ובתשו’ הר”ן הובא בריב”ש בענין מגילה הכתובה בלשון לעז כתב הר”ן שיש לדון ולהתיר. אך זה אם לא היה באפשרי להוציאם בלשון אחר. אבל מאחר שיש בידינו להוציאם בלשון הקודש איך נכניס עצמינו במשעול הכרמים שאפילו בעניני העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח ומשומר. כל שכן בענייני המצוות שהן כבשונו של עולם עד כאן דברי קדשו של הר”ן היקרים מפנינים. והנה מבואר שמצוה יותר ללועזים לצאת בכתובה בלשון לעז כהלכתו כמו שכתב הר”ן בעצמו בפרק ב’ דמגילה דזה הטעם שהכשירו בלשון לעז מפני שראו חכמים שיותר איכא פירסום הנס כשמבינים הענין. ואם כן מאחר שיש לדון ולהכשיר הלא טוב לנו להוציאם בלשון לעז. ואם היתה הלכה בספק אצל הר”ן ז”ל לא היה צריך למשלים האלה שאפילו בעניני העולם. אלא ודאי לצאת המצוה לכל הדיעות אף שאינו מן המובחר טוב יותר משנכנס במשעול הכרמים בלא טעם ברור במצוה מן המובחר. כן אני אומר בנידון זה:2

The אבני נזר proceeds with further arguments for preferring Israeli citrons, including the remarkable principle that “the Torah is the law of the G-d of the Land, and the Torah did not obligate [us] to bring citrons from the land of the nations”:

בשגם כי הספק השני שמא אינו מורכב. יש לדון בו. כי יש בזה כמה ספיקי להחמיר שמא זנתה אמם או אם אמם סוף כל הדורות.

בפרט שהתורה משפט אלקי הארץ ולא חייבה התורה להביא אתרוגים מארץ העמים. …

ואין בזה משום הוצאת לעז חס ושלום או זלזול חלילה וחס בכבודן של ראשונים כי הזמן פעל כל זאת. שבתחלה לא היה באפשרי להביא אתרוגים מארץ ישראל. בשגם שלא היה מספיק. וכעין שכתב החכם צבי בענין הדסם שבזמן בזה אין לצאת באותם הדסים שהכשיר הרמ”א ז”ל מאחר שעכשיו יש לנו תלתא בחד קינא. בפרט שאין לנו טעם להכשיר המורכבים. וידוע שמעשה שהובא בשבות יעקב שהרב הש”ך היה בחג הסוכות בפראג ולא היה שם אתרוג רק אחד שהיה מורכב והפרנסים בקשו מהרב הש”ך לעיין בהא מילתא והתיר מחמת שהוא שעת הדחק לברך עליו נגד הוראת הרב דשם שלא רצה להתיר. וקודם שבירך עליו הש”ץ נפל מידו ונפסל לכל הדיעות והיה לאות. והרב הש”ך ז”ל נפטר בשנה ההוא. וכתב לבנו שיסע לפראג לבקש מטו מהרב

יותר אין לכתוב בענין הזה רק לדעתי מצוה גדולה לתקן ענין זה. כי לדעתי אם ישגיחו היטב באתרוגי ארץ ישראל יהיו נקיים כמו אתרוגי קרפיר. ואם אולי אחר כל זה יהיו הקרפיר נאים יותר. מי יודע אם זה נוי אתרוג. אולי זה מין אחר מורכב בו.

אולם אם אתרוגי ארץ ישראל יהיו פסולים מדין חזזית וכהאי גוונא ודאי ניקח הקרפיר. וזה שדקדקתי להרב מקאליש במקום שאתרוגי ארץ ישראל “הכשרים” מצויים:3

The reference in the final line is to another of the author’s responsa on the topic, this one addressed to Rav Chaim Elazar Wachs of Kalish, which had concluded:

ובעיקר נידון האתרוגים גם דעתי הקלושה נוטה שבמקום שאתרוגי ארץ ישראל הכשרים מצויים אין לברך לכתחילה על אתרוגי קארפי כי אין לסמוך כלל על הכשרים הבאים משם כנודע. והרינון על אתרוגי קארפי מצוי בכל תשובות האחרונים:4

My most recent Reading Responsa lecture discussed these responsa of R. Borenstein; the audio is currently unavailable, but I intend to post it when it becomes available.

  1. As we have previously discussed, R. Borenstein’s contemporary Rav Shlomo Eliezer Alfandari, who actually spent his whole life in the Middle East, was much more skeptical about the genealogical purity of Israeli citrons. []
  2. שו”ת אבני נזר או”ח סימן תפ”ד אותיות י”ב-ט”ו []
  3. שם אות ט”ז []
  4. שם סוף סימן תפ”ג אות י”ד []