The Grape Leaves Of Wrath

Our previous post discussed various applications of the idea that מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. One particularly far-reaching and controversial application of the principle is by Rav Avraham Laniado, brother of the Syrian rabbi Rav Refael Shlomo Laniado, in the context of the great eighteenth century controversy among Sephardic authorities over whether there was any basis to allow the consumption of insect-infested grape leaves.1 R. Laniado was responding to the Egyptian (later Israeli) rabbi Rav Yeshuah Shababo Yedia Zayan who had argued for deference to the prevailing custom of “all Israel, in all the places that they live, to eat these grape leaves from time immemorial in the presence of outstanding geonim, whose little [finger] is thicker than the loins of contemporary rabbis”:

מאחר שכבר נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם לאכול אלו עלי גפנים מימי עולם ושנים קדמוניות בפני גאוני עולם אשר קטנם עבה ממתני רבני זמננו ואין פוצה פה ומצפצף, ראוי לנו לילך אחר עקבותם לתור ולבקש פתחי היתר עד מקום שידינו מגעת:2

R. Laniado rejects this argument on various grounds, including the fundamental point that there is no basis to conclude that those who condoned the consumption of grape leaves were aware of their being infested – “there has never been even a rumor that worms were found [or perhaps “present”] in grape leaves, until G-d enlightened our eyes … and who says that had they seen these worms, the sages of that generation would not have utterly prohibited [their consumption]” – and he concludes by applying the rule of מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו:

תו חזינא ליה למר דאתי עלה מטעם מנהג …

והנה מלבד דבהא דמנהג מבטל הלכה כמה דיות משתפכות כמה קולמוסים משתברים וכמה חילוקים נאמרו … אלא דאף אם היה הדבר פשוט והלכה רווחת כביעתא בכותחא דמנהג מבטל הלכה ואפילו מקרא לא ידעתי מאי מנהג איכא הכא דהא מעולם לא ראו התולעים ואפילו הכי היו אוכלים אותם עלי גפנים עד שיהיה נכלל בסוג מנהג דבר שנהגו בו היתר וקא צווח ככרוכיא שכבר נהגו כל ישראל והיה לאכל בפני גאוני עולם אשר קטנם עבה ממתנינו וכו’ ואין לא ראינו ראיה אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו ומעולם לא נשמע ואפילו רינון דנמצא תולעים בעלי הגפנים עד אשר האיר ד’ את עינינו מגלגלין זכות על ידי זכאי. ואם כן מה שייך לומר על זה דבר שנהגו בו היתר ולעשותו מנהג ומבטל הלכה ומאן לימא לן דאם ראו אלו התולעים דלא היו חכמי אותו הדור אוסרין אותו במנין עליהם ועל זרעם … ועל דבר זה נאמר מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו ואמרי לה להתגדל בו. …3

On the other hand, two major twentieth century authorities express serious reservations about a halachic stance that would imply that earlier generations had violated the prohibition against the consumption of insects, even inadvertently:

רב משה פיינשטיין

[בעניין החרקים הקטנים הנמצאים בכמה מיני ירקות] … דעתי נוטה יותר להקל, … שאפשר שדבר שלא נראה למעשה [להדיא] לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה … וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השלחן …

וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם … ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה זה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים.4

רב שלמה זלמן אויערבאך

גם לא מסתבר שהראשונים כמלאכים חס ושלום נכשלו בזה, כי לא ברור כל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי5

Regarding the broader question of the ostensible emergence of a much stricter attitude toward bug-infested foodstuffs over the past several centuries, see Steven Adams’ provocative essay The Scientific Revolution and Modern Bedikat Tola’im Trends, a proper discussion of which is beyond the scope of this post.

I discussed R. Laniado’s responsum in a recent Reading Responsa lecture, available at the Internet Archive, as are my lectures for this past פרשת שמיני on the general topic of the consumption of insects, with accompanying handout. Following is my halachah column for that parashah:

In parashas Shemini (Ch. 11), the Torah repeatedly prohibits the consumption of various forms of “teeming things” (shratzim). There are six distinct prohibitions in this parashah, and another two in parashas Re’eh (Devarim Ch. 14): two apply to all shratzim, two to marine shratzim, three to terrestrial shratzim, and one to flying shratzim. The consumption of marine shratzim therefore violates four prohibitions, the consumption of terrestrial shratzim violates five, and the consumption of flying shratzim (considered a subset of terrestrial shratzim) violates six (Makos 16b).

