Ribbis: Reasons and Rationales

R. Yair Hoffman writes:

[L]et us try to provide some philosophical explanation for the underlying prohibition of Ribis. Imagine the following scenario:

The family lives in the old country. The eldest son has emigrated and has made it to New York and has an apartment in the Lower East Side of Manhattan. Another son is about to seek his fortune in New York and needs a place to stay. He arrives at the brother’s house. The brother tells him, “Look, brother, you can stay in my apartment, no problem. And I will even charge you less than the Motel Six rates. It will only be $40 per night!” The parents would certainly be upset at their eldest son’s behavior. This is not the way one behaves with a brother.

ONE FAMILY

By the same token, the Torah views all Jewish people as one family. When a brother or sister needs a loan, therefore, we do not charge them interest, just as we would not charge them rent when they stay by us. Indeed, there are six prohibitions in the Torah associated with charging interest. The prohibition is called “Ribis” interest or “Neshech.” Anyone who has ever taken out an interest bearing loan can appreciate the fact that Neshech comes from the Hebrew root word, “bite.” Interest payments certainly do feel like a serious snake bite.

I do not understand this at all: by this logic, the Torah should have prohibited the charging of rent for residential property!

My friend and colleague H.S. cites this sort of rationale in the name of R. Shimon Schwab:

In Parshas Behar, the Torah forbids us to charge another Jew interest. It is not only prohibited for a lender to assess interest, but a borrower is also forbidden to voluntarily pay it. The commentaries have grappled with the rationale for this prohibition. Is there something wrong with charging interest when both parties agree? If one is permitted to charge a rental fee for the use of that person’s car for a week, why can’t one charge a “rental fee” if someone wants to have use of that person’s money for that same amount of time?

Rav Shimon Schwab offers the following explanation: Indeed, in the world of business, interest has its place. A functional economy relies on loans, which are only likely to occur if interest may be charged. In the realm of family, however, interest does not belong. Imagine if your brother or sister needed a loan and, despite having the money readily available, you would only offer the loan with interest! Such an action would be distasteful and inappropriate. The Jewish people, explains Rav Schwab, are all one family. The Torah stresses this by describing the impoverished person as “your brother” and instructing us to let our “brother” live along with us. As long as we view our fellow Jews as family, loans will be granted willingly without the need or desire to charge interest. Our Parsha describes a number of scenarios in which a Jew may become impoverished and need assistance to resolve his situation; in each case, the Torah describes him as “your brother.” If we can successfully adopt this perspective and always view our fellow Jews as our brothers and
sisters, then – like any close-knit family – we will be there for each other in times of need and be prepared to offer assistance without desire for compensation.

But once again, this argument proves far too much:

Imagine if your brother or sister needed a place to live and, despite having a suitable residence readily available, you would only offer it to him at market rent! Such an action would be distasteful and inappropriate.

Incidentally, R. Schwab’s great predecessor, R. Samson Raphael Hirsch, while agreeing with the basic premise that charging interest is not inherently immoral, understands the rationale for the prohibition quite differently:

“I would like to close by sharing with you a thought from Rav Samson Raphael Hirsch about the reason why the Torah prohibited interest. He notes that if the Torah considered charging interest to be inherently immoral, it would have banned charging interest from non-Jews, and also would have prohibited only the lender and not the borrower. Rather, Rav Hirsch notes, the Torah’s prohibition is to demonstrate that the capital we receive from Hashem is so that we donate tzedakah and provide loans, and thereby fulfill our share in building and maintaining a Torah community. The Torah’s goal in banning the use of capital for interest-paying loans is to direct excess funds to chesed and tzedakah.”

Once again, however, this explanation fails to distinguish between loaning money at interest and other forms of investment. Why is making an equity investment in a business any more legitimate than investing in the same business by lending it money at interest?

