Frankenstein: Origins

An Account of some Experiments made on the Body of a Criminal immediately after Execution, with Physiological and Practical Observations. By Andrew Ure, M.D.M.G.S.

Read at the Glasgow Literary Society, Dec. 10, 1818

Convulsions accidentally observed in the limbs of dead frogs, originally suggested to Galvani, the study of certain phenomena, which from him have been styled Galvanic. He ascribed these movements to an electrical fluid or power, innate in the living frame, or capable of being evolved by it, which he denominated Animal Electricity. …

Many experiments have been performed, in this country and abroad, on the bodies of criminals, soon after their execution. Vassali, Julio, and Rossi, made an ample set, on several bodies decapitated at Turin. They paid particular attention to the effect of Galvanic electricity on the heart, and other involuntary muscles; a subject of much previous controversy. …

Most of the above experiments were however made, either without a voltaic battery, or with piles, feeble in comparison with those now employed. Those indeed performed on the body of a criminal, at Newgate, in which the limbs were violently agitated; the eyes opened and shut; the mouth and jaws worked about; and the whole face thrown into frightful convulsions, were made by Aldini, with, I believe, a considerable series of voltaic plates.

[Ure spends some time discussing various theories of the relationship between electricity and life, and then continues:]

These general physiological views will serve, I hope, as no inappropriate introduction to the detail of the galvanic phenomena, exhibited here on the 4th of November, in the body of the murderer Clydsdale; and they may probably guide us to some valuable practical inferences.

The subject of these experiments, was a middle sized, athletic, and extremely muscular man, about thirty years of age. He was suspended from the gallows nearly an hour, and made no convulsive struggle after he dropped; while a thief executed along with him, was violently agitated for a considerable time. He was brought to the anatomical theatre of our university in about ten minutes after he was cut down. His face had a perfectly natural aspect, being neither livid nor tumefied; and there was no dislocation of his neck.

Dr. Jeffray, the distinguished Professor of Anatomy, having on the previous day requested me to perform the galvanic experiments, I sent to his theatre with this view, next morning, my minor voltaic battery, consisting of 270 pairs of four inch plates, with wires of communication, and pointed metallic rods with insulating handles, for the more commodious application of the electric power. About five minutes before the police arrived with the body, the battery was charged with a dilate nitro-sulphuric acid, which speedily brought it into a state of intense action. The dissections were skilfully executed by Mr. Marshall, under the superintendance of the Professor.

Exp 1. A large incision was made into the nape of the neck, close below the occiput. The posterior half of the atlas vertebra was then removed by bone forceps, when the spinal marrow was brought into view. A considerable incision was at the same time made in the left hip, through the great gluteal muscle, so as to bring the sciatic nerve into sight; and a small cut was made in the heel. From neither of these did any blood flow. The pointed rod connected with one end of the battery was now placed in contact with the spinal marrow, while the other rod was applied to the sciatic nerve. Every muscle of the body was immediately agitated, with convulsive movements, resembling a violent shuddering from cold. The left side was most powerfully convulsed at each renewal of the electric contact. On moving the second rod from the hip to the heel, the knee being previously bent, the leg was thrown out with such violence, as nearly to overturn one of the assistants, who in vain attempted to prevent its extension. …

Exp. 3. The supra-orbital nerve was laid bare in the forehead, as it issues through the supra-ciliary foramen, in the eyebrow: the one conducting rod being applied to it, and the other to the heel, most extraordinary grimaces were exhibited every time that the electric discharges were made, by running the wire in my hand along the edges of the last trough, from the 220th to the 227th pair of plates; thus fifty shocks, each greater than the preceding one, were given in two seconds: every muscle in his countenance was simultaneously thrown into fearful action; rage, horror, despair, anguish, and ghastly smiles, united in their hideous expression in the murderer’s face, surpassing far the wildest representations of a Fuseli or a Kean. At this period several of the spectators were forced to leave the apartment from terror or sickness, and one gentleman fainted. …1

These experiments of Ure (or perhaps those of his predecessors) are mentioned by the unfailingly interesting Rav Eliyahu Kalatzkin:

וזה איזה שנים אשר אנשי החברה מגיני בעלי חיים (טהיערשוטץ פעראיין) [Humane Societies] החלו לחקור ולדון על דבר שאלת השחיטה, ובאיזה מחוזות במדינות שווייץ, מצאו האנטיסעמיטין תואנה להוציא חוק לאסור השחיטה, ולהנהיג הטביחה על ידי הבוטעראל, שיסמאסקע או מכונה עלעקטרית, ובעוד אשר ילכו לצוד ציד ויגרו כלבי הציד בטרפם, לעונג ושעשוע נפשם, יהפכו לרגע כרחמנים, ותחת מסוה החמלה והרחמים, יתנפלו להציק רבבות אנשים, ולהכרית אוכל מפי אחינו בני ישראל, ולא ישימו לב למופתי החכמה אשר הראו לדעת גדולי הפראפעסארין כי השחיטה נעלה וטובה מכל אופני הטביחה ומיתה האחרים, ובא קבוצת דבריהם במחברת הד”ר עהרמאן מטריער, אשר נקראה בשם טהיערשוטץ אונד מענשען-טרוטץ והובא דבריו במכה”ע יידישע פרעססע 18 אפריל שנה תרמ”ה, …

