Our Perfect Torah Vs. Their Worthless Chatter

Our previous post cited an excerpt of an interview with R. J. David Bleich; the immediate continuation of the interview is also interesting:

You’ve written much on the intersection between halacha and American law. What would you say are some of the major general differences between these two systems of law?

There’s nothing general. There are principles of common law and there are principles of halacha. For example, the principles that govern lost property in halacha are quite different from those of common law. Common law – as reflected in American statutory law – requires me to take any object I find worth more than 20 dollars to the nearest police station. The police are supposed to wait for the rightful owner to press a claim and if nobody comes after six months, they can give it back to me. In halacha, if the circumstances are such that I presume yi’ush [i.e., the owner abandoned hope of recovering the object], I don’t have to do anything to find the rightful owner.

On the other hand, American law says that if I see a valuable diamond on the street, I don’t have to pick it up and return it even if it’s in a bag with the owner’s name on it. Halacha, though, says I have no choice but to take custody and return it to its rightful owner.

So comparisons with regard to particular points are sometimes very significant. But global comparisons are either nonsensical or trivial. It’s like comparing apples and oranges. Sure, there are common things between apples and oranges. They’re both healthy. You need law for society to exist. But different types of law are reflected in different societies.

About four years ago, my father showed me an interview of Prof. Nahum Rakover by R. Yitzchok Frankfurter in Ami Magazine, in which, if I recall correctly, Prof. Rakover explained that there is indeed a general difference between halachah and Western law, in that the former integrates considerations such as לפנים משורת הדין and מדת סדום together with standard, legalistic rules into a unified framework, whereas the latter considers such considerations as entirely extralegal. I don’t currently have access to the entirety of the interview, but I did copy into my notes the following anecdote related by Rakover:

There was a case in Netanya where someone bought a very large refrigerator. The problem was that is was too big to fit into the entrance and stairwell of the building, so the only way to get it into the man’s apartment was to bring it inside the building through his neighbor’s porch. ‘Fine’, said the neighbor, ‘but you’re going to have to pay me.’ They went to a beis din, which ruled that you’re not allowed to charge for a favor like that. I related the case to an American attorney and he laughed. ‘Why in the world would you coerce the neighbor to agree?’ he wanted to know. ‘It’s his prerogative to refuse. If I were the neighbor with the porch I’d say, ‘My apartment belongs solely to me. You absolutely cannot invade my privacy.’ That is the view of the majority of legal systems.1

I discuss Rakover’s remarks in my lectures for פרשת לך-לך of 5776, available, with accompanying notes and handout, at the Internet Archive here and here.

  1. Ami Magazine, Issue 218 – May 20, 2015 / 2 Sivan 5775, pp. 102-03. []

He Said, She Said

I am fascinated by the unfolding Brett Kavanaugh – Christine Blasey Ford drama – this is quintessential “he said – she said”, in its almost purest form. In my lecture(s) for this past year’s parashas Vayeshev,1 with its archetypal narrative of Joseph and Potiphar’s wife, I broached a highly speculative argument for granting some credibility to such allegations despite the absence of duly qualified witnesses against the accused, based on a long-standing Ashkenazic tradition. As Justice Holmes famously said: “The life of the law has not been logic; it has been experience”, and this applies to some extent to halachah as well, where we find venerable enactments and customs that in situations such as assault, which occur suddenly, rendering arrangements for the presence of qualified witnesses generally impractical or impossible, and in other contexts where the presence of qualified witnesses is generally implausible, such as disputes over seats in the womens’ section of the synagogue, we relax the standard formal requirement of two adult male witnesses:

מהר”ם מירזבורק

דין אשה יחידה או קרוב יחיד, וכן קטן נאמן [להעיד על הכאה] שאין פנאי להזמין עדים כשרים פתאום לזה2


… אז קרא ראובן לשמעון “מלשין מסור” לפני לוי ולאה. והנה שמעון תלמיד חכם הוא …
ואף על גב שלא היו שני עדים בדבר הלא כתב בתקנת קדמוניות מר”ת שאפילו אשה יחידה או קרוב נאמנים להעיד שראו שהכהו כו’. וכן קטן כדאיתא התם ומפרש שם הטעם לפי שאין פנאי להזמין כשרים פתאום לזה והוא הדין נמי בדין מבזה תלמיד חכם וקל וחומר הוא לפי הנראה לעניית דעתי.

ועוד שהרי מצאתי כתוב במקום אחר בשם רבינו תם וז”ל

ואשה או קרוב נאמנים על זה וכן בכל דבר קטטה שאין עדים רגילים להיות בדבר מזומנים וכן למוסר מאומד נאמנים עליו לפי שכשהלשין לא היו שם עדים עכ”ל

הרי לך בהדיא דלכל דבר קטטה אשה או קרוב נאמנים.