The truth is that it is really quite difficult to offer a rationale for the prohibition of charging interest that will be completely satisfying to the modern mind, as I discuss in my weekly halachah column for this past פרשת בהר:

In parashas Behar (25:36-37), the Torah forbids usury. The prohibitions against usury, as well as reprobation of the usurer and approbation of he who avoids usury, are reiterated throughout the Bible (Shemos 22:24; Devarim 23:20-21; Yechezkel 18:13,17; Tehillim 15:5). The Torah never explains, however, why usury is prohibited. A number of rationales have been proposed, although none appear entirely satisfactory:

  • Shaarei Yosher (end of Shaar 5) explains that usury is actually a form of theft. Despite the fact that the borrower willingly accepts the interest obligation, his consent is considered to have been given erroneously, since we presume that he does not fully realize the harm that he is thereby inflicting upon himself. This would not seem to apply, however, to loans with reasonable interest rates that are clearly beneficial to the borrowers, such as prime mortgage loans taken out by homebuyers.
  • Radak (Tehillim ibid.) declares that an agreement to pay interest is tantamount to a contract entered into under economic duress, since the borrower needs the loan. It is difficult to understand, however, why such an agreement is different from any other contract. E.g., a tenant only agrees to pay rent since he needs a place to live!
  • Some suggest that since there is a mitzvah to lend money to one’s fellow Jew, the charging of interest is forbidden under the general prohibition against charging for the performance of a mitzvah (see Shut. Avnei Nezer YD 159:3). This rationale would not seem to apply, however, with regard to money that the lender would otherwise be investing for profit, since the prohibition against charging for the performance of a mitzvah contains an exception for the recouping of opportunity costs entailed by such performance (cf. Bris Yehudah Ch. 1 n. 10).
  • Some suggest that since interest is too reliable a source of income, it eliminates the need for bitachon (reliance) upon Hashem (Kli Yakar Vayikra ibid.; Introduction to Klala De’Ribisa). The idea that taking advantage of the best available opportunities to better one’s lot can be inconsistent with bitachon is, however, a controversial one (see Commentary of Rambam to the Mishnah, Pesachim 56.; Akeidas Yitzchak #26 p. 221).

My weekly parashah lectures for פרשת בהר on this topic, and accompanying handouts, are available at the Internet Archive.

כי כל העדה כולם קדושים

R. Yaakov Hoffman writes (discussing the Barkan Winery Ethiopian controversy):

Run by some of the most right-wing anti-Zionist rabbis in Jerusalem, the “Eidah” (or just “Badatz”) is probably the most widely accepted kosher certifier in the world. It is known for a stringent approach to almost every issue in Jewish dietary law and uncompromising enforcement of its standards in the products it certifies.

Almost every issue, perhaps, but certainly not every one. I recently encountered a kashrus question (also in the area of מאכלי עכו”ם) on which the Eidah is apparently outflanked on the right by several leading ציוני authorities: the applicability of the requirement of בישול ישראל to טחינה (“tahini”) and [Tahini] halvah. R. Mordechai Eliyahu ruled that these foods are forbidden to both Sephardim and Ashkenazim. He rejects the position of the Eidah that the problem of בישול עכו”ם does not apply since sesame is edible raw, arguing that it is edible raw only על ידי הדחק:

בישולי עכו”ם בטחינה – דעת הרב אליהו

שאלה:

הגיע לאוזני שמועה בשם הרב מרדכי אליהו שליט”א שיש בעיית כשרות ארצית בחומוס וטחינה ויש להמנע מלאכלם האם זה נכון?

תשובה:

בטחינה ובחלבה ישנה בעיה חמורה של בישולי גויים בגלל שלא מעט מהמפעלים המייצרים טחינה, חלבה ושומשום קלוי משתמשים בגוי שמפעיל את מערכת הקליה של השומשום וכן מכניס את השומשום לקליה בתנור ויש בזה איסור בישולי גויים.

