Shivti – בין דין לדין

Schuhe and Handschuhe

My weekly halachah column:

In Megilas Rus (4:7), it is recorded that: “Formerly, this was done in cases of redemption and exchange transactions to validate any matter: One would draw off his shoe (na’alo), and give it to the other. This was the process of ratification in Israel.”1

While many have understood this verse as referring to the chalitzah ceremony described in parashas Ki-Seitzei (Antiquities of the Jews; cf. Abarbanel Devarim 25:5), this interpretation has almost no adherents within the rabbinic tradition, which understands the verse as describing a form of kinyan (a formal action that ratifies a transaction) called chalipin or kinyan sudar, and includes a debate over who gave his shoe to whom (unlike with chalitzah, where the Biblical text is explicit that it is the woman who removes the man’s shoe):

The verse is interpreted: “Redemption”; that is a sale. … “Substitution”; that is the transaction of exchange. …

With regard to the phrase “To confirm all matters; a man drew off his shoe, and gave it to his neighbor,” the baraisa asks: Who gave the shoe to whom? Boaz gave his shoe to the redeemer, the closest relative of Elimelech, who had the right of first refusal to the land that Naomi, Elimelech’s widow, was planning to sell. The redeemer was transferring that right to the land to Boaz, who was acquiring it by means of his shoe. Rabbi Yehuda says: The redeemer gave his shoe to Boaz. (Bava Metzia 47a).

The halachah follows the former view.

Since the chalipin ceremony is described only in Rus but not in the Pentateuch, there is considerable dispute over whether it is a Biblical law or a rabbinic institution (see S’dei Chemed volume 2 pp. 406-07).

One notable exception to the traditional rabbinic consensus that the ceremony described here has nothing to do with chalitzah is Chizkuni, who explains (“according to the plain meaning of the text”) that the chalitzah ceremony itself is really a form of chalipin, having to do with the transfer of the inheritance of the dead brother (perhaps a ratification of its relinquishment by the brother who is declining to perform yibum, since he would otherwise become his brother’s sole heir)!

A series of mini-haburos that I gave several years ago on the subject of קנין חליפין, within the framework of BMG’s Shivti Learning Program, in which I discuss some of the above points, is available at the Internet Archive:

The translation (by ArtScroll) of “na’alo” as “his shoe” follows the usual meaning of na’al, but some maintain that the word here means “his glove.” (Targum here; Bechor Shor Shemos 3:5) [Omitted from the published version due to space constraints.] [↩]

Sukkos, Sihon, and Subversiveness

A year ago, while studying a Beth Medrash Govoha – Shivti unit on the commandment of Sukkah, I encountered this passage from the ספר רוקח:

בסכות תשבו שבעת ימים למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. … ויש מפרשים כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען אז ישבו ישראל בסכות כמו שכתוב הארון וישראל ויהודה ישבים בסכות כי בשדה היה מסכך עליהן עד שכבשו רבת בני עמון כך ישראל עד שכבשו ארץ כנען זהו כי בסכות הושבתי את בני ישראל כשצרים על האומות. וכל זמן שלא כבשו וחלקו קורא יציאת מצרים כמו שכתב אשר הכה משה ובני ישראל בצאתם ממצרים. והיא שנת הארבעים וזה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות. שלא יחשבו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב אנחנו יושבים בארץ אלא ידעו שיצאו ממצרים וצרו על הערים ונתנם ביד ישראל …1

The supercommentators do not know the source of this exegesis, with the גן הרוקח going so far as to claim that it is not found in any other source and is unique to the רוקח:

ברכת שמעון

לא ידעתי כרגע מקור הדברים.

גן הרוקח

לא נמצא פירוש זה במקור אחר ורבינו היחידי שמביאו

Actually, the רוקח is not the only one to offer this exegesis, and it is pretty clear who his source is: his great teacher, רב יהודה החסיד (citing his father):

למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. זכור אני שמורי אבי פירש לנו כי בסוכות בשנת הארבעים נאמר פסוק זה כשחנו בערבות מואב, והיו חונים בסוכות ומכבשים כרכים. והקב”ה ציוה במדבר סיני, ונתינת טעם כתב משה בשנת הארבעים, מה שצוה סוכות בעבור שהיה דעת הקב”ה להושיב אתכם בסוכות ולכבוש לכם כרכים, ושנת ארבעים קרוייה בטוב בהוציאי אותם מארץ מצרים, וראייה מסיחון ועוג כתיב אשר הכה משה ובני ישראל בצאתם מארץ מצרים, ולא היה כי אם בשנת ארבעים.2