The Pri Chadash (YD 84:53) explains that the Torah’s great stringency in establishing so many prohibitions against the consumption of shratzim is due to their extremely widespread presence in foodstuffs, “and it is impossible to avoid violating the prohibition against their consumption without great diligence … Hence, everyone should be diligent to avoid violating this prohibition and also to lecture publicly on the severity of the prohibition …”.

The Pri Chadash is expressing the consensus that food that is infested with shratzim may not be consumed. The halachic principle of bitul (nullification of a prohibited substance commingled with a larger quantity of permitted substance) does not apply here for at least two reasons:

  • Bitul only applies where the permitted and prohibited ingredients of the mixture are inseparable. Insofar as the shratzim can be removed, they are not bateil [even if the removal procedures will not necessarily remove all the shratzim, but only some of them] (Shut. Divrei Chaim YD 2:54).
  • A discrete entity (“biryah”), such as a sheretz, is not subject to bitul. Various authorities have proposed a variety of arguments that the laws of biryah may not apply to shratzim, but these were offered as ex post facto justifications of problematic widespread lenient attitudes regarding the consumption of infested foodstuffs, and not as normative halachic positions (see Pleisi siman 100 s.k. 2 and 4; Shut. Mishkenos Yaakov YD #36; Aruch HaShulchan YD 100:13-18; Shut. Igros Moshe YD 4:2).
  1. עיין שו”ת משאת משה (קרית ספר ה’תשס”ח) יו”ד חלק ב’ סימן ד’ וסימן ה’; שו”ת בית דינו של שלמה יו”ד סימן י”ט; זבחי צדק סימן פ”ד אות צ”ט. ועיין גם מאמרים אלו ממחברי זמנינו: ר’ עזריאל אריאל, שימוש בעלי גפן [מכון התורה והארץ] [גם פה]; עמוס ביסמוט, סערה בעולם הכשרות: עכבישים וג’וקים בעלי גפן [ככר שבת]; כמה חרקים יש בשימורי עלי גפן? [מעבדת כושרות]; אוהבים עלי גפן? הם מלאים בחרקים [כיפה] []
  2. משאת משה סימן ד’ סוף ד”ה ואומר, עמוד רסב []
  3. בית דינו של שלמה ד”ה תו חזינא ליה למר, עמוד 192, הובא בשדי חמד כללים כרך ד’ מערכת המ”ם כלל ל”ז ד”ה ומעין כללין, וכן בכרך ג’ מערכת הלמ”ד סוף כלל כ”ה ד”ה שוב השגתי ספר היקר בית דינו של שלמה []
  4. שו”ת אגרות משה יו”ד חלק ד’ סימן ב’‏ []
  5. שו”ת מנחת שלמה תנינא סימן ס”ג בא”ד וגם אפשר []

Reading Aurora Leigh In Mishpacha

And truly, I reiterate, . . nothing’s small!
No lily-muffled hum of a summer-bee,
But finds some coupling with the spinning stars;
No pebble at your foot, but proves a sphere;
No chaffinch, but implies the cherubim:
And,–glancing on my own thin, veined wrist,–
In such a little tremour of the blood
The whole strong clamour of a vehement soul
Doth utter itself distinct. Earth’s crammed with heaven,
And every common bush afire with G-d:
But only he who sees, takes off his shoes,
The rest sit round it, and pluck blackberries,
And daub their natural faces unaware
More and more, from the first similitude. — Elizabeth Barrett Browning, Aurora Leigh, Seventh Book

R. Dovid Bashevkin writes:

[Rabbi Aryeh Kaplan] begins one essay with a poem that I remember to this day by Elizabeth Barret[t] Browning, a 19th-century poet: “Earth is crammed with heaven / And every common bush is afire with G-d / But only he who sees takes off his shoes.” At the time, I found it intriguing to find a poem within his writing. But to this day, it may be the one piece of his writing, though not his own words, that I can cite verbatim. I think in many ways the poem captures who Rabbi Aryeh Kaplan was and what he intended to demonstrate. There is holiness to be found wherever you look. But in order to access lasting spirituality, you need to connect with people and their experiences. You must take off your shoes and feel the common ground upon which people walk. Rabbi Kaplan’s words set fire to many bushes. And his lasting inspiration continues to remind me to remove my shoes.1

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, that the leading general audience English language Haredi magazine is discussing the poetry of Elizabeth Barrett Browning! But I think that R. Bashevkin, at least (I don’t know what R. Kaplan actually wrote), misunderstands the poem, and has the relationship between seeing G-d and removing one’s shoes backward: it is clear from both the poem’s wording as well as the underlying Biblical narrative that removal of the shoes is not a prerequisite of seeing G-d, but a consequence of seeing Him!