ערכתי ביקור במפעל רושדי בואדי ערה ליד אום אל פאחם ושם הוסבר לי שגויים מפעילים את מערכת הקליה של השומשום על כל שלביה, כמו כן מצאתי שם שהשורש המבושל לצורך יצור החלבה ומהוה מרכיב חיוני מאוד בחלבה גם הוא מבושל על ידי גויים. מכיוון שסברתי שיש בעיה של בשולי גויים ערכתי בירור עם בד”ץ העדה החרדית (שנותנים הכשר לטחינה ולחלבה זו). קיבלתי תשובה בכתב של ועד הכשרות של הבד”ץ שאין בעיה של בישולי גויים כיוון ששומשום נאכל כמות שהוא חי. פניתי עם התשובה הכתובה של הבד”ץ למו”ר הרב מרדכי אליהו שליט”א והוא פסק שיש איסור של בישולי גויים גם בטחינה וגם בחלבה והאיסור הוא לספרדים ולאשכנזים כיוון ששומשום אינו נאכל חי אלא ע”י הדחק ולכן חל עליו איסור בישולי גויים והשורש גם הוא אסור משום בישולי גויים.

ישנם מפעלים נוספים המייצרים חלבה וטחינה בהשגחת בד”ץ העדה החרדית ובכולם אם גוי מפעיל את מערכת הקליה והכנסת השומשום לתנור וכן אם גוי מבשל את השורש הרי שהם אסורים משום בשולי גויים לשיטת מו”ר הרב מרדכי אליהו שליט”א שפסקיו מקובלים על ציבורים וקהילות רבות בישראל. הבעיה של בישולי גויים קיימת גם בחומוס שמערבבים בו טחינה כזו וכן בסלטים וכן במאפים ובעוגות שמוסיפים בהם טחינה או חלבה שיש בהם בשולי גויים. אני מקווה שהבדצי”ם יקבלו עליהם את פסיקתו של מו”ר הרה”ג הראשל”צ הרב מרדכי אליהו שליט”א אבל עד אז יש בעיה עם כל המוצרים של טחינה, חלבה וסומסום קלוי.

בימים אלה אנו שוקדים ובודקים אפשרות להשגחה מיוחדת שתינתן על בישול ישראל לכל המוצרים האלה שיש בהם מתוצרת שומשום טחינה או חלבה וכן למוצרים אחרים.
הרב דוד לחיאני – רב בית החולים זיו בצפת.

R. Dov Lior is more lenient, since sesame is edible raw at least על ידי הדחק, but even he permits טחינה produced by non-Jews “only if there is no other option”:

שאלה:

האם מותר לאכול טחינה, חומוס, ושאר מוצרים העשויים משומשום, או שאסור משום שגויים מבשלים את השומשום?

תשובה:

בהלכה כתוב שדבר שנאכל חי, ונכרי בישל אותו, אין בו איסור בישולי עכו”ם. המחבר בשולחן ערוך (יורה-דעה, קיג) מביא שתי דעות בדבר שנאכל על-ידי הדחק, וגוי בישל אותו. דעה ראשונה אומרת שיש בזה משום בישולי עכו”ם, ודעה שניה אומרת שאין בזה משום בישולי עכו”ם. שומשום נאכל על ידי רוב בני האדם אחרי קליה, למרות שהטבעונים אוכלים כמות שהוא. לדעתי, אם אין אפשרות אחרת, והמפעל היחידי שעושה את הקליה עובדים בו גוים, אפשר לסמוך על השיטה המקילה. ועוד הסבירו לי, שהקליה רק משביחה, אבל אפשר לאכול את זה גם לפני הקליה. לכן נראה לי למעשה שלכתחילה ראוי להחמיר, אבל אם אין ברירה אחרת, אפשר לאכול את זה.

R. Zalman Melamed is lenient without any qualms, albeit for an entirely different reason: the heating of the sesame before is squeezed is not considered “cooking” at all:

שאלה:

מה דעת הרב לגבי הבעייה שהעלה הרב דוד לחיאני – רב בית החולים זיו בצפת בתשובתו באתר זה לגבי טחינה וכדומה שלפחות חלק מהמרכיבים מבושלים ע”י גויים. בתשובתו הרב לחיאני ציין שהבד”ץ ממשיך לתת להם כשרות.