וכבר העיר בצדק החכם מהרי”ם ראבינאוויץ בחוברת “יסודי השחיטה”, שאין הפרכוס ותנועות של הבהמה אחר שחיטתה, מוכיחין שתרגיש אז צער וכאב, כאשר גם אחר כריתת כל הראש במכונת הגוילאטינע [guillotine], נראה בה לפעמים קריצת העינים וכדומה עכ”ד, והחוקרים בחנו בהגישם גוף אדם תלוי לצירי עמוד הגאלוואני, וראו שפרפר בתנועות מוזרות2

But while Ure understood his experiments to demonstrate that electricity could actually restore life to the dead, R. Kalatzkin rejects this interpretation:

In deliberating on the above galvanic phenomena, we are almost willing to imagine, that if, without cutting into and wounding the spinal marrow and blood-vessels in the neck, the pulmonary organs had been set a-playing at first, (as I proposed) by electrifying the phrenic nerve (which may be done without any dangerous incision,) there is a probability that life might have been restored. This event, however little desirable with a murderer, and perhaps contrary to law, would yet have been pardonable in one instance, as it would have been highly honourable and useful to science. …

It is known, that cases of death-like lethargy, or suspended animation, from disease and accidents have occurred, where life has returned, after longer interruption of its functions, than in the subject of the preceding experiments. It is probable, when apparent death supervenes from suffocation with noxious gases, &c, and when there is no organic lesion, that a judiciously directed galvanic experiment, will, if any thing will, restore the activity of the vital functions. …3

ואשר יש שישפטו מזה כי כח העלעקטרי יפעול על הנפש, לא כן הוא, ואך כאשר נשאר עוד בגופו כח חיים בלתי מורגש שב לתנועה מורגשת בכח גירוי הזרם העלעקטרי, וכאשר נראה כי הזרם העלעקטרי לא יפעול מאומה על הגוף אשר כבר אבד ממנו כל כח חיים, ופעמים נשאר בו כח חיוני, גם כשלא נראה בו אות ורגש חיים, וכמפורש בנדה (דף ס”ט) דזב וזבה שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר, דאז הוא דהוי מת בודאי, ובפ”ת דמסכת שמחות שפוקדין על המתים עד ג’ ימים ומעשה שפקדו אחד וחיה כ”ה שנים, ועיין מ”ש בזה החת”ם סופר (חלק יו”ד תשובה של”ח), וכן יאמרו הרופאים שביחוד בתליה וחניקה, יארע כזאת, ולזאת פעל עליו הזרם העלעקטרי כמבואר

R. Kalatzkin’s cited remarks occur at the end of his long discussion of צער בעלי חיים, which we have previously discussed here and here. His essay was also the subject of a recent Reading Responsa lecture of mine, available at the Internet Archive.

  1. The Journal of Science and the Arts, Edited at the Royal Institution of Great Britain, Vol. VI, London 1819, pp. 283-290. See Lauren Young, The Real Electric Frankenstein Experiments of the 1800s, and John Simkin, Andrew Ure. []
  2. אמרי שפר סימן ל”ד אות י”ז []
  3. Ibid. pp. 292-93. []

Signing Up To Soldier On the Sabbath

In honor of my friend R. LCdr. Eric Kinzbrunner, who (about a dozen years ago) “cut the first piece of [his] wedding cake with his 34-inch Navy sword, which had been ritually cleansed, or toveled, for the occasion“.

CS brings to our attention Noah Lang’s determination to become an Orthodox Jewish marine. In Lang’s manifesto, he concedes the difficulty of maintaining Orthodox practice while enrolled in the [United States Marine Corp] Officer’s Candidate School [sic]:

One of the biggest deterrents for Jews to serve in the US military is the issue of keeping mitzvot while serving. This is one that I myself am struggling with. I have accepted that I will not be able to keep up my traditional practices while serving, including Shomer Shabbos, Kashrut, and Davening. In OCS, training is 24/7, with no rest for Shabbat or holidays, and there is rarely downtime that could be used for prayer. Additionally, the meals in the chow hall are not kosher. However, after talking with rabbinical authorities, I have concluded that I am comfortable with not keeping these practices, as the opportunity to serve my country is one that I would not feel right passing up on.

Lang does not name the “rabbinical authorities” with whom he discussed the matter, nor does he tell us what they actually told him, The truth is, however, that the basic question of the permissibility of voluntary military service that entails halachic compromises has been considered by a number of major halachic authorities over the past couple of centuries.

The first discussion of this question of which I am aware is by R. Moshe Sofer [Hasam Sofer]. In the course of a broader discussion of the appropriate individual and communal response to military drafts, he grudgingly allows (as the lesser of two evils) the hiring of surrogates by draftees (a practice apparently common in nineteenth century Europe, as well as during the American Civil War of the same period), despite the fact that these military volunteers are execrable as “the worst of all”, since they are deliberately “stipulating to desecrate Sabbaths and to eat prohibited [foods]”, since if we do not hire them, another community will:

ועל דבר עם בני ישראל הנלקחים לצבא המלחמה למלכיות השתיקה יפה מדיבורינו בזה וגדולי ישראל ע”כ יעלימו עין והניחו להם להממונים מקהל לעשות כראות עיניהם לפי הזמן ועת לחשות

ומכל מקום אומר כי גוף ענין דינא דמלכותא להטיל מס על כל עמו להעמיד מהם אנשים לצבא מלחמתו וזה הוא מחק מלכותו ודינו דין וממילא מוטל אקרקפתא דכל מי שראוי לצאת ושאין לו אשה ובנים כפי נימוס וחק מלכותו אך לא אבחורים לומדי תורה שאפילו לא פטרום המלכות בפירוש מכל מקום מדין תורה פטורים … ומכל שכן שהמלכות יר”ה פטרם וכבר כמה פעמים כשנתתי אטעסט לבני מדינו’ פיהם ומעהר”ין שהם לומדים ויצליחו לנהוג ציבור נפטרו מלהעמיד עצמם לצבא ואם כן כל הנוגע בהם נוגע בבבת עין:

ואידך מהראוי שיעמדו עצמם כולם בשוה לפני העדה ויטילו גורל ועל מי שיפול עליו הגורל הוא ישתדל לעצמו במה שיכול לפטור בממון או להעמיד אחר במקומו או ילך בעצמו וכל ישראל מחויבים לסייעו ויקר פדיון נפשו אבל לאנוס אנשים בלי גורל ולומר שהם פוחזים ורקים אפילו מגלי עריות ומחללי שבת בעיני הוא כגונב נפש ומכרו כי מי נותן זה חליפי זה כיון שחיוב המלכות ופקודתו על כולם בשוה והמוסרו כמוסר לתוא מכמר אפילו מחוי אתיבנא חייב מכל שכן מוסר נפשו ורע ומר יותר כי הטובים הנאנסים עוברים על המצות באונס ולעתים רחוקים ואלו יעשו ברצון ואנו מדחים אחר הנופל עיין פרק קמא דקידושין לענין מכר עצמו לנכרים:

אך מה שנמצאים עתה למאות המוכרים עצמם מרצונם וברצי כסף ולכן אף על גב דהמה גריעי מכולהו שהרי בשאט נפשם מתנים לחלל שבתות ולאכול איסורים מכל מקום כיון דשכיחי טובא ולא הוה כתרי עיברא נהרי ואם אין קהלה זו קונהו ימכור עצמו במקום אחר אם כן קלקלתם בעו”ה תקנה קצת וכן עשו בכל גלילותינו והוא כעין בחירת הרע במיעוטו1

A diametrically opposite perspective is taken by a leading disciple of Hasam Sofer, R. Meir Eisenstädter (Maharam Ash, who surprisingly does not acknowledge the position of his great teacher). He, too, allows the hiring of surrogates – but not on the grounds that they will anyway be sinning, but rather because they are doing absolutely nothing wrong!

[There] is no basis for concern, no one is forcing them at all to violate the religion of the holy Torah, neither with regard to eating, for if he wishes to refrain from eating the portion of their bread and the wine of their feasts, no one forces him at all, and there is no prohibition whatsoever that he is forced [to violate]”

מכתבו הגיעני וארא כי הנהו מפקפק על מה שנהגו מכמה שנים בארץ הזאת לפני גדולי ישראל ומאז התאמצו למצוא גבר אשר בעד רצי כסף יחפוץ וירצה ללכת אל הצבא ולפי הנראה גם במדינת פולין יתאמצו לעשות כן אם יש לאל ידם ואין פוצה פה לאסור. ואם אולי העלימו עין כי מפני שאין לאל ידם למצוא תקנה אחרת אנן מה נענה בתרייהו
ולא אכחד כי לא היה בלבי להשיב מאומה על זה אבל לאשר ראיתי מוכ”ז אמר לו כי ביקש מעכ”ת ממנו כי יראה להשיג תשובה על זה ממני וחששתי כי אולי מניעת תשובתי פוגם לכבודו בעיני מוכ”ז לזאת באתי בדברי אלה אף כי אפפוני דברים אחרים למעשה.
ואומר כי לפענ”ד נראה דהיתר גמור ומצוה היא לעשות כן כי זולת זה אי אפשר לעשות בענין שיהיה טוב בעיני ד’ ואנשים.
ואין זה דומה למשנתינו דעכו”ם שאמרו תנו לנו כו’ ואל ימסרו נפש מישראל. לא מבעיא בעת שלום כזמנינו בחסד ד’ וודאי אין כאן בית מיחוש דהרי אין מכריחים אותם כלל לעבור על דת תוה”ק הן באכילה שאם ירצה שלא לאכול מפת בגם ויין משתיהם אין מכריח אותו כלל ואין שום איסור שהוא מוכרח2

Maharam Ash then concedes that a soldier will occasionally be forced to violate the Sabbath, but he takes for granted that this will only occur in situations where there is a dispensation of פיקוח נפש. He rules that this eventuality does not bar one from volunteering for military service, by analogy to embarking upon a sea voyage which is permitted even in the presence of a foreseeable need to eventually violate the Sabbath in situations of פיקוח נפש:

רק כי לפעמים מוכרח ללכת חוץ לתחום וגם אולי לישא זיין וחפציו עמו בשבת. והרי השלחן ערוך פסק בפשיטות באו”ח סימן רמ”ח סעיף ד’ ביוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל את השבת כו’ ביום א’ ב’ ג’ מותרים והוא דעת הריב”ש בסימן ק”א ודעת התשב”ץ בחלק א’ סימן כ”א והוא הר’ דוראן שהזכיר הריב”ש בריש דבריו עיי”ש:

ומבואר בדבריהם דלמדוהו מדברי הרז”ה בפירושו להא דאין מפליגין בספינה כו’ ואין צרין על העירות הטעם מבואר בדבריהם שם דכיון דהנך ג’ ימים הראשונים של השבוע לאו קמי שבתא מקרי הרי אינו כמתנה לחלל את השבת ואם אחר כך בשבת יהיה צריך ללכת חוץ לתחום ולחלל שבת בשאר מלאכות כמו בצרין על העירות פקוח נפש דוחה אותו … מעתה אלו ההולכים לצבא אם יבוא עת נסיעתם בשבת קודש והם מוכרחים ללכת פקוח נפש דוחה אותו ואין בהליכתם עתה לצבא שום חשש איסור לדעת הריב”ש התשב”ץ שפסקו הבית יוסף והרמ”א כמותן: אם ירצו להשמר משאר איסורים אפילו ילכו לצבא ולבא במנין הפקודים בערב שבת אין חשש אם לא יצרכו ללכת למחר בשבת חוץ לתחום ואם האנשים ההמה לתאות נפשם מתעבים נפשם באיסור עוונותם על עצמותם ואין לנו למנוע בעבור זה לשכרם כי לא לזה נשכרו. לזה ברור לפענ”ד כי יש מצוה רבה לעשות כן לשכור אנשים ולא לאמר שיקחו כרצונם חס ושלום:

ואף גם בעת המלחמה מכל מקום נראה כי אין היוצא למלחמה כמאבד עצמו לדעת חס ושלום דאם כן היה מלחמת רשות כמוסר עצמו לסכנה ועובר על ונשמרתם ולא היה אדונינו דוד המלך עליו השלום מרבה במלחמות הרשות

[ועיין שם שהוכיח ההיתר דמלחמת רשות, וכתב:] ומשמע מן הסתם אף על פי שאין אורים ותומים כמו בבית שני שחסרו אורים ותומים. ואף גם בזמן שהיה אורים ותומים לא יצאו מספק סכנה דהרי כל היוצא למלחמת כו’ … וכן בזמן בית שני נראה דלא נמנעו מלכי בית חשמונאי הכשרים לצאת למלחמה לרוחה …

ונהי דלמסור בעל כרחו נראה וודאי כי איסור חמור הוא וכמ”ש מהר”ש בנודע ביהודה תנינא בסימן ע”ד מכל מקום לשכור אנשים מדעתם כיון דאי אפשר למסור הדבר לנכרים שיקחו כחפצם כי יקחו גם לומדי תורת ד’ אשר מן הדין אין עליהם עול הזה. אם כן השכירות להעמיד אנשים מדעתן מותר. ומצוה לפענ”ד.

An similarly lenient view is espoused by Rav David Zvi Hoffmann. He is not discussing volunteering or the hiring of surrogates, but rather the interesting question of whether a G-d fearing Jew, meticulous about observance of the commandments, who is drafted to the military “is obligated to do everything possible to evade military service”, in order to avoid desecration of the Sabbath. [It is not entirely clear whether strictly legal, or extralegal, means of evasion are being considered.] R. Hoffmann’s analysis is similar to Maharam Ash’s, but he goes even further. While Maharam Ash suffices himself by invoking the precedent of embarking on a sea voyage, R. Hoffmann elaborates that even though such an embarkation is generally only permitted during the first three days of the week, but not the last three, complying with the draft is not subject to this restriction, since embarking on a voyage is permitted even during the last three days of the week when done for a מצוה purpose, and not resorting to draft evasion is “undoubtedly more than a matter of מצוה”, since draft evasion causes a desecration of G-d’s name:

תשובה זאת כתבתי להראות בעליל שאף על פי דינא דש”ס ופוסקים אנו מחוייבים לשמור פי מלך וחקי המדינה בארץ אשכנז.


בזמן הזה אשר ברוב תושבות היהודים מטעם המלך והמדינה כל איש אשר הוא בריא אולם צריך ליכנס אל חיל המלחמה ולמלאות צבאו שם שנה שנתים או שלש שנים, והוא אנוס שם לחלל שבתות וימים טובים, אי מחוייב היהודי הירא את דבר ד’ והשומר כל מצות התורה לעביד כל מה דאפשר להפטר מעבודת הצבא, כדי שלא יבא לידי חלול שבת או לא.


שאלה גדולה שאלת והיא צריכה עיון רב כדי להשיב עליה על פי דינא דש”ס ופוסקים לחוד, ולא על פי נטיית לבנו לבדה, ועל כן אמרתי תחילה לא אלך למקום אשר לבי חפץ כי אצא לי ואראה ואעיין על משכנות הרועים הם בעלי הש”ס והפוסקים. והם ישיבו אותי דבר את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה וזה החלי בס”ד:3
[ועיין שם שהאריך בסוגיא דמפליגין בספינה בחול היכא שיודע שיצטרך לחלל את השבת מפני סכנת נפשות, והעלה:] ומעתה נבוא לעניננו הנה אין ספק כי הדא שלא יבריח עצמו על ידי טצדקי מן הצבא הוא יותר מדבר מצוה, כי מי שעושה כן גורם ח”ו חילול השם אם יודע הדבר וגורם רעה ליהודים כי שונאי יהודים אומרים שהיהודים אינם עושים את דתי המלכות, ומעתה אם הדין שמי שהולך לצבא ביום א’ ב’ וג’ אינו עושה איסור לרוב הפוסקים אפילו אם ודאי יבוא לידי חילול שבת על ידי אונס, ואם הוא עושה לדבר מצוה כגון להציל נפשות ישראלים או לשאר מצוה מותר אפילו בערב שבת לילך בעצמו אל צבא המלחמה, אם כן קל וחומר אם הוא אינו הולך בעצמו רק שנלקח על פי דינא דמלכותא שבודאי אינו מחוייב להבריח עצמו מזה אף שבודאי יבוא לידי חילול שבת, באשר כי על ידי ההברחה יכול לגרום כמה מכשולים ואם כן שב ואל תעשה בכאן ודאי עדיף מדבר מצוה.
ועוד אם אנו נאמר דמחוייב להבריח עצמו כדי שלא יבוא לידי חילול שבת, אם כן כל איש ישראל ימצא עצמו מחוייב לעשות כן ובודאי רובם לא ישיגו חפצם ויגרום חילול השם גדול ח”ו על חנם. אשר על כן הטוב, כי פי מלך שמור, ואולי תמצא חן בעיני השרים ויניחו לו לשמור השבת ותעשה הטוב בעיני אלקים ואדם, כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמים. ואם תעשה מעשיך לשם שמים הכל לך ישלימו ושכון בארץ ורעה אמונה ושלום על ישראל.4

None of this, of course, provides any dispensation for violating the commandments outside a situation of פיקוח נפש.

My Reading Responsa lecture of about two months ago, available at the Internet Archive, discussed these three responsa.

  1. שו”ת חת”ם סופר חלק ששי סימן כ”ט ד”ה ועל דבר []
  2. שו”ת אמרי אש סימן נ”ב []
  3. I am unsure whether R. Hoffmann is warning against an instinctive, superficial conclusion for or against draft evasion. []
  4. שו”ת מלמד להועיל חלק א’ סימן מ”ב, ועיין גם סימן מ”ד. []

The Merchants of Venice

Rav Shmuel de Medina (Maharashdam):

שאלה מפטראס מעשה היתה שרבי יוסף בר שלמה שמכאס יצ”ו היה בתוך דוגיא אחת עם יהודים אחרים סוחרים ורצה העון ונשבו ולקחו להם וכל אשר להם גם סחורה היה שם מר’ יחיאל שאקי ממשי והנה החומל יתברך חמל עליהם באופן שבאמצעות אדוננו המלך יר”ה על ידי השררה מויניציאה לוקחו קצת מהשבאים והנם תפוסים עד יתנו היהודים השבויים וכל הסחורות שלקחו והגוים השבאים כבר היו מרוצים להחזיר ליהודים כדי לפדות הערלים אחיהם אם לא שאומרים שאין המשי והסחורה שלקחו בעולם כי רב לקח כל אחד חלקו ואין תקנה לזה כלל והנה השבויים ר”י הנזכר וחבריו רצונם לצאת מהשביה אף על פי שלא יתנו להם פרוטה מנכסיהם אחר שרואים שאין תקנה אלא שרבי יחיאל שאקי מעכב ואינו רוצה לפטור לערלים הנתפסים ביד השררה אם לא יתנו לו המשי שלו באופן שרבי יוסף הנזכר עם שאר חביריו השבויים צועקים מתוך צרת שבייתם באמרם הייטב בעיני ד’ נמות בשביל משי רבי יחיאל ושואלים אם מחוייב רבי יחיאל הנזכר להניח תביעתו כדי שיפטרו השררה לערלים ועם זה יתירו השבאים היהודים או אם נאמר שאין לחייב לר’ יחיאל על זה כי למה יפסיד ממונו:1

A question from Patras: An incident transpired, that R. Yosef b. Shlomo Shamchas [?], may his Rock keep him and grant him life, was inside a dugiya [? – apparently some sort of seafaring vessel] with other Jewish merchants, and sins came due and they were captured, and they and all their possessions were taken [by pirates]. There was also some silken merchandise of R. Yehiel Saki [?] there.

And lo, the Compassionate One, blessed be He, compassionated them such that through the agency of our master the king, may his glory be exalted, via the Republic of Venice, some of the pirates were taken, and they are being held until they turn over the Jewish captives and all the merchandise that they took.

And the Gentile pirates were already willing to return the Jews, in order to redeem their uncircumcised [i.e., Christian] brethren, except for the fact that they say that the silk and merchandise that they took is no longer in existence, for each [pirate] took a large share for himself, and there is no solution whatsoever to this.

And lo, the captives, the aforementioned R. Yosef and his friends, wish to emerge from captivity, even if they will not be given a perutah of their property, since they see that there is no solution, but R. Yehiel Saki objects, and does not wish to discharge the uncircumcised ones held by the Republic unless they give him his silk.

So the aforementioned R. Yosef and his other friends, the captives, are crying out from the trouble of their captivity and saying “Will it be good in the eyes of G-d, that we should die because of the silk of R. Yehiel?”, and they ask if the aforementioned R. Yehiel is obligated to abandon his claim in order that the Republic shall discharge the uncircumcised ones, and with this unbind the Jewish captives, or perhaps we should say that R. Yehiel cannot be obligated to do this, for why should he lose his money?

Maharashdam initially argues that we cannot compel R. Yehiel to drop his claim, due to the Talmudic principle that assigns liability to “one who saves himself with his fellow’s money”. In light of the context of his citation, however, it is possible that he merely means that R. Yehiel has the right to demand that the Jewish captives indemnify him for the loss of his silk in exchange for the dropping of his claim, but not that he has the right to refuse outright to drop the claim:

בבא קמא

ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא סליקו גנבי עילויה שקלה יהבה להו אתא לקמיה דרבה פטריה א”ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אלא אמר רב אשי חזינן אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו ואי לא אדעתא דכספא אתו:2


תשובה לכאורה נראה דאין לחייב לרבי יחיאל שהרי נראה דגדולה מזו אמרינן בגמרא פרק הגוזל ומאכיל … והשתא נראים הדברים קל וחומר איהו בעצמו אינו יכול להציל עצמו בממון חבירו שהוא בידו איך ניקום אנן ונציל לר’ יוסף וחביריו בממון אחרים ונעשה לרבי יחיאל שאקי שיפסיד ממונו כדי להציל השבויים ודאי דאיהו יימר לנו הצילו אתם ותפרעו לי המשי שלי

Ultimately, however, Maharashdam concludes that since R. Yehiel’s silk is endangering the Jewish captives, it is considered a “pursuer” and is therefore forfeit. His source for the rule that the law of the “pursuer” trumps that of “one who saves himself with his fellow’s property” is from a Talmudic passage occurring just a few lines after the previously cited passage:

בבא קמא

ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא בעי לאטבועי אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע אתא לקמיה דרבה פטריה אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א”ל האי מעיקרא רודף הוה

רבה לטעמיה דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי מתחייב בנפשו ונרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו אבל של כל אדם חייב דאסור להציל עצמו בממון חבירו ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף:


אלא שנראה בעיני דכד מעיינינן בהאי עניינא שפיר מוכחא דאית לן לאכפויי לר’ יחיאל שימחול תביעתו כדי שיפטרו לשבויים והראיה מהאי דאמרינן בגמרא בפרק הנזכר … אם כן נמצא שרבי יחיאל שאקי רודף אחר אלו השבוים דאלו לא היה ממונו הוא המשי שלו היו השבאים פוטרים אותם ועכשו בשביל המשי שלו א”א לפטרם ונמצא רבי יחיאל רודף לאלו האומללים …

וא”ת תינח התם דאיכא סכנת נפשות שהחמור היה טובע הספינה אבל הכא מאי סכנת נפשות איכא ונראה שדבר זה ברור דאין לך סכנת נפשות גדולה מזו ודאי וראיה לדבר דאמרינן בבבא בתרא פרק השותפים … אם כן הרי הם מעותדים לכל מקרה רעה ומר ממות ומחרב …

אם כן נמצינו למדים לע”ד שכיון שממון ה”ר יחיאל מעמיד לאלו האנשים כשבויים הרי הרודף אותם ומחויבים אנחנו לכופו שלא ירדוף ואפילו שעדיין לא הרג …

I have long argued that Maharashdam’s classification of the merchandise as a “pursuer” is quite problematic, and does not necessarily follow from his source. The status of “pursuer” generally applies to someone (or something) that threatens to be the direct cause of potential harm to the victim, such as a literal pursuer with homicidal intent, or (as in the case of the foundering ferry cited by Maharashdam) cargo that is causing a ship to founder. In our case, however, the “pursuers” are the pirates, and the silk is merely an obstacle preventing the captives from getting free of the danger caused by the pirates. Does the status of “pursuer” really extend to obstacles in the path of one trying to escape danger?

It seems evident that it does not from the continuation of the very passage cited by Maharashdam, which declares that one who is fleeing a pursuer is liable for the destruction of property he causes in the course of his flight from the pursuer, since he is “saving himself with his fellow’s property” – and we do not excuse him by categorizing the property that was apparently obstructing his flight as a “pursuer” and therefore forfeit!

This basic stance, that a mere obstacle is not categorized as a “pursuer”, as implied by the Talmudic discussion, is made by Maharashdam’s contemporary, Rav Yom-Tov (Maharit) Tzahalon:

מעשה שהיה כך היה בא לפני אשה אחת שנתנה לנער אחד חטין לטחון כשהלך לטחון פגע בו חבירו ואמר לו כיון שעדיין לא טחנת את שלך ואתה בטל תקח זה הקמח ותולך אותה לפלונית שהוא שלה ויהי בדרך ויפגש בו תוגר אחד מזויין ורץ אחריו והנער נער ירא פן יתעלל בו השליך השק שעליו שנתן לו חבירו וברח עד שהלך התוגר אח”כ חזר לבקש השק ולא נמצא … כיצד יהיה משפט הנער ומעשהו אם חייב לשלם השק שהשליך …

תשובה … ומשפט שניהם כן הוא לכאורה היה נראה שהנער פטור מפני שבא עליו בחרב שלופה והוה ליה אונס ליסטים מזויין ופטור כך היה נראה. אמנם אין הדין כן אלא שהנער חייב דדוקא אם היה התוגר לוקחו ממנו השק בחרב שלופה היה פטור הנער משום דנלקח ממנו בליסטים מזויין אבל הכא לא לקח הליסטים השק אלא שהנער כשראה רודף אחריו השליכו וברח לו מפני אימתו שלא יתעולל בו או לא יהרגנו וכיון שכן נמצא מציל עצמו בממון אחרים …3

[ועיין שם שהאריך לדון בדין רודף, ובדיני ספינה ומשא, ומתחילה צידד לומר שאכן יש למשא דין רודף וממילא דפטור הנער, אבל במסקנתו דחה סברא זו:] אלא שיש להקשות לזה [שהמשא נקרא רודף] ממה שאמרו בגמרא פרק הגוזל [ב”ק קי”ז ע”ב] … נרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור לא יהא ממונו חביב עליו מגופו ואם שבר כלי אחרים חייב שהמציל עצמו בממון אחרים חייב עכ”ל הרי מכאן שאע”פ שאלו הכלים מעכבים מלברוח הנרדף מפני הרודף חייב אם שברו דרך הילוכו לברוח אם כן הכא נמי זה שהשליך המשאוי מעל כתפו בחפזון לברוח יהיה חייב לשלם.

לכן צריך לומר דלעולם חייב הנער לשלם כאשר ביארנו לעיל משום דהרודף הוא התוגר הרודף אחריו להורגו או להתעולל עמו והמשאוי שעליו המעכבו מלברוח הוא דוגמת הכלים המעכבים את הבורח וכשם שאמרו שם שאם שבר הנרדף כלים של אחרים להנצל חייב מפני שמציל עצמו בממון חבירו כך הכא נמי חייב הנער לשלם השק והקמח שהשליך ולא דמי לנחשול שאמרנו דהמשליך משאוי ממנה פטור אפילו על ידי נחשול משום דהנחשול אינו הרודף דעיקר הרודף הוא המשאוי דהנחשול בשהספינה קלה וריקנית אינו מזיק כלל אמנם הכא אפילו אדם בלא משאוי אפשר הרודף לרדוף אחריו ולהשיגו להורגו או להתעולל עמו ח”ו הילכך אי אפשר לקרוא רודף למשאוי שהרי אנו רואים התוגר שהוא רודף אחריו תדע שאם אתה קורא רודף למשאוי מפני שמעכבו מלברוח מפני הרודף אחריו א”כ גם הכלים שמשבר כשבורח מפני הרודף נקרא אותם רודף כיון שמעכבים אותו מלברוח ולמה יהא חייב אלא ודאי כיון שאנו רואים הרודף אחריו וחרבו שלופה בידו בודאי שהוא הרודף והכלים המעכבים אותו אינו רודף אלא ממון אחרים הלכך חייב מפני שמציל עצמו בממון אחרים וכן השק של קמח אינו רודף שהרי אנו רואים הרודף בעין שהוא התוגר שרץ אחריו בחרב שלופה נמצא שהשק הוא דוגמת הכלים הלכך הוי מציל עצמו בממון חבירו וחייב ולא דמי למשליך משאוי אל הים אפילו על ידי נחשול לפי שאין הנחשול רודף אלא המשאוי הוא נקרא רודף מן הטעמים שביארנו4

The בשמים ראש, on the other hand, does seem to maintain that even a mere obstacle to flight from danger is properly classified as a “pursuer”. He discusses a case nearly identical to that of Maharit Tzahalon, but arrives at the opposite conclusion:

אשר שאלת ראובן שנשא חבית קטן של שמן משמעון בשכר להוליכו למקום פלוני ובראותו מרחוק שוללים באים לקח את החבית זרקו מעליו ורץ על נפשו ואמרת כיון שהשוללים לא היו מטפלים עצמן לקחת את החבית שמן ולשאתו אלא שהיו גוזלים ממונו ואפילו היה אפשר לבוא לעסקי נפשות הוה ליה מציל עצמו בממון חבירו וחייב לשלם.

תשובה טעית בדמיונך שהיה זה צריך לברוח ולרוץ על נפשו דאע”ג דלסטים אממונא קאתי סוף בא לידי נפשות ואף כי פעמים הרבה כל הון לא יועיל וממיתין אותו כדי שלא יגלה וכל זמן שהחבית עליו אינו יכול לברוח הוה ליה האי חבית רודף ופטור לשלם5

Rav Yaakov Yeshaya Blau indeed objects that since the burden is not causing the danger here, it cannot be called a “pursuer” (he takes this for granted, without citing the aforementioned sources):

ולכאורה יש לעיין בזה, שאם בגלל החביות באו השוללים מסתבר דהוי כבאו בשביל הפקדון, שאפילו באונס ממון פטור,6 ואם לא בגלל החביות באו, אמאי פטור, הרי זה מציל עצמו בממון חבירו, ואינו דומה לסימן ש”פ סעיף ד’ בדין משא שבספינה דהוי רודף, והמשאוי גרם לסכנה, אבל כשלא המשאוי גרם לסכנה, חייבים שאר בעלי הספינה לשלם לו, כמבואר שם, וצ”ע7

The same basic position of Maharit Tzahalon and R. Blau is also held by Rav Yitzhak Shor, in a very different context. He discusses a pregnant woman who was experiencing dangerous hemorrhaging of blood, and professional medical opinion insisted that an induced abortion was absolutely necessary to save her life:

נשאלתי על אודות אשה הקושית שנשתנה עליה סדרי בראשית, שזה דרכן של מעוברת להיותן מסולקת מהגרת דמיהן, ואשה הנזכרת תזוב דמה ימים רבים מאין הפוגות … וכמעט רגע הגיעה עד שערי מות, ורופא ישראלי שפט שבשום אופן אין מעצור לה ולהושיעה בין רב בין מעט עד כ”א בהורקת ממעיה העיבור ע”י סמים הידועים לו שסגולתם להוציא הולד בין בזמנו בין שלא בזמנו ואופן מלאכת הוצאה שימות הולד … ולשאול הגיעו זו מותרת או אסורה:8

In the course of his analysis he asserts that insofar as the hemorrhaging was not caused by the fetus, the fetus could not be considered a “pursuer”:

לא תיבעיא לך אם הוברר עפ”י תבונת חכמות נשגבות הנ”ל [לעיל: ‘שבילי חכמת הטבע והרפואה’] שחולי זה נתהוה לה ע”י רוע התרועעה מזגה של האשה עצמה ואין הולד שבתוכה גורם לנזקה, דבזה נראה לדון ולומר כיון שאין להולד חלק למחלה עמה שהרי הוא בעצם אינו גורם למכאובה, אסור לשלוח בו יד ויאשמו כל הנוגע בקצהו, דע”כ לא התירו לדחות נפש הולד מפני חיותה של אמו אלא במקום שדין גרמא דביר לחולשתה ולמניעת חיותה מטעם שכתב הרמב”ם דהוי כרודף אחר חבירו להורגו דקיי”ל שניתן הנרדף להצילו בדמו של הרודף, ולא כן ידמה במקום שאין החולי של האם בא לה ע”י הולד, אף שמכל מקום הולד הוא סבה למנועת רפואתה כמו שגזר אומר הרופא שא”א להעלות לה מזור למכתה עד יורק הולד מבטנה, מכל מקום זה לא הוי בכלל רודף אחר חבירו להורגו, דהתם הרודף בעצמו זממו לקחת נפשו של הנרדף וידיו דמים מלאו, ולא כן בענין הנזכר שאינו אלא סבה להנרדף שמעצמו ימנע מאתו חיותו, וכיוצא בזה לא שמענו שיהא ניתן להציל הנרדף בנפש מי שרוצה למנוע תועלת לחיותו של חבירו [ועיין שם שהאריך בזה]9

I recently began a new lecture series, “Reading Responsa”. From an announcement I issued:

Each week we will focus on one responsum. We will discuss the historical and social context of the question, the figure of the responding rabbi, and (of course) the halachic considerations discussed in the response, their interplay, and the conclusion reached. The study will be text-based, but no particular degree of fluency in rabbinic literature or familiarity with halachic discourse is required to appreciate the beauty and dynamism of this literature.

The inaugural lecture discussed the responsum of Maharashdam that began this post; the lecture is available at the Internet Archive.

  1. שו”ת מהרשד”ם חו”מ סימן שמ”ד []
  2. בבא קמא קיז:‏ []
  3. שו”ת מהרי”ט צהלון סימן קפ”א []
  4. שם בסוף התשובה ד”ה אלא שיש להקשות לזה []
  5. שו”ת בשמים ראש, סימן צ”ה, הובא בדברי גאונים כלל צ”ה אות ע”ד []
  6. נראה שלא ראה הספר בשמים ראש עצמו, אלא מה שהובא ממנו בדברי גאונים, שבשאלה שם איתא להדיא ‘שהשוללים לא היו מטפלים עצמן לקחת את החבית שמן ולשאתו אלא שהיו גוזלים ממונו’, והדברי גאונים קיצר והשמיט זה.‏ []
  7. פתחי חושן, פקדון ושאלה פרק ג’ הערה ס”ט []
  8. שו”ת כח שור סימן כ’‏ []
  9. שם ד”ה וכמו כן לא תיבעיא לך []