The Grape Leaves Of Wrath

Our previous post discussed various applications of the idea that מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. One particularly far-reaching and controversial application of the principle is by Rav Avraham Laniado, brother of the Syrian rabbi Rav Refael Shlomo Laniado, in the context of the great eighteenth century controversy among Sephardic authorities over whether there was any basis to allow the consumption of insect-infested grape leaves.1 R. Laniado was responding to the Egyptian (later Israeli) rabbi Rav Yeshuah Shababo Yedia Zayan who had argued for deference to the prevailing custom of “all Israel, in all the places that they live, to eat these grape leaves from time immemorial in the presence of outstanding geonim, whose little [finger] is thicker than the loins of contemporary rabbis”:

מאחר שכבר נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם לאכול אלו עלי גפנים מימי עולם ושנים קדמוניות בפני גאוני עולם אשר קטנם עבה ממתני רבני זמננו ואין פוצה פה ומצפצף, ראוי לנו לילך אחר עקבותם לתור ולבקש פתחי היתר עד מקום שידינו מגעת:2

R. Laniado rejects this argument on various grounds, including the fundamental point that there is no basis to conclude that those who condoned the consumption of grape leaves were aware of their being infested – “there has never been even a rumor that worms were found [or perhaps “present”] in grape leaves, until G-d enlightened our eyes … and who says that had they seen these worms, the sages of that generation would not have utterly prohibited [their consumption]” – and he concludes by applying the rule of מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו:

תו חזינא ליה למר דאתי עלה מטעם מנהג …

והנה מלבד דבהא דמנהג מבטל הלכה כמה דיות משתפכות כמה קולמוסים משתברים וכמה חילוקים נאמרו … אלא דאף אם היה הדבר פשוט והלכה רווחת כביעתא בכותחא דמנהג מבטל הלכה ואפילו מקרא לא ידעתי מאי מנהג איכא הכא דהא מעולם לא ראו התולעים ואפילו הכי היו אוכלים אותם עלי גפנים עד שיהיה נכלל בסוג מנהג דבר שנהגו בו היתר וקא צווח ככרוכיא שכבר נהגו כל ישראל והיה לאכל בפני גאוני עולם אשר קטנם עבה ממתנינו וכו’ ואין לא ראינו ראיה אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו ומעולם לא נשמע ואפילו רינון דנמצא תולעים בעלי הגפנים עד אשר האיר ד’ את עינינו מגלגלין זכות על ידי זכאי. ואם כן מה שייך לומר על זה דבר שנהגו בו היתר ולעשותו מנהג ומבטל הלכה ומאן לימא לן דאם ראו אלו התולעים דלא היו חכמי אותו הדור אוסרין אותו במנין עליהם ועל זרעם … ועל דבר זה נאמר מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו ואמרי לה להתגדל בו. …3

On the other hand, two major twentieth century authorities express serious reservations about a halachic stance that would imply that earlier generations had violated the prohibition against the consumption of insects, even inadvertently:

רב משה פיינשטיין

[בעניין החרקים הקטנים הנמצאים בכמה מיני ירקות] … דעתי נוטה יותר להקל, … שאפשר שדבר שלא נראה למעשה [להדיא] לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה … וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השלחן …

וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם … ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה זה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים.4

רב שלמה זלמן אויערבאך

גם לא מסתבר שהראשונים כמלאכים חס ושלום נכשלו בזה, כי לא ברור כל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי5

Regarding the broader question of the ostensible emergence of a much stricter attitude toward bug-infested foodstuffs over the past several centuries, see Steven Adams’ provocative essay The Scientific Revolution and Modern Bedikat Tola’im Trends, a proper discussion of which is beyond the scope of this post.

I discussed R. Laniado’s responsum in a recent Reading Responsa lecture, available at the Internet Archive, as are my lectures for this past פרשת שמיני on the general topic of the consumption of insects, with accompanying handout. Following is my halachah column for that parashah:

In parashas Shemini (Ch. 11), the Torah repeatedly prohibits the consumption of various forms of “teeming things” (shratzim). There are six distinct prohibitions in this parashah, and another two in parashas Re’eh (Devarim Ch. 14): two apply to all shratzim, two to marine shratzim, three to terrestrial shratzim, and one to flying shratzim. The consumption of marine shratzim therefore violates four prohibitions, the consumption of terrestrial shratzim violates five, and the consumption of flying shratzim (considered a subset of terrestrial shratzim) violates six (Makos 16b).

The Pri Chadash (YD 84:53) explains that the Torah’s great stringency in establishing so many prohibitions against the consumption of shratzim is due to their extremely widespread presence in foodstuffs, “and it is impossible to avoid violating the prohibition against their consumption without great diligence … Hence, everyone should be diligent to avoid violating this prohibition and also to lecture publicly on the severity of the prohibition …”.

The Pri Chadash is expressing the consensus that food that is infested with shratzim may not be consumed. The halachic principle of bitul (nullification of a prohibited substance commingled with a larger quantity of permitted substance) does not apply here for at least two reasons:

  • Bitul only applies where the permitted and prohibited ingredients of the mixture are inseparable. Insofar as the shratzim can be removed, they are not bateil [even if the removal procedures will not necessarily remove all the shratzim, but only some of them] (Shut. Divrei Chaim YD 2:54).
  • A discrete entity (“biryah”), such as a sheretz, is not subject to bitul. Various authorities have proposed a variety of arguments that the laws of biryah may not apply to shratzim, but these were offered as ex post facto justifications of problematic widespread lenient attitudes regarding the consumption of infested foodstuffs, and not as normative halachic positions (see Pleisi siman 100 s.k. 2 and 4; Shut. Mishkenos Yaakov YD #36; Aruch HaShulchan YD 100:13-18; Shut. Igros Moshe YD 4:2).
  1. עיין שו”ת משאת משה (קרית ספר ה’תשס”ח) יו”ד חלק ב’ סימן ד’ וסימן ה’; שו”ת בית דינו של שלמה יו”ד סימן י”ט; זבחי צדק סימן פ”ד אות צ”ט. ועיין גם מאמרים אלו ממחברי זמנינו: ר’ עזריאל אריאל, שימוש בעלי גפן [מכון התורה והארץ] [גם פה]; עמוס ביסמוט, סערה בעולם הכשרות: עכבישים וג’וקים בעלי גפן [ככר שבת]; כמה חרקים יש בשימורי עלי גפן? [מעבדת כושרות]; אוהבים עלי גפן? הם מלאים בחרקים [כיפה] []
  2. משאת משה סימן ד’ סוף ד”ה ואומר, עמוד רסב []
  3. בית דינו של שלמה ד”ה תו חזינא ליה למר, עמוד 192, הובא בשדי חמד כללים כרך ד’ מערכת המ”ם כלל ל”ז ד”ה ומעין כללין, וכן בכרך ג’ מערכת הלמ”ד סוף כלל כ”ה ד”ה שוב השגתי ספר היקר בית דינו של שלמה []
  4. שו”ת אגרות משה יו”ד חלק ד’ סימן ב’‏ []
  5. שו”ת מנחת שלמה תנינא סימן ס”ג בא”ד וגם אפשר []

A Further Foie Gras Fabrication

Note: This post has been slightly edited shortly after initial publication.

From a Seforim blog post of six months ago by R. Dr. Ari Z. Zivotofsky:

Foie gras (pronounced “fwä-grä, meaning “fat liver” in French) is the fattened liver of a waterfowl that grew to 5-10 times its usual size due to gavage. Foie gras, a delicacy today rightly associated with the French who are indeed by far the largest producers and consumers of it, was for much of history an Ashkenazi Jewish expertise. This luxury item has been the subject of a great deal of controversy in recent years. …

The issue driving the current debate is animal welfare, or in the Jewish world, tza’ar ba’alei chaim. For hundreds of years, in traditional Jewish sources “stuffed goose” was indeed controversial, but not because of animal welfare. The debate revolved around potential treifot due to possible damage to the esophagus caused during the feeding process. it was a widespread debate involving the greatest of authorities. …

Despite the centuries long debate, force feeding geese was extremely common among Ashkenazic Jews. Many of the greatest poskim lived in regions where they would have been personally exposed to the process and yet none of them ever suggested that it was cruel and bordered on tza’ar baalei chaim. The issue was not even raised for discussion until the late 20th century.

