Smuggling, Swearing, and Kissing

A famous midrash:

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. ודינה היכן היא? נתנה בתיבה ונעל בפניה. אמר: הרשע הזה עינו רמה היא, שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני. ר’ הונא בשם ר’ אבא הכהן ברדלא אמר: אמר לו הקב”ה: לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד [וְיִרְאַת שַׁדַּ-י יַעֲזוֹב], מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך, דאלו איתנסיבת לגברא לא זינתה. בתמיה. לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת לערל. לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נשאת דרך איסור, הה”ד: ותצא דינה בת לאה.1

At least as far back as the medieval period, commentators have been puzzled by this criticism of Jacob for withholding Dinah from Esau: do we really expect a man to give his young daughter to a villain in the hope of reforming him?!

ואם תאמר וכי מי שיש לו אח משומד וכי ישיא לו את בתו שהיא בת ו’ שנים כאשר היתה דינה, והלא משנולד יוסף עבד בצאן, ודינה נולדה עם יוסף בפרק אחד, כמו שעשה הפייט סילוף דינה ביוסף להנחות, ושמא יש לומר שקבל עליו תשובה על מנת שלא יזלזל כו’ כמו שנאמר (לקמן לג:יב) נסעה ונלכה ואלכה לנגדך בשוה ביהדות.2

Rav Ovadiah of Bertinoro gives a stunning answer to this question: whatever the objectively correct course of action may have been, Jacob acted out of malice. He did not want his brother to reform, since that would have granted Esau mastery over him:

קשה אדרבא היה ראוי שתחשב לו לצדקה שמנעה מיד הרשע. יש לומר שיעקב לרעה נתכוון שלא היה רוצה שאחיו יהיה צדיק כדי שלא יתקיים בו ברכת הוה גביר לאחיך ולפיכך נענש:3

The sheer cold-bloodedness of this is reminiscent of the thought of another Italian writer, almost exactly contemporary to the Ra’av – Niccolò Machiavelli:

I say that many will perhaps consider it an evil example that the founder of a civil society, as Romulus was, should first have killed his brother, and then have consented to the death of Titus Tatius, who had been elected to share the royal authority with him; from which it might be concluded that the citizens, according to the example of their prince, might, from ambition and the desire to rule, destroy those who attempt to oppose their authority. This opinion would be correct, if we do not take into consideration the object which Romulus had in view in committing that homicide. But we must assume, as a general rule, that it never or rarely happens that a republic or monarchy is well constituted, or its old institutions entirely reformed, unless it is done by only one individual; it is even necessary that he whose mind has conceived such a constitution should be alone in carrying it into effect. A sagacious legislator of a republic, therefore, whose object is to promote the public good, and not his private interests, and who prefers his country to his own successors, should concentrate all authority in himself; and a wise mind will never censure any one for having employed any extraordinary means for the purpose of establishing a kingdom or constituting a republic. It is well that, when the act accuses him, the result should excuse him; and when the result is good, as in the case of Romulus, it will always absolve him from blame. For he is to be reprehended who commits violence for the purpose of destroying, and not he who employs it for beneficent purposes. The lawgiver should, however, be sufficiently wise and virtuous not to leave this authority which he has assumed either to his heirs or to any one else; for mankind, being more prone to evil than to good, his successor might employ for evil purposes the power which he had used only for good ends. Besides, although one man alone should organize a government, yet it will not endure long if the administration of it remains on the shoulders of a single individual; it is well, then, to confide this to the charge of many, for thus it will be sustained by the many. Therefore, as the organization of anything cannot be made by many, because the divergence of their opinions hinders them from agreeing as to what is best, yet, when once they do understand it, they will not readily agree to abandon it. That Romulus deserves to be excused for the death of his brother and that of his associate, and that what he had done was for the general good, and not for the gratification of his own ambition, is proved by the fact that he immediately instituted a Senate with which to consult, and according to the opinions of which he might form his resolutions. And on carefully considering the authority which Romulus reserved for himself, we see that all he kept was the command of the army in case of war, and the power of convoking the Senate. This was seen when Rome became free, after the expulsion of the Tarquins, when there was no other innovation made upon the existing order of things than the substitution of two Consuls, appointed annually, in place of an hereditary king; which proves clearly that all the original institutions of that city were more in conformity with the requirements of a free and civil society than with an absolute and tyrannical government.