R. Yehuda Ha’Hassid’s version, while briefer and less elaborate than his student’s, articulates one crucial point that his student glosses over: the commandment of בסכות תשבו was given decades before the military campaigns of סיחון ועוג, so how can it contain a reference to the סוכות provided for us by G-d during those campaigns? R. Yehuda Ha’Hassid’s terse explanation of this anachronism: “G-d commanded in the Sinai desert, and the rationale was written by Moshe in the fortieth year”.

This is a relatively mild instance of R. Yehudah Ha’Hassid’s signature historical-critical approach to Biblical exegesis – his willingness to explain certain Biblical passages as constituting later additions or emendations to the original text. While this particular case is not particularly controversial, since it is still Moshe Rabbeinu himself who updated the original text, other examples have famously engendered great controversy.3

And so with regard to the passage in the רוקח, in light of the general provocativeness of R. Yehuda Ha’Hassid’s incorporation of higher critical methodology into his Biblical exegesis, one has to wonder whether his student’s subtle omission of this aspect of his teacher’s interpretation in an otherwise detailed and involved discussion of the basic idea is pointed and deliberate.

ספר הרוקח הלכות סוכות ד”ה בסכות תשבו, הובא באליה רבה או”ח ריש סימן תרכ”ה ובשו”ת חת”ם סופר או”ח סימן קפ”ה ד”ה ומידי עברי [↩]
פירוש רבי יהודה החסיד, ויקרא כג:מג. לא ראיתי דבריו במקורם, והעתקתי מפה ומחומש אוצר הראשונים.‏ [↩]
עיין שו”ת אגרות משה יו”ד חלק ג’ סימנים קי”ד-ט”ו; שו”ת משנה הלכות מדור התשובות מהדורא תנינא חלק ב’ סימן רי”ד וחלק ט”ז סימן ק”ב [עיין בפרט בסוף התשובה ד”ה אבל דע ידידי]; ספרים וסופרים, פירוש התורה המיוחס לר”י החסיד;‏ Dr. Shnayer Leiman, Torah from Heaven: Conventional and Unconventional Views [summarized here]; Prof. Marc B. Shapiro, Forgery and the Halakhic Process, Part 2. [↩]

כי כל העדה כולם קדושים

R. Yaakov Hoffman writes (discussing the Barkan Winery Ethiopian controversy):

Run by some of the most right-wing anti-Zionist rabbis in Jerusalem, the “Eidah” (or just “Badatz”) is probably the most widely accepted kosher certifier in the world. It is known for a stringent approach to almost every issue in Jewish dietary law and uncompromising enforcement of its standards in the products it certifies.

Almost every issue, perhaps, but certainly not every one. I recently encountered a kashrus question (also in the area of מאכלי עכו”ם) on which the Eidah is apparently outflanked on the right by several leading ציוני authorities: the applicability of the requirement of בישול ישראל to טחינה (“tahini”) and [Tahini] halvah. R. Mordechai Eliyahu ruled that these foods are forbidden to both Sephardim and Ashkenazim. He rejects the position of the Eidah that the problem of בישול עכו”ם does not apply since sesame is edible raw, arguing that it is edible raw only על ידי הדחק:

בישולי עכו”ם בטחינה – דעת הרב אליהו

שאלה:

הגיע לאוזני שמועה בשם הרב מרדכי אליהו שליט”א שיש בעיית כשרות ארצית בחומוס וטחינה ויש להמנע מלאכלם האם זה נכון?

תשובה:

בטחינה ובחלבה ישנה בעיה חמורה של בישולי גויים בגלל שלא מעט מהמפעלים המייצרים טחינה, חלבה ושומשום קלוי משתמשים בגוי שמפעיל את מערכת הקליה של השומשום וכן מכניס את השומשום לקליה בתנור ויש בזה איסור בישולי גויים.