I was quite struck by the claim that “none of [the greatest Ashkenazic poskim] ever suggested that [force feeding geese] was cruel and bordered on tza’ar baalei chaim”, and I was therefore very intrigued when I subsequently encountered what seemed to be a major counterexample:

בזמן כהונתו במונקאץ אסר על פיטום אווזים משום צער בעלי חיים, ולכן עורר עליו את חמתם של פרנסי העיר ונאלץ לעזוב את מונקאץ ולחזור לדינוב.

This account, of the stance of Rav Tzvi Elimelech Shapiro of Dinov (the Bnei Yissoscher), a major early nineteenth century Chassidic halachist, apparently directly refutes R. Dr. Zivotofsky’s claim – but the problem is that this account, while ubiquitous on the Internet (e.g., here, here, here, here, here, here, here, and in בית שלמה (פרפראות בדרך מוסר על פרשת השבוע) פרשת שמות התשע”ח), is apparently a fictionalized version of the Bnei Yissoscher’s position and what actually transpired in Munkács! None of the (identical) accounts are sourced, and while the Bnei Yissoscher’s staunch opposition to the consumption of force-fed geese is well known in the halachic literature, his own words on the subject are clear that while he did indeed advance a novel reason to prohibit them, that reason was not צער בעלי חיים (an issue that he does not raise), but rather a new type of טריפות: non-alcoholic fatty liver disease (NAFLD) / non-alcoholic steatohepatitis (NASH) culminating in liver failure:

ומזה הדבר היינו מהמדרש הנ”ל, נלמד גם כן תוכחת מוסר לאותן האנשים החטאים בנפשותם והקילו לעצמן לאכול אווזות הלעוטות, הנה חוץ לזה שכבר צווחו קמאי דקמאי להחרים על זה, אבל דבר חדש אני רואה טריפות דאורייתא דבר שלא שיערו כת הקודמים,

דהנה זה דבר ברור שאווזא הלעוטה אם לא ימהרו לשוחטה במשך ימי לעיטתה, דהיינו ג’ שבועות או יותר תמות כרגע, ומאין יהיה זה. אבל ראיתי כי האווזות האלו הכבד שלהם משונה ומתלבנת כולה, וגם היא ניתכת על ידי האור כשומן, וגם מתגדלת שלא כטבע הנהוג בכבד כאשר אתה רואה במדרש הנ”ל. וזה בא להאווזות הללו להיות הכבד תנור העוף, לבשל המאכל ולצמצם הדם הנשאר אחר שישלח אל איברי הגוף, וזה מלאכתו כל היום, והנה כל דבר שמעמיסים על איזה יצירה בעולם יותר מכוחו ומלאכתו, הנה יחלש ויתבטל כוחו לגמרי, כן הוא בענין הזה שמלעיטין האווזות והכבד המבשל מעמיסין עליו יתר על כוחו לבשל, הנה יחלש הכבד וימות כי יתבטל ממלאכתו לגמרי, ויתהווה נימוקות הכבד וישוב ללובן כמו המת, כי יתהפך הדם ללובן, על כרחך ימות הבעל חי כי נימוק הכבד והיא טריפה גמורה, על כן שומר נפשו ירחק מזה. ציינתי למשמרת לאות וכו’.1

[Incidentally, the Bnei Yissoscher’s language in the sentence beginning “אבל ראיתי” strongly suggests that he did not understand the changes to the liver as the goal of force-feeding, but rather as an incidental and problematic side effect.]