The above views might be corroborated by any number of examples, such as those of Moses, Lycurgus, Solon, and other founders of monarchies and republics, who were enabled to establish laws suitable for the general good only by keeping for themselves an exclusive authority; but all these are so well known that I will not further refer to them.4

I discuss the above (Jewish) sources, as well as several cases in the halachic literature involving the smuggling of people and goods, in my lectures and halachah column for this past parashas Lech-Lecha. The lectures, along with accompanying handout, are available at the Internet Archive. Here’s the column:

In parashas Lech-Lecha, when Abram is about to enter Egypt, he requests of his wife Sarai that she say that she is his sister (12:13). According to the midrash, this was merely Abram’s fallback plan; he actually attempted to smuggle Sarai into Egypt by hiding her inside a box, but was forced by customs inspectors to open the box (Bereishis Rabbah 40:5).

A famous account of an attempt to smuggle women past border officials by dissembling about their relationships to the smugglers appears in the seventeenth century work Shut. Chavos Yair (#182). Two men were traveling from Frankfurt to Worms, and two women, one married with her husband in Worms, and the other her single daughter, wished to make the same journey. The women lacked the requisite travel documents, without which they would be subject to a fine at the checkpoint in Oppenheim, so they asked the men to declare them as their wife and daughter respectively, since the mens’ documents allowed them to travel freely with their wives and family members. At the checkpoint, the customs official refused to believe the mens’ declarations, and insisted that they swear to their veracity, or else prove their kinship by kissing the women. The men replied that they could not kiss the women, since they were currently niddah, a fact that the women confirmed. After some further negotiation, the men eventually settled with the customs agent for a minimal sum, but one of them subsequently reported the episode to the author of Chavos Yair, who penned an analysis of the relevant halachic issues.

He concludes that since the men had been attempting to deceive the official, who was appropriately carrying out his duty by investigating their claims, it was prohibited for them to kiss the women or even to swear that the women were niddah based upon their representations, even if they were afraid that by failing to do so they would suffer financial harm, and it was certainly prohibited for them to falsely swear to their kinship, even to avoid a great loss.

  1. בראשית רבה עו:ט []
  2. מושב זקנים בראשית לב:כג []
  3. עמר נקא שם []
  4. Niccolò Machiavelli, Discourses on the First Ten Books of Titus Livius, First Book, Chapter IX. []

The Herem Against R. Hezekiah the Harif

About a year ago, as I prepared to begin a course of study in יורה דעה, I attempted to purchase a copy of the פרי חדש. The couple of seforim stores that I visited did not have a standalone copy available; the only copy I could find was one printed in the back of one of the editions (I forget which one) of the שלחן ערוך. The beis midrash in which I study also does not have a copy of the work, so I had to make do with the one printed in the back of the copy of the שלחן ערוך (the “צורת הדף” edition) of one of my colleagues, and a couple of difficult to read online versions – my שלחן ערוך (the מכון ירושלים combined טור ושלחן ערוך) does not include it.

A week and a half ago, in preparation for another year of יורה דעה study, I once again attempted to purchase a פרי חדש, and was again told by a couple of stores, this time including Biegeleisen, that it was not available. Although rather appalled that such a classic is apparently out of print, I was reminded of the ban imposed upon the work during the author Rav Hezekiah da Silva’s lifetime by the Egyptian Jewish community, in righteous outrage at what they considered his dismissive and disrespectful tone toward other revered halachic authorities, particularly Rav Yosef Karo. The primary, if not the only, source of information on this episode is apparently Rav Avraham Ha’Levi’s גנת ורדים, in a response to a query, subsequent to R. Hezekiah’s death, about the possibility of lifting the ban:

עובדא הוה בחד צורבא מרבנן דהוה חריף טובא ואורייתיה מרתחא ליה וחיבר ספר על טור יורה דעה הוא ספר פרי חדש ויש בו חדושים רבים מפלפול ובקיאות ואף על פי שאין הכרעתו מכרעת לנו לענין פיסקא דדינא מכל מקום יועיל לנו הספר הלז להקל מעלינו טורח החיפוש ולכל הפחות יועיל להערה ואנחנו נדע מה נעשה ובראותנו דבריו ומשפטיו ישרים נחזקם ונאמצם ואם לא ייטבו בעינינו יהיו כלא היו

ויהי כבוא הספר הלז למצרים עברו מעברה על מקצת דבריו ומצאו ששלח רסן לשונו לדבר תועה על גדולי ישראל אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים לא ישא פנים לזקן שמורה הוראה ועל רבינו הגדול בית יוסף אשר הוא לכל הוראתינו יסוד ועמוד בכל התלמוד וכתב עליו שטנה כדבר איש על תלמיד קטן שלפניו ואפרוח שלא נפתחו עיניו דלא ביש ליה שאסר את המותר כו’

ויהי בהתפרסם הדברים אזרו אנשי חיל בעוז מתנם וקבצו חכמי ישראל מבני העיר וגם גרים הנמצאים מארץ אחרת ויבקשו לקעקע ביצתו ועלתה הסכמת החכמים לפייס שני הצדדין לבלתי שלוח יד בחכם המחבר ולא לפגום בכבודו חס ושלום לא בנגידא ולא בשמתא אכן בינם לבינו בסתר דברו אתו תוכחות והתנצל וידע אשר עשה ובוש ממעשיו כבושת גנב כי ימצא ולפייס את אנשי הצבא הרוזנים והסגנים עלתה הסכמתם שספריו הנמצאים פה מצרים שישקעו בבנין וגזרו והחרימו בכל תוקף ובכל אלות הברית על דעת המקום ב”ה שלא יקרא אדם בספר הלז לא קריאת עראי ולא קריאת קבע וכתבו הסכמה זו למען תעמוד כל הימים וחתמו בה כל חכמי העיר וגם הנמצאים מארץ אחרת גם נקרו נקרו הנם רבני חברון תוב”ב ושאלו מהם שיסכימו במעשה אשר נעשה ואמרו שלרצון בני העיר הם חותמין בהסכמה זו אכן אינם מקבלים הסכמה זו עליהם שבצאתם חוץ לעיר יחזיקו בספר הלז וילמדו בו.

ולעת עתה שני רבנים שהיו גרים בארץ הלזו הלכו להם לארצם והחכם המחבר נתבקש בישיבה של מעלה ובכן כמה וכמה חכמים שלמים וכן רבים נכספה וגם כלתה נפשם להגות בספר הלז כי יהיה להם מעיר לעזור ומבקשים אולי תעלה תעלה למכה זו ורמון זה שיעלה בידם תוכו יאכלו כו’ ומה גם שהוא גם הוא בהקדמתו לספר הלז אמר שלא יסמוך שום אדם על הוראותיו ודחיותיו רק יברר הטוב וההגון בעיניו וכן יעשה וגם התנצל על אשר דבר בגדולים

ועתה החרדים אל דבר ד’ לשאול הגיעו אם אפשר להתיר חרם נזכר כיון שנגע בכבוד גדולים או לא ואם ת”ל דאפשר להתירו אם צריך לימלך בתחלה עם השרים והסגנים אשר ידם היתה במעל הזה ראשונה לחוש לכבוד הגדולים ואת”ל שיוכלו להתירו מבלי הסכמתם אם צריך המלכה ברבני חברון ובפרט בשני הרבנים אחרים שהלכו להם והרחיקו נדוד ועל צד האומדנא שני רבנים הללו אינם מפוייסין שיותר החרם כי הם היו הרבה בעוכרי החכם הנזכר ואת”ל שיש היתר לזה אפילו שלא בהסכמת הרבנים והחכמים שהלכו מכאן אם המצא ימצא פה העיר קצת חכמים שלא יאותו לבטלה אם עיכובם מעכב או ניזיל בתר רובא

וכשראיתי אני הצעיר קול הקריה הומה וחפץ ורצון כמה תלמידי חכמים למצוא פתח תקוה נתתי אל לבי להיות {נדרב?} לדבר מצוה ולבדוק בזה עד מקום שידי יד כהה מגעת מה גם שזה לי ימים והדבר הזה בלבי כאש בוערת וחפץ הייתי שענין חמור כזה יפתח ויסתיים בגדולים ועכשו יפתח בקטנים ויסתיים בגדולים והם יבחרו ולא אני וחפץ ד’ בידינו יצלח אכי”ר

תחלה כל דבר מוצא שפתי אשנה שכל פתגם אשר נעשה בתחלה שריר וקיים הוא ואחר כך אבקש אם יש מחילה וכפרה לעון הלז אם לאו ואחר כך אצדד בטענות המוצעיים למעלה

ואומר אני אף על פי שלכאורה נראה שהסכמה זו תמוהה הרבה דכיצד יסכימו שלא לקרות בספר הלז שיש בו כמה חידושי דינים ולמנוע בר מן התלמידים מכל מקום גדולה מזו מצינו שעושין מפני צורך השעה לגדר ולסייג לתורה וכמו שאמרו בגמרא פעמים שביטול התורה זהו יסודה … כללא דמלתא דפתגם אשר נעשה הלכה קבועה היא והמזלזל בה כמזלזל על דבריו של מרע”ה

ומעתה נראה אם יש רפואה למכתו דהאי צורבא מרבנן על שפגם וזלזל בכבוד גדולי ישראל לזה אני אומר דאיתא בפרק יום הכיפורים דף פ”ו ארבע חלוקי כפרה שהיה ר’ ישמעאל דורש דאפילו עון גדול דחילול השם נתכפר ונתנקה העון לגמרי במיתה והאי צורבא מרבנן אף שנחמיר עליו שגדול עונו מנשוא מכשלה של חילול היתה תחת ידו שזלזל בכבודן של ראשונים וירבו עבדים המתפרצים באדוניהם שהמון עם ירגילו עצמן לזלזל ולפקפק בדברי הראשונים מכל מקום הרי נתכפר עון זה במיתה וכיון שעונו נתכפר יכולים בית דין להתיר החרם אשר נעשה בהסכמה

אכן יש מקום עדין לפקפק דדלמא איכא למיחש דהמון עם ירגילו עצמן בכבודם של ראשונים אמנם כיון דקיימא לן דמעשה בית דין אית ליה קלא הרי נתפרסם בעיר מצרים ההסכמה הנעשית והחרם שהוטל בשביל עון שפגם בכבודם ויקחו קל וחומר וידעו כי איסור גדול יש בדבר ויזהרו מכאן ואילך בכבודן של ראשונים ומה גם שנראה שחששא זו חששא רחוקה היא שהרי מצינו שנתפשט ספרו זה בכל גבולי ישראל ולא מצינו שחששו לזה בשום מקום ומכל מקום בית דין היפה שבמצרים יע”א יפה עשו שחששו אפילו לחששא רחוקה כזאת מה גם שבזה שעשו נתרבה כבודן של ראשונים בעיני הבריות וראוי והגון היה לעשות מה שעשו

ובר מן דין כבר נודע שכל פותח ספר לא יחוש לדברי ספר הלז להתלמד ממנו לזלזל ולפגום בכבודם של ראשונים וקחזינא דכל ספר כיוצא בזה כל הוגה בו אוכל תוכו וזורק קליפתו וישראל קדושים הם שומעין להחמיר ולא להקל ומכירין ויודעין בטיב ערכן של ראשונים ז”ל וצפרנם חביבה להם מכריסן של אחרונים וקושטא מדיליה קאים וכמה וכמה ספרים מצינו שניתנו ליגנז ולית מאן דחש להון אשר על כן כיון דידענו דלא אהנו מעשיו להביא תקלה על הצבור ניתנה חטאתו לימחל …

נמצינו למדין לנדון הלז דכיון דכבר האי צורבא מרבנן נפטר לבית עולמו וגם נמי לא אהני מעשיו שניתנה בבית דין של מטה להסיר העונש שענשוהו שלא ללמוד בספרו והדברים קל וחומר בנדון הלז דחלילה לנו לומר שהיתה לו כונה רעה לזלזל בכבודן של ראשונים אלא דהו”ל תרבות בישא והילדות עשתה את אלה1

I discussed this fascinating responsum several months ago in a Reading Responsa lecture; it is available at the Internet Archive.

  1. שו”ת גנת ורדים יו”ד כלל ג’ סימן ג’ []

Signing Up To Soldier On the Sabbath

In honor of my friend R. LCdr. Eric Kinzbrunner, who (about a dozen years ago) “cut the first piece of [his] wedding cake with his 34-inch Navy sword, which had been ritually cleansed, or toveled, for the occasion“.

CS brings to our attention Noah Lang’s determination to become an Orthodox Jewish marine. In Lang’s manifesto, he concedes the difficulty of maintaining Orthodox practice while enrolled in the [United States Marine Corp] Officer’s Candidate School [sic]:

One of the biggest deterrents for Jews to serve in the US military is the issue of keeping mitzvot while serving. This is one that I myself am struggling with. I have accepted that I will not be able to keep up my traditional practices while serving, including Shomer Shabbos, Kashrut, and Davening. In OCS, training is 24/7, with no rest for Shabbat or holidays, and there is rarely downtime that could be used for prayer. Additionally, the meals in the chow hall are not kosher. However, after talking with rabbinical authorities, I have concluded that I am comfortable with not keeping these practices, as the opportunity to serve my country is one that I would not feel right passing up on.

Lang does not name the “rabbinical authorities” with whom he discussed the matter, nor does he tell us what they actually told him, The truth is, however, that the basic question of the permissibility of voluntary military service that entails halachic compromises has been considered by a number of major halachic authorities over the past couple of centuries.

The first discussion of this question of which I am aware is by R. Moshe Sofer [Hasam Sofer]. In the course of a broader discussion of the appropriate individual and communal response to military drafts, he grudgingly allows (as the lesser of two evils) the hiring of surrogates by draftees (a practice apparently common in nineteenth century Europe, as well as during the American Civil War of the same period), despite the fact that these military volunteers are execrable as “the worst of all”, since they are deliberately “stipulating to desecrate Sabbaths and to eat prohibited [foods]”, since if we do not hire them, another community will:

ועל דבר עם בני ישראל הנלקחים לצבא המלחמה למלכיות השתיקה יפה מדיבורינו בזה וגדולי ישראל ע”כ יעלימו עין והניחו להם להממונים מקהל לעשות כראות עיניהם לפי הזמן ועת לחשות

ומכל מקום אומר כי גוף ענין דינא דמלכותא להטיל מס על כל עמו להעמיד מהם אנשים לצבא מלחמתו וזה הוא מחק מלכותו ודינו דין וממילא מוטל אקרקפתא דכל מי שראוי לצאת ושאין לו אשה ובנים כפי נימוס וחק מלכותו אך לא אבחורים לומדי תורה שאפילו לא פטרום המלכות בפירוש מכל מקום מדין תורה פטורים … ומכל שכן שהמלכות יר”ה פטרם וכבר כמה פעמים כשנתתי אטעסט לבני מדינו’ פיהם ומעהר”ין שהם לומדים ויצליחו לנהוג ציבור נפטרו מלהעמיד עצמם לצבא ואם כן כל הנוגע בהם נוגע בבבת עין:

ואידך מהראוי שיעמדו עצמם כולם בשוה לפני העדה ויטילו גורל ועל מי שיפול עליו הגורל הוא ישתדל לעצמו במה שיכול לפטור בממון או להעמיד אחר במקומו או ילך בעצמו וכל ישראל מחויבים לסייעו ויקר פדיון נפשו אבל לאנוס אנשים בלי גורל ולומר שהם פוחזים ורקים אפילו מגלי עריות ומחללי שבת בעיני הוא כגונב נפש ומכרו כי מי נותן זה חליפי זה כיון שחיוב המלכות ופקודתו על כולם בשוה והמוסרו כמוסר לתוא מכמר אפילו מחוי אתיבנא חייב מכל שכן מוסר נפשו ורע ומר יותר כי הטובים הנאנסים עוברים על המצות באונס ולעתים רחוקים ואלו יעשו ברצון ואנו מדחים אחר הנופל עיין פרק קמא דקידושין לענין מכר עצמו לנכרים:

אך מה שנמצאים עתה למאות המוכרים עצמם מרצונם וברצי כסף ולכן אף על גב דהמה גריעי מכולהו שהרי בשאט נפשם מתנים לחלל שבתות ולאכול איסורים מכל מקום כיון דשכיחי טובא ולא הוה כתרי עיברא נהרי ואם אין קהלה זו קונהו ימכור עצמו במקום אחר אם כן קלקלתם בעו”ה תקנה קצת וכן עשו בכל גלילותינו והוא כעין בחירת הרע במיעוטו1

A diametrically opposite perspective is taken by a leading disciple of Hasam Sofer, R. Meir Eisenstädter (Maharam Ash, who surprisingly does not acknowledge the position of his great teacher). He, too, allows the hiring of surrogates – but not on the grounds that they will anyway be sinning, but rather because they are doing absolutely nothing wrong!

[There] is no basis for concern, no one is forcing them at all to violate the religion of the holy Torah, neither with regard to eating, for if he wishes to refrain from eating the portion of their bread and the wine of their feasts, no one forces him at all, and there is no prohibition whatsoever that he is forced [to violate]”

מכתבו הגיעני וארא כי הנהו מפקפק על מה שנהגו מכמה שנים בארץ הזאת לפני גדולי ישראל ומאז התאמצו למצוא גבר אשר בעד רצי כסף יחפוץ וירצה ללכת אל הצבא ולפי הנראה גם במדינת פולין יתאמצו לעשות כן אם יש לאל ידם ואין פוצה פה לאסור. ואם אולי העלימו עין כי מפני שאין לאל ידם למצוא תקנה אחרת אנן מה נענה בתרייהו
ולא אכחד כי לא היה בלבי להשיב מאומה על זה אבל לאשר ראיתי מוכ”ז אמר לו כי ביקש מעכ”ת ממנו כי יראה להשיג תשובה על זה ממני וחששתי כי אולי מניעת תשובתי פוגם לכבודו בעיני מוכ”ז לזאת באתי בדברי אלה אף כי אפפוני דברים אחרים למעשה.
ואומר כי לפענ”ד נראה דהיתר גמור ומצוה היא לעשות כן כי זולת זה אי אפשר לעשות בענין שיהיה טוב בעיני ד’ ואנשים.
ואין זה דומה למשנתינו דעכו”ם שאמרו תנו לנו כו’ ואל ימסרו נפש מישראל. לא מבעיא בעת שלום כזמנינו בחסד ד’ וודאי אין כאן בית מיחוש דהרי אין מכריחים אותם כלל לעבור על דת תוה”ק הן באכילה שאם ירצה שלא לאכול מפת בגם ויין משתיהם אין מכריח אותו כלל ואין שום איסור שהוא מוכרח2

Maharam Ash then concedes that a soldier will occasionally be forced to violate the Sabbath, but he takes for granted that this will only occur in situations where there is a dispensation of פיקוח נפש. He rules that this eventuality does not bar one from volunteering for military service, by analogy to embarking upon a sea voyage which is permitted even in the presence of a foreseeable need to eventually violate the Sabbath in situations of פיקוח נפש:

רק כי לפעמים מוכרח ללכת חוץ לתחום וגם אולי לישא זיין וחפציו עמו בשבת. והרי השלחן ערוך פסק בפשיטות באו”ח סימן רמ”ח סעיף ד’ ביוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל את השבת כו’ ביום א’ ב’ ג’ מותרים והוא דעת הריב”ש בסימן ק”א ודעת התשב”ץ בחלק א’ סימן כ”א והוא הר’ דוראן שהזכיר הריב”ש בריש דבריו עיי”ש:

ומבואר בדבריהם דלמדוהו מדברי הרז”ה בפירושו להא דאין מפליגין בספינה כו’ ואין צרין על העירות הטעם מבואר בדבריהם שם דכיון דהנך ג’ ימים הראשונים של השבוע לאו קמי שבתא מקרי הרי אינו כמתנה לחלל את השבת ואם אחר כך בשבת יהיה צריך ללכת חוץ לתחום ולחלל שבת בשאר מלאכות כמו בצרין על העירות פקוח נפש דוחה אותו … מעתה אלו ההולכים לצבא אם יבוא עת נסיעתם בשבת קודש והם מוכרחים ללכת פקוח נפש דוחה אותו ואין בהליכתם עתה לצבא שום חשש איסור לדעת הריב”ש התשב”ץ שפסקו הבית יוסף והרמ”א כמותן: אם ירצו להשמר משאר איסורים אפילו ילכו לצבא ולבא במנין הפקודים בערב שבת אין חשש אם לא יצרכו ללכת למחר בשבת חוץ לתחום ואם האנשים ההמה לתאות נפשם מתעבים נפשם באיסור עוונותם על עצמותם ואין לנו למנוע בעבור זה לשכרם כי לא לזה נשכרו. לזה ברור לפענ”ד כי יש מצוה רבה לעשות כן לשכור אנשים ולא לאמר שיקחו כרצונם חס ושלום:

ואף גם בעת המלחמה מכל מקום נראה כי אין היוצא למלחמה כמאבד עצמו לדעת חס ושלום דאם כן היה מלחמת רשות כמוסר עצמו לסכנה ועובר על ונשמרתם ולא היה אדונינו דוד המלך עליו השלום מרבה במלחמות הרשות

[ועיין שם שהוכיח ההיתר דמלחמת רשות, וכתב:] ומשמע מן הסתם אף על פי שאין אורים ותומים כמו בבית שני שחסרו אורים ותומים. ואף גם בזמן שהיה אורים ותומים לא יצאו מספק סכנה דהרי כל היוצא למלחמת כו’ … וכן בזמן בית שני נראה דלא נמנעו מלכי בית חשמונאי הכשרים לצאת למלחמה לרוחה …

ונהי דלמסור בעל כרחו נראה וודאי כי איסור חמור הוא וכמ”ש מהר”ש בנודע ביהודה תנינא בסימן ע”ד מכל מקום לשכור אנשים מדעתם כיון דאי אפשר למסור הדבר לנכרים שיקחו כחפצם כי יקחו גם לומדי תורת ד’ אשר מן הדין אין עליהם עול הזה. אם כן השכירות להעמיד אנשים מדעתן מותר. ומצוה לפענ”ד.

An similarly lenient view is espoused by Rav David Zvi Hoffmann. He is not discussing volunteering or the hiring of surrogates, but rather the interesting question of whether a G-d fearing Jew, meticulous about observance of the commandments, who is drafted to the military “is obligated to do everything possible to evade military service”, in order to avoid desecration of the Sabbath. [It is not entirely clear whether strictly legal, or extralegal, means of evasion are being considered.] R. Hoffmann’s analysis is similar to Maharam Ash’s, but he goes even further. While Maharam Ash suffices himself by invoking the precedent of embarking on a sea voyage, R. Hoffmann elaborates that even though such an embarkation is generally only permitted during the first three days of the week, but not the last three, complying with the draft is not subject to this restriction, since embarking on a voyage is permitted even during the last three days of the week when done for a מצוה purpose, and not resorting to draft evasion is “undoubtedly more than a matter of מצוה”, since draft evasion causes a desecration of G-d’s name:

תשובה זאת כתבתי להראות בעליל שאף על פי דינא דש”ס ופוסקים אנו מחוייבים לשמור פי מלך וחקי המדינה בארץ אשכנז.

שאלה

בזמן הזה אשר ברוב תושבות היהודים מטעם המלך והמדינה כל איש אשר הוא בריא אולם צריך ליכנס אל חיל המלחמה ולמלאות צבאו שם שנה שנתים או שלש שנים, והוא אנוס שם לחלל שבתות וימים טובים, אי מחוייב היהודי הירא את דבר ד’ והשומר כל מצות התורה לעביד כל מה דאפשר להפטר מעבודת הצבא, כדי שלא יבא לידי חלול שבת או לא.

תשובה

שאלה גדולה שאלת והיא צריכה עיון רב כדי להשיב עליה על פי דינא דש”ס ופוסקים לחוד, ולא על פי נטיית לבנו לבדה, ועל כן אמרתי תחילה לא אלך למקום אשר לבי חפץ כי אצא לי ואראה ואעיין על משכנות הרועים הם בעלי הש”ס והפוסקים. והם ישיבו אותי דבר את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה וזה החלי בס”ד:3
[ועיין שם שהאריך בסוגיא דמפליגין בספינה בחול היכא שיודע שיצטרך לחלל את השבת מפני סכנת נפשות, והעלה:] ומעתה נבוא לעניננו הנה אין ספק כי הדא שלא יבריח עצמו על ידי טצדקי מן הצבא הוא יותר מדבר מצוה, כי מי שעושה כן גורם ח”ו חילול השם אם יודע הדבר וגורם רעה ליהודים כי שונאי יהודים אומרים שהיהודים אינם עושים את דתי המלכות, ומעתה אם הדין שמי שהולך לצבא ביום א’ ב’ וג’ אינו עושה איסור לרוב הפוסקים אפילו אם ודאי יבוא לידי חילול שבת על ידי אונס, ואם הוא עושה לדבר מצוה כגון להציל נפשות ישראלים או לשאר מצוה מותר אפילו בערב שבת לילך בעצמו אל צבא המלחמה, אם כן קל וחומר אם הוא אינו הולך בעצמו רק שנלקח על פי דינא דמלכותא שבודאי אינו מחוייב להבריח עצמו מזה אף שבודאי יבוא לידי חילול שבת, באשר כי על ידי ההברחה יכול לגרום כמה מכשולים ואם כן שב ואל תעשה בכאן ודאי עדיף מדבר מצוה.
ועוד אם אנו נאמר דמחוייב להבריח עצמו כדי שלא יבוא לידי חילול שבת, אם כן כל איש ישראל ימצא עצמו מחוייב לעשות כן ובודאי רובם לא ישיגו חפצם ויגרום חילול השם גדול ח”ו על חנם. אשר על כן הטוב, כי פי מלך שמור, ואולי תמצא חן בעיני השרים ויניחו לו לשמור השבת ותעשה הטוב בעיני אלקים ואדם, כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמים. ואם תעשה מעשיך לשם שמים הכל לך ישלימו ושכון בארץ ורעה אמונה ושלום על ישראל.4

None of this, of course, provides any dispensation for violating the commandments outside a situation of פיקוח נפש.

My Reading Responsa lecture of about two months ago, available at the Internet Archive, discussed these three responsa.

  1. שו”ת חת”ם סופר חלק ששי סימן כ”ט ד”ה ועל דבר []
  2. שו”ת אמרי אש סימן נ”ב []
  3. I am unsure whether R. Hoffmann is warning against an instinctive, superficial conclusion for or against draft evasion. []
  4. שו”ת מלמד להועיל חלק א’ סימן מ”ב, ועיין גם סימן מ”ד. []