history – בין דין לדין

Schuhe and Handschuhe

My weekly halachah column:

In Megilas Rus (4:7), it is recorded that: “Formerly, this was done in cases of redemption and exchange transactions to validate any matter: One would draw off his shoe (na’alo), and give it to the other. This was the process of ratification in Israel.”1

While many have understood this verse as referring to the chalitzah ceremony described in parashas Ki-Seitzei (Antiquities of the Jews; cf. Abarbanel Devarim 25:5), this interpretation has almost no adherents within the rabbinic tradition, which understands the verse as describing a form of kinyan (a formal action that ratifies a transaction) called chalipin or kinyan sudar, and includes a debate over who gave his shoe to whom (unlike with chalitzah, where the Biblical text is explicit that it is the woman who removes the man’s shoe):

The verse is interpreted: “Redemption”; that is a sale. … “Substitution”; that is the transaction of exchange. …

With regard to the phrase “To confirm all matters; a man drew off his shoe, and gave it to his neighbor,” the baraisa asks: Who gave the shoe to whom? Boaz gave his shoe to the redeemer, the closest relative of Elimelech, who had the right of first refusal to the land that Naomi, Elimelech’s widow, was planning to sell. The redeemer was transferring that right to the land to Boaz, who was acquiring it by means of his shoe. Rabbi Yehuda says: The redeemer gave his shoe to Boaz. (Bava Metzia 47a).

The halachah follows the former view.

Since the chalipin ceremony is described only in Rus but not in the Pentateuch, there is considerable dispute over whether it is a Biblical law or a rabbinic institution (see S’dei Chemed volume 2 pp. 406-07).

One notable exception to the traditional rabbinic consensus that the ceremony described here has nothing to do with chalitzah is Chizkuni, who explains (“according to the plain meaning of the text”) that the chalitzah ceremony itself is really a form of chalipin, having to do with the transfer of the inheritance of the dead brother (perhaps a ratification of its relinquishment by the brother who is declining to perform yibum, since he would otherwise become his brother’s sole heir)!

A series of mini-haburos that I gave several years ago on the subject of קנין חליפין, within the framework of BMG’s Shivti Learning Program, in which I discuss some of the above points, is available at the Internet Archive:

The translation (by ArtScroll) of “na’alo” as “his shoe” follows the usual meaning of na’al, but some maintain that the word here means “his glove.” (Targum here; Bechor Shor Shemos 3:5) [Omitted from the published version due to space constraints.] [↩]

The Integrity of the Upright Shall Guide Them

In Daf Yomi, we recently learned this tale of Shmuel Ha’Katan:

אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: כׇּל הַמְּמָרֵק עַצְמוֹ לַעֲבֵירָה — חַבּוּרוֹת וּפְצָעִין יוֹצְאִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַבּוּרוֹת פֶּצַע תַּמְרוּק בְּרָע״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּדּוֹן בְּהִדְרוֹקָן: שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: סִימָן לַעֲבֵירָה הִדְרוֹקָן.

Rav Oshaya said: Anyone who prepares himself to commit a sin, wounds and bruises emerge on him, as it is stated: “Sharp wounds for one devoted to evil; so do stripes that reach the inward parts” (Proverbs 20:30). And not only that, but he is sentenced to suffer from the disease of edema [hidrokan], as it is stated: So do stripes that reach the inward parts. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: A sign indicating one who committed a sin is the disease hidrokan, which afflicts the inner parts.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה מִינֵי הִדְרוֹקָן הֵן: שֶׁל עֲבֵירָה עָבֶה, וְשֶׁל רָעָב תָּפוּחַ, וְשֶׁל כְּשָׁפִים דַּק.

The Sages taught in a baraita: There are three types of hidrokan: The one that comes as punishment for sin is thick; and that which is the result of hunger is swollen, but not as thick; and the one caused by witchcraft is thin, and the flesh of the sick person becomes thin in other places.

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן חָשׁ בֵּיהּ. אֲמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מֵפִיס? אִיתַּסִּי.

The Gemara relates: Shmuel HaKatan fell ill with hidrokan. He said: Master of the Universe, who will draw lots, meaning, who will be able to determine that this hidrokan is not the consequence of sin? He was cured.1

I recently encountered a similar, if rather more dramatic, anecdote about the Egyptian sixteenth-seventeenth century rabbi R. Haim Kafusi, in R. Haim Sabato’s The Dawning of the Day:

“Sir, you have come at a good time. Listen to the tale recounted today from Haham [Zion] Ventura. It is a tale that Rabbi Haim Yosef David Azulai wrote about the eminent religious judge, Haham Haim Kafusi of Cairo, the author of a commentary on two ancient books of midrash, whose eyes grew dim until he was beset by blindness and could no longer see. When he heard the people murmuring that he had lost his vision because he had taken bribes, he assembled the entire congregation in the synagogue, mounted the dais and said, ‘I have heard such-and-such slander, and because of these rumors, this terrible desecration of G-d’s name, behold I pray before G-d, if their slander is true, let me stay like this, but if they are circulating lies, may G-d light up my eyes and let them see as they once did.’ His eyes were immediately opened and he began to look upon each member of the congregation and call upon each individual by name; suddenly they were terrified of his countenance. From that day on, he affixed a phrase to all his signatures on his legal decisions: ‘The L-rd is my banner,2 Haim Kafusi.’ Rabbi Azulai wrote that he had seen his signature before the event and it was illegible; but after the miracle it was clear and bold.”3

Here’s Hida’s actual account, which R. Sabato – an always remarkably precise and meticulous author – has only slightly embellished:

… הרב חיים כפוסי בעל הנס זלה”ה שהיה דיין ונסתמא והיו מרננים עליו שחס ושלום לקח שוחד ואמר בתוך קהל ועדה כי שמע דבת רבים יחדיו ירננו שלקח שוחד ואם האמת אתם כן יהיה תמיד הענן יכסנו ואם הוא נזהר מאד בזה יאיר עיניו כראשונה. ונתקבלה תפלתו בהלו נרו. ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור והיה חותם מאומד וכמעט אין האותיות נכרות כמי שלא ראה וראיתי חתימתו אחר כך ה’ נסי חיים כפוסי כתיבה מאושרת ועד היום עכו”ם הנשבע לשקר על קברו נענש. תנצב”ה זכותו יגן עלינו.4

Here’s a modern day tale of R. Haim Kafusi’s ongoing power to produce miracles, centuries after his death, related by R. Yitzhak David Grossman of Migdal Ha’Emek:

בטור מצמרר שפורסם בעיתון “בקהילה”, חושף הרב גרוסמן מקרה מיוחד שאירע לו בבית הקברות בבעיר דמנהור שבמצרים. זה קרה בטיסה הראשונה שיצאה למצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ולאחר שגמלה בלבו ההחלטה להשתטח על הציון של רבי יעקב אבוחצירא זיע”א.

אחרי שהגיע לקבר, התפלל והתרגש, שאל את המקומיים אם יש עוד קבר יהודי במצרים. ישיש מצרי אמר לו שבקהיר שוכן קברו של רבי חיים כפוסי, ‘רבי חיים בעל הנס’, כפי שמכנים את תלמידו הגדול של האריז”ל,5 על שום אותו נס שאירע לו.

מסופר כי כאשר חשך מאור עיניו של הרב כפוסי, יצאו עליו רינונים כי נטל שוחד, כפי שהכתוב אומר “כי השוחד יעוור”. הלך לארוך הקודש ונשא תפילה: “אם נטלתי שוחד, שאשאר עיוור לכל ימי חיי, אם לא, שאשוב לראות כאחד האדם”. בו במקום, חזר מאור עיניו.

הרב גרוסמן חזר למונית וביקש מהנהג לנסוע אל ‘קברה אל יהוד בקיירו’. הוא ירד מהמונית, וגילה שדה זרוע קברים שעליהם סמלי מגן דוד. היה ברור שמדובר בבית קברות יהודי, אך היכן בדיוק קברו של רבי חיים כפוסי?

“התבוננתי ימין ושמאל, ואז אני רואה ממול מעין גבעה, עליה מתנוסס בית נמוך קומה”, מתאר הרב גרוסמן בטורו. “תיארתי לעצמי כי זה האוהל שנבנה על גבי קברו של הצדיק. מיהרתי לשים פעמיי לשם. כשאני מתקרב, אני מבחין כי הבית פרוץ לארבע רוחות השמיים ואין לו דלת. אני מתכונן להיכנס, ואז מרגיש מעין יד נעלמה תופסת ומושכת אותי אחורה בכוח.

“נבעת, מסתובב אחורה ולא רואה איש. בשרי נעשה חידודין חידודין וכל גופי צמרמורת. שעת לילה בתוך בית קברות חשוך ואפל. מיהו שמשך אותי ולא נתן לי להיכנס? ואז, אני מציץ פנימה ורואה בור עמוק בגובה עשרות מטרים, שמספק מים לכל הכפר והאזור. כפסע הפריד בין טביעה שלי בבור העמוק, במצולות, אל עברי פי פחת. פחד פחדים.

“כל אותה עת עמדתי כמסומר, קפוא על מקום עומדי. משקלטתי את עוצמת הנס, החלו עיניי זולגות דמעות של גיל ושמחה, והתחלתי לשיר ולפזז ‘הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו’. חשבתי לעצמי, יכולתי להיבלע בבור ולא היה נודע כי אני כאן. נזכרתי בקורח ועדתו שנבלעו, וחשבתי לעצמי, אולי באמת, בזכות אמונת החכמים שהיתה לי, יד נעלמה משמיים לא נתנה לי ליפול”.

ואז, מספר הרב, הוא נשא קולו אל החלל שבבית הקברות ואמר: “רבי חיים כפוסי, אני מאמין שצדיקים במיתתם קרויים חיים, ובוודאי תשמע קולי. עשיתי השתדלות רבה לבוא לכאן, ואם תרצה שאבוא עד קברך עשה עמדי נס. ואם לאו – אני מאמין שתשמע את תפילתי מכאן”.

מרחוק ראה אורות מרצדים. ג’יפ צבאי מצרי עצר למרגלות השדה ושאל את הנהג אודות הימצאו במקום כזה בשעה מאוחרת כל כך. המצרי ענה כי הביא עימו שייח’ ישראלי שמחפש מקום קדוש.

“מיהרתי לרדת, והחיילים רמזו שנבוא אחריהם. חששתי מפני הבאות ונשאתי תפילה לא-ל חי שישמרני מכל רע”, כותב הרב גרוסמן. “הם הורוני להיכנס אל המונית שבה באתי, והמונית החלה דולקת אחר הג’יפ שלהם. נסענו מהלך של כשבע-שמונה דקות. בתוככי חצר מגורים נעצרנו באחת. החיילים הצביעו על הקבר שמונח בתוך חצר הבית והודיעו: זה קברו של הצדיק. התכופפתי אל המצבה והחילותי לומר פרקי תהילים בצעקות רמות. מאות מבני השכונה יצאו ונאספו לראות את ‘השייח” הישראלי נושא תפילה על קבר עלום בחצר הבית. דקות לאחר מכן, הוריתי לנהג לדהור לכיוון שדה התעופה. כמעט החמצתי את המטוס, אך חיי היו לי לשלל בזכות האמונה בד’ ובצדיקיו”.

More about R. Haim Kafusi:

שבת לג.‏ [↩]
Puns are always hard to translate, but the Hebrew word נסי might be better rendered here as “my miracle”. [↩]
Haim Sabato, The Dawning of the Day – A Jerusalem Tale, translated from the original Hebrew Ke’afapey Shachar by Yaacob Dweck, p. 47. [↩]
שם הגדולים (ליוורנו ה’תקלד) מערכת גדולים אות מ’ סימן ס”ד [↩]
The basis for the claim that R. Haim Kafusi was a student of the Arizal is unclear. This site asserts that “there is a tradition” to that effect. This one claims that he “studied diligently together with the holy Ari.” [It also provides some additional – and some conflicting – details of the episode related by Hida.] This article goes so far as to describe R. Haim Kafusi as “a famous kabbalist and a student of Rabbi Isaac Luria (‘the Arizal’) of Safed.” [↩]

This Land Was Made For You and Me

R. Dr. Asher Meir writes:

The Torah emphasizes in many places a positive, welcoming approach to the stranger or immigrant. Indeed, this attitude is described as one of the foremost lessons of our exile in Egypt. For instance, it is forbidden to take advantage of the alien’s vulnerability:

And don’t oppress the stranger nor pressure him, for you were strangers in the land of Egypt. (Exodus 22:20) Don’t pressure the stranger; and you know the feelings of a stranger, for you were strangers in the land of Egypt. (Exodus 23:9)

The Torah even relates specifically to a refugee, one who is fleeing persecution:

Don’t turn in a slave to his master, when he flees to you from his master. Let him dwell with you in your midst, in the place he chooses in one of your gates as suits him; don’t oppress him. (Deuteronomy 23:16)

Note also that the Torah condemns the nations of Ammon and Moav for failing to show compassion to the people of Israel when we were refugees. (Deuteronomy 23:4-5.)

Some of the verses commanding compassion for a “stranger” refer to a proselyte and others refer to a true foreigner, but the underlying ethical message is the same.

Indeed, Rav Avraham Yitzchak HaCohen Kook wrote that having strangers among us is an essential element of a Jewish settlement. (Responsa Daat Cohen 235)

The passage clearly implies that R. Kook’s assertion that “having strangers among us is an essential element of a Jewish settlement” is rooted in “the underlying ethical message” of “a positive, welcoming approach to the stranger or immigrant” – but this is a gross distortion of what R. Kook actually wrote, which is that non-Jews are needed by Jewish settlements to serve as Shabbos goyim (i.e., “to do the work that Jews won’t do”):

החליבה בש”ק על ידי ישראל הוא איסור גמור וחילול שבת נורא, וחס ושלום להורות בזה צד קולא, ואין שום דרך כי אם לחלוב בשבת על ידי נכרי כמו שעשו אבותינו מעולם, ובכלל אי אפשר לישוב יהודי שלא ימצא בתוכו גם כן נכרים אחדים, לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להעשות בשבת ויום טוב דוקא על ידי נכרים, וחוקי תוה”ק הם בודאי יותר חזקים באין ערוך מכל מנהגי בדאות שבדאו להם אנשים, והם חיינו ואורך ימינו ויסוד תחייתינו על אדמת הקודש.1

I encountered the above while preparing for a talk that I recently gave on immigration and Jewish law; the recording and accompanying handout are available at the Internet Archive, as are the recording and handout of a talk covering much of the same ground that I gave within the framework of my Reading Responsa series.

עיין ר’ חיים י’ פלס, בבעיות החליבה בשבת בהתישבות הדתית בא”י (סקירה הסטורית), ברקאי קובץ ב’ (סתיו תשמ”ה), עמודים 108-32, ובפרט עמודים 109-12 בענין עמדת ר’ קוק; ר’ זאב וייטמן, חלב שנחלב בשבת באיסור, נתיב החלב ג’ (אדר תש”ע) עמודים 65-74, ובפרט אות ד’ “התנגדות הרב קוק להיתרי חליבה ע”י יהודי”; ר’ מרדכי וולנוב, חלב ‘מהדרין’, חלב מהדרין [↩]