עוד נמצא בתשובת שאלה סביב המרדכי בפרק החובל וז”ל

נשאל נשאלנו על דבר הריבות והמחלוקת והחרופים אם הנשים והקרובים יכולין להעיד ודאי הוא דנאמנת אפילו בדבר שיש בו ממון כדאמרינן התם (קידושין עג:) החיה נאמנת לומר זה בכור אפילו יש בו הוצאות ממון ה’ סלעים לכהן עכ”ל

הרי לנו כמה עדים נאמנים דבכהאי גוונא נאמנים הנשים והקרובים …3

תרומת הדשן

שאלה לאה ורחל חולקין בשביל מקומות בבית הכנסת של נשים. והביאה לאה שתי נשים שהמקומות שלה הן, ורחל הביאה איש אחד מעיד שהמקומות שלה הן. איזה עדות עדיפא טפי דשתי נשים או של איש אחד.

תשובה – יראה דהאי דינא, בחזקת המקומות תליא מילתא, כמו שאבאר. אם מוחזקת לאה בהני מקומות, ורחל אתיא לאפוקי מינה, אין לאה צריכה אפילו שבועה להכחיש העד של רחל. ואע”ג דרוב גאונים פסקו דנשבעים שבועה דרבנן אפילו על הקרקעות, הכא הואיל ואית לה ללאה שתי נשים מעידות כדבריה, פטורה. ואע”ג דבעלמא אין עדות אשה כלום, בנדון זה דאינהו רגילי למידק טפי מאנשים, מהימנינן להו שפיר. וכן מצאתי הועתק מפסקי גדול, דנאמנות הנשים להעיד לאלמנה ‘אלו הבגדים לבשה בהן בחיי הבעל’, משום דאין האנשים רגילין להסתכל בבגדי הנשים. והביא ראיה מהא דאמרינן ג’ נאמנים על הבכור חיה לאלתר. הא קמן דבמילי דלא רגילי האנשים למידע מהמנינן לנשים, אפילו לאפוקי ממונא כי התם בבגדי אלמנה. ונראה דבמקומות בית הכנסת של הנשים, נמי אין האנשים רגילים לידע איזה מקומה של אשה זו ואיזו של זו. …4

For an excellent and comprehensive discussion of this doctrine, see ר’ שניאור זלמן פרדס, קבלת עדות מפסולי עדות.

I proposed that situations of sexual assault might be considered textbook cases for the application of the above doctrine: they certainly occur “suddenly”, and the presence of any actual eyewitnesses to the incident, let alone properly qualified ones, is fairly unlikely.

The obvious objection to my proposal is that none of the sources ever contemplates the extension of this doctrine to grant credibility to the ostensible victim of the assault himself (or herself)! I am not sure, however, that this really is a significant extension of the doctrine: I can see two objections to the extension, but neither seems compelling, at least not to the doctrine’s application to cases such as the Kavanaugh one.

First, the ostensible victim who accuses someone of sexual assault likely harbors great antipathy toward her ostensible assailant, and many authorities maintain that our doctrine does not grant credibility to an “enemy” of the accused (see R. Pardes’s article for a detailed discussion of this point). But this seems a fallacious argument, due to its circularity. An enemy is not considered credible since we suspect that his enmity may motivate him to lie. In our case, the assumption of enmity follows from the truth of the allegation, so it seems illogical to discount the accusation as motivated by enmity since insofar as the assault did not occur there is no basis for an assumption of enmity! [There may, of course, be some antipathy between the accuser and accused of which we are unaware that has motivated the accusation – but this is always a possibility, even in the classic cases of third party accusations discussed by the authorities.]

Second, an ostensible victim often stands to gain from her accusation (e.g., civil damages), and would therefore have the status of an “interested party”. In many cases, however (such as the Kavanaugh one), there seems to be nothing that the accuser stands to gain from the accusation. [Again, it may be suggested that the accuser desires notoriety, is politically motivated, or has some sort of hidden agenda – but these types of considerations, absent any evidence for them in the circumstances of a particular case, do not generally carry weight insofar as the witness does not fall into one of the standard categories of “enemy” or “interested party”.]