תשובה:

אני מכיר את אופן עשית הטחינה. לעניות דעתי חימום השומשומין לפני סחיטתם אינו גדר של בישול ולכן אין לזה גדר של בישולי עכו”ם.

About half a year ago, I gave a couple of mini-haburos discussing the applicability of the principle of בטלה דעתו אצל כל אדם to the standard of נאכל כמות שהוא חי; they are available at the Internet Archive: I, II.

Priestly Purity and the Pious

My weekly lecture (available at the Internet Archive) and column for this past פרשת אמר considered the halachic debate over כהנים visiting the graves of the righteous:

In parashas Emor, kohanim (Aharonic priests) are prohibited from defiling themselves by contact with the dead. This includes visiting gravesites.

Over the centuries, it has become increasingly customary for Jews to visit the graves of those renowned for great piety and Torah scholarship. Kohanim, too, have desired to do so, and the question has therefore arisen as to whether they have any dispensation from their prohibition against defilement. The core of the discussion concerns a controversial doctrine declaring that “the righteous do not cause defilement”.

One of the primary sources for this doctrine is a midrash that relates that when the great sage R. Akiva died in jail, [the Prophet] Elijah personally involved himself with his burial. In reply to the challenge that he was a kohen and therefore prohibited from defiling himself, he explained: “chas ve’shalom, there is no defilement [caused by] Torah scholars and their students” (Yalkut Shimoni #944, and cf. Zohar Vayishlach p. 168).

But while some authorities take this statement of Elijah at face value and ascribe it at least some degree of normative significance (see, e.g., Rashash Kesubos 103b, Shut. Minchas Elazar 3:64), the preponderance of halachic opinion forbids kohanim from visiting the graves of even great and holy men, at least in the absence of other bases for leniency (see, e.g., Shut. Maharil #150, Shut. Zayis Raanan 2:YD:26, and see Nitei Gavriel Hilchos Aveilus part 2 chapter 91 for an extensive discussion of the topic). The Tosafos (Yevamos 61b) explain that Elijah’s true justification for involving himself with R. Akiva’s burial was the fact that since R. Akiva had been executed by the [Roman] government, people were generally afraid to bury him, and his remains therefore constituted a meis mitzvah (human remains which due to the circumstances will not receive a proper burial, in which case the paramount importance of ensuring such burial overrides the normal prohibition for a kohen to defile himself).

One of the most radical justifications for allowing כהנים to visit the popular Israeli gravesites of great figures from the Biblical, Mishnaic and Talmudic periods is that of an anonymous contemporary authority, cited – and vehemently repudiated – by Rav Yehoshua Menahem Ehrenberg:

על דבר פסק הלכה וקבלה של הרב ….. [הושמט במקור] נפלאתי נוראות שלפי דעתו כל אותן הקברי צדיקים שגילה האר”י ז”ל ברוח הקודש מותר לזלזל בהם ואף לפתוח את קברם כל זמן שלא ראינו שגופם קיים בבשר גידין ועצמות, משום דכל זמן שלא ראינו כנ”ל יש לנו לתלות דלא זו בלבד שאינם צדיקים אלא שהם גוים גמורים משום שלפי דעתו רוב הקברים בארץ ישראל הם של עכו”ם ואין בעל רוח הקודש כמו האר”י ז”ל נאמן לומר שאינם של גוים.

ותמה אני מי שמתיימר להיות מקובל יאמר דבר כזה דאם כן כל אותן שמשתטחין על קברי הצדיקים הנ”ל וסומכין על האר”י ז”ל אינם אלא טועים ובאמת הם משתטחין על קברי גוים מאחר שלפי ההלכה אזלינן בתר רובא ומהאי טעמא התיר גם לכהנים לילך על קברם.

See our much lengthier citation and discussion of R. Ehrenberg’s responsum here.