The Bnei Yissoscher’s vigorous and vehement opposition while in Munkács to the consumption of force-fed geese is indeed recorded by Rav Yekusiel Yehuda Teitelbaum (I – the Yetev Lev) and R. Shapiro’s great-grandson, Rav Tzvi Hirsch Shapiro – but they also make no mention of a concern for צער בעלי חיים (or of his being forced to abandon the city – they merely mention the success of his campaign of opposition, at least among his students and the G-d fearing):

והגאון הקדוש מהרצ”א ז”ל קורא תגר על המלעיטין בספר אגרא דכלה וכבר צווח ככרוכיא על זה בהיותו במונקאטש וביושב {יולניצא} (?) ותלמידיו קבלו עליהם דבריו2

וכן ידוע שבהיות אא”ז הנ”ל משכן כבודו אבדפ”ק מונקאטש שצווח ככרוכיא על אותן המקילין שבמדינה זו שאוכלין מאווזות הנלעטות ושפך חימה עליהם למאד והחמיר לאסור אותם וכל הירא את דבר ד’ בגלילותינו שמע לקולו וחדל מלאכול3

  1. אגרא דכלה סוף פרשת וארא, הובא בקיצור בדרכי תשובה סימן ל”ג סוף ס”ק קל”א []
  2. שו”ת אבני צדק יו”ד סוף סימן צ”ג []
  3. דרכי תשובה שם []

Smuggling, Swearing, and Kissing

A famous midrash:

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. ודינה היכן היא? נתנה בתיבה ונעל בפניה. אמר: הרשע הזה עינו רמה היא, שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני. ר’ הונא בשם ר’ אבא הכהן ברדלא אמר: אמר לו הקב”ה: לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד [וְיִרְאַת שַׁדַּ-י יַעֲזוֹב], מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך, דאלו איתנסיבת לגברא לא זינתה. בתמיה. לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת לערל. לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נשאת דרך איסור, הה”ד: ותצא דינה בת לאה.1

At least as far back as the medieval period, commentators have been puzzled by this criticism of Jacob for withholding Dinah from Esau: do we really expect a man to give his young daughter to a villain in the hope of reforming him?!

ואם תאמר וכי מי שיש לו אח משומד וכי ישיא לו את בתו שהיא בת ו’ שנים כאשר היתה דינה, והלא משנולד יוסף עבד בצאן, ודינה נולדה עם יוסף בפרק אחד, כמו שעשה הפייט סילוף דינה ביוסף להנחות, ושמא יש לומר שקבל עליו תשובה על מנת שלא יזלזל כו’ כמו שנאמר (לקמן לג:יב) נסעה ונלכה ואלכה לנגדך בשוה ביהדות.2

Rav Ovadiah of Bertinoro gives a stunning answer to this question: whatever the objectively correct course of action may have been, Jacob acted out of malice. He did not want his brother to reform, since that would have granted Esau mastery over him:

קשה אדרבא היה ראוי שתחשב לו לצדקה שמנעה מיד הרשע. יש לומר שיעקב לרעה נתכוון שלא היה רוצה שאחיו יהיה צדיק כדי שלא יתקיים בו ברכת הוה גביר לאחיך ולפיכך נענש:3

The sheer cold-bloodedness of this is reminiscent of the thought of another Italian writer, almost exactly contemporary to the Ra’av – Niccolò Machiavelli:

I say that many will perhaps consider it an evil example that the founder of a civil society, as Romulus was, should first have killed his brother, and then have consented to the death of Titus Tatius, who had been elected to share the royal authority with him; from which it might be concluded that the citizens, according to the example of their prince, might, from ambition and the desire to rule, destroy those who attempt to oppose their authority. This opinion would be correct, if we do not take into consideration the object which Romulus had in view in committing that homicide. But we must assume, as a general rule, that it never or rarely happens that a republic or monarchy is well constituted, or its old institutions entirely reformed, unless it is done by only one individual; it is even necessary that he whose mind has conceived such a constitution should be alone in carrying it into effect. A sagacious legislator of a republic, therefore, whose object is to promote the public good, and not his private interests, and who prefers his country to his own successors, should concentrate all authority in himself; and a wise mind will never censure any one for having employed any extraordinary means for the purpose of establishing a kingdom or constituting a republic. It is well that, when the act accuses him, the result should excuse him; and when the result is good, as in the case of Romulus, it will always absolve him from blame. For he is to be reprehended who commits violence for the purpose of destroying, and not he who employs it for beneficent purposes. The lawgiver should, however, be sufficiently wise and virtuous not to leave this authority which he has assumed either to his heirs or to any one else; for mankind, being more prone to evil than to good, his successor might employ for evil purposes the power which he had used only for good ends. Besides, although one man alone should organize a government, yet it will not endure long if the administration of it remains on the shoulders of a single individual; it is well, then, to confide this to the charge of many, for thus it will be sustained by the many. Therefore, as the organization of anything cannot be made by many, because the divergence of their opinions hinders them from agreeing as to what is best, yet, when once they do understand it, they will not readily agree to abandon it. That Romulus deserves to be excused for the death of his brother and that of his associate, and that what he had done was for the general good, and not for the gratification of his own ambition, is proved by the fact that he immediately instituted a Senate with which to consult, and according to the opinions of which he might form his resolutions. And on carefully considering the authority which Romulus reserved for himself, we see that all he kept was the command of the army in case of war, and the power of convoking the Senate. This was seen when Rome became free, after the expulsion of the Tarquins, when there was no other innovation made upon the existing order of things than the substitution of two Consuls, appointed annually, in place of an hereditary king; which proves clearly that all the original institutions of that city were more in conformity with the requirements of a free and civil society than with an absolute and tyrannical government.

The above views might be corroborated by any number of examples, such as those of Moses, Lycurgus, Solon, and other founders of monarchies and republics, who were enabled to establish laws suitable for the general good only by keeping for themselves an exclusive authority; but all these are so well known that I will not further refer to them.4

I discuss the above (Jewish) sources, as well as several cases in the halachic literature involving the smuggling of people and goods, in my lectures and halachah column for this past parashas Lech-Lecha. The lectures, along with accompanying handout, are available at the Internet Archive. Here’s the column:

In parashas Lech-Lecha, when Abram is about to enter Egypt, he requests of his wife Sarai that she say that she is his sister (12:13). According to the midrash, this was merely Abram’s fallback plan; he actually attempted to smuggle Sarai into Egypt by hiding her inside a box, but was forced by customs inspectors to open the box (Bereishis Rabbah 40:5).

A famous account of an attempt to smuggle women past border officials by dissembling about their relationships to the smugglers appears in the seventeenth century work Shut. Chavos Yair (#182). Two men were traveling from Frankfurt to Worms, and two women, one married with her husband in Worms, and the other her single daughter, wished to make the same journey. The women lacked the requisite travel documents, without which they would be subject to a fine at the checkpoint in Oppenheim, so they asked the men to declare them as their wife and daughter respectively, since the mens’ documents allowed them to travel freely with their wives and family members. At the checkpoint, the customs official refused to believe the mens’ declarations, and insisted that they swear to their veracity, or else prove their kinship by kissing the women. The men replied that they could not kiss the women, since they were currently niddah, a fact that the women confirmed. After some further negotiation, the men eventually settled with the customs agent for a minimal sum, but one of them subsequently reported the episode to the author of Chavos Yair, who penned an analysis of the relevant halachic issues.

He concludes that since the men had been attempting to deceive the official, who was appropriately carrying out his duty by investigating their claims, it was prohibited for them to kiss the women or even to swear that the women were niddah based upon their representations, even if they were afraid that by failing to do so they would suffer financial harm, and it was certainly prohibited for them to falsely swear to their kinship, even to avoid a great loss.

  1. בראשית רבה עו:ט []
  2. מושב זקנים בראשית לב:כג []
  3. עמר נקא שם []
  4. Niccolò Machiavelli, Discourses on the First Ten Books of Titus Livius, First Book, Chapter IX. []