The Heart’s Pen

Our previous post discussed the question of whether a telephone conversation fulfills the mitzvah of ביקור חולים. Yesterday, while looking for something else entirely, I serendipitously encountered yet another important discussion of the question, by Rav Yosef Eliyahu Henkin, in which he follows the basic consensus of most poskim (with the exception of R. Asher Weiss) that it does fulfill the mitzvah. He maintains that while it is not the theoretical ideal, it often will be the preferred method, where circumstances are such that a physical visit would actually be deleterious to the ill individual:

אחד”ש הטוב, קונטרסו הנפלא בענין ביקור חולים על ידי הטלפון קבלתי ויאשר כחו וחילו בעד הרחיבו והעמיקו בפרטי מצוה זו, טעמיה ודקדוקיה, וכל מן דין סמוכו לנא.

והנה אין כ”ג נזקק להסכמות בזה ולא להערות, אבל לעשות רצונו אמרתי לנגוע בקצה המטה בזה.1

פשוט לענ”ד שמצוה זו, כמצות גמילות חסדים שכלולה בה כוללת עזר בגוף ובנפש וגם בממון, וכל אחד לפי כחו ולפי המוטל עליו צריך לקיים בחלק הנאות לו, וכבר אמר החכם שהלשון הוא שליח הלב והקולמוס הוא שליח הלשון, ובודאי מצוה בו יותר מבשלוחו, ואם יוכל לבקרו בגוף עדיף מעל ידי דבור, ודבור עדיף מכתיבה. ומאן דלא אפשר לו יוצא גם בדבור מרחוק וגם בכתיבה, ולפעמים יותר טוב הדיבור מהביקור וכן הכתיבה מהדבור – כידוע שהרופאים במדינה זו מונעים את הביקור ומזהירים בפני הדבור, וטעמם ונמוקם עמם:

  1. משום שהדבור קשה ללב – במי שלבו אינו כהוגן, ורוב החולים לבם נרגז ונרעש,
  2. אפילו הביקור בלי דבור של החולה מרעישים את החולה, ואף שהמיעוט בזה מועיל, אבל כמות המיעוט צריך להמדד על ידי רופא

וכבר מנו חז”ל הרבה מיני חולי שאין לבקרם, ויש להוסיף עליהם לפי הזמן והאדם. ועצם מצות ביקור חולים נמנית במצוות שאין להם שיעור, וצריך להבין אם הרבוי הוא אך מצוה וקיום, או גם חובה ואם חובה – צריך לדעת גבול החובה.

והנראה בזה שהדבר תלוי בהמשותפים בהמצוה. למשל אם דר בכפר או על פני השדה אז חיובו מתרבה אם אין ב”ב מספיקים לעשות ולטפל בהמוטל לפי חליו, ואם הוא בעיר החיוב מתחלק על הכל, וכל שכן בעיר גדולה כנ”י [= נוא יארק], וכי תעלה על דעתך שהכל צריכים לבקר, וכלום טובה היא לחולה? רוב טובה כזה אי אפשר לקבל והוא מזיק הרבה. ובעינינו ראינו שעל ידי ביקור מרובה בתנחומי אבלים חלה המנוחם ואכמ”ל, ובאופן כזה הטלפון די והותר, ויש שגם הכתיבה מספקת, ורק היותר מקורבים שחברתם רצויה ביותר להחולה וביתו בודאי ראוי להם לבקרו פה אל פה. וכבר דרשו חז”ל (מועד קטן ד., סוטה ה:) על פסוק “ושם דרך” ושם כתיב (בשי”ן ימנית) וצריך לשום לפי הענין.2

Regarding the statement:

וכבר אמר החכם שהלשון הוא שליח הלב והקולמוס הוא שליח הלשון

Of course, any time we come across an aphorism attributed to “the wise man” we are curious as to his identity. Some quick internet research found attributions of a version of the aphorism to both Rav Bahya ibn Paquda as well as his namesake Rav Bahya ben Asher. I initially assumed that this was a classic case of confusion between two great Jewish thinkers who share the same, uncommon name – but as it turns out, they do actually both record the aphorism, with the latter (who attributes it to the “חכמי המוסר”) presumably quoting (directly or indirectly) the former (who expresses it as his own thought, without any attribution)

ואחר כך חשוב במה שהיטיב בו האלקים לאדם בדבור והסדרת הדברים, אשר יליץ בהן על מה שיש בנפשו ובמצפונו, ויבין בהן ענייני זולתו. והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון, ולולא הדבור לא היה לאדם צוות בחבירו, והיה כבהמה. ובדבור יראה היתרון בין בני אדם, ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלקם ועבדיו, ובדיבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו, והוא הראיה הכי חזקה על חשיבות האדם וגריעותו. וכבר נאמר, כי האדם – הלב והלשון. ובו השלמת גדר האדם ר״ל הדבור, כי גדר האדם חי, מדבר, מת. ובו נבדל מן הבהמות.

לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות (משלי טו, כח). שלמה המלך ע”ה למד בכתוב הזה (משלי טו) על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי שתי הקצוות, איש על עברו מקצהו, וגלה לנועל מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות. אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י) לענות מפני, שתרגום להתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו בידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב, כי מאחר שנסתרי מצפוניו טוב הלא נגלהו כמוהו, כי הוא שליח קולמוסיו ומעיד עליו, והנה הרשע בהפך, שאין צריך לומר שהוא מחשב הרעות במצפון לבבו ודברי גאוה ובוז, אך יביע אותן בפיו כי יוצא מפיו ויפרסם אותם ואמר לכל סכל, הוא והנה בהפך הצדיק בנסתרו ובנגלהו.3

The aphorism appears in Meiri’s commentary to פרקי אבות as well:

ומכל מקום יש מפרשים המקרא “מצרף לכסף כו’ ואיש לפי מהללו”, כלומר כמו שהכסף והזהב יש להם מצרף לבחינת עניינם כך יבחן האיש לפי מהללו, כלומר לפי המידות שתראה שהוא משבחם ויועץ בהם תכיר בו שהוא בעל המדה ההיא כי הלשון שליח הלב4

Our aphorism is cited by Rav Moshe Isserles, in a noteworthy passage in the introduction to his דרכי משה:

ועל אחת אתנצל, שלא יאשימני חסר ועצל, לומר שבשגגה או טעות עשיתי, רק ידעתי ואתי תלין משוגתי, וזאת היא הדבר כי דעתי הי’ לקצר ולהבר האוכל מתוך הפסולות, בכל היכולות, לכן לפעמים שמרתי הטעמים בלא המלות, ולפעמים הנחתי הפרטים ולקחתי הכללות, כי זהו עיקר המכווין בכוונתי, ומכל מקום כתבתי על המאמר ההוא ‘עכ”ל’, אף על פי ששניתי לפני אבי מלך כי מלת “לשון” נאמר על ג’ חלקים, נאמר על האבר הנקרא לשון והוא ידוע, ונאמר על ענין השמועה, כמ”ש “אל עם אשר לא תשמע לשונו”, ושמעתיו גם כן אל כוונת המדבר והיינו, כי הלשון הוא קולמוס הלב ומוציא לחוץ כל רעיונו, ולכן כתבתי “עד כאן לשונו” …5

R. Henkin’s expanded version of the aphorism, comprising dual statements, the first expressing the relationship between the לב and the לשון, and the second the relationship between the לשון and the קולמוס, appears in the work סבא אליהו, by the eighteenth century Allesandrian rabbi, poet, and preacher R. Eliyahu Halevi:

וממה שראוי שתדע, דלא גרע זהירות ונקיות הקולמוס והכתב מזהירות ונקיות הלשון, והנה משנה שלימה שנינו בפ”ה דאבות, שהכתב והמכתב כי הדדי נבראו ערב שבת בין השמשות, ולדעת קצת מפרשים המכתב הוא עט סופר, ושניהם היו לנס והם נסיים, ויעויין גם כן בזה בספר מאדומים בפ’ נ”ח. אמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב (בחיי ריש פרשת בהר). וכן הקולמוס לשון הלשון והפה.

ואמר החכם בעל ערוגת הבושם פרק ל’. כמו שהדיבור הוא שליח השכל (והוא מ”ש שלמה, לב חכם ישכיל פיהו. כ”כ היפה מראה פ”ק דמגילה דף קצ”ז ע”ד). כן המכתב הוא שליח הדיבור, ויפלא בעיני יושבי האיים הרחוקים שיהא אדם עומד במערב ומתוך מגילת ספר ידע מה נעשה פתגם הטוב והרע בקצה המזרח וכו’ ע”כ. וגם בעיני יפלא לכמה מילי מעלייתא דהוו ביה בכל כתב בכלל, ויצא מן הכלל פתשגן כתב הדת לשונינו הקדוש, כתב ולשון המאושר בכל ענייניו, ככתוב בארוכה בס’ שלטי הגבורים של החכם שער אריה. אחר המגן השלישי. …6

Chabad, too, has various expanded versions of the aphorism. Here’s the Frierdiker Rebbe (Rayatz)’s version:

אין נגינה זיינען פאראן פארשידענע טיילן, די ווערטער און דער געזאנג פאר זיך אליין, כמאמר החכם הלשון קולמוס המוח והשכל, הקול קולמוס הלב וההרגש – די שפראך איז די פען פון דעם מוח, וואס בעשרייבט דעם שכל, די שטימע איז די פען פון דער הארץ און געפיהל.7

The editor notes that this is a variant of the earlier aphorism of the two R. Bahyas and Meiri.

A version more commonly found in Chabad literature, sometimes attributed to the Alter Rebbe, although the last Lubavitcher Rebbe himself attributed it to his father-in-law, the Frierdiker Rebbe, is the following:

כ”ק מו”ח אדמו”ר אמר פעם שישנו פתגם ש”הלשון הוא קולמוס הלב“, היינו, שע”י דיבור ניתן להעביר את הרגש שבלב, ו”ניגון הוא קולמוס הנפש“, שעל ידו נמסר הרגש של הנפש והנשמה.

The editor cites the aforementioned remarks of the Frierdiker Rebbe, although this later version seems quite different from it, and even inconsistent with it.

  1. נראה לומר שמחבר הקונטרס שאליו נשלח תשובה זו הוא ר’ שלום יחזקאל רובין הלברשטאם, ששלח את קונטרסו זה גם לבעל המנחת יצחק, ואף שתשובת המנחת יצחק (שהבאנו במאמרנו הקודם) נכתבה בשנת תשט”ז, ותשובה זו של ר’ הענקין בשנת תשל”ד, מכל מקום מהשוואת התייחסות שני המשיבים אל הקונטרס שנשלח להם בלשונות דומות של הערכה והוקרה, ומהנראה מתוכן הקונטרס מתוך שתי התשובות, נראה ששתי התשובות נכתבו על אותו קונטרס.‏ []
  2. תשובות איברא (כתבי הגרי”א הענקין כרך ב’) סימן ס”ד עמודים פז-פח []
  3. מדרש רבינו בחיי על התורה, ויקרא כ”ה []
  4. בית הבחירה אבות ה:כא []
  5. דרכי משה לאורח חיים (פיורדא תק”כ), הקדמה []
  6. סבא אליהו, חלק ג’ פרק ל”ח []
  7. ספר השיחות תש”ט, עמוד 299 []

Visiting Virtually Via Video

I recently encountered what is likely one of the earliest halachic discussions of personal videotelephony – by Rav Yitzchok Yaakov Weiss (the מנחת יצחק), in a responsum to the prolific rabbinic correspondent R. Shalom Yechezkel Shraga Rubin Halberstam (the “Ciechanówer Rebbe”), regarding ביקור חולים – in 5716 (1956)! חכם עדיף מנביא:

אולם בנוגע לנידון דידן שפיר צדקו דברי כת”ה, דאם יתפתח הטעליווישען לשימוש יחידים כמו הטעליפון כהיום ויהיה יכולת לראות החולה ולספר עמו, כידבר איש אל רעהו פנים בפנים, בודאי אין צריכים שיראה כל דבר על שיעורו האמיתי, ואין נפקא מינה אם הוי ליה כל דיני ראיה1

The discussion between R. Halberstam and R. Weiss is primarily about ביקור חולים via ordinary telephony:

על דבר הנדון אם יוצאין מצוות ביקור חולים בדיבור עם החולה על ידי הטעליפון

הנה למעשה, הברור כדברי כהד”ג, דאם דקיום המצוה בשלימות לא הוי רק בהליכתו לבקרו בפועל, דאז שייכים כל הענינים הנאמרים במצות ביקור חולים … מכל מקום באם אי אפשר לקיים כולם, מקיים גם כן המצוה בכל פרט ופרט, ויש הרבה ענינים, שאפשר לעשות לטובת החולה על ידי דיבורו עמו ועם בני ביתו על ידי הטעליפון, וכמו שביאר באריכות כת”ה …2

ומה מאד נכון הכרעת כת”ה למעשה, דבפעם הראשונה, בודאי צריכים לבקר בעצמו את החולה, שלא על ידי תליפון, דבדיבור על ידי התליפון, הוא ממשש באפילה ולפעמים דיבורו עוד עליו למעמסה, ורק אחרי שראוהו פה אל פה ובקי במצב החולה, אז כלפי מה שאמרו חז”ל אפילו מאה פעמים ביום, אז בכל פעם שחוקר על ידי תליפון להתודע מצב החולה, מקיים בזה מצות ביקור חולים.3

A number of other twentieth century poskim also reach the same basic conclusion regarding ביקור חולים via the telephone, that it is a fulfillment of the mitzvah albeit not necessarily its ideal form:

אגרות משה

ובדבר בקור חולים על ידי שאלה בטעלעפאן … הנה פשוט לע”ד שאף שמקיים מצוה דבקור חולים אבל אינו שייך לומר שיצא ידי חובתו כיון שחסר בבקור זה ענינים האחרים שיש בבקור חולים. ורק יצא מזה שאם אי אפשר לו לקיים בהליכה לשם לא נפטר לגמרי אלא צריך לבקרו במה שאפשר לו לכל הפחות ענין אחד או שנים שהוא גם על ידי הטעלעפאן. …

וכיון שיש עדיפות בפניו ודאי יש למאן דאפשר לבקרו בפניו אך אם לא אפשר בין מצדו בין מצד החולה הוא מחוייב לקיים הבקור שאפשר לו ועל ידי טעלעפאן יש גם כן קיום איזה ענינים. …4

ציץ אליעזר

ובכלל כשאין אפשרות של ביקור אצל החולה בגלל עיכובים שונים, ובתוך זה גם העוסק בתלמוד תורה שהיא כנגד כולם, נראה לי דיש ענין של יציאה ידי המצוה גם על ידי שאילה בשלומו אצל מיודעיו ומקורביו שפוגשים בשוק, או דרך התלפון. … ואפשרות הדבר שבאופן זה של שאילת שלום בשוק או על ידי התליפון יצא השואל כמעט מצות הביקור חולים בקשר לכל צדדי תועלתה. והיינו היכא שהחולה מושכב בבית חולים, שכפי שכבר כתבנו לעיל סימן ג’ אין יותר שאלה על התענינות בצרכיו, ונשאר רק התועליות של גרימת נחת רוח, ושל בקשת רחמים, ולזה אפשר לצאת פחות או יותר גם על ידי השאילה בשלומו הנ”ל … ואף על פי שיכול להיות שמהביקור היה נהנה יותר, אבל אין קצבה לשיעור גרמת ההנאה. וכל על ידי ידיעתו של השואל ממצבו ידע השואל לבקש רחמים עבורו, ואף על פי שגם בזה יכול להיות שבקשת רחמים בפניו של החולה יועיל יותר מכיון שהשכינה מצויה שם … אבל גם בנוגע לזה לא מצינו בהלכה קצבה לשיעור מדת בקשת הרחמים, ולכן מסתבר שיוצא ידי חובתו העיקרית בכך גם בהתענינות והידיעה ממצבו בדרך הנ”ל אשר על ידי כן יודע לבקש רחמים עבורו …5

פחד יצחק

בגוף החקירה בוודאי שהצדק הוא כהחלטתו של כת”ר כי כל עזרה המוגשת לחולה בתורת חולה נכללת היא במצות ביקור חולים. ואין הענין תלוי אלא באומדנא של מילי דעלמא אם יש בפעולה הנידונית משום הקלה לחליו של אדם. ולא עוד אלא שנראה כי תרגומה של המילה “ביקור” בביטוי “ביקור חולים” איננו וויזיט בלע”ז אלא שתרגומו הוא מלשון “בקורת תהיה”, כלומר, העיון במצבו של החולה. וכדרך שאמרו גבי קרבנות טעון ביקור, שפירושו Investigation. ובמובן זה של ביקור חולים אין שום הבדל יסודי בין שיחה טלפונית או התעסקות באופן אחר. כי הכל כלול בחובת העיון לשם עזרה במצבו של החולה, כל זה ברור מבלי שום פקפוק.6

באר משה

נשאלתי אם אדם יכול לצאת מצות ביקור חולים וניחום אבלים על ידי טעלעפאן.

השבתי. העיקר קיום מצוה היא בגופו ועל ידי טעלעפהאן גם כן מקיים חלק מהמצוה.7

The one dissenting view I have seen is that of Rav Asher Weiss, who maintains that a telephone conversation does not fulfill the mitzvah of ביקור חולים, although it still constitutes גמילות חסדים and is therefore certainly recommended when an actual visit is impossible:

רבינו האגרות משה (יו”ד ח”א סי’ רכ”ג) דן, אם אפשר לקיים מצוה זו ע”י שיחת טלפון, וכתב לדון שהרי מצאנו כמה טעמים במצוה זו: א. שיתפלל על החולה. ב. שישמשנו. ג. שיחזקנו בדברים. ולפי הטעם שיתפלל עליו או יחזקו, זה שייך גם ע”י שיחת טלפון, אך לפי הטעם שישמשנו, זה ודאי לא שייך בטלפון.

אך לענ”ד נראה פשוט שבודאי אין מקיים מצוה זו בטלפון, דגם אם שייך לחזק רוחו ע”י שיחת טלפון, הרי אמרו שצריך לבקר את החולה ואפשר לקיים מצוה זו רק ע”י ביקור ממש ולא ע”י שיחה מרחוק וצריך לקיים מצוות התורה ותקנות חז”ל כפשטות מעשיהן, ולא בכל דבר אזלינן בתר טעמא.

ואף שידעתי שמשמעות ביקור חולים אין פירושו לבקר בביתו וכמשמעות הביקור בלשון המודרנית השימושית, אלא מעין ביקור ד’ ימים בקרבן דהיינו לבדוק ולבחון את דרכי החולה, אך מ”מ פשוט דכיון שכך תיקנו חכמים שילך ויבקר את החולה, כך נקבעה צורת המצוה ודפוס קיומה, ואין לקיימה אלא בדרך זו.

ומשו”כ נראה דאף דבכל שלשת הטעמים הנ”ל אפשר לפעמים לקיים ע”י שיחת טלפון מ”מ אין בזה מצות ביקור חולים אלא גדר גמילות חסד בעלמא. ובודאי ראוי לנהוג כן כשאין בידו לקיים מצות הביקור כפשוטו מצד החסד שבמעשה אך אין בזה עיקר מצות בקור חולים, ועיין עוד שו”ת מנחת יצחק (ח”ב סי’ פ”ד).

ושמעתי שבטור עה”ת בשם הרא”ש כתב דגם כשהחולה ישן מקיים מצות ביקו”ח כיון שישמח כשישמע, ובמגיד מישרים לבית יוסף כתב להדיא דלא קיים, ואין הספרים תח”י לבדוק.8

Rav Shlomo Aviner applies the halachic consensus to the case of a COVID-19 patient:

Q: Does one fulfill the Mitzvah of Bikur Cholim on the phone?

A: It depends on the situation and what is best for the sick person. In the case of Corona, one does fulfill the Mitzvah, since it is forbidden to be with him physically (Shut Tzitz Eliezer [Vol. 5 Ramat Rahel 8:6]. Shut Igrot Moshe, Yoreh Deah 1:223).

I encountered this discussion during preparation for and follow-up to a talk I gave (via videoconference) titled “Virtual Religion: Halachic Perspectives on Telepresence – A Virtual Lunch and Learn”. A recording of it is available, along with the (updated) handout, at the Internet Archive.

  1. שו”ת מנחת יצחק חלק ב’ סוף סימן פ”ד אות י’ []
  2. שם בתחילת התשובה []
  3. שם סוף אות י’‏ []
  4. שו”ת אגרות משה יו”ד חלק א’ סימן רכ”ג, (ועיין עוד או”ח חלק ד’ סימן מ’ אות י’).‏ []
  5. שו”ת ציץ אליעזר חלק ה’ רמת רחל סימן ח’ אות ו’ []
  6. פחד יצחק אגרות וכתבים סימן ל”ג אות א’. והנה ר’ צבי רייזמן הבין שלדעת הפחד יצחק, שיחה טלפונית היא קיום גמור של מצות ביקור חולים: “אולם דעת הגאון רבי יצחק הוטנר בענין קיום מצות ביקור חולים וניחום אבלים באמצעות הטלפון שונה [מדעת האגרות משה, המנחת יצחק והבאר משה] … ומתבארת דעתו של רבי יצחק הוטנר שאפשר לקיים מצות ביקור חולים באמצעות שיחת טלפון “בלי שום פקפוק”, ומשמע שלדעתו מתקיימת המצוה בכל חלקיה.” והוסיף על זה העורך: “כמו במי שמבקר את החולה בפועל בזמן שאין צורך לריבוץ או סיוע סעודי.” []
  7. שו”ת באר משה חלק ב’ תחילת סימן ק”ד, ועיין עוד סימנים ק”ה-ק”ו []
  8. פרשת וירא – מצות ביקור חולים בישראל ובבני נח, אות ה’. []

A Further Foie Gras Fabrication

Note: This post has been slightly edited shortly after initial publication.

From a Seforim blog post of six months ago by R. Dr. Ari Z. Zivotofsky:

Foie gras (pronounced “fwä-grä, meaning “fat liver” in French) is the fattened liver of a waterfowl that grew to 5-10 times its usual size due to gavage. Foie gras, a delicacy today rightly associated with the French who are indeed by far the largest producers and consumers of it, was for much of history an Ashkenazi Jewish expertise. This luxury item has been the subject of a great deal of controversy in recent years. …

The issue driving the current debate is animal welfare, or in the Jewish world, tza’ar ba’alei chaim. For hundreds of years, in traditional Jewish sources “stuffed goose” was indeed controversial, but not because of animal welfare. The debate revolved around potential treifot due to possible damage to the esophagus caused during the feeding process. it was a widespread debate involving the greatest of authorities. …

Despite the centuries long debate, force feeding geese was extremely common among Ashkenazic Jews. Many of the greatest poskim lived in regions where they would have been personally exposed to the process and yet none of them ever suggested that it was cruel and bordered on tza’ar baalei chaim. The issue was not even raised for discussion until the late 20th century.

I was quite struck by the claim that “none of [the greatest Ashkenazic poskim] ever suggested that [force feeding geese] was cruel and bordered on tza’ar baalei chaim”, and I was therefore very intrigued when I subsequently encountered what seemed to be a major counterexample:

בזמן כהונתו במונקאץ אסר על פיטום אווזים משום צער בעלי חיים, ולכן עורר עליו את חמתם של פרנסי העיר ונאלץ לעזוב את מונקאץ ולחזור לדינוב.

This account, of the stance of Rav Tzvi Elimelech Shapiro of Dinov (the Bnei Yissoscher), a major early nineteenth century Chassidic halachist, apparently directly refutes R. Dr. Zivotofsky’s claim – but the problem is that this account, while ubiquitous on the Internet (e.g., here, here, here, here, here, here, here, and in בית שלמה (פרפראות בדרך מוסר על פרשת השבוע) פרשת שמות התשע”ח), is apparently a fictionalized version of the Bnei Yissoscher’s position and what actually transpired in Munkács! None of the (identical) accounts are sourced, and while the Bnei Yissoscher’s staunch opposition to the consumption of force-fed geese is well known in the halachic literature, his own words on the subject are clear that while he did indeed advance a novel reason to prohibit them, that reason was not צער בעלי חיים (an issue that he does not raise), but rather a new type of טריפות: non-alcoholic fatty liver disease (NAFLD) / non-alcoholic steatohepatitis (NASH) culminating in liver failure:

ומזה הדבר היינו מהמדרש הנ”ל, נלמד גם כן תוכחת מוסר לאותן האנשים החטאים בנפשותם והקילו לעצמן לאכול אווזות הלעוטות, הנה חוץ לזה שכבר צווחו קמאי דקמאי להחרים על זה, אבל דבר חדש אני רואה טריפות דאורייתא דבר שלא שיערו כת הקודמים,

דהנה זה דבר ברור שאווזא הלעוטה אם לא ימהרו לשוחטה במשך ימי לעיטתה, דהיינו ג’ שבועות או יותר תמות כרגע, ומאין יהיה זה. אבל ראיתי כי האווזות האלו הכבד שלהם משונה ומתלבנת כולה, וגם היא ניתכת על ידי האור כשומן, וגם מתגדלת שלא כטבע הנהוג בכבד כאשר אתה רואה במדרש הנ”ל. וזה בא להאווזות הללו להיות הכבד תנור העוף, לבשל המאכל ולצמצם הדם הנשאר אחר שישלח אל איברי הגוף, וזה מלאכתו כל היום, והנה כל דבר שמעמיסים על איזה יצירה בעולם יותר מכוחו ומלאכתו, הנה יחלש ויתבטל כוחו לגמרי, כן הוא בענין הזה שמלעיטין האווזות והכבד המבשל מעמיסין עליו יתר על כוחו לבשל, הנה יחלש הכבד וימות כי יתבטל ממלאכתו לגמרי, ויתהווה נימוקות הכבד וישוב ללובן כמו המת, כי יתהפך הדם ללובן, על כרחך ימות הבעל חי כי נימוק הכבד והיא טריפה גמורה, על כן שומר נפשו ירחק מזה. ציינתי למשמרת לאות וכו’.1

[Incidentally, the Bnei Yissoscher’s language in the sentence beginning “אבל ראיתי” strongly suggests that he did not understand the changes to the liver as the goal of force-feeding, but rather as an incidental and problematic side effect.]

The Bnei Yissoscher’s vigorous and vehement opposition while in Munkács to the consumption of force-fed geese is indeed recorded by Rav Yekusiel Yehuda Teitelbaum (I – the Yetev Lev) and R. Shapiro’s great-grandson, Rav Tzvi Hirsch Shapiro – but they also make no mention of a concern for צער בעלי חיים (or of his being forced to abandon the city – they merely mention the success of his campaign of opposition, at least among his students and the G-d fearing):

והגאון הקדוש מהרצ”א ז”ל קורא תגר על המלעיטין בספר אגרא דכלה וכבר צווח ככרוכיא על זה בהיותו במונקאטש וביושב {יולניצא} (?) ותלמידיו קבלו עליהם דבריו2

וכן ידוע שבהיות אא”ז הנ”ל משכן כבודו אבדפ”ק מונקאטש שצווח ככרוכיא על אותן המקילין שבמדינה זו שאוכלין מאווזות הנלעטות ושפך חימה עליהם למאד והחמיר לאסור אותם וכל הירא את דבר ד’ בגלילותינו שמע לקולו וחדל מלאכול3

  1. אגרא דכלה סוף פרשת וארא, הובא בקיצור בדרכי תשובה סימן ל”ג סוף ס”ק קל”א []
  2. שו”ת אבני צדק יו”ד סוף סימן צ”ג []
  3. דרכי תשובה שם []