Our previous post discussed a dispute between Rav Shlomo Yehudah Tabak and the Satmar Rav (among others) over the problem of the female gaze in general and the design of synagogue women’s sections in particular. We cited R. Tabak’s invocation of the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו in defense of his advocacy of stringency admittedly not practiced by earlier generations:
והגם דדורות שלפנינו לא נזהרו בזה כבר אמרו בפרק קמא דחולין ו: וכתת נחש הנחושת וכו’ אפשר בא אסא וכו’
Here is the Talmudic discussion that R. Tabak references:
העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר”מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו
The Gemara resumes its discussion of the statement that the righteous would not experience mishaps. Rabbi Yehoshua ben Zeruz, son of the father-in-law of Rabbi Meir, testified before Rabbi Yehuda HaNasi about Rabbi Meir that he ate the leaf of a vegetable in Beit She’an without tithing or separating teruma, as he holds that Beit She’an is not part of Eretz Yisrael and therefore is not sacred with its sanctity. And Rabbi Yehuda HaNasi permitted all the produce of Beit She’an on the basis of his testimony.
חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר
His brothers and his father’s household united against him and said to him: In a place where your fathers and the fathers of your fathers treated untithed produce as forbidden, will you treat it as permitted?
דרש להן מקרא זה (מלכים ב יח, ד) וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום
Rabbi Yehuda HaNasi interpreted this verse to them: “And he broke in pieces the copper serpent that Moses had made; for until those days the children of Israel burned incense to it; and it was called Nehushtan” (II Kings 18:4). Is it possible that they burned incense to it and Asa, a righteous king, came and did not eradicate it, and Jehoshaphat, a righteous king, came and did not eradicate it, and it remained until the time of Hezekiah? But didn’t Asa and Jehoshaphat eradicate all objects of idol worship in the world?
אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו
Rather, it must be that in not eradicating the serpent, his ancestors left Hezekiah room through which to achieve prominence [lehitgader]. I too can say that my ancestors left me room through which to achieve prominence by permitting untithed produce from Beit She’an.
The Satmar Rav rejects R. Tabak’s application of the principle, explaining that it is limited to one who has the right to disagree with the earlier authorities in question, in which case the principle is invoked merely to explain how it could be possible for the earlier authorities to have erred. The principle does not, however, grant one a license to dissent from earlier authorities where none such exists, such as an Amora vis-à-vis a Tanna. The Satmar Rav makes the reductio ad absurdum argument that since it is clear from the Talmudic discussion that the principle applies to novel leniencies and not just stringencies, under R. Tabak’s apparently broader understanding of the principle, later authorities should has ve’shalom be allowed to permit that which earlier authorities have forbidden!
אין זה דמיון כלל להתם, דשם מיירי ברבי ורבי מאיר שהתירו מה שאסרו אבותיהם, כי תנאים היו ופליגי שהתנאים האחרונים יכלו לחלוק על התנאים הראשונים, ועל זה הביא מאסא ויהושפט, … אך כדי לתרץ האיך אפשר לומר שהגיע אליהם טעות כזה על זה משני שהסיבה הוא בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, אבל היכא שאי אפשר לומר דפליגי כמו בכל מקום שמקשין על איזה אמורא מהתנאים אינו מתרץ בשום מקום שלכן אמר דלא כוותיה בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, דכיון שלא יוכל לחלוק עליו לא יוכל גם כן לומר עליו שטעה והניחו לו מקום להתגדר.
ומכל שכן אנן יתמי דיתמי שלא נוכל לומר כך על גאונים וקדושים שבדורות שלפנינו, והלואי שנזכה להבין דעם חכמים אף מקצת מן המקצת מדרכיהם ומנהגיהם שבעומק חכמתם, וכי חס ושלום נוכל גם אנחנו להתיר מה שאסרו הראשונים ז”ל כמו שהתירו רבי מאיר ורבי על סמך זה שהניחו להם מקום להתגדר, וחלילה לנו להעלות על הדעת כן דלא ליפוק מיניה חורבא.
Noam Stadlan recently asserted that “Erasing Women Erases Halacha”; one of his arguments is that such erasure is unprecedented:
While those who demand erasure of women claim that the demand is mandated by Halacha, a brief review of the relevant Halacha clearly shows that this is spurious, and a perversion of our religion. There is no mitzvah anywhere in the Talmud or Shulchan Aruch to limit images of women any more than that of men.
More recently, Rabbi Getsel Ellinson collected laws pertaining to women in a three volume anthology titled Woman and the Mitzvot and nowhere does it mention a problem with images of women. As has been previously noted (authored by Dr Leslie Ginsparg Klein), even Haredi publications have published images of women for many years. Any sort of restriction on images of women is essentially a modern innovation without Halachic basis.
Would the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו apply here? On the one hand, perhaps even R. Tabak would not invoke it in this context, since unlike in his case where there are indeed venerable sources that problematize the female gaze, here there are no such sources directly on point. On the other hand, perhaps even the Satmar Rav might accept the principle’s application here, since the disparity in stature between the authorities who (at least implicitly) authorized the earlier lenient Haredi practice and those of the current generation is not sufficiently large for the latter to be barred from dissenting from the former.
I am fascinated by the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר and its applications; here’s an early invocation, in מחזור ויטרי:
העם נהגו לומר עד תמלוך בכבוד. ואחרי כן מתחילין התקיעתא של פיוטין. אבל רבינו יצחק הלוי מ”כ תיקן לסיים הפסוקים קודם שיתחיל התקיעתא. כי בתקיעתא אינם כתובים המקראות כסדר של תורה ושל נביאים ושל כתובים. ונראין דבריו שחובין הן בשליח ציבור לאומרן כשאר התפילה. ועליו אני אומר מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו:
And here’s one by Rav Shlomo Kluger (who couples it with with the famous Maimonidean exhortation to “accept the truth from he who utters it”):
הנה על דבר שאלתו בנדון שיעור הכתמים בזה לא אכניס ראשי כי אני תמה למה אינו רואה לקנות ספרי מי נדה או שירי טהרה ויראה שם דעתי דאני מחמיר בזה לפי מה דאנו רואים דאין בזמנינו מאכולת שיהיה בידם שיעור כגריס איך נתלה במאכולת במה שאנחנו יודעים דבודאי אינו ממאכולת רק מגופה … וזה ברור ואמת ואף שהמחברים לא הרגישו בזה כבר אמרו חז”ל פרק קמא דחולין אפשר בא אסא ולא ביערן וכו’ אלא מקום הניחו לי להתגדר בזה וקבל האמת ממי שאמרו כקטן כגדול תשמעון …
[A haburah of mine, with accompanying notes, surveying the various opinions on whether and why the shiur of gris still applies in contemporary times is available at the Internet Archive.]
A follow-up post will, בג”ה, discuss the application of the principle of מקום הניחו לי אבותי להתגדר to stringencies regarding the consumption of insect-infested foodstuffs.