ערכתי ביקור במפעל רושדי בואדי ערה ליד אום אל פאחם ושם הוסבר לי שגויים מפעילים את מערכת הקליה של השומשום על כל שלביה, כמו כן מצאתי שם שהשורש המבושל לצורך יצור החלבה ומהוה מרכיב חיוני מאוד בחלבה גם הוא מבושל על ידי גויים. מכיוון שסברתי שיש בעיה של בשולי גויים ערכתי בירור עם בד”ץ העדה החרדית (שנותנים הכשר לטחינה ולחלבה זו). קיבלתי תשובה בכתב של ועד הכשרות של הבד”ץ שאין בעיה של בישולי גויים כיוון ששומשום נאכל כמות שהוא חי. פניתי עם התשובה הכתובה של הבד”ץ למו”ר הרב מרדכי אליהו שליט”א והוא פסק שיש איסור של בישולי גויים גם בטחינה וגם בחלבה והאיסור הוא לספרדים ולאשכנזים כיוון ששומשום אינו נאכל חי אלא ע”י הדחק ולכן חל עליו איסור בישולי גויים והשורש גם הוא אסור משום בישולי גויים.

ישנם מפעלים נוספים המייצרים חלבה וטחינה בהשגחת בד”ץ העדה החרדית ובכולם אם גוי מפעיל את מערכת הקליה והכנסת השומשום לתנור וכן אם גוי מבשל את השורש הרי שהם אסורים משום בשולי גויים לשיטת מו”ר הרב מרדכי אליהו שליט”א שפסקיו מקובלים על ציבורים וקהילות רבות בישראל. הבעיה של בישולי גויים קיימת גם בחומוס שמערבבים בו טחינה כזו וכן בסלטים וכן במאפים ובעוגות שמוסיפים בהם טחינה או חלבה שיש בהם בשולי גויים. אני מקווה שהבדצי”ם יקבלו עליהם את פסיקתו של מו”ר הרה”ג הראשל”צ הרב מרדכי אליהו שליט”א אבל עד אז יש בעיה עם כל המוצרים של טחינה, חלבה וסומסום קלוי.

בימים אלה אנו שוקדים ובודקים אפשרות להשגחה מיוחדת שתינתן על בישול ישראל לכל המוצרים האלה שיש בהם מתוצרת שומשום טחינה או חלבה וכן למוצרים אחרים.
הרב דוד לחיאני – רב בית החולים זיו בצפת.

R. Dov Lior is more lenient, since sesame is edible raw at least על ידי הדחק, but even he permits טחינה produced by non-Jews “only if there is no other option”:

שאלה:

האם מותר לאכול טחינה, חומוס, ושאר מוצרים העשויים משומשום, או שאסור משום שגויים מבשלים את השומשום?

תשובה:

בהלכה כתוב שדבר שנאכל חי, ונכרי בישל אותו, אין בו איסור בישולי עכו”ם. המחבר בשולחן ערוך (יורה-דעה, קיג) מביא שתי דעות בדבר שנאכל על-ידי הדחק, וגוי בישל אותו. דעה ראשונה אומרת שיש בזה משום בישולי עכו”ם, ודעה שניה אומרת שאין בזה משום בישולי עכו”ם. שומשום נאכל על ידי רוב בני האדם אחרי קליה, למרות שהטבעונים אוכלים כמות שהוא. לדעתי, אם אין אפשרות אחרת, והמפעל היחידי שעושה את הקליה עובדים בו גוים, אפשר לסמוך על השיטה המקילה. ועוד הסבירו לי, שהקליה רק משביחה, אבל אפשר לאכול את זה גם לפני הקליה. לכן נראה לי למעשה שלכתחילה ראוי להחמיר, אבל אם אין ברירה אחרת, אפשר לאכול את זה.

R. Zalman Melamed is lenient without any qualms, albeit for an entirely different reason: the heating of the sesame before is squeezed is not considered “cooking” at all:

שאלה:

מה דעת הרב לגבי הבעייה שהעלה הרב דוד לחיאני – רב בית החולים זיו בצפת בתשובתו באתר זה לגבי טחינה וכדומה שלפחות חלק מהמרכיבים מבושלים ע”י גויים. בתשובתו הרב לחיאני ציין שהבד”ץ ממשיך לתת להם כשרות.

תשובה:

אני מכיר את אופן עשית הטחינה. לעניות דעתי חימום השומשומין לפני סחיטתם אינו גדר של בישול ולכן אין לזה גדר של בישולי עכו”ם.

About half a year ago, I gave a couple of mini-haburos discussing the applicability of the principle of בטלה דעתו אצל כל אדם to the standard of נאכל כמות שהוא חי; they are available at the Internet Archive: I, II.