[I have discussed the episode of the burning bush in several lectures, available at the Internet Archive: I have surveyed the halachic perspectives on the removal of shoes in the synagogue in lectures available here and here, and I have cited Ralbag’s interpretation of Moses’s interest in the bush as typifying his scientific curiosity, “which enabled him to reach the wonderful level that he reached” in a pair of lectures available here.]

Regarding Barrett Browning, הואיל והזכרנו אותה, נספר בשבחה: as I have long noted, Sonnet XIV of her Sonnets from the Portuguese is an absolutely perfect rendering of a famous Mishnah in Avos into verse:

כל אהבה שהיא תלויה בדבר–בטל דבר, בטלה אהבה; ושאינה תלויה בדבר, אינה בטילה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר; ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן.2

If thou must love me, let it be for nought
Except for love’s sake only. Do not say
“I love her for her smile–her look–her way
Of speaking gently,–for a trick of thought

That falls in well with mine, and certes brought
A sense of pleasant ease on such a day”–
For these things in themselves, Beloved, may
Be changed, or change for thee,–and love, so wrought,

May be unwrought so. Neither love me for
Thine own dear pity’s wiping my cheeks dry,–
A creature might forget to weep, who bore
Thy comfort long, and lose thy love thereby!
But love me for love’s sake, that evermore
Thou may’st love on, through love’s eternity.

It should be noted that this wonderful, thoroughly Victorian (in the best possible sense) poem was written by a woman to the man she eventually married and with whom she literally lived happily ever after, until the day of her death.

  1. R. Dovid Bashevkin, Mishpacha Issue 744 (10 Shevat 5779 / January 16, 2019, p. 44. []
  2. אבות ה:טו []

Moshe Rabbeinu: A Life

R. Yitzchok Adlerstein writes:

One of the meforshim of the Hagadah comments on מתחילה עובדי ע”ז היו אבותינו, תרח Was Terach one of the avos? Well, yes! From Terach, Avraham learned that there was a higher power, even if Terach got it completely wrong.

R. Adlerstein unfortunately does not name the commentator in question, but the idea presented is strikingly similar to a remarkably provocative one of Ralbag that has long fascinated me: G-d engineered the raising of Moses in Pharaoh’s household since that was the intellectual center of Egypt, and this eventually led to his acquisition of natural philosophy and [consequently] the achievement of prophecy, “for the doctrines of the Egyptian scholars, even though they were erroneous, inspired him to find the truth”:

התועלת השני הוא בדעות, והוא להודיע עוצם השגחת השם יתעלה במושגחים ממנו, שהוא סיבב שתמצאהו בת פרעה ותחמול עליו להצילו, והיה זה סיבה אל שגדל בבית פרעה והתחכם שם עם חכמי מצרים, והיה זה כלי לו אל שהשיג חכמת הנמצאות והיה נביא; וזה כי דעות חכמי מצרים, ואם היו משובשות, הנה העירוהו למצוא האמת.1

In the same vein, Ralbag explains Moses’s curiosity about the anomaly of the burning bush (which he apparently understands to have occurred within a prophetic vision)2 as illustrative of his customary scientific curiosity – “he would yearn to know the causes of things to the extent possible” – which was the key to his achievement of his wondrous spiritual level:

התועלת הששי הוא בדעות, והוא שראוי לאדם לחקור בסיבות הדברים הנמצאים לפי מה שאפשר לו, ולא יקצר מזה. כי בזה האופן יעמוד על חכמת השם יתעלה בשומו הנמצאות על האופן שהם עליו, לפי מה שאפשר לו מזה, ויהיה זה סיבה אל שישיג השם יתעלה לפי מה שאפשר; כי אנחנו נשיג מה שנשיג מהשם יתעלה – בהשגתנו מה שנשיג מנימוס אלו הנמצאות המסובבות ממנו יתעלה, וסדרם וישרם, כמו שביארנו במאמר הראשון מספר מלחמות השם ובחלק השלישי מהמאמר החמישי ממנו. הלא תראה כי משה רבינו ע”ה, תכף שראה זה הענין הזר – והוא היות הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל – התעורר לסור ולראות, כדי שיעמוד על סיבת זה הענין. וזה ממה שיורה שכן היה מנהגו, רוצה לומר שכבר היה משתוקק לדעת סיבות הדברים לפי מה שאפשר, ולזה הגיע אל זאת המדרגה הנפלאה אשר הגיע אליה.3

I discuss these sources, among others, several years ago in my lectures for parashas Shemos, available, along with accompanying handout, at the Internet Archive.

  1. רלב”ג על התורה, פרשת שמות (וילך איש מבית לוי) תועלת ב’ []
  2. (אמר שבזה העת הרב) שם באור דברי הפרשה []
  3. שם תועלת ו’ []