They Have Mouths, But They Speak Not; They Have Ears, But They Hear Not

We recently cited the Talmudic account of Rava’s creation of a “man”, and we mentioned Maharsha’s assertion that it did not possess a נשמה. Maharsha infers this from its failure to respond (verbally) to Rabbi Zeira:

ולא קמהדר ליה. לפי שכח הנשמה שהוא הדבור לא היה יכול לברוא ולפי שאין בו הנשמה שהוא הרוח העולה למעלה רק רוח החיוני שהיא גם כן בבהמה היורדת למטה אמר ליה הדר לעפרך1

Rav Yaakov Emden and Rav Haim Yosef David Azulai take a similar position, with the former concluding that Rava’s creation could neither speak nor hear, “but [merely] understood beckonings and winks, as one teaches a dog to go on errands to bring and fetch something from someone else”:

רב יעקב עמדין

בהא דמספקא ליה למר אבא בספרו (סימן צ”ג) בנוצר על ידי ספר יצירה אם מצטרף לעשרה. קשיא לי מאי קמבעיא ליה אטו מי עדיף מחרש שוטה וקטן דאינן מצטרפין. אף על גב דמבני ישראל הן ודאי וחשובין כשאר אדם מישראל לכל דבר חוץ מן המצות וההורגן חייב ואית להו דעתא קלישתא מיהא וכל שכן הקטן דאתי לכלל דעת ואפילו הכי לא מצטרף. האי גברא דלאו בר דעה הוא כלל צריכא למימר מיהת בכלל חