R. Shimon Shezuri and Statistical Sampling

From Wikipedia:

In statistics, quality assurance, and survey methodology, sampling is the selection of a subset (a statistical sample) of individuals from within a statistical population to estimate characteristics of the whole population. Two advantages of sampling are that the cost is lower and data collection is faster than measuring the entire population.

Does halachah recognize the validity of statistical sampling? Let’s consider a concrete case: there is a mixture (יבש ביבש) of איסור and היתר in unknown proportions, so that it is unknown whether the ratio of היתר to איסור is sufficient to apply the principle of ביטול. May we take a statistical sample of the mixture, measure the proportion of איסור therein, and extrapolate from the sample to the entire תערובות? This question seems to be the subject of dispute between Rav Yitzhak Elhanan Spektor and Rav Yehudah Leib Landau (author of the classic work on יורה דעה,‎ יד יהודה). They both (independently) consider virtually the same case: there is a quantity of wheat or קטניות (in a context where the prohibition of קטניות does not apply) and it must be ascertained that any contamination of wheat kernels that have become חמץ, or grain in general (where the קטניות will come into contact with liquid) is less than one sixtieth of the total, so that it will be בטל בששים before פסח. Must the entire quantity of קטניות be analyzed, or is it sufficient to analyze a representative sample, and extrapolate from it to the larger quantity?

Both R. Yitzhak Elhanan and R. Landau invoke the Talmudic concept of בילה. R. Yitzhak Elhanan initially suggests that the doctrine of יש בילה implies that a well-mixed mixture is presumed to be homogeneous, so that measuring the proportion of ingredients in a sample yields the proportion of ingredients in the overall mixture:

עוד נשאלתי בזה, איך יהיה ברירת הרעצקע הנ”ל …

לכאורה יש לדון דאם בילל הקטניות היטיב ונוטל בחפניו ובודק אם יש בו ששים כנגד הדגן דאזי אמרינן דוודאי נבלל לפי החשבון, וכדמצינו בראש השנה (דף י”ג) דר’ שמעון שזורי סבירא ליה בפול המצרי שמקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו אחר ראש השנה דצובר גרנו לתוכו ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו משום דיש בילה אף בדבר יבש, אלמא דסמכינן אף בדבר יבש לומר דנבלל לפי ערך של כל אחד, דאם לא כן יש לנו לחוש דילמא לא נבלל כפי חשבון ונמצא ממעט בחשבון המעשרות, וכיון דסמכינן דוודאי נבלל כפי החשבון אם כן הוא הדין בנידון דידן יש לומר דוודאי נבלל לחשבון הקטניות והדגן, ולכן אם ראה בחפניו דיש ס’ בקטניות נגד הדגן וודאי דסמכינן שכן הוא לפי ערך גם בהמותר ואין לחוש דילמא אירע כך בהך מעט שקיבץ דיש בו ס’ ולא בהמותר, דאם כן התם בפול המצרי גם כן ניחוש דילמא במה דקבץ לעשר היה רובו מן החדש, אלא על כרחך מוכח דוודאי המקובץ הוא כפי החשבון והוא הדין בנידון דידן,1

He subsequently concludes, however, that the operative rule in this context is actually אין בילה, so there is no guarantee of homogeneity and therefore no way to infer the proportion of ingredients in the overall mixture from their proportion in the sample:

ולכן לדינא בנידון דידן בברירת קטניות ברור דלא סמכינן על בדיקת החפנים ולומר כי ודאי נבלל כפי החשבון וכמו דיש ס’ בהנך שנוטל לבדוק כן נחזיק כל הנשאר, משום דביבש לא סמכינן על בילה ולומר דנבלל כפי החשבון, בפרט דהא בנידון דידן הוא חשש דאורייתא, ועוד דהא בשני מינים שאינן שוין כמו קטניות בדגן ודאי דאינן בילה, דלא מצינו בכל הש”ס שיאמרו יש בילה רק במין אחד רק א’ חדש וב’ ישן וכה”ג, מה שאין כן בשני מינין שונים לא מצינו כלל לומר בזה דנבלל כפי חשבון, … בפרט שעיקר החומרא הוי מחמת שאי אפשר לבררו היטיב, ןלכן צריך לברור היטיב על כל פנים … כן נלע”ד בכל זה:2

R. Landau, on the other hand, maintains that sampling before פסח (which he informs us was the customary practice) is a perfectly valid method of ascertaining that the quantity of wheat kernels that have become חמץ does not exceed the allowable proportion. We may assume that the mixture is homogeneous, despite the general rule of אין בילה, since on a Biblical level the mixture is certainly permitted due to ביטול ברוב, and the entire concern is Rabbinic:

גם נראה דיפה עושין מה שמכשירין החיטין קודם פסח אם יש ס’ נגד החמוצים שלוקחין מעט חיטין מהכרי ובודקין בהם אם יש שיעור ס’ נגד החמוצים ולא אמרינן דהא אין בילה ושמא בכאן לא נמצא חמוצים כל כך דכיון דמדאורייתא ברובא בטל דזה נמי הוי שפיר מין במינו בין בשמא בין בטעמא והגם דטעם החמץ חלוק קצת מן מצה מיהא אינו חלוק כל כך שיהיה ניכר טעם המועט אם נתערב בחבירו הרוב … על כן שפיר סומכין דמסתמא נבלל יפה …3

ובמ”ש נתישב שפיר המנהג במה שנוהגין קודם פסח כאשר בודקין החיטין אם יש ס’ נגד החמוצים אז לוקחין קצת מהכרי ובודקין אם יש ס’ בהם מתירין כולן והקשה לי אחד הא קיימא לן אין בילה אם כן מאי זה ראיה על השאר אבל לפי זה שפיר ניחא כיון דהוא קודם פסח ובטל כבר ברוב רק הספק אם יש ס’ תו שפיר יכולין לסמוך על זה כיון דיכול להיות דבאמת נבלל יפה ואף אי ספק הוא שפיר הוי ספיקא דרבנן כמו בכל נשפך גבי מין במינו וזה הוי שפיר מין במינו … וכן בהטעם הגם שמה שנתחמץ חלוק קצת בהטעם מכל מקום בודאי אי אפשר להכיר בין רוב אינו חמוצים …4

  1. שו”ת באר יצחק או”ח ריש סימן י”ב []
  2. שם בסוף התשובה ד”ה ולכן לדינא []
  3. יד יהודה סימן ק”ט פירוש הקצר ס”ק ג’ []
  4. שם פירוש הארוך ס”ק א’ סוף דיבור ראשון []

Faulhaber’s Formula Of the Figurate Numbers

For Dr. Pinhas Grossman, recently promoted to Senior Lecturer at the School of Mathematics and Statistics of the University of New South Wales

Several years ago, we noted the procedure given by the Tosafos to calculate the triangular numbers. I recently came across an analysis by the non-pareil Rav Eliyahu Kalatzkin of the Tosafos and a cognate source, which concludes with a parenthetical excursus into the case of the square pyramidal numbers. This analysis seemingly has no significance at all for any point of Torah, and R. Kalatzkin apparently engages in it merely for the joy of doing mathematics. See his שו”ת אבן הראשה סוף סימן כ”ד1.

R. Kalatzkin’s concluding line notes that his method can be extended to the calculation of the sum of the first n cubes (the four-dimensional hyperpyramidal numbers), although he leaves this as an exercise for the reader.

The general formula for the sum of the p-th powers of the first n positive integers is known as Faulhaber’s formula, named after the sixteenth / seventeenth century German mathematician Johann Faulhaber.

  1. I have not reproduced the text here as I usually do, due to the difficulty and tediousness of getting the HTML necessary to represent the mathematical notation, combined with the bidirectionality, correct. Furthermore, reading mathematical equations written (as R. Kalatzkin does) from right to left is an experience everyone should have at least once. []

Of Mentors, Metaphor, Memory and Meno

To L.O. and M., on the former’s birth day.

There is a famous Jewish tradition that a baby is taught the entire Torah in utero by an angel; its most authoritative source is this passage from the Talmud Bavli – Nidah:

דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו שתי אציליו על ב’ ארכובותיו וב’ עקביו על ב’ עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו ופיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שנאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ירחי לידה ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה ואומר בסוד אלוה עלי אהלי מאי ואומר וכי תימא נביא הוא דקאמר ת”ש בסוד אלוה עלי אהלי וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע והוי יודע שהקב”ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך1

A careful reader of this gemara, however, will notice that the identity of the baby’s tutor is entirely unclear, as the text merely states, using the passive voice, that “he is taught the entire Torah”, but no mention is made of the tutor’s identity. On the contrary, it is only at the moment of birth that an angel is first mentioned (and described as “arriving”, perhaps implying that he has not heretofore been present), and described as striking the baby “on his mouth” and causing him to forget the entire Torah. Indeed, Maharsha understands that the angel in question is actually the Angel of Death, a.ka. the Evil Inclination (and is therefore presumably not the original tutor):

וכיון שיצא כו’ בא מלאך וסטרו כו’ שנאמר לפתח חטאת רובץ וגו’. בפרק חלק אמרינן אימתי יצר הרע שולט באדם משעת יצירה דכתיב לפתח חטאת רובץ וגו’ והיינו יצר הרע והיינו מלאך המות כדאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא ע”ש:2

The identification of the baby’s tutor as an angel may derive from a variation of this agadah, which asserts that angels are involved with the fetal development from (or even slightly prior to) conception (there is one – Lailah – who is “in charge of conception”, and one (who remains nameless) “in charge of the souls”), and that one of them (the text suggests that this is still the angel in charge of the souls, although it may be yet a third angel) furnishes him with moral instruction and inspiration (both positive and negative), although Torah study is not specifically mentioned. Furthermore, this medrash implies that it is indeed this same angel (who is presumably not the Angel of Death / Evil Inclination) who orders the baby to leave the womb at the appropriate time, strikes him, extinguishes the light above his head, and causes him to forget everything he has seen and everything he knows:


אמר רבי יוחנן:
מאי דכתיב, עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר (איוב ט י)?
תדע לך, שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם, כולן נבראו בששת ימי בראשית. וכולן בגן עדן, וכולן היו במתן תורה, שנאמר: כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום (דבר’ כט יד).

ומה שאמר: עושה גדולות עד אין חקר, אלו גדולות שעושה הקדוש ברוך הוא ביצירת הולד. (אלא) בשעה שבא אדם לשמש עם אשתו, רומז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על ההריון, ושמו לילה. והקדוש ברוך הוא אומר לו:

דע שזו הלילה נוצר אדם מזרע פלוני, דע לך והישמר בזו הטיפה וטול אותה בכפך וזרע אותה בגורן לשלש מאות וששים וחמשה חלקים. והוא עושה לו כן. מיד נוטל בידו ומביא לפני מי שאמר והיה העולם, ואומר לפניו: עשיתי ככל אשר ציוויתני.

וטיפה זו מה תהא נגזר עליה?
מיד הקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה מה יהא בסופה, אם זכר אם נקבה, אם חלש גיבור, אם עני אם עשיר, אם קצר או ארוך, אם מכוער או נאה, אם עבה או דק, אם בזוי או גס.
וכן גוזר על כל קורותיו. אבל אם צדיק אם רשע, לא, אלא הדבר ההוא נותנו בידו של אדם בלבד, שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע (דב’ ל טו).

מיד רומז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על הרוחות ואומר לו: הבא לי רוח פלוני שהיא בגן עדן ששמו פלוני ותארו כך וכך. לפי שכל הרוחות שעתידין להבראות, כולן הן נבראות מיום שברא העולם עד שיכלה כל העולם, הם מזומנין בבני אדם, דכתיב: מה שהיה כבר נקרא שמו (קהלת ו י). מיד הולך המלאך ומביא את הרוח לפני הקדוש ברוך הוא.

וכשהרוח באה, מיד כורעת ומשתחווה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. אותה שעה אומר הקדוש ברוך הוא לרוח, היכנסי בטיפה זו שביד פלוני. פתח הרוח פיו ואומר לפניו: ריבונו של עולם, די לי העולם שהייתי דר מיום שבראתני.

למה רצונך להכניסני בטיפה זו סרוחה, שאני קדושה וטהורה, ואני גזורה מגזרת כבודך?
מיד אומר הקדוש ברוך הוא לנשמה, עולם שאני מכניסך בו, יפה יהא לך ממה שהיית דר[ה] בו, ובשעה שיצרתיך לא יצרתיך אלא לטיפה זו.
מיד מכניסו הקדוש ברוך הוא לשם בעל כורחו. ואחר חוזר המלאך ומכניס הרוח לתוך מעי אמו. ומזמנין לו שני מלאכים ושומרין אותו שלא יצא משם ושלא יפול. ומכניסין אותו שם נר דלוק על ראשו. זה שאמר הכתוב: מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני, בהלו נרו עלי ראשי וגו’ (איוב כט ב-ג). ומביט ורואה מסוף העולם ועד סופו.

נוטלו המלאך משם ומוליכו לגן עדן ומראה לו הצדיקים יושבין בכבוד ועטרותיהם בראשיהם. ואומר המלאך לאותו הרוח: תדע לך מי הם אלו.
אומר לו הרוח: לא אדוני.
חוזר המלאך ואומר לו: הללו שאתה רואה, נוצרו בתחילה כמותך בתוך מעי אמן ויצאו לעולם ושמרו התורה והמצות, לפיכך זכו ונזדמנו לטובה זו שאתה רואה.

דע לך, שסופך לצאת מן העולם. ואם תזכה ותשמור התורה של הקדוש ברוך הוא, תזכה לכך ולישיבת של אלו. ואם לאו, דע וראה שתזכה למקום אחר.
לערב, מוליכו לגיהינום ומראה לו שם את הרשעים שמלאכי חבלה מכים אותן במקלות של אש, וקוראין וי וי ואינם מרחמים עליהם.
ואומר לו עוד אותו מלאך לאותו הרוח: תדע מי הן אלו?
ואומר: לא אדוני.
ואומר לו המלאך: אלו הנשרפין, נוצרו כמותך ויצאו לעולם ולא שמרו התורה וחוקותיו של הקדוש ברוך הוא, לכך באו לחרפה זו שאתה רואה.
ואתה דע לך, שסופך לצאת לעולם, והוי צדיק ואל תהי רשע, ותזכה ותחיה לעולם הבא.

ומנין שהוא כן?
שנאמר: כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לפני אמי, ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך, שמור מצוותי וחיה (משלי ד ג-ד).
כי בן הייתי לאבי, קודם שיצאתי ממעי אמי, הייתי בנו של הקדוש ברוך הוא, כי כן יסרני כמו האב שמייסר את בנו.
רך ויחיד לפני אמי. ויורני המלאך ויאמר לי, יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה, כמו שנאמר לעיל. ולכך על הכל מזהירו הקדוש ברוך הוא.

ומטייל אותו המלאך מן הבקר ועד הערב, ומראה לו מקום שהוא עתיד למות בו ומקום שהוא עתיד להיקבר בו, ואחר כך מוליכו ומטיילו על כל העולם ומראה לו את הצדיקים ואת הרשעים, ומראה לו הכל. ובערב חוזרו לתוך מעי אמו, והקדוש ברוך הוא עושה לו שם בריח ודלתיים, שנאמר: ויסך בדלתים ים (איוב לח ח).
וכתיב: ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך (ישע’ נא טז).
עומד ואומר לו הקדוש ברוך הוא: עד פה תבוא ולא תוסיף וגו’ (איוב לח יא).
והולד הוא מונח במעי אמו תשע חדשים.
שלשה חדשים הראשונים הולד הוא דר במעי אמו במדור התחתון.
והשלשה חדשים השניים דר במדור האמצעי.
והאחרונים דר במדור העליון.
וכשמגיע זמנו לצאת לאוויר העולם, הוא מתגולל ויורד ברגע אחת מן העליון לאמצעי ומן האמצעי לאחרון.
ומכל מה שאמו אוכלת ושותה בראשונה, הוא אוכל ושותה, ואינו מוציא רעי. לפיכך נאמר: עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר ( שם ט י).
לסוף מגיע זמנו לצאת לאוויר העולם. מיד בא אותו המלאך ואומר לו באותה שעה, הגיע זמנך לצאת לאוויר העולם.
והוא אומר לו: למה אתה רוצה להוציאני לאוויר העולם?
אומר לו המלאך: בני תדע שעל כורחך אתה נוצר.
ועכשיו דע שעל כורחך נולדת.
ועל כורחך אתה מת.
על כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

ואינו רוצה לצאת משם, עד שמכהו ומכבה לו את הנר שהוא דלוק על ראשו ומוציאו לאוויר העולם בעל כורחו.
מיד שוכח התינוק כל מה שראה ביציאתו וכל מה שהוא יודע.

ולמה התינוק בוכה ביציאתו?
על מה שאבד מקום הנחה והרווחה ועל העולם שיצא ממנו.
באותה שעה מתחלפים עליו שבעה עולמות: …3

אוצר מדרשים

כיצד יצירת הולד, אמר ר’ יוחנן מאי דכתיב עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר, אלו גדולות ונפלאות שהקב”ה עושה ביצירת הולד. שבשעה שאדם בא לשמש מטתו עם אשתו הקב”ה קורא למלאך הממונה על ההריון ואומר לו דע כי פלוני מזריע הלילה יצירת האדם ואתה לך ושמור אותה …
מיד רומז הקב”ה למלאך הממונה על הרוחות ואומר לו הבא לי רוח פלוני … וחוזר המלאך ומחזיר הרוח בתוך מעי אמו ומזמן שם שני מלאכים ושומרים אותו שלא יפול, … ובבקר גומלו המלאך ומוליכו לגן עדן ומראה לו הצדיקים היושבים בכבוד ואומר לו תדע למי היה אותו רוח? א”ל לאו, א”ל אותו שאתה רואה באותו כבוד ובאותו מעלה נוצר כמותך במעי אמו, וכן זה וזה ושמרו חוקי ומשפטי הקב”ה, אם תעשה כמותם אחר מותך כאשר מתו הם תזכו למעלה הזאת ולכבוד הזה כאשר אתה רואה, ואם לאו סופך לילך אל המקום אשר אראך. לערב מוליכו לגיהנם ומראה לו הרשעים שמלאכי חבלה ממרידין אותם וחובטין ומכין אותם במלקות של אש והם צועקין אוי ואבוי ואין מרחמין עליהם, ואומר לו המלאך בני הידעת מי המה אלו הנשרפין? ואומר לאו, א”ל תדע שאלו נוצרו מטיפה סרוחה במעי אמך כמוך ויצאו לעולם, אך לא שמרו עדות וחקות הקב”ה לכך באו לחרפה זו. ועתה בני תדע כי סופך לצאת מן המקום הזה ולמות, לכן אל תהי רשע אך תהי צדיק ותחיה לעולם הבא, ומנין שכך הוא שנאמר יתמך דברי לבך שמר מצותי וחיה, ומטייל אותו מן הבקר ועד הערב ומראה לו כל מקום שידרוך כף רגלו ומקום שעתיד ליקבר בו ואחר כך מראה לו עולם הטובים והרעים, לערב מחזיר אותו למעי אמו …
וכאשר הגיע זמנו לצאת בא אותו מלאך ואומר לו צא כי הגיע זמנך לצאת לעולם, והוא משיב והלא כבר אמרתי בפני מי שאמר והיה העולם שדי לי בעולם אשר הייתי דר בו, ואומר לו עולם שאני מכניסך יפה הוא, ועוד שעל כרחך אתה נוצר במעי אמך ועל כרחך אתה נולד ותצא לאויר העולם. מיד בוכה הוא, ולמה הוא בוכה? מאותו עולם שהיה בו שמניחו.
וביציאתו מכה אותו המלאך תחת חוטמו ומכבה הנר שעל ראשו ומוציאו על כרחו ושוכח כל אשר ראה.
ועוד ביציאתו הוא בוכה ולמה, מפני שמחליפין לו שבעה עולמות באותה שעה: …4

Rambam the rationalist, of course, insists that it is utterly preposterous to take the this legend of angelic tutelage literally; rather, the מלאך here is metaphorical, perhaps a reference to the latent potential in the human genotype to express its phenotype:

אפילו פרטי המציאות, אפילו בריאת אברי בעלי החיים כפי שהן, כל זה באמצעות מלאכים, כי כל הכוחות מלאכים.
וכמה חמור עוורון הסכלים, וכמה מזיק הוא. אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה’ שולח מלאך, נכנס בבטן האשה ומצייר שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עצמה ויכולת ביחס לה’ וחכמה ממנו יתעלה. על אף שהוא סבור כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה’.
אבל אם תאמר לו כי ה’ נתן בזרע כוח מצייר, הקובע תבנית אברים אלו ותוארם, והוא המלאך; או שכל הצורות מפעולות השכל הפועל, והוא המלאך, והוא שרו של עולם שמזכירים חכמים תמיד, ירתע מכך. מפני שאינו מבין עניין העצמה והיכולת האמיתית הזו, והיא המצאת הכוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישג בחוש.5

[A]ll parts of the Universe, even the limbs of animals in their actual form, are produced through angels: for natural forces and angels are identical.
How bad and injurious is the blindness of ignorance! Say to a person who is believed to belong to the wise men of Israel that the Almighty sends His angel to enter the womb of a woman and to form there the foetus, he will be satisfied with the account: he will believe it, and even find in it a description of the greatness of God’s might and wisdom; although he believes that the angel consists of burning fire, and is as big as a third part of the Universe, yet he considers it possible as a divine miracle.
But tell him that God gave the seed a formative power which produces and shapes the limbs, and that this power is called” angel,” or that all forms are the result of the influence of the Active Intellect, and that the latter is the angel, the Prince of the world, frequently mentioned by our Sages, and he will turn away; because he cannot comprehend the true greatness and power of creating forces that act in a body without being perceived by our senses.6


We observe that the תנחומא asserts merely that the baby is struck; the Bavli places the angel’s strike “on his mouth”; and the אוצר מדרשים is the most specific, placing it “below his nose”. This latter detail is the apparent basis for a Jewish folk tradition that the philtrum is a mark left by the angel’s strike:

זה נכון שהמלאך נותן מכה לפני שהתינוק נולד?

תוכן השאלה:

שלום …
בראש ובראשונה רציתי להגיד לכם כל הכבוד על האתר הזה!
יש לי כמה שאלות: סיפרו לי שתינוק נמצא ברחם של אימו מלאך בא ומלמד אותו את כל התורה … ושהתינוק נולד המלאך בא ונותן לו מכה מעל השפתיים כדיי שישכח את כל מה שהמלאך לימד אותו ובגלל זה יש לנו את הסימן הזה ואת השקע שיש לנו מעל השפתיים ומתחת לאף…
אם זה ככה … אז איך זה שלגויים יש גם את הסימן הזה??
תודה רבה למשיבים!

תוכן התשובה:

שלום רב לשואלת היקרה,
אכן יש מדרש שכותב שמלאך מלמד את התינוק את כל התורה בבטן אימו. אינני מכיר מקור לזה שזו הסיבה לסימן שיש לנו בשפה העליונה. יש הרבה דברים שהגגנות הוסיפו למדרשים על מנת להטמיע את הרעיון חזק במוחינו ועד כדי כך הם עשו את זה ´טוב´ עד כדי כך שאנו לא יודעים כבר להבחין בין מדרש ל´פירוש הגננת´. גם אם יש מקור לאותו רעיון, חייבים להבין אותו בצורה רוחנית ולא בהכרח כפשוטו.
באותו מדרש שאומר שמלאך מלמד את כל התורה כולה, כתוב שיש נר מעל ראשו של התינוק. אם זה היה כפשוטו הדבר היה גורם לכוויות חמורות לאם התינוק (על דרך השחוק). צריך לדעת שחכמינו זכרונם לברכה רומזים לנו רעיונות מאוד עמוקים על ידי רמזים ושימושים בדברים גשמיים. יש רמב”ם מאוד מפורסם בהקדמה למשניות שכותב שאסור לקחת כל מדרש חכמים ולהבינו כפשוטו, כי זה מוביל לשטחיות ואפילו עלול להביא לכפירה.
כל טוב,

התשובה התקבלה מחברים מקשיבים
בתאריך י”ט סיון תשס”ה

The above response notes that there is no known source in classic Jewish literature for this explanation of the philtrum, and suggests that this may be the sort of embellishment that “the teachers of little children” add to medrashim in order to make a stronger impression on our minds, and that they sometimes do such a good job that we are no longer able to distinguish between the actual medrash and the “commentary of the teachers of little children” … In fact, the very first documented source for this legend of which I am aware is – Humphrey Bogart, in the 1948 film noir Key Largo:

You’d be surprised how much I know about you both. …
And you, Mr. Temple. Remember telling George what this hollow is above the upper lip? Before he was born, you said … he knew all the secrets of life and death. And then at his birth, an angel came and put his finger right here. And sealed his lips.
I remember that. He couldn’t have been more than {} years old … when I told him that fairy story.

[Well, at least one of his interlocutors was Jewish …]

Here’s how noted Jewish folklorist Howard Schwartz tells the tale:

Among the angels there is one who serves as the midwife of souls. This is Lailah, the Angel of Conception. When the time has come for a man and his wife to conceive a child, God directs Lailah to seek out a certain soul hidden in the Garden of Eden, and command it to enter a drop of semen. At first the soul refuses, for it still remembers the pain of being born, and it prefers to remain pure. But Lailah compels the soul to obey, and that is when God decrees what the fate of that sperm will be, whether male or female, strong or weak, rich or poor, and so on. Then the angel turns around and places the soul in the womb of the mother.
While the infant grows in the womb, Lailah places a lighted candle at the head of the unborn infant, so he can see from one end of the world to the other, as it is said, His lamp shone above my head, and by His light I walked through darkness (Job 29:3). For nine months Lailah watches over the unborn infant, teaching him the entire Torah as well as the history of his soul. During this time, the evil inclination has no power over him. And before he is born, he is given an oath to keep his soul pure, lest God take it back from him. Then Lailah leads the child into the Garden of Eden, and shows him the righteous ones with crowns on their heads. So too does Lailah lead the child to the netherworld and show him the punishments of Gehenna. But when the time has come to be born, the angel extinguishes the lamp, and brings forth the child into the world. The instant the child emerges, Lailah lightly strikes the newborn above the lip, causing it to cry out. And at that instant the infant forgets all it has learned. That is the origin of the mark on the upper lip, which everyone bears.
Indeed, Lailah is a guardian angel, who watches over that child all of his days. And when the time has come to take leave of this world, it is Lailah who comes to him and says, “Do you not recognize me? The time of your departure has come. I have come to take you from this world.” Thereupon Lailah leads him to the World to Come, where he renders an accounting before God, and he is judged according to his merits.7
Among the angels there is one who serves as the midwife of souls. This is Lailah, the angel of conception. When the time has come for conception Lailah seeks out a certain soul hidden in the Garden of Eden and commands it to enter the seed. The soul is always reluctant, for it still remembers the pain of being born, and it prefers to remain pure. But Lailah compels the soul to obey, and that is how new life comes into being.
While the infant grows in the womb, Lailah watches over it, reading the unborn child the history of its soul. All the while a light shines upon the head of the child, by which it sees from one end of the world to the other. And Lailah shows the child the rewards of the Garden of Eden, as well as the punishments of Gehenna. But when the time has come to be born, the angel extinguishes the light and brings fort the child into the world, and as it is brought forth, it cries. Then Lailah lightly strikes the newborn above the lip, causing it to forget all it has learned. And that is the origin of the mark, which everyone bears.
Indeed Lailah is a guardian angel who watches over us all of our days. And when the time has come to take leave of this world, it is Lailah who leads us to the World to Come.8

I have not checked all the sources Schwartz subsequently provides in his analysis, but I am unaware of any classic source for the sentences I have emphasized.

Rav Chaim Kanievsky is reported to have inferred from this legend that a female baby, too, is taught Torah in utero:

וכבר נשאלתי אם המלאך שלומד תורה עם העובר במעי אמו .. הוא גם בעובר נקבה, כי מצד אחד יתכן שכן, היות וחייבות ללמוד הדינים ששייכים להן, אבל יתכן היות ואינן מצוות בתלמוד תורה לשם מצות “לימוד” – לא שייך הענין אצלן.
ובכלל, למה אומרים שהסימן בשפתיים הוא מסטירת המלאך, שסוטר על פניו של העובר ושוכח תלמודו, הרי גם לנשים יש סימן זה …9

If R. Kanievsky characterizes this idea as something that “they say”, it is fairly safe to assume that there’s no prominent source for this in our tradition. One suspects, however, that he (or the author of this story) was unaware that the philtrum is common to many mammals

The basic question of whether female babies are taught Torah in utero was first broached by Rav Ya’akov Emden, in the context of a discussion of why the שלום זכר celebration is exclusive to זכרים. R. Emden takes for granted that insofar as the reason for this celebration is connected to the fetal Torah study (either to comfort the baby on his having forgotten his Torah, or to remind him of it), there’s no difficulty in explaining its exclusivity to males, “as a woman is not involved in Torah study” [it is unclear whether he means that a female baby is therefore not taught Torah at all in utero, or merely that its importance is insufficient to warrant a שלום זכר celebration]:

בליל שבת שלפני המילה נכנסין אצל התינוק ואוכלין שם פירות ומיני מתיקה. יש אומרים שזהו שבוע הבן שנזכר בתלמוד (פרק ז’ דקמא וספ”ב דבתרא) ויסכים לזה שם שבוע. שכן השבת היא תכלית ימי השבוע כי אין טעם לקרות כך סעודת הברית. שהיא בשמיני. וקורין אותו סעודת זכר. אולי הוא לשון זכרון וזכירה. כלומר מפני ששכח התורה שלמד במעי אמו. שבא מלאך וסטרו בצאתו לאויר העולם (וכ”כ ז”ל הטעם שבאין לבקרו עכשיו לנחמו על שכחת תלמודו. ואני אומר זכרהו מאחר שבא להשכיחו. וזה דווקא בשבת לפי שנאמר בה גם כן זכור. ועוד שהיא מצוה ראשונה שמקיים עתה. ועל כן עושין סעודה להתחלת התורה ושמירתה. ובדין שתהיה חשובה סעודת מצוה … וזה טעם יפה אף נעים בענין סעודה זו ושמה.
עוד יש לומר שנקרא זכר על שם שבאין להזכירו שבועתו. שמשביעין אותו בשעת לידתו. וזהו גם כן שבוע הבן. מלשון שבועה. ומזכירין אותו בפעם ראשון שבאה מצוה לידו. שהוא השבת. גם זה טוב ויפה.
אלא שי”ל קצת אם כן מדוע לא נעשה גם כן שבוע הבת. הלא גם היא מוזהרת על שמירת התורה (כי לא חלק הכתוב בין איש לאשה לכל עונשין שבתורה) ונראה אם כן שככה משביעין לנקבה כמו לזכר (ולדרך הראשון לא קשיא. דאשה אינה בתלמוד תורה)
מכל מקום לא קשיא כולי האי דפשיטא אינו דומה רבוי המצות שהאיש חייב בהם. ועל כולן חלה שבועתו. מה שאין כן באשה.
ובס”ד י”ל הענין בטוב טעם ודעת. כי ידוע שכל הנשמות זכר ונקבה הן באין. עס”ה לך לך (ד צ א ב’) כי כל אחד הוא פלג בלבד והזכר הוא עיקר היצירה. והנקבה נכללת בו. ולכן כשיוצא לאויר העולם. משביעין אותו לבדו ובזה מושבעת גם כן בת זוגו בבת אחת. אבל לא נשבעת בפני עצמה. ובכן הכל מתוקן ונכון:10

The Yemenite Torah scholar Rav Yitzhak Ratzabi has an extensive discussion of the philtrum, its possible causation by the angel’s blow, and its presence in females. He at least acknowledges that Gentiles, too, have philtrums, and although he does not discuss non-human mammals, he does raise an additional interesting point, that via three-dimensional ultrasound imaging, we detect the presence of the philtrum in the early months of pregnancy (i.e., well before the angel’s blow at the moment of birth). He offers three proposals:

  • השתנות הטבעים – in earlier generations, babies would be taught Torah throughout gestation, but today, even babies in utero are apparently uninterested in study, and after a day or two, the angel gives up … [He notes that it would be interesting to acquire an image of a developing infant from an earlier era.]
  • The connection between the philtrum and the angel’s blow is simply a myth.
  • According to Rambam’s allegorical approach, the entire discussion does not begin.

In the course of his discussion, he considers the legend of the amazing child prodigy who knew “the entire Torah by heart”, since the angel had apparently forgotten to strike him:

העולם אומר, שהסימן שיש בפה, השקע שבשפה העליונה, זה בא מהמלאך. יש אומרים שזו סתם ליצנות. כתוב בגמרא בנדה שהמלאך סוטרו על פיו, יש אומרים שזהו זה הסימן שבשפה העליונה. אבל לכאורה קשה, ראשית, אין את זה רק לבנים, גם לבנות יש שקע בפה, וגם לגויים יש, ומה שייך אצל גוי או אשה שכחת התורה. וכי גם הגויים שכחו את כל התורה, למה שילמדו אותם בכלל תורה. גם גויים בוכים (מסתמא). אלא צריכים להגיד, שהרי גם לגויים יש שבע מצוות בני נח, והם חייבים לקיים אותם, וגם להם יש חלק לעולם הבא. אמנם צריך לדעת, החלק שלהם הוא לא איתנו. הוא ליד, אבל לא ממש איתנו. חסידי אומות העולם שקיימו שבע מצוות בני נח, כמו שהרמב”ם כותב בהלכות מלכים, אלה שעשו את שבע מצוות בני נח מתוך שזה צווי של הקב”ה ולא משיקול הדעת, הם זוכים שגם להם יש חלק לעולם הבא. אותו דבר גם הנשים, הרי יש להם דינים ומצוות שלהם, ופשיטא שיש גם להן גן עדן וגיהנם. ממילא מובן, שכולם מקבלים את המכה הזאת.
אבל חשבתי, לשקע שיש בשפה, יש מקור במהר”ל. לא ממש מפורש, אבל אפשר כך להבין. המהר”ל כותב בדרשות דף ע”ה, המלאך סוטרו על פיו, המלאך צריך לעשות אותו חסר ותאב, תינוק שנולד מיד צריך לאכול, הוא מיד רעב ומביאים לו לינק מהאם. המלאך נותן לו את החסרון הזה, שאם לא כן, לא היה יונק והיה מת… וסוטרו על פיו, למה? מי שסוטר אותו, במקום שסוטר אותו הוא חסר, כמו מי שמכה על דבר, נעשה חסרון. אם נותנים מכה על משהו, הדבר שוקע, אולי אח”כ זה יחזור אבל הסטירה מורידה. אני חושב שזה המשמעות של השקע הזה, שהוא נשאר רק בתורת סימן. ובהמשך משמע מדבריו, שהוא מפרש את מה שהמלאך סוטרו על פיו בצורת משל. לא הכוונה שסוטר ממש, אלא שעושה לו כח של חסרון, דהיינו זה במליצה. אבל יכול להיות לפי הרעיון שלו שהדבר מראה על חסרון, ואם נפרש לא כפי דבריו, אז נוכל לומר שבמציאות יש לזה קיום ע”י שנעשה החסרון הזה.
טוענים כי רואים דרך האולטרא סאונד, בצילום תלת מימד שיש שקע בשפה עוד כשהתינוק בבטן בחדשים הראשונים, צריך לברר את זה. כדאי לבדוק את זה. הקב”ה יאיר את עינינו. אנחנו מגששים באפילה. …
דיברנו על עניין המלאך שמכה את התינוק, סוטרו על פיו. היתה שאלה מעניינת, ובזכות החברים משתתפי השיעור, הנושא התלבן. דיברנו, וגם עכשיו נאמר ממש בר”ת, ואם יעזור ה’ נרחיב על זה, כי יש פה דברים חדשים אבל כעת נגיד ממש על קצה המזלג. הבאנו מדרש שמביא רבינו בחיי, ובעצם היסוד הוא מהגמרא בנדה, שהמלאך מלמד את התינוק את כל התורה כולה ואח”כ סוטרו על פיו ושוכח כל מה שלמד. יש כאלה האומרים, שהשקע שנמצא בשפה העליונה הוא על ידי ההכאה של המלאך, בעבר שמעתי מישהוא שאומר כך, ומישהוא שאומר שזה סתם דברים בטלים. מצד אחד הרי יש בספר סדר יצירת הולד, שם כתוב מפורש שהוא מכה אותו מתחת חוטמו, אבל החברים פה הביאו תמונות אולטרא-סאונד של עובּרים בחדש שלישי, שכבר יש להם את השקע הזה. אח”כ הסתכלתי בספר המהפך, גם שם יש תמונה כזאת, רואים תינוק בשבועות הראשונים ויש לו את השקע. א”כ איך מתרצים את השאלה הזאת.
בסייעתא דשמיא יש לי שלשה תירוצים על השאלה, אינני יודע אם אוכל להגיד לכם את כל התירוצים, אבל אומר לכם תירוץ אחד, שיש בו דבר מוסרי, אבל יכול להיות שזה גם אמת. יש הרבה דברים שאומרים לגביהם, השתנו הטבעים. למשל כתוב בגמרא, יולדת לשבעה יולדת למקוטעין, יולדת לתשעה לא יולדת למקוטעים. דהיינו, כשתינוק נולד בחדש שביעי הוא בר קיימא, לפני כן הוא לא בר קיימא. והכלל הוא, שבשבעה, לא חייבים שבעה מלאים, יכול להיות ששה חדשים ויום אחד והוא יתקיים. אבל תשעה, צריך להיות תשעה חדשים מלאים. על זה כתוב בספרים, השתנו הטבעים, ובזמנינו זה לא כך. ולא רק בזמנינו אלא כבר כמה דורות. ועוד כמה וכמה דברים שאומרים עליהם השתנו הטבעים. למשל כתוב, שתינוק זכר נולד כשפניו כלפי למטה, ונקיבה פניה למעלה. בזמנינו זה לא כך. כותב זאת בשו”ת טוב טעם ודעת וכן החזו”א ביורה דעה סימן ה’, שבזמננו הדבר השתנה, דהיינו שהיום הדבר לא קבוע, וזה לאו דוקא שתינוק הנולד עם פנים כלפי מטה הוא זכר, וכלפי מעלה היא נקבה. והרי זה כך מימות עולם, כבר אצל פרעה כתוב, אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא תחיון, סימן גדול נתן להן, תראו איך פניו של התינוק. וזה היה סימן מובהק, וחז”ל אומרים זאת והדבר מוזכר בכמה מקומות, אבל המציאות השתנתה. עוד דבר שהשתנה, כתוב בגמ’ וברמב”ם ובשו”ע, מי שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית, היום אין דבר כזה. שאלתי מוהלים מומחים, אין היום מושג של נולד מהול. עד לפני ארבע מאות שנה זה היה. בספר פחד יצחק כותב שראה הרבה מקרים שהתינוק נולד מהול ממש, אין לו שום ערלה. היום יש חצי מהול, למחצה לשליש ולרביע. א”כ רואים שדברים השתנו. זה שהשתנתה המציאות ואין תינוק שנולד מהול אפשר להבין, כי כדי להיוולד מהול צריך להיות צדיק, צדיקים נולדו מהולים, וכנראה לצערנו ירדו הדורות. גם הדבר שזכר נולד כשפניו למטה ונקבה כשפניה למטה, גם בזה העולם השתנה. היום הרי יש שויון זכויות בעולם, בעוונותינו הרבים. התרבות התהפכה, השתגעו כל הגויים וכל אלה שנמשכים אחריהם, אם כן ממילא השתנה גם הדבר הזה, כי הדעות של העולם השתנו.
אותו הדבר גם בנושא התינוק, בדורות הראשונים המלאך היה מלמד אותו תורה כל התשעה חדשים, כל בוקר לוקח אותו לגן עדן, וכל לילה לוקח אותו לגיהנם, ומראה לו. היום בזמנינו, כנראה כבר בבטן לא רוצים ללמוד, המלאך מתחיל ללמד אותו יום יומיים, פעם אחת הראה לו גן עדן פעם אחת הראה לו גיהנום, והוא רואה שהוא לא רוצה, טראח, נותן לו מכה וגמר איתו. אם מישהוא יביא לי תמונה מהדורות ההם שהשקע הוא כך, יהיה שייך לדון בזה, אבל כיום כנראה שהטבע השתנה. זו תשובה אחת. דהיינו, אם מצאנו כמה דברים שהשתנו, גם זה יכול להיות שהשתנה. …
בעניין מה שדיברנו בשיעורים הקודמים, על השקע שיש בשפה העליונה האם הוא נעשה ע”י המלאך בצאת התינוק לאויר העולם, אני רואה שהביאו לי פה תמונות של עוברים במעי אימן, פה יש בחדש השישי, ופה מישהו הביא תמונות של חדש שלישי, בהם רואים שכבר בחדשים הראשונים יש את השקע הזה. רציתי להסביר את הנושא.
בשו”ת של הגאון ר’ שלמה קלוגר, כותב על אודות רשע אחד שהיה מתלוצץ על דברי חז”ל. הרי חז”ל אומרים וזה כתוב בגמרא בפרק המפלת, שזכר נולד כשפניו כלפי מטה, והנקבה כשהפניה כלפי מעלה. זה כדרך תשמישו וזה כדרך תשמישו. בשמות רבה כתוב דבר אחר, הזכר כלפי מטה כי הוא מביט כלפי מטה, כלפי האדמה שמשם הוא נוצר. והנקבה נוצרה מהצלע, לכן היא מסתכלת כלפי מעלה. בכל אופן הוא כותב שרשע אחד היה מתלוצץ על דברי חז”ל, כי בימינו זה לא כך. והוא אומר עליו, ימח שמו וזכרו. כי הוא טוען שהשתנו הטבעים בהרבה דברים וגם פה השתנה. כמו שהבאנו בשיעור שעבר, למשל על מה שחז”ל אמרו יולדת לשבעה יולדת למקוטעים, יולדת לתשעה לא יולדת למקוטעים. דהיינו, אם ההריון נכנס יום אחד לחדש שביעי, הרי שהוא בר קיימא ולא חייב שיהיו שבעה חדשים מלאים, אלא אפילו יום אחד שנכנס לחדש שביעי, אם הוא נולד הוא בר קיימא. החדש השמיני בזמן חז”ל לא נחשב בר קיימא, כי לא היה אינקובטורים, ולא היתה אפשרות להחזיק את התינוק, ממילא בחדש השמיני יש לו דין מוקצה בשבת וכאבן שאין לה הופכין, ואסור ליגוע בו בשבת. כל זה בזמנם. אבל בזמננו שהוא חי, יכולים להחיותו על ידי תיבה חמה שמחזיקה אותו, הוא יכול להתקיים. בזמן חז”ל כדי שהעובר יהיה בר קיימא, צריך שתלד או בחדש השביעי או בחדש התשיעי. אם ילדה לתשעה, לא יולדת למקוטעים. דהיינו, אם נכנס לחדש תשיעי, היא צריכה לילד אותו בסוף התשיעי כדי שיהיה בר קיימא, אבל אם יוולד בתחילת תשיעי הוא לא בר קיימא. והריטב”א כבר כותב במקום מס’ נדה דף ל”ח עמ’ ב’ שהמציאות השתנתה, או שחז”ל דיברו בארצות שלהם ולא בארצות שלנו. בכל אופן היום זה ידוע שהוא בר קיימא. והגר”ש קלוגר בשו”ת שלו, כתב על אותו אחד שהתלוצץ, ימח שמו וזכרו של אותו רשע. מה אתה מתלוצץ על דברי חז”ל. לכן, רציתי להסביר מה שדיברנו על ענין המלאך שסוטרו על פניו.
הסברנו כבר מהלך אחד, שיכול להיות שגם בזה השתנו הטבעים. כי הבאנו את המדרש שאומר שהמלאך מלמד אותו את כל התורה כולה, והוא צופה מסוף העולם ועד סופו, בבוקר לוקח אותו לגן עדן ובלילה לוקח אותו לגיהנם, מראה ואומר לו, תראה, גם האנשים האלו היו בבטן אימם כמו שאתה עכשיו. אבל אלו שבגן עדן עשו רצון ה’ בחייהם, ואלו לא עשו רצון ה’ והם בגיהנם. וכך כל יום. ואמרנו מהלך, כנראה היום שלצערנו הלימוד פחת, לא לומדים הרבה, ויראת שמים פחותה, תשמעו את הילדים של היום, מי מהם מדבר על גן עדן וגיהנם לצערנו. לדבר עם ילד, להפחיד אותו שיקבל עונש, זה כמעט לא מצוי. מישהוא אמר לי, למה מדברים בת”ת ובישיבות על הכל חוץ מהקב”ה, למה לא לדבר על יראת שמים כמו שהיתה בעבר, להרגיש את האמונה בחוש כמו שהיו אבותינו. אולי מפחדים לדבר על גיהנם, שמא יפחד, או אינני יודע מה יקרה לו, אולי יסתבך. לא יודע ממה מפחדים היום. ובעצם זו הסיבה האמיתית שהאמונה התקררה. לא צריכים להכחיש את האמת. אני זוכר, פעם סיפר לי אחד הת”ח הזקנים זצ”ל, הוא סיפר לי שפעם היו אומרים בירושלם, לפני מאה שנה היו אומרים, בזכות התימנים שהם עדה קדושה אנחנו נינצל. היו אז פחדים מהמלחמות, וכך הם אמרו. אבל הוא אומר לי, היום בעוונותינו הרבים, נכון שיש ב”ה הרבה חרדים לדבר ה’, אבל האמונה שלהם לא כמו שהיה אצלנו בתימן. אז הרגישו את האמונה, חזקה ותמימה. ולצערינו זה ירד פלאים. ממילא ביארנו שיכול להיות שגם אצל התינוקות זה ירד מהבחינה הזו, יכול להיות שהמלאך מתחיל ללמד אותו כמה דפים, בבא מציעא עד דף ו’, זה מה שהוא לומד, אח”כ מראה לו את גן עדן פעם אחת ואת גיהנום פעם אחת, ואומר לו מספיק לך. נתן לו את המכה ועזב אותו. זה המהלך שאמרנו. אם זה דרוש או מציאות אינני יודע, בכל אופן יכול להיות שזה נכון.
בתשובה לשאלה מהקהל: שמעתי שיש סיפור על תינוק אחד שלא היה לו את הסימן הזה, והוא התחיל לדבר ואמר את כל התורה בעל פה, עד שעשו עליו תפילות ושכח. הסיפור הזה אכן מפורסם, אבל אני רוצה לראות את זה בכתב. הסטייפלר הביא את זה בחיי עולם פרק י”ד, חיפשתי כדי לראות, הוא כתב את הסיפור אבל את ההמשך הזה הוא לא כתב. אני רוצה לראות ממישהוא מוסמך,שיכתוב את ההמשך של הסיפור, אחד שאנחנו נוכל לסמוך עליו. ונכון שגם מסופר על הבן איש חי, בכל אופן אני מחפש את המקור. גם הסיפור הקודם מפורסם שהוא היה עם האדמו”ר מבעלז. ואני מכיר את הסיפור הזה מקרוב. אח של אותו ילד שידע את כל התורה, היה אצלי. הוא אמר, זה אח שלי. אמרתי לו, מה הוא עושה היום? אמר לי, הוא היום פקיד בנק. לא יודע איך זה, לא מבין. בכל אופן, לגבי האדמו”ר מבעלזא אני רוצה לשמוע את הסיפור ממקור מהימן. אם מישהוא ימצא את המקור בכתובים בדיוק מה עשו וכו’, אם יש מקורות צריך לברר אותם.
בכל אופן זה היה מהלך אחד ליישב את הענין הזה.
יש עוד אפשרויות אחרות לתרץ, על הצד שענין החוטם לא קשור למלאך. יש גמרא במסכת מגילה שכתוב עה”פ ויאמר המלך לאסתר בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן בשאר מדינות המלך מה עשו ומה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש, חז”ל אומרים בא מלאך וסטרו על פיו. כשאחשורוש אמר את הדבר הזה, הוא התחיל שבשושן הבירה הרגו ואבד, התחיל בלשון כעס, רצה להגיד לה תראי מה עשו בשושן הבירה, פה בעיר שלנו במקום של המלכות שעוד יש שליטה, הרגו חמש מאות איש, ואת עשרת בני המן תלו. ועכשיו בשאר מדינות המלך, מי יודע כמה אלפים הרגו. רוצה לומר לה, מספיק כבר. אבל בא מלאך וסטרו על פיו, והוא הפך את הכיוון, ומה שאלתך, התחיל לדבר איתה בלשון רכה. כי הרישא והסיפא של הפסוק לא מתאימים. פה מתאים הסגנון, בא מלאך וסטרו על פיו. כי זה דיבור, וצריך שיפסיק לדבר. וכיו”ב בסנהדרין צ”ב ע”ב גבי נבוכדאנצר אלמלא בא מלאך וסטרו על פיו וכו’. אבל אצלנו, התינוק לא מדבר בבטן אימו, התינוק למד את התורה במחשבה לא בדיבור, הוא לא אומר את התורה בפה שלו, א”כ מה שייך לומר סטרו על פיו? לכן אני חושב שפה נפלה טעות. ואכן במדרש הגדול, לגבי התינוק כתוב בא מלאך וסטרו על פניו. הגרסא של מדרש הגדול, לא על פיו אלא על פניו. נותן לו סטירה על הפנים, ובכלל זה לא קשור לפה שלו. א”כ הקושיא לא מתחילה בכלל, כי הסימן הזה הוא לא מהמלאך, והמלאך בכלל סוטרו על פניו ולא על פיו. זה מהלך שני.
ולאמיתו של דבר יש עוד תירוץ פשוט. הרמב”ם בכלל לא מסכים לכך שהמלאך שבבטן אימו, הכוונה למלאך ממש. הרמב”ם אומר, זה שיגעון מי שמפרש וחושב כך. להגיד שמלאך נכנס לתוך הבטן של האמא ושם הוא מלמד אותו תורה, זה עוורון וסכלות, ודבר מזיק מאוד להבין כך, שיש לו מלאך ונר דלוק בתוך הבטן שלה. היא תשרף רח”ל. לכן הרמב”ם מפרש, וגם מהמהר”ל מפראג כך נראה, שמה שכתוב פה מלאך זה לא מלאך כפשוטו. הוא אומר שלמלה מלאך יש ארבעה פירושים. אחד הפירושים זה מלשון כח. דהיינו, שהקב”ה נתן כח ביצירה שלו, שהוא עושה כך וכך. וזה לא כפשוטו.
א”כ אמרנו שלשה מהלכים. הרמב”ם שאומר שהמלאך הזה הוא לא מלאך ממש. זה לא מציאותי, והכל רק משל ומליצה. ודרך אגב, הרמב”ם מפרש כך גם מה שכתוב אצל יהודה, ויט אליה אל הדרך, כתוב שזה המלאך הממונה על התאוה. מפרש הרמב”ם, הכוונה לכח המתעורר. לא שמלאך ממש גרם לו, אלא הקב”ה שולח את הכח הזה, וזה פעל בצורה כזאת. כך מסביר הרמב”ם. לפי זה השאלה בכלל לא מתחילה. פירוש שני, גם אם נגיד שזה מלאך ממש, אם אפשר להגיד פירוש כזה, אבל לא סוטר אותו על הפה אלא סוטר על הפנים, וממילא אין קשר בכלל לשקע הזה. או, שגם אם נפרש שזה ממש כפשוטו, אבל בזמננו זה השתנה. השתנו הטבעים כמו שמצינו בהרבה דברים שנשתנו הטבעים. ושאלנו, אם כן מה עם הבנות, הרי גם להן יש את הסימן הזה מתחת האף והמלאך לא מלמד אותן את כל התורה כולה, ולהבדיל גם לגויים יש את זה. אלא צריכים לומר, שגם אצלם זה שייך, כי הרי גם היא צריכה ללמוד את כל הדינים וההלכות שלה, וגם אצלן שייך גן עדן וגיהנם. גם היא צריכה לראות איפה הצדקניות נמצאות בגן עדן, והרשעות בגיהנם. ואפילו גויים, הרי גויים חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, וגם להם יש שבע מצוות בני נח, וא”כ גם להם יש מלאך שמלמד אותם.
מצאתי לזה ראיה בפיוט של אחד מחכמי תימן, אינני יודע אם אתם מכירים את זה. יש פיוט שנקרא, אלופים שאננים כלל שרי עברים, אומרים את זה בברית מילה. פעם היו אומרים את זה. יש כאלה שעד היום אומרים את זה, בע”פ אפילו. ירדו הדורות. אני זוכר שעוד אמרו את זה בע”פ. הפיוט לפי סדר א’ ב’. ובאות ד’, [אינני יודע את הניגון איך שהם אומרים, אבל אני אעשה ניגון שלי] דוברים הם נמו, וחיברו בפירושם. שיצירת זכר באמש, ונקבה באשם. ועת שהם ברחם, נר דלוק על ראשם. ולומדים בתורה והוגים במדרשם. וכשיוצאים שוכחים מה שלמדו שם. זהו שנאמר ואלו המורים. שהם ברחם. מי זה הם? זכר ונקיבה. לומדים בתורה, תורה שבכתב. ומדרשם, מדרשי חז”ל. רואים פה בפשטות שזה גם לזכר וגם לנקבה. לכן אם מדברים על השקע, מובן מפה שזה גם לנקבות. ממילא אין שום שאלה.
מה זה יצירת זכר באמש, ונקבה באשם. זה סוד בספר יצירה. החכם שחיבר את זה ידע. אמש, ר”ת אויר מים אש, והנקבה היא אויר אש מים. דהיינו זה ההבדל ביניהם ביצירה. אבל זה דברים גבוהים, עמוק עמוק מי ימצאנו. הלואי שנבין את הפשט. אבל מבחינה זו אנחנו רואים את ההבנה של הפייטן. …
מצאתי כתוב את הסיפור שדיברנו בעבר, על אותו תינוק שידע את כל התורה בעל פה. הסטייפלר מביא בחיי עולם חלק מהסיפור, אבל לא את כל הסיפור. הסטייפלר כותב, בארץ הקודש התפרסם בשנת תשט”ו ילד בן ארבע שנים שהיה מגיד על פה ש”ס וראשונים, דברים שלא שמעו עד כה לאזניו וכו’, אבל הוא לא דיבר מה קרה אח”כ, אם האדמו”ר נתן לו סטירה במקום המלאך או לא, מי עשה את הסטירה ומה קרה איתו, את כל ההמשך הוא לא מביא. כנראה לא היה ברור לו ההמשך, לכן הוא הביא רק את הקטע הזה.
אבל מצאתי בחוברת שיצאה לפני שש שנים בשם “ודברת בם” כותב אחד מראשי הישיבות בארה”ב כך, זכור אני שאירע מעשה מפורסם בב”ב היה ילד קטן ממשפחת חסידי בלז שאמרו עליו שידע את כל התורה כולה על פה, ואמרו שבכל מקום בש”ס שהתחילו באיזה מימרא, הילד מסיים אותה. למשל, אם אחד היה מתחיל לפניו הכל שוחטין במסכת חולין, היה הילד אומר שחיטתן כשרה וכו’, ממשיך את הגמ’. אם אתה אומר לו מסכת זבחים, כל הזבחים, הוא ממשיך שנזבחו שלא לשמן כשרים. כל הש”ס מה שאתה אומר לו הוא ממשיך את הקטע הבא כמו טייפ. גם אצלנו ב”ה היו תלמידי חכמים כאלה, אבל ההבדל שהוא היה ילד קטן, אלו דברים שהוא לא למד ולא ידע. לא יכול להיות שהוא שמע את הדברים, כי מאיפה שמע. גם שאבא שלו למד איתו את כל הש”ס ואת כל התורה כולה במשך ההריון, זה לא יכול להיות. אלו ודאי דברים שלא הספיק לדעת אותם. בקיצור כתוב פה כך, כנראה הוא לא שכח שום דבר מכל התורה שלימד אותו המלאך במעי אמו, כמו שאמרו חז”ל מלמדין אותו כל התורה כולה במעי אמו וכו’. אולי כנראה הילד הזה שכח המלאך לסטור אותו. זה לא מתקבל על הדעת, אבל כך הוא כותב, שלחתי מכתב אל הגאון רבי יחזקאל לווינשטיין זצ”ל, שהיה גר אז בבני ברק, כתבתי שקשה לי להאמין לסיפור הזה. מה? יכול להיות שמלאך ישכח לסטור ילד מישראל? ואם אכן וזה ככה, כדאי להראות את זה לכל העולם. אם יש דבר כזה, תפרסמו את הדבר. נביא את הילד פה לאמריקה, ונראה לפרסם את זה לעין כל, ובזה תתברר אמיתת דתנו לכל העולם. יש הוכחה ברורה. ילד קטן שיודע את כל התורה כולה, איפה נשמע דבר כזה? זה יהיה פלא. כל העולם יחזור בתשובה, כולם יתגיירו. השיב לי הגאון ר’ יחזקאל במכתב וכך כתב, העובדא היא אמת. בתי וחתני גרים סמוך שתי דירות לאותה משפחה. בתי ראתה את הדבר וספרה לי אודותיו, וכבר חשבתי לילך בעצמי לראות את זה הפלא. אמנם חזרתי בי, נו, מה אתם יכולים לחשוב? למה הוא לא הלך לראות את זה? תשמעו דבר מעניין, הילד גר בבני ברק לא רחוק ממני. שמעתי לבת שלי ואני מאמין לבת. אבל מה עלה לי לראות בעצמי זה עצת יצר הרע. כי כל יסוד האמונה שלנו זה אבותינו ספרו לנו. איך אנחנו יודעים על מעמד הר סיני ויציאת מצרים, יש לנו מסורת מדור לדור, אולי נגיד שמא אבותינו שיקרו, חלילה. יש לנו אמונה, אבותינו אמרו אז אני מאמין. הם נאמנים. דבר שנשמע מאדם בר סמכא, די להאמין. ואם אני אעיז את פני לומר שאני מסתפק ואני רוצה לראות בעצמי, יווכח שהאמונה היא לא ברורה אצלי, אני מעיז מצח נגד מסורת אבותינו וכו’, עצם הרעיון ללכת לראות היה מוזר לי ולכן מנעתי את עצמי מללכת לראות. תראו איזו גדלות.
בכל אופן, ראיתי שגם ת”ח נוספים מעידים שראו את זה במו עיניהם, זהו דבר שאי אפשר להכחיש אותו. רק מה שעדיין חסר לי הוא המשך הסיפור. הם מדברים בעצם בשלב שהילד ידע, אבל מה קרה אח”כ ומה עשה האדמו”ר, זה נשאר אצלי עדיין סוד. עדין בגדר תעלומה.
מישהוא מהקהל: אני שמעתי שהוא נכנס ביחידות לאדמו”ר, ומה היה שם אף אחד לא יודע, אבל כשיצא ראו ששכח הכל. אולי השכיח אותו בשם קדוש…
הרב: אבל השאלה היא למה הוא השכיח ממנו? לגמרי הפוך. דבר כזה הרי היה הפלא ופלא. תאר לך שיבוא פה מישהוא ויגיד לך את כל התורה. אתה יודע איזו התפעלות זה יגרום? וגם אם בגלל שלא היה לו עמל התורה, אתה רואה… בסוף הוא נהיה פקיד בנק. אז היתה חסרה לו המעלה הזו, אבל למה להשכיח ממנו את כל התורה. אמרתי לכם, פגשתי את אחיו לפני כמה שנים ושאלתי אותו עליו, הוא אמר לי שהיום הוא אדם רגיל, פקיד פשוט בבנק, בכלל לא ת”ח. לא היה כדאי שהיה ממשיך לדעת ככה, בלי עמל. למה היה צריך להתערב במה שהקב”ה עשה? הקב”ה עשה את זה, עכשיו שיבוא מישהוא לבטל? זה מה שאני רוצה לדעת. הכל יכול להיות. הדברים שגבו ממני. יש פה משהו שאינו ברור לנו.


What is the point of the uterine study of Torah, if the baby ultimately remembers none of it? A classic approach to this question is attributed to the Gaon of Vilna by his brother Avraham:

ואמרו בגמרא (ירושלמי ברכות פרק א’ הלכה ב’), כל הלומד תורה ואינו מקימה, נח לו שנהפכה שליתו על פניו, ולא יצא לאויר העולם. ואמר אחי הגאון זלה”ה, שהוא על פי מה דאיתא במסכת נדה … ולכאורה צריך עיון מה תועלת יש במה שמלמדים אותו, ואחר כך משכחים אותו, והוה כלא למד כלל. ונראה על פי מה שכתב האלשיך, על מה שאנו אומרים ותן חלקינו בתורתיך, לפי שכל הנשמות עמדו על הר סיני וקבלו כל אחד חלקו בתורה, וזה שכתוב בגמרא (מגילה ו:) יגעתי ומצאתי תאמין, מצאתי דייקא, כאדם המוצא אבדתו, לפי שהוא חלקו, ולפי זה אלו לא היו מלמדים אותו, כשהיה במעי אמו, איך היה יכול להגיע על ידי יגיעתו, ואם לא היה שוכח לא היה צריך ליגע, ואם כן בטל שכר ועונש, ולכך מלמדים אותו חלק תורתו במעי אמו, וזה נקרא כל התורה, רצה לומר כל מה שנוגע לחלק נשמתו, ובצאתו לאויר העולם, הוא נשכח ממנו, ואחר כך על ידי יגיעתו יכול למצוא אבדתו, ואם כן כל הלומד ואינו מקים, אם כן מוטב לו שלא יצא לאויר העולם, כי בשביל הלמוד לבד, לא היה צריך לצאת לאויר העולם, שגם במעי אמו למד כל חלקו, אבל המקים, משלים כונת הבריאה, שלא היה יכול לקים התורה בעודו במעי אמו הגם שלמדה. …11

As my friend J.K. reminds me, this is a Jewish version of the famous Platonic doctrine of anamnesis:

SOCRATES: Some of them were priests and priestesses, who had studied how they might be able to give a reason of their profession: there have been poets also, who spoke of these things by inspiration, like Pindar, and many others who were inspired. And they say—mark, now, and see whether their words are true—they say that the soul of man is immortal, and at one time has an end, which is termed dying, and at another time is born again, but is never destroyed. And the moral is, that a man ought to live always in perfect holiness. ‘For in the ninth year Persephone sends the souls of those from whom she has received the penalty of ancient crime back again from beneath into the light of the sun above, and these are they who become noble kings and mighty men and great in wisdom and are called saintly heroes in after ages.’ The soul, then, as being immortal, and having been born again many times, and having seen all things that exist, whether in this world or in the world below, has knowledge of them all; and it is no wonder that she should be able to call to remembrance all that she ever knew about virtue, and about everything; for as all nature is akin, and the soul has learned all things; there is no difficulty in her eliciting or as men say learning, out of a single recollection all the rest, if a man is strenuous and does not faint; for all enquiry and all learning is but recollection. And therefore we ought not to listen to this sophistical argument about the impossibility of enquiry: for it will make us idle; and is sweet only to the sluggard; but the other saying will make us active and inquisitive. In that confiding, I will gladly enquire with you into the nature of virtue.

MENO: Yes, Socrates; but what do you mean by saying that we do not learn, and that what we call learning is only a process of recollection? Can you teach me how this is?

SOCRATES: I told you, Meno, just now that you were a rogue, and now you ask whether I can teach you, when I am saying that there is no teaching, but only recollection; and thus you imagine that you will involve me in a contradiction.

MENO: Indeed, Socrates, I protest that I had no such intention. I only asked the question from habit; but if you can prove to me that what you say is true, I wish that you would.

SOCRATES: It will be no easy matter, but I will try to please you to the utmost of my power. Suppose that you call one of your numerous attendants, that I may demonstrate on him.

MENO: Certainly. Come hither, boy.

SOCRATES: He is Greek, and speaks Greek, does he not?

MENO: Yes, indeed; he was born in the house.

SOCRATES: Attend now to the questions which I ask him, and observe whether he learns of me or only remembers.

MENO: I will.

SOCRATES: Tell me, boy, do you know that a figure like this is a square?

BOY: I do.

SOCRATES: And you know that a square figure has these four lines equal?

BOY: Certainly.

SOCRATES: And these lines which I have drawn through the middle of the square are also equal?

BOY: Yes.

SOCRATES: A square may be of any size?

BOY: Certainly.

SOCRATES: And if one side of the figure be of two feet, and the other side be of two feet, how much will the whole be? Let me explain: if in one direction the space was of two feet, and in the other direction of one foot, the whole would be of two feet taken once?

BOY: Yes.

SOCRATES: But since this side is also of two feet, there are twice two feet?

BOY: There are.

SOCRATES: Then the square is of twice two feet?

BOY: Yes.

SOCRATES: And how many are twice two feet? count and tell me.

BOY: Four, Socrates.

SOCRATES: And might there not be another square twice as large as this, and having like this the lines equal?

BOY: Yes.

SOCRATES: And of how many feet will that be?

BOY: Of eight feet.

SOCRATES: And now try and tell me the length of the line which forms the side of that double square: this is two feet—what will that be?

BOY: Clearly, Socrates, it will be double.

SOCRATES: Do you observe, Meno, that I am not teaching the boy anything, but only asking him questions; and now he fancies that he knows how long a line is necessary in order to produce a figure of eight square feet; does he not?

MENO: Yes.

SOCRATES: And does he really know?

MENO: Certainly not.

SOCRATES: He only guesses that because the square is double, the line is double.

MENO: True.

SOCRATES: Observe him while he recalls the steps in regular order. (To the Boy:) Tell me, boy, do you assert that a double space comes from a double line? Remember that I am not speaking of an oblong, but of a figure equal every way, and twice the size of this—that is to say of eight feet; and I want to know whether you still say that a double square comes from double line?

BOY: Yes.

SOCRATES: But does not this line become doubled if we add another such line here?

BOY: Certainly.

SOCRATES: And four such lines will make a space containing eight feet?

BOY: Yes.

SOCRATES: Let us describe such a figure: Would you not say that this is the figure of eight feet?

BOY: Yes.

SOCRATES: And are there not these four divisions in the figure, each of which is equal to the figure of four feet?

BOY: True.

SOCRATES: And is not that four times four?

BOY: Certainly.

SOCRATES: And four times is not double?

BOY: No, indeed.

SOCRATES: But how much?

BOY: Four times as much.

SOCRATES: Therefore the double line, boy, has given a space, not twice, but four times as much.

BOY: True.

SOCRATES: Four times four are sixteen—are they not?

BOY: Yes.

SOCRATES: What line would give you a space of eight feet, as this gives one of sixteen feet;—do you see?

BOY: Yes.

SOCRATES: And the space of four feet is made from this half line?

BOY: Yes.

SOCRATES: Good; and is not a space of eight feet twice the size of this, and half the size of the other?

BOY: Certainly.

SOCRATES: Such a space, then, will be made out of a line greater than this one, and less than that one?

BOY: Yes; I think so.

SOCRATES: Very good; I like to hear you say what you think. And now tell me, is not this a line of two feet and that of four?

BOY: Yes.

SOCRATES: Then the line which forms the side of eight feet ought to be more than this line of two feet, and less than the other of four feet?

BOY: It ought.

SOCRATES: Try and see if you can tell me how much it will be.

BOY: Three feet.

SOCRATES: Then if we add a half to this line of two, that will be the line of three. Here are two and there is one; and on the other side, here are two also and there is one: and that makes the figure of which you speak?

BOY: Yes.

SOCRATES: But if there are three feet this way and three feet that way, the whole space will be three times three feet?

BOY: That is evident.

SOCRATES: And how much are three times three feet?

BOY: Nine.

SOCRATES: And how much is the double of four?

BOY: Eight.

SOCRATES: Then the figure of eight is not made out of a line of three?

BOY: No.

SOCRATES: But from what line?—tell me exactly; and if you would rather not reckon, try and show me the line.

BOY: Indeed, Socrates, I do not know.

SOCRATES: Do you see, Meno, what advances he has made in his power of recollection? He did not know at first, and he does not know now, what is the side of a figure of eight feet: but then he thought that he knew, and answered confidently as if he knew, and had no difficulty; now he has a difficulty, and neither knows nor fancies that he knows.

MENO: True.

SOCRATES: Is he not better off in knowing his ignorance?

MENO: I think that he is.

SOCRATES: If we have made him doubt, and given him the ‘torpedo’s shock,’ have we done him any harm?

MENO: I think not.

SOCRATES: We have certainly, as would seem, assisted him in some degree to the discovery of the truth; and now he will wish to remedy his ignorance, but then he would have been ready to tell all the world again and again that the double space should have a double side.
MENO: True.

SOCRATES: But do you suppose that he would ever have enquired into or learned what he fancied that he knew, though he was really ignorant of it, until he had fallen into perplexity under the idea that he did not know, and had desired to know?

MENO: I think not, Socrates.

SOCRATES: Then he was the better for the torpedo’s touch?

MENO: I think so.

SOCRATES: Mark now the farther development. I shall only ask him, and not teach him, and he shall share the enquiry with me: and do you watch and see if you find me telling or explaining anything to him, instead of eliciting his opinion. Tell me, boy, is not this a square of four feet which I have drawn?

BOY: Yes.

SOCRATES: And now I add another square equal to the former one?

BOY: Yes.

SOCRATES: And a third, which is equal to either of them?

BOY: Yes.

SOCRATES: Suppose that we fill up the vacant corner?

BOY: Very good.

SOCRATES: Here, then, there are four equal spaces?

BOY: Yes.

SOCRATES: And how many times larger is this space than this other?

BOY: Four times.

SOCRATES: But it ought to have been twice only, as you will remember.

BOY: True.

SOCRATES: And does not this line, reaching from corner to corner, bisect each of these spaces?

BOY: Yes.

SOCRATES: And are there not here four equal lines which contain this space?

BOY: There are.

SOCRATES: Look and see how much this space is.

BOY: I do not understand.

SOCRATES: Has not each interior line cut off half of the four spaces?

BOY: Yes.

SOCRATES: And how many spaces are there in this section?

BOY: Four.

SOCRATES: And how many in this?

BOY: Two.

SOCRATES: And four is how many times two?

BOY: Twice.

SOCRATES: And this space is of how many feet?

BOY: Of eight feet.

SOCRATES: And from what line do you get this figure?

BOY: From this.

SOCRATES: That is, from the line which extends from corner to corner of the figure of four feet?

BOY: Yes.

SOCRATES: And that is the line which the learned call the diagonal. And if this is the proper name, then you, Meno’s slave, are prepared to affirm that the double space is the square of the diagonal?

BOY: Certainly, Socrates.

SOCRATES: What do you say of him, Meno? Were not all these answers given out of his own head?

MENO: Yes, they were all his own.

SOCRATES: And yet, as we were just now saying, he did not know?

MENO: True.

SOCRATES: But still he had in him those notions of his—had he not?

MENO: Yes.

SOCRATES: Then he who does not know may still have true notions of that which he does not know?

MENO: He has.

SOCRATES: And at present these notions have just been stirred up in him, as in a dream; but if he were frequently asked the same questions, in different forms, he would know as well as any one at last?

MENO: I dare say.

SOCRATES: Without any one teaching him he will recover his knowledge for himself, if he is only asked questions?

MENO: Yes.

SOCRATES: And this spontaneous recovery of knowledge in him is recollection?

MENO: True.

SOCRATES: And this knowledge which he now has must he not either have acquired or always possessed?

MENO: Yes.

SOCRATES: But if he always possessed this knowledge he would always have known; or if he has acquired the knowledge he could not have acquired it in this life, unless he has been taught geometry; for he may be made to do the same with all geometry and every other branch of knowledge. Now, has any one ever taught him all this? You must know about him, if, as you say, he was born and bred in your house.

MENO: And I am certain that no one ever did teach him.

SOCRATES: And yet he has the knowledge?

MENO: The fact, Socrates, is undeniable.

SOCRATES: But if he did not acquire the knowledge in this life, then he must have had and learned it at some other time?

MENO: Clearly he must.

SOCRATES: Which must have been the time when he was not a man?

MENO: Yes.

SOCRATES: And if there have been always true thoughts in him, both at the time when he was and was not a man, which only need to be awakened into knowledge by putting questions to him, his soul must have always possessed this knowledge, for he always either was or was not a man?

MENO: Obviously.

SOCRATES: And if the truth of all things always existed in the soul, then the soul is immortal. Wherefore be of good cheer, and try to recollect what you do not know, or rather what you do not remember.

MENO: I feel, somehow, that I like what you are saying.

SOCRATES: And I, Meno, like what I am saying. Some things I have said of which I am not altogether confident. But that we shall be better and braver and less helpless if we think that we ought to enquire, than we should have been if we indulged in the idle fancy that there was no knowing and no use in seeking to know what we do not know;—that is a theme upon which I am ready to fight, in word and deed, to the utmost of my power.

MENO: There again, Socrates, your words seem to me excellent.12

David Flatto’s analysis:

Once having mastered the entire Torah, the newborn loses all knowledge, and now has to begin the process of “retrieval’ of prior wisdom. In a beautiful account of this process, Rabbi Soloveitchik helps characterizes the nature of this learning:

R. Simlai wanted to tell us that when a Jew studies Torah he is confronted with something which is not foreign and extraneous, but rather intimate and already familiar, because he has already studied it, and the knowledge was stored up in the recesses of his memory and became part of him. He studies, in effect, his own stuff. Learning is the recollection of something familiar.

The formulation in the last sentence evokes the classical Platonic doctrine of recollection, as Rabbi Soloveitchik notes in the proximate footnote:

One is reminded, by sheer terminological association, of the Platonic doctrine of anamnesis.

My only quibble with this formulation is that the similarity here is far greater than a terminological coincidence, and cuts to the essence of the underlying idea. Both Plato and Hazal assume that in a pre-natal state a person had a perfect conception of the truth (or the forms), which was severely eroded at the moment of birth. Therefore, learning consists in a lifetime attempt to restore this prior knowledge. Indeed, other Jewish studies scholars dating back to the nineteenth century have noted this profound parallel between Hellenistic and Rabbinic thought. In Ephraim Urbach’s words:

In the motif of the unborn child’s knowledge of the Torah and his forgetting it upon being born, scholars, since Jellinek, have discerned the άναμνησις of the Platonic myth…

In all, Athens and Jerusalem share an essential view of pre-natal life, the idealization of pre-natal knowledge, and especially the characterization of study as retrieval.
* * *
Yet despite these profound resemblances, the core conceptions of Greek and Rabbinic thought are actually dramatically different—a point which only becomes apparent by focusing more carefully on this same foundational myth.
To appreciate this distinction, it is worth briefly pondering the Platonic doctrine of recollection. The essence of this Platonic idea is relatively straightforward: Plato posits that the psyche or soul has pure apprehensions of the ideal forms. Once the soul is imprisoned within a physical frame, this perception is severely impaired. A human being can only perceive a shadow of the ideal forms, and must utilize his rational faculties to try to transcend these limits, and acquire a greater understanding of the truth. This process is repeated in successive incarnations until man succeeds in permanently acquiring a lasting apprehension of the truth. Thus, the process of recollection aims to comprehend the truth by rising beyond the limits of temporal life, and escaping the trappings of the human existential condition.
At first blush, Hazal would seem to echo this idea by describing the fetus’s tenure in idyllic terms that surpass a person’s life experience, “And there is no time in which a man enjoys greater happiness than in those days…” Having previously mastered the entirety of Torah, a human will tirelessly strive to approximate his prior wisdom, evidently aiming to heal the rupture of entering a human form. Moreover, the biblical verses from Job which are a subtext to this Talmudic passage seem to reflect precisely this sentiment. Of course earlier in this biblical book (chapter 3) Job bluntly curses the day of his birth, and according to Hazal’s daring reading of Job 29, he again expresses a similar yearning to return to a pre-natal existence (not just the days of youthful innocence, which is the simple sense of the verses).
But the Talmud’s invocation of verses from Job—voicing a cry of tragic suffering—surely is grounds to pause. For Job’s desperate mindset can hardly be thought of as representing a paradigmatic attitude. Likewise, a closer reading of this passage points away from Job’s sentiments, and its Platonic resonances.
A seeming inconsistency in the Talmudic description of the fetus provides an important hint along these lines. While the thrust of the passage underscores the all-inclusive knowledge of the fetus, the initial characterization of the fetus in the passage suggests otherwise. The opening lines compare the fetus to a folded writing tablet, or ledger (unlike, e.g., Mishnah Avot 3:16 which refers to an open writing tablet), a tabula rasa which has yet to be opened for inscription. Within the womb, the fetus is a fresh ledger with no content. Considered alongside the continuation of the passage, with its depiction of the fetus mastering Torah and wisdom, this portrayal makes little sense. Why is the ledger folded and blank, rather than open and thoroughly scrawled with Torah content? On closer inspection, these two images are reconcilable, and revealing. For the notion of a ledger is used in rabbinic literature to describe the record of a human being’s deeds. Since the fetus in utero lies in a pre-natal state, this is necessarily empty. In contrast, the child’s wisdom bank is full to capacity.
The dichotomy between knowledge and action is crucial for perceiving the deeper message of this Talmudic account of the fetus. It affords the key to understanding the decisive, concluding lines of this passage, describing the final interaction between the angel and the fetus immediately prior to birth:

It (=the fetus) does not emerge from there before it is made to take an oath… What is the nature of the oath that it is made to take? Be righteous, and never be wicked…

Administered at the culmination of the angel’s tutelage, the oath presumably epitomizes the main charge to the emergent newborn. Nevertheless, the oath’s curious formulation is far from obvious. Against the backdrop of the angel’s intensive Torah instruction which has just been erased, one would imagine an oath to adjure the newborn to resume his Torah study. Something along the lines of, ‘Be wise, and never be foolish.’ Instead, the baby is charged to be righteous, not wicked. In a deliberate shift, as the baby prepares to enter the world, the angel emphasizes a distinctive goal. The ultimate lesson of the angel focuses on acting righteously, rather than on mastering Torah knowledge, as this constitutes the newborn’s supreme task.
Moreover, this cardinal assignment is only possible outside of the womb. Notwithstanding the utopian image of life in the womb—where illumination, wisdom and happiness are achieved—the purpose of life cannot be accomplished in the womb. For one thing that one cannot be inside the womb is righteous; or wicked for that matter, either. These latter epithets are only assigned based upon how one lives—one’s concrete actions, in the face of moral choices—after exiting the womb. As the Talmudic passage underscores by citing Genesis 4:7 (“as it is said, sin coucheth at the door…”), weighty moral hazards await the fetus outside the womb. But only when navigating in such a landscape, can a person prevail and achieve righteousness or wickedness. After immersing the purified soul in the well of Torah, the newborn is properly oriented to successfully engage in a world full of challenges, and adhere to his oath of righteousness.
Thus, the focus of the rabbinic legend of the fetus is not to highlight perfection within the womb, but the challenging call that beckons beyond it. For human beings were essentially created for the precious, if formidable, mission that only begins after departing the womb. Unlike the Platonic ideal of escaping the prison of the body in order to achieve transcendent contemplation, the Rabbinic ideal anticipates an inspired, but pulsating, human being, leading a righteous life of worldly actions.

  1. נידה ל: – קשר []
  2. מהרש”א – חדושי אגדות שם []
  3. מדרש תנחומא שמות פרק ל”ח סימן ג’ – קשר []
  4. אוצר מדרשים (אייזענשטיין) חלק א’ ערך יצירת הולד עמוד רמג – קשר []
  5. מורה נבוכים (מהדורת רב יוסף קאפח) ב:ו – קשר []
  6. Ibid., translation of Michael Friedlander – link. []
  7. Howard Schwartz, Tree of Souls: The Mythology of Judaism, Oxford University Press, 2004: Book 3, Myths of Heaven: 240. The Angel of Conception – link. []
  8. Howard Schwartz, Gabriel’s Palace: Jewish Mystical Tales, cited here. []
  9. קונטרס חנוך לנער (בני ברק תשס”ג) פרק ב’ עמוד כט – קשר, ועיין פה []
  10. מגדל עוז, ברכות שמים (הקדמה לעניני ברית) אות ט”ו – קשר []
  11. מעלות התורה (ירושלים תשמ”ט) עמודים רכה-כח. מהדורת מונקאטש תרנ”ד – קשר] []
  12. Plato, Meno, translation of Benjamin Jowett – link. []