B&L – Page 6 – בין דין לדין

Parashas Kedoshim: A Man’s Word Is His Bond

My weekly halachah column:

In parashas Kedoshim (19:36), the Torah commands: “Just balances, just weights, a just ephah, and a just hin, shall ye have”. The plain meaning of hin is a particular measure of volume, but the Talmud (Bava Metzia 49) interprets the word hermeneutically in the sense of hen (“yes”), and thereby derives the exhortation that “your ‘yes’ shall be just, and your ‘no’ shall be just”, which it further explicates to mean that one should honor one’s commitment (even when not formalized by a contract or any other civil ritual), or at least that one should not make a promise in bad faith.

The halachah is that both these types of faithlessness are unacceptable. Some authorities apparently understand that honoring one’s commitment is a bona fide Biblical commandment, and the Minchas Chinuch (#259) assumes that according to this view, a Beis Din will actually compel one to keep his word. The Minchas Pitim (204:11, and see 183:4), however, rejects out of hand the possibility that a mere promise is be enforceable by Beis Din. It is generally agreed, however, that one who fails to keep his word is considered a sinner, and may be publicly declared to be such (Shut. Maharam b. Baruch [Prague] #949, Shut. Maharam Mintz #101).

There is a major unresolved dispute over whether the obligation to keep one’s word applies even when circumstances have changed significantly from the time of the promise (see Rema Choshen Mishpat 204:11, Minchas Pitim Shiarei Minchah end of 204:11). There is also some debate over whether the obligation applies to a commitment made not in the presence of the beneficiary, or to a minor (see Minchas Pitim 204:8), or in various situations where a formal, contractual agreement would not be binding, such as a commitment regarding property that one does not yet own (davar she’lo ba le’olam or she’aino be’reshuso – Shut. Pri Yitzchak 49-50) or conditional or penalty obligations (asmachta – Erech Shai Choshen Mishpat 14:5).

My weekly lectures, on the same topic: Y version, K version.

[I generally deliver two versions of the same basic lecture. The Y version takes place first, and is less formal and delivered in a noisier environment than the K version. The K version includes handouts, usually benefits from additional preparation, and sometimes has some of the rougher edges of the Y version ironed out.]

There Is That Is Destroyed Unjustly

For S.B., who is blameless and has not yet tasted sin.

A provocative Talmudic agadah asserts that some deaths are unjust, citing as an example the bizarre tale of a minion of the Angel of Death whose misinterpretation of his instructions resulted in the termination of the wrong woman:

רב יוסף כי מטי להאי קרא בכי (משלי יג) ויש נספה בלא משפט אמר מי איכא דאזיל בלא זמניה אין כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות אמר ליה לשלוחיה זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי אמר ליה אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך אמר ליה אי הכי אהדרה אמר ליה הואיל ואייתיתה ליהוי למניינא אלא היכי יכלת לה הות נקיטא מתארא בידה והות קא שגרא ומחריא תנורא שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה קדחא ואיתרע מזלה ואייתיתה א”ל רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט א”ל והכתיב (קוהלת א) דור הולך ודור בא אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא והדר משלימנא ליה לדומה א”ל סוף סוף שניה מאי עבדת אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה והויא חלופיה1

Remarkably, two fifteenth century scholars – the German Maharil and the Algerian Rashbash – both adduce this passage in support of the identical theological position: the propriety of fleeing an outbreak of the plague. They argue that such flight does not constitute a contravention of G-d’s will, for not all death is necessarily the will of G-d, as is evident from our anecdote!

מהרי”ל

מה דכתב מר דנראה שהוא איסורא לברוח כו’, פרק זה בורר אמרינן שב שני הוה מותנא ואיניש בלא זימנ’ לא שכיב, משמע קצת דאין לברוח. אמנם נראה דאינו אלא משל בעלמא דאמרי אינשי, דפרק קמא דחגיגה אמרינן דיש נספה בלא משפט כי הא דאמר ליה לשלוחי זיל אייתי לי מרים מגדלא נשיא כו’ כדאית’, אלמא דטעי שלוחי, כל שכן כהאי גוונא דאיתיהיב ליה רשותא ודרשינן מלא תצאו וגו’ כיון שניתן רשות למשחית כו’. ומהאי טעמא רגילין לברוח.
וכן מוכח בספר חסידים שיסד הרוקח דטוב לברוח, וטעמא רבה איכא דזימנין נגזר על עיר אחת או מדינה אחת. וזכר לדבר כתיב היוצא מן העיר והיתה לו נפשו לשלל, וכתיב [ו]על עיר אחת [לא] אמטיר וגו’. והוא הדין לשאר מיני פורעניות המתרגשות וגם משום ביעתותא, דמהאי טעמא נמצא בתשובה שאין צריך להתאבל בעידן ריתחא, וכן נוהגים בארץ לומברדי”א. ואמרינן נמי אל יעמוד אדם במקום סכנה כו’, ואמרינן נמי ג’ דברים מזכירין עוונותיו של אדם קיר נטוי וכו’. מכל הני מורה דאין טוב לעמוד במקום סכנה כו’. וכן ראיתי גדולים שהלכו למקום אחר.
והא דאמרינן פרק הכונס כנוס רגלך ויליף מקראי טובא, שמעתי מפי מה”ר שלום שי’ דלאחר שהתחיל ונתחזק ואיתיהיב ליה רשותא למסגי להדיא יש לכנוס רגליו. ואמרינן נמי כל הדרכים בחזקת סכנה, אבל מתחלה טוב הוא לברוח. ובמסכת תענית [אמרינן] איכא מותא בי חוזאי גזרינן תעניתא אף על גב דמרחקי’ טובא דשכיח’ שיירת’. ואיתא נמי התם אמר ליה לשמואל איכא מותא בחזירי גזרינן תעניתא דדמייא מעייהו לבני אינשי. וכל זה מורה אהא דאמרינן אינו מבחין כו’, על כן נראה דאין כאן שום איסור.2

רשב”ש

שאלה. הניסה בימי דבר ממקום למקום אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה.
תשובה. כל אדם יש לו קץ קצוב מספר ימי חייו, ודבר זה כתוב בתורה את מספר ימיך אמלא, שנוי בנביאים הנני מוסיף על ימיך, משולש בכתובים הודיעני ד’ קצי וכו’, ובדברי רבותינו ז”ל בפרק אין בין המודר כיון שהגיע קצו של אדם הכל מושלין בו וכו’. אם כן אחר שדבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים ובאה הקבלה האמתית עליו, וחכמי המחקר מודים בו ונותנים טעם בדבר, אם מפאת הגרמיים השמימיים אם מפאת ההרכבה, … והוא הדין קצוב לאדם שנתבאר בתורה בנביאים ובכתובים ובדברי רבותינו ז”ל ואין לספק בזה ולא לערער עליו. …
על כן אני אומר לפי קוצר שכלי, מי שאין בידו עבירה מחייבת מיתה וקוצר ימים מהעקר נשאר על הקץ הקצוב מספר ימי חייו, ובראש השנה אינו נדון לא בחיים ולא במות, אבל נשאר על הקץ הקצוב ובתום קצו ימות אם אין לו מצוה מחייבת אריכות ימיו, וזו היא מיתה בלא חטא. אף על פי שאמרו ז”ל בפרק במה בהמה אין מיתה בלא חטא, אינו מאמר מוסכם, וכמו שכתב הרמב”ן ז”ל בשער הגמול. ועל זה שלא נדון בראש השנה בחיים ובמות נאמר בתורה פן ימות במלחמה, שאם נכתב בראש השנה בחיים או במות אינו בחק האפשר אבל הוא בחק החיוב, שאם נכתב שימות בחרב אפילו בתוך ביתו או יסתר במסתרים ידקר בחרב, ואם נכתב בחיים אפילו יפול בעד השלח לא יבצע. …
ואשר לא נכתב ביום הדין בחיים ובמות נשאר בחק האפשר במיתת מגפה ובמיתת מלחמה ודומיהם או מיתה טבעית על ידי רוע הנהגה, וזהו שאמר עליו החכם ויש נספה בלא משפט, וכההוא עובדא דבפרק קמא דחגיגה בעובדא דמרים מגדלא נשיא ומרים מקריא דרדקי.3

דבר בעתו מה טוב; of particular interest is Rashbash’s remarkably lucid articulation of the position that not everyone has his fate decreed on Rosh Ha’Shanah, and that the fates of those who do not are determined by their natural lifespans and by accidental misfortunes such as war and disease, the latter of which they have the power to either avoid or bring upon themselves.