For general discussion of the related question of the standards of evidence required in cases of child abuse, see the articles by Rav Zalman Nechemia Goldberg, Rav Asher Weiss, and Rav Yehuda Silman cited in the notes.5

  1. I cannot currently locate any recordings. []
  2. נימוקי מהר”ם מירזבורק, ריש עמוד קעג ד”ה דין אשה יחידה []
  3. שו”ת מהרי”ק (מהדורת אורייתא) שורש קע”ט עמודים שצד-צה מהדורת ירושלים תשל”ג. []
  4. שו”ת תרומת הדשן סימן שנ”ג []
  5. ישורון, כרך ט”ו מעמוד תרנב והלאה []

Voting One’s Conscience

Dylan Matthews, in a Washington Post “Wonkblog” post, illustrates the concept of “strategic”, “tactical”, or “insincere” voting1:

Why is Harry Reid always voting against his own plans?

Forty U.S. senators voted to block a final vote on Chuck Hagel’s nomination to be defense secretary. Of those, 39 were Republicans opposed to the nomination, at least for the moment. The other was Harry Reid. It wasn’t that Reid opposed Hagel — far from it. Reid denounced the filibuster as “one of the saddest spectacles I have witnessed in my twenty-seven years in the Senate.”

So what gives? In articles like the one I wrote on the Hagel filibuster, the short explanation we give is that Reid voted no “for procedural reasons” or because a no vote “allows him to bring another cloture vote in the future.” But why does it do that? Why is the majority leader required to vote no if a bill is to be taken up again after a failed cloture vote?

As Sarah Binder, a Senate rules expert at George Washington University, told me, it’s not that the majority leader has to vote no. It’s that somebody on the winning side of the cloture vote — in this case, the side voting against cloture — has to file a “motion to reconsider” if the matter is to be taken up again. “I suppose the broader parliamentary principle here is that it would be somewhat unfair to give someone on the losing side of a question a second bite at the apple,” Binder explains. So the rules provide for senators whose opinion has changed to motion for another vote, whereas those whose opinion stays the same don’t get to keep filing to reconsider.

Reid, and other majority leaders before him, have developed a clever workaround: Just change your vote at the last minute if it looks as though you’re going to lose, then move to reconsider. In theory, any supporter of the bill or nomination in question could do the same, but traditionally it’s been the majority leader.

Various aharonim debate the halachic legitimacy of strategic voting; R. Haim ibn Attar’s treatment of the question revolves around the mysterious Talmudic rule discussed in our previous post that a unanimous guilty verdict in a capital case results in the defendant’s acquittal:

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.

רבותינו ז”ל הרבו לדרוש בפסוק זה אבל אין המקרא מתיישב לפי פשוטו. ונראה לפרש הכתוב לפי מה שאמרה התורה ושפטו העדה והצילו וגו’ ואמרו ז”ל עדה שופטת עדה מצלת אבל אם פתחו כולם לחובה פטור ובא הכתוב כאן להסיר שני מכשולין אשר יכשל בהם חכם מאמצעות דין זה

האחד בהגיע משפט כזה ויראה חכם אחד מהשופטים שכל חבריו פתחו לחובה והוא חושב בדעתו כי הוא זכאי ויתחכם לומר אם נאמר זכאי הנה הוא יצא חייב כי יש שם עדה שופטת עדה מצלת ונמצאו דבריו עושים הפך דעתי לזה אתחכם ואומר חייב שבזה תהיה סברתי מתקיימת שיצא זכאי מטעם פתחו כולם וגו’ וגם אהיה מקיים המוסר לבטל דעתי לפני דעת המרובין שאומרים חייב ונאמר חיוב עמהם לזה בא הכתוב וציוה על זה בדיוק לבל עשותו ואמר לא תהיה אחרי רבים לרעות פירוש כשתהיה סובר סברא אחת שבאומרו דעתך יצא זה הנידון חייב בדינו וכגון שכולם אמרו חייב ואתה חושב זכאי לא תתחכם להיות אחרי רבים שאומרים חייב והוא אומר לרעות ותאמר אתה כדעתם חייב הפך מה שנראה לך כדי שיצא זכאי כדעתך אלא אמור דעתך כפי מה שידעת במשפטי התורה ואין לך להתחכם על המשפט כי ד’ הוא האלקים והוא שאמר פתחו כולם לחובה זכאי לא אמר ד’ שיזכה זה אלא אם לך יראה חייב ולא שיראה לך זכאי שאז חייב הוא כמשפט האלקים:

עוד יש מכשול ב’ במשפט זה באופן אחר והוא אם יראה בעיני חכם שהוא חייב ככל הדיינים שאמרו חייב ורואה שאם יאמר חייב הנה הוא יוצא זכאי הפך דבריו שאומר חייב לזה יתחכם לומר זכאי כדי שיוטה המשפט אחרי רבים שאומרים חייב ויצא חייב כפי סברתו ויש בזה גם כן כפית ראש בגמר המשפט לנטות אחרי רבים לזה אמר ולא תענה על ריב וגו’ פירוש לא תענה מענה על ריב לנטות אחרי רבים פירוש שתהיה כונתך במענך כדי שיהיה כמשפט יחיד ורבים וזה יגיד שאם יגלה דעתו כמות שהוא אין כאן הטיה אחרי רבים אלא כולם בדעת אחת וביאר הכתוב טעם הקפדתו על הדבר ואמר להטות פירוש כשתהיה כונתך להטות ממה שבדעתם בעיון משפט התורה שהוא חייב ואתה מטה לומר זכאי כדי שיצא חייב לנטות אחרי רבים ויצא חייב אלא אמור דעתך הגם שיצא זכאי הפך דעתך ד’ זכהו:

וטעם משפט זה לצד כי ד’ יושב במסיבת הדיינים והוא ישפוט בפיהם וכשיראה משפט מרומה ואין בו מציאות לזכות הזכאי יתחכם לפתוח כולן לחובה וציוה שיצא זכאי בזה:2

So while R. Haim ibn Attar is opposed here to strategic voting, in light of the rationale he gives in the final sentence of the passage it follows that the applicability of his position to Senatorial proceedings will hinge on whether we assume that G-d graces that august body with His presence.

R. Haim ibn Attar’s scenarios of strategic voting do not get much attention in the halachic literature, since capital jurisprudence is no longer practiced. There is, however, an alternate scenario that can easily arise in ordinary civil litigation, and that has therefore received considerably more attention from the poskim. The halachah is that a simple majority of judges is sufficient to decide a case, so if one member of a three judge panel disagrees with his two colleagues, his view is disregarded. If, however, he states that he does not know the correct ruling, then two additional judges are added to the court, and the case is decided by a majority of the now five judge panel. A judge who is convinced that his colleagues are mistaken can therefore attempt to overcome their opposition by falsely claiming that he is unsure of the correct ruling, triggering the addition of two judges, and then attempt to convince both the new judges of the correctness of his position, which will then become dominant due to the three-two majority.

R. Yaakov Reischer, while conceding that this constitutes lying, nevertheless justifies it on the grounds that “it is permitted to lie for the sake of peace”:

שאלה במותב תלתא הוינא עם שני יושבי קרנות דלא גמירי ולא סבירי ואחר ששמענו טענת הבעלי דינים ורציתי לשאת ולתת עמהם רבו והכריעו דלא כוותי וגמרו את הדין נגד דעתי וסברתי אי דיניהם דין כדכתיב אחרי רבים להטות או נימא דקשר רשעים ועמי הארצים אינו מן המנין:3

שאלה חזר השואל הנ”ל וז”ל: … ואחת שאלתי עוד מאמ”ו באשר שודאי המה בערכאות שבסוריא שנתמנו להיות דיינים: ואמרתי שיש לי עוד תקנה אחת לבטל הדין המקולקל אשר יצא מתחת ידיהם דהיינו להסתלק מן הדין או לומר איני יודע כדי שיצטרכו להוסיף דיינים כדי שיוציא הדין לאמתו אי שפיר דמי למעבד הכי או לא:

תשובה הנה שאלתו שוב שנית קבלתי וכבר כתבתי באגרת ראשונה שלא טוב עשה להצטרף עמהם … על כן מה ששאלת אי מותר לך להסתלק מן הדין או כיון שראית שרוצין לקלקל לומר איני יודע כדי שיוסיפו דיינים ודאי דשפיר דמי למעבד הכי כיון דכוונתך לשם שמים להוציא הדין לאמתו על ידי שיוסיפו דיינים אף על גב דשקורי קא משקרת כי ידעת הדין מכל מקום הא קיימא לן מותר לשנות בדבר השלום ודינא שלמא הוא כדכתיב אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ועל זה וכיוצא בזה אמרו למוד לשונך לומר איני יודע כל זה נראה לי פשוט: …4

  1. The fact that the terms “strategic” and “tactical” are apparently used somewhat interchangeably in this context slightly alleviates my long-felt discomfort with my failure to fully grasp the essential difference between them. []
  2. אור החיים שמות כג:ב []
  3. שו”ת שבות יעקב חלק א’ סימן קל”ז []
  4. שם סימן קל”ח. ועיין שם עוד בהמשך התשובה, ובברכי יוסף חו”מ סימן י”ח אות ד’; פתחי תשובה שם ס”ק ד’; וערוך השולחן שם סוף סעיף א’.‏ []