My weekly lectures (available at the Internet Archive) and column for this past פרשת בהר discussed the laws of אונאה:
In parashas Behar, the Torah commands (25:14): “And if thou sell ought unto thy neighbour, or buyest ought of thy neighbour’s hand, ye shall not oppress [or ‘aggrieve’] one another.” The Talmud (Bava Metzia 51a, 58b) explains that this refers to onaas mamon, i.e., the mispricing of goods in a sale: a seller may not overcharge a buyer, and a buyer may not underpay a seller.
Onaah applies where the price paid is above or below the merchandise’s ‘correct’ price; it is not entirely clear, however, how to define this ‘correct’ price. The Talmud and early sources apparently take for granted that any particular merchandise has a well defined price, and it seems that there was typically little or no variation in price between vendors (but see Aruch Ha’Shulchan CM 227:7). In contemporary markets, however, merchandise is typically sold at a variety of different prices by different vendors; what, then, determines the maximum price at which it may be sold?
One possibility is that the maximum permissible price is simply the lowest one at which the merchandise is available. Since the buyer is able to purchase the merchandise for that price, any higher price is unfair to him and constitutes onaah (see Erech Shai CM beginning of #209). R. Chaim Kohn, however, rejects this as being both untenable (as according to this view, violations of onaah are ubiquitous) and illogical (why should the lowest price be the exclusively legitimate one?). He argues that any price established by the normal free market forces of supply and demand is legitimate, and onaah applies only to prices outside the range established by these forces (Kol Ha’Torah #49 [Tishrei 5761] pp. 286-87, and cf. Pischei Choshen Onaah Ch. 10 n. 1).
Others suggest that the ‘correct’ price is theoretically defined as the midpoint between the highest and lowest prices for which the merchandise is sold, but in practice, there are various reasons why the traditional laws of onaah will generally not apply to sales in the contemporary free market economy (Darkei Horaah pp. 121-24, and cf. Alon Ha’Mishpat #63 [Nisan 5774]).
The fundamental concept upon which the laws of אונאה are based is that of the merchandise’s “fair price”, which is defined as its local, current price. אונאה is generally committed when one buys or sells at a price that deviates from this price, regardless of the price the seller paid for the merchandise or other considerations. Of critical practical importance, therefore – and yet frustratingly difficult to properly address – is the question of how this fair price is determined in a marketplace where various vendors offer the merchandise for sale at different prices. The great nineteenth century חושן משפט authority Rav Shlomo Yehudah Tabak seems to maintain that the fair price is established by the lowest price available, since if the merchandise is sold above that price, the buyer is thereby injured:
ויש להם אונאה כתב הש”ך אפילו אותו דבר אין שער שלו ידוע נשאלתי אם איסור אונאה דוקא בדבר שיש שער קצוב שכל בעלי חנויות מוכרין בשוה אבל כשכל חנוני מוכר כפי מה שיכול להוציא מן הקונה אם מותר למכור ביוקר בדבר שיכול הקונה לקנות דבר זה אצל אחר בזול והשבתי הדבר מבואר בש”ך כאן … [באונאה] אין לחלק דכל שיודע דאפשר ליקחנו אצל אחר בפחות מאנהו ואסור.1
Several leading contemporary חושן משפט authorities, however, find this position completely untenable.
Rav Chaim Kohn:
ולדבריו [של הערך ש”י] יש לעיין כפי הנהוג בשוק החופשי כאשר המחיר וערך הסחורה נקבעין לפי גורמי ביקוש [ו]הצע האם שייכת אונאה באם אינו מוכר במחיר הזול ביותר שהסחורה נמכרת בה, ולפום ריהטא על זה דן הערך ש”י ולפי זה שייך אונאה גם בסחורה הנמכרת לפי גורמי ביקוש והצע והחנויות באותו השוק מוכרות אותה הסחורה במחירים שונים, וממילא המוכר הסחורה במחיר גבוה מהמחיר הזול ביותר יש בו אונאה. ומלבד דאם כן הוא לא שבקת חיי לכל בריה, עצם הסברא אינה מובנת וגם הראיה מהש”ך צ”ע, דהנה גדר אונאה הוא שהמחיר אינו כפי ערך הסחורה, וקביעת ערך הסחורה הוא כפי הגורמים הקובעים את ערכה בשוק, וממילא בשוק שהסחורה נמכרת לפי גורמי ביקוש והצע כל מחיר שהוא בכלל הגורמים הנ”ל הוא בכלל הערך, ואם כן למה נאמר שהמוכר במחיר הזול ביותר הוא זה שקובע את ערך הסחורה והמוכר ביותר ממחיר זה יש בו אונאה, הא גם המוכר במחיר יקר יותר יכול לומר שזהו ערך הסחורה אם המחיר בכלל גורמי הערך הנ”ל. …2
R. Kohn’s own position is that any price that is in accordance with the properly functioning forces of supply and demand (“גורמי ביקוש והצע”) is perforce legitimate. He develops his thesis at some length, but I do not fully understand his distinction between prices that are in accordance with the forces of supply and demand and those that are not.
Similarly, Rav Mendel Shafran argues that R. Tabak does not actually mean what his closing words seem to imply:
ויש שדייקו מהערך ש”י, שמחשבים את השווי של החפץ לענין אונאה על פי בעל החנות הזול ביותר, לפי מה שכתב בסוף דבריו שכל שיודע שאפשר לקנות חפץ כזה יותר בזול אינו רשאי למוכרו ביוקר. אך באמת אין הנידונים דומים, ולנידון זה אין ראיה מהש”ך, דמדברי הש”ך מוכח רק שיש אונאה גם בדבר שאינו קצוב, אך לא מבואר מדבריו כלל לפי איזה מחיר אומדים את האונאה.3
A mini-haburah I delivered a couple of years ago on the application of אונאה to contemporary markets is available at the Internet Archive.
- ערך ש”י חו”מ ריש סימן ר”ט [↩]
- רב חיים קאהן, מחירים בשוק חפשי ואונאה בדבר שאין לו שער ידוע, קול התורה חוברת מ”ט תשרי ה’תשס”א עמוד רפב [↩]
- עלון המשפט, גליון חודש ניסן ה’תשע”ד #63 עמוד 6, ועיין עוד פתחי חושן, הלכות גניבה ואונאה, פרק י’ הערה א’ מד”ה בהמשך פרק זה [↩]