Category: bioethics

A Further Foie Gras Fabrication

Note: This post has been slightly edited shortly after initial publication.

From a Seforim blog post of six months ago by R. Dr. Ari Z. Zivotofsky:

Foie gras (pronounced “fwä-grä, meaning “fat liver” in French) is the fattened liver of a waterfowl that grew to 5-10 times its usual size due to gavage. Foie gras, a delicacy today rightly associated with the French who are indeed by far the largest producers and consumers of it, was for much of history an Ashkenazi Jewish expertise. This luxury item has been the subject of a great deal of controversy in recent years. …

The issue driving the current debate is animal welfare, or in the Jewish world, tza’ar ba’alei chaim. For hundreds of years, in traditional Jewish sources “stuffed goose” was indeed controversial, but not because of animal welfare. The debate revolved around potential treifot due to possible damage to the esophagus caused during the feeding process. it was a widespread debate involving the greatest of authorities. …

Despite the centuries long debate, force feeding geese was extremely common among Ashkenazic Jews. Many of the greatest poskim lived in regions where they would have been personally exposed to the process and yet none of them ever suggested that it was cruel and bordered on tza’ar baalei chaim. The issue was not even raised for discussion until the late 20th century.

I was quite struck by the claim that “none of [the greatest Ashkenazic poskim] ever suggested that [force feeding geese] was cruel and bordered on tza’ar baalei chaim”, and I was therefore very intrigued when I subsequently encountered what seemed to be a major counterexample:

בזמן כהונתו במונקאץ אסר על פיטום אווזים משום צער בעלי חיים, ולכן עורר עליו את חמתם של פרנסי העיר ונאלץ לעזוב את מונקאץ ולחזור לדינוב.

This account, of the stance of Rav Tzvi Elimelech Shapiro of Dinov (the Bnei Yissoscher), a major early nineteenth century Chassidic halachist, apparently directly refutes R. Dr. Zivotofsky’s claim – but the problem is that this account, while ubiquitous on the Internet (e.g., here, here, here, here, here, here, here, and in בית שלמה (פרפראות בדרך מוסר על פרשת השבוע) פרשת שמות התשע”ח), is apparently a fictionalized version of the Bnei Yissoscher’s position and what actually transpired in Munkács! None of the (identical) accounts are sourced, and while the Bnei Yissoscher’s staunch opposition to the consumption of force-fed geese is well known in the halachic literature, his own words on the subject are clear that while he did indeed advance a novel reason to prohibit them, that reason was not צער בעלי חיים (an issue that he does not raise), but rather a new type of טריפות: non-alcoholic fatty liver disease (NAFLD) / non-alcoholic steatohepatitis (NASH) culminating in liver failure:

ומזה הדבר היינו מהמדרש הנ”ל, נלמד גם כן תוכחת מוסר לאותן האנשים החטאים בנפשותם והקילו לעצמן לאכול אווזות הלעוטות, הנה חוץ לזה שכבר צווחו קמאי דקמאי להחרים על זה, אבל דבר חדש אני רואה טריפות דאורייתא דבר שלא שיערו כת הקודמים,

דהנה זה דבר ברור שאווזא הלעוטה אם לא ימהרו לשוחטה במשך ימי לעיטתה, דהיינו ג’ שבועות או יותר תמות כרגע, ומאין יהיה זה. אבל ראיתי כי האווזות האלו הכבד שלהם משונה ומתלבנת כולה, וגם היא ניתכת על ידי האור כשומן, וגם מתגדלת שלא כטבע הנהוג בכבד כאשר אתה רואה במדרש הנ”ל. וזה בא להאווזות הללו להיות הכבד תנור העוף, לבשל המאכל ולצמצם הדם הנשאר אחר שישלח אל איברי הגוף, וזה מלאכתו כל היום, והנה כל דבר שמעמיסים על איזה יצירה בעולם יותר מכוחו ומלאכתו, הנה יחלש ויתבטל כוחו לגמרי, כן הוא בענין הזה שמלעיטין האווזות והכבד המבשל מעמיסין עליו יתר על כוחו לבשל, הנה יחלש הכבד וימות כי יתבטל ממלאכתו לגמרי, ויתהווה נימוקות הכבד וישוב ללובן כמו המת, כי יתהפך הדם ללובן, על כרחך ימות הבעל חי כי נימוק הכבד והיא טריפה גמורה, על כן שומר נפשו ירחק מזה. ציינתי למשמרת לאות וכו’.1

[Incidentally, the Bnei Yissoscher’s language in the sentence beginning “אבל ראיתי” strongly suggests that he did not understand the changes to the liver as the goal of force-feeding, but rather as an incidental and problematic side effect.]

The Bnei Yissoscher’s vigorous and vehement opposition while in Munkács to the consumption of force-fed geese is indeed recorded by Rav Yekusiel Yehuda Teitelbaum (I – the Yetev Lev) and R. Shapiro’s great-grandson, Rav Tzvi Hirsch Shapiro – but they also make no mention of a concern for צער בעלי חיים (or of his being forced to abandon the city – they merely mention the success of his campaign of opposition, at least among his students and the G-d fearing):

והגאון הקדוש מהרצ”א ז”ל קורא תגר על המלעיטין בספר אגרא דכלה וכבר צווח ככרוכיא על זה בהיותו במונקאטש וביושב {יולניצא} (?) ותלמידיו קבלו עליהם דבריו2

וכן ידוע שבהיות אא”ז הנ”ל משכן כבודו אבדפ”ק מונקאטש שצווח ככרוכיא על אותן המקילין שבמדינה זו שאוכלין מאווזות הנלעטות ושפך חימה עליהם למאד והחמיר לאסור אותם וכל הירא את דבר ד’ בגלילותינו שמע לקולו וחדל מלאכול3

  1. אגרא דכלה סוף פרשת וארא, הובא בקיצור בדרכי תשובה סימן ל”ג סוף ס”ק קל”א [↩]
  2. שו”ת אבני צדק יו”ד סוף סימן צ”ג [↩]
  3. דרכי תשובה שם [↩]

Imitatio Dei, With Science

I recently gave a lecture on Torah perspectives on genetic engineering. One classic source commonly adduced as a potential argument against such tinkering with nature is a rationale offered by Ramban for the prohibitions of interbreeding:

והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כוח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וציוה בכוחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם “למינהו” (בראשית א), והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורבייה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב”ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים ייכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל.1

As R. J. David Bleich puts it:

Ramban states that every creature and every plant is endowed by G-d with cosmically arranged distinctive features and qualities and is designed to reproduce itself as long as the universe endures. Interbreeding and cross-fertilization produce a reconfiguration of those distinctive qualities and also compromise reproductive potential. By engaging in such activities man usurps the divine prerogative in producing a new species or entity with its own novel set of attributes and, presumably, a species less than optimally suited to fulfill the divinely ordained telos associated with the original species.2

R. Bleich himself argues that the position of Ramban is not dispositive with respect to the modern bioethical dilemmas associated with genetic engineering:

Were it to be assumed that tampering with the ostensive or presumed nature of animal species is always forbidden, most forms of genetic engineering would be illicit. No bacterium is designed by nature to clean up oil spills by metabolizing petroleum or to excrete human insulin for use by diabetics. In the absence of evidence in rabbinic sources to the contrary, it must be assumed that, even accepting Ramban’s explanation of the prohibition against interbreeding … biblical strictures must be understood as limited to those matters explicitly prohibited.

There is, to be sure, a perceptible tension between the [concept] enunciated by Ramban … and the many midrashic sources indicating that man is an active partner in the process of creation, and, as such, is charged with bringing creative processes to completion. … The problem is readily resolved if it is understood that, in general, the functions and teloi of the products of creation are not immutable; that the Creator did not intend to bar man from applying his ingenuity in finding new uses and purposes for the objects of creation; and that there is no injustice to animal species or inanimate objects in doing so. Immutability of function and telos is the exception, not the rule. … The exceptions were announced by the Creator as formal prohibitions. It is precisely because human reason cannot intuit, or even comprehend, when and under what circumstances contravention of the natural order is inappropriate that these commandments are in the nature of hukkim.3

R. Bleich’s treatment of Ramban’s remarks is typical of most discussion of the topic, in that it does not cite any classic opinion directly rejecting Ramban’s position, but contents itself with limiting his strictures and distinguishing between kilayim and genetic engineering. R. Avraham-Sofer Abraham, however, notes that no less an important thinker than Maharal strongly rejects as theologically incorrect Ramban’s basic idea that artificial improvement of the natural biological order is blasphemous:

אלא שקשה לי על טעם זה שנתן הרמב”ן כי המרביעים כאלו אומרים שהקב”ה לא השלים עולמו דמה בכך דהא אמרו חכמים כל דבר שהקב”ה ברא בששת ימי בראשית צריך תיקון כמו החטין לטחון ולאפות ולא אמרינן בזה שהקב”ה לא השלים עולמו וכמו שאמרו על המילה שלא נברא עם האדם והושלם על ידי בשר ודם ואם כן מה שייך בזה שנראה כאלו אומר שהקב”ה לא השלים עולמו4

R. Abraham does not understand Maharal’s objection:

ולא הבינותי, כי הרמב”ן ז”ל מדבר על בריאת מין חדש ולא על תיקון והשלמת הקיים בלבד וצל”ע בדברי הגור אריה.5

Maharal might counter that this is difference without a distinction: if artificial improvement of the natural biological order is legitimate, and indeed an essential aspect of G-d’s plan for the universe, why should we assume that this legitimacy does not extend to the creation of new species? But the truth is that Maharal does, in fact, accept Ramban’s other point of the basic wrongness of the commingling of distinct species:

אבל בודאי בהמתך לא תרביע כלאים יש טעם דהוא משנה תקות העולם להדביק המינים הנבדלים זה מזה כי כל מין ומין נבדל בפני עצמו והוא מחבר לאחד הדברים הנפרדים והנבדלים אבל בשעטנז דאין כאן שני מינים מובדלים דאין הצמר מין בפני עצמו כי הצמר לאו מין בפני עצמו כמו כל עשב שיקרא בריאה עצמו שהרי כל אחד ואחד בפני עצמו נברא ובוודאי בזה יפה פירש הרמב”ן …

My lecture, with accompanying handouts, is available at the Internet Archive.

  1. רמב”ן ויקרא יט:יט [↩]
  2. R. J. David Bleich, Survey of Recent Halakhic Periodical Literature, Tradition 37:2 – 2003, p. 67. [↩]
  3. Ibid. pp. 68-69. [↩]
  4. גור אריה שם [↩]
  5. נשמת אברהם (מהדורה שנייה מורחבת), כרך ד’ חו”מ עמוד קפד אות ג’‏ [↩]