I recently delivered a couple of versions of a lecture discussing these and other related sources; the one that did not take place on shabbas, along with my notes, are available at the Internet Archive. See also here for our more extensive citation of Rashbash’s responsum, along with other (different) related sources, and this related post.

חגיגה ד:-ה. – קשר [↩]
שו”ת מהרי”ל (מכון ירושלים תש”מ) סימן מ”א אות א’ עמודים מג-מד [↩]
שו”ת הרשב”ש סימן קצ”ה – קשר (ההעתקה כאן היא ממהדורת מכון ירושלים), ציינו רע”א בגליון הש”ס בבא קמא ס: [↩]

Tortious Malediction

For S.B., who is a blessing, not a curse.

Prof. Eugene Volokh:

Prayer as Attempted Murder?

A reader asks an interesting question:

Some Christian Reconstructionists are urging their fellows to pray for the death of John McCain so that Sarah Palin will be become President. [Example here.] Are those who pray for McCain’s death guilty of attempted murder, and are those urging them to do so guilty of incitement? It seems to me that they are. Although I don’t believe that their prayers can have any effect, it seems to me that this falls into the same category as the oft-discussed firing of an unloaded gun or firing a gun into a bed that turns out to be empty. The intent to kill is present and an action has been taken in furtherance of that goal. Christians should presumably be all the more clear that this is attempted murder insofar as they believe prayer to be efficacious.

This, it seems to me, is a good illustration of the limits of analogy. It’s true that asking someone to commit murder may well constitute attempted murder (as well as the crime of solicitation). The test for attempt is generally not just that “an action has been taken in furtherance of that goal” — different jurisdictions require different amounts of conduct, but all require more than just “an action” for an attempt prosecution (as opposed to for a conspiracy prosecution, where an agreement plus an overt act, even a relatively minor one, generally suffices). But when a person has asked another human being to commit the crime, especially when he hopes that the other person will commit the act with no further help from the requester, that would usually qualify. And indeed it generally doesn’t matter if it turns out that the request couldn’t possibly work, for instance because the person asked would never commit the crime, or was accidentally given an unloaded gun, or some such.
But people aren’t the same as God, either to atheists or to religious people. One way of seeing that is that God’s action wouldn’t be illegal. To those who believe in God, as he is conceptualized by most Americans, God’s action wouldn’t even be immoral. (It’s true that some people say “If God killed people for this-and-such, he would be evil,” but usually they are people who don’t believe that God does that.) It would be within his authority as, in a sense, the ultimate sovereign of the world.
In fact, if there is an analogy here, it would probably be to a petition to the President asking him to order an assassination that he could lawfully order (or, as to the other part of the reader’s question, to exhortations to the public aimed at getting people to petition the President to order such an assassination). I would say that it’s even legal to petition the President to order assassinations that are illegal; but, as I said, there’s nothing illegal in God’s hastening someone’s death.
We could try to come up with precise constitutional foundations for this, for instance that the request to the President is protected by the Petition Clause of the First Amendment, and that a request to God is protected by the Free Exercise Clause. Or we could focus on a legal distinction between asking someone to do something that is legal for him (or Him) to do from asking a contract killer to do something that is illegal for him to do. Or we could focus more practically on the relative unlikelihood that a person who tries to cause death by prayer will switch to a gun if prayer fails. (That’s one reason we punish attempted killers even when their attempts were factually impossible, for instance because the gun is unloaded: We figure they are quite likely to try with a loaded gun next time.) But we don’t have to choose, because all these factors strongly point in the same direction, and strongly suggest that asking God to end a person’s life is very far from asking an acquaintance or a prospective contract killer to do the same.
(I should note that there has been a little judicial commentary on attempts to kill by voodoo or witchcraft, as best I can tell unanimously opposing criminal liability in such situations. See Commonwealth v. Johnson, 167 A. 344 (Pa. 1933) (Maxey, J., dissenting); Attorney General v. Sillem, 159 Eng. Rep. 178 (1863). But I’m not sure this is a perfect analogy, either, and in any event there’s not much real law on that.)

I imagine that what little law there is in this area will concern crimes such as attempted murder, as the law will generally not (at least in the modern era) recognize any actual supernatural causation of harm. Halachah, by contrast, has no general crime of attempted murder (עדים זוממין being a notable exception), but on the other hand, mainstream halachists typically do believe in the possibility of supernatural causation of harm. [In fact, contrary to what I assume is the markedly negative direction of the historical trajectory of belief in the supernatural within the secular juridical profession, belief in the supernatural is arguably more widespread among contemporary halachists than it was, say, among their medieval counterparts, during the heyday of Jewish rationalism.]

The question of the halachic liability for the causation of harm via supernatural means was first considered in a terse responsum of Rav Ya’akov Hagiz, which suggests the possibility (“אפשר”) that murder via [the utterance of] a [Divine] Name, or sorcery, is analogous to, inter alia, killing via a fired arrow, as per the Biblical expression “Their tongue is as an arrow shot out”:

שאלה ההורג נפש על ידי שם או כישוף מהו.
תשובה אפשר דכיון דבדבורו עביד מעשה הו”ל דומיא דמימר וכזורק חץ להורגו ועליהם נאמר חץ שחוט לשונם (תלים קכ”ז) [ירמיה ט:ז].1

Rav Yehudah Assad accepts this position unreservedly:

ועל דבר מי שהרג נפש מישראל על ידי שם או כישוף פשיטא מלתא דחייב כמו שהבאת בשם תשובת הלכות קטנות .. וטעמ’ נראה לי דקרא כתיב ומכה אדם יומת.
והנה במרע”ה מצינו שהכה בשבט פיו ובשפתיו המית רשע כמאז”ל ופירש”י הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את כו’ שהרגו בשם המפורש וכתיב ביה לשון ויך את המצרי אם כן גם כה”ג במשמע ובכלל מכה אדם יומת הוא כיון דבדיבוריה עביד מעשה היינו הורגו בידים וחייב עליו כנ”ל.2

Rav Ya’akov Yisrael Kanievsky (the Steipler) has a lengthy discussion of this general question; his conclusion distinguishes between the reliable harnessing of preexisting paranormal forces, where he strongly feels that the causation of harm is considered the invoker’s action, and the request or instigation of the Heavenly Court to impose punishment upon another, which he considers to be merely indirect causation (גרמא):

ונראה דדוקא תפלה או קללה שאינו מובטח שתפעיל [רק בהסכמת הבית דין של מעלה באותה שעה על ידי זה נענש הלה] דכל כה”ג לא מחשב מעשה של המקלל רק מעשה בית דין של מעלה אבל קללה בהאי רגע דאז כביכול זה כבר הובטח מתחילת הבריאה דזה מועיל ומשום הכי נחשב “מעשה דידיה” היינו מעשה של המקלל עצמו ולא רק כגורם שהבית דין של מעלה יענשו …
וממוצא דבר יתבאר שמכל הני דוכתי הנ”ל אין ראיה לנדון הלכות קטנות שהורג על ידי שם או כישוף דכאן כבר נגזר משמים באופן הכרחי שהשבעה כזו או כישוף כזה תהרוג ומתייחס ההריגה לאדם העושה את ההשבעה או הכישוף ומחשב רוצח גמור כדברי הלכות קטנות, ואינו דומה לכל הני דוכתי הנ”ל שהבית דין של מעלה גומרין הדבר על ידי פסק דין של מעלה והאדם הלייט אינו אלא גרמא וכנ”ל, כנלענ”ד בירורא דהאי מילתא.3

I recently gave a lecture which began with a survey of the various opinions in our tradition as to whether Balaam’s curses, and curses in general, actually have any supernatural power to cause harm, and proceeded to a discussion of the above sources on criminal and civil liability for the causation of harm via supernatural means, and related topics; a recording of it, as well as my notes on the topic, are available at the Internet Archive.

שו”ת הלכות קטנות ב:צח – קשר. [↩]
תשובת מהרי”א / יהודה יעלה אוח:קצט ד”ה ועל דבר מי שהרג – קשר. [↩]
קהלות יעקב בבא קמא (הוצאה שניה: בני ברק תשמ”ח) סוף סימן מ”ה (“בדבר מזיק על ידי סגולה”) עמודים קמג-מד. ועיין חבצלת השרון (ירושלים תשס”ו) שמות עמוד לו; עם התורה מהדורא ב’ חוברת י”ג תשמ”ז עמוד יג – קשר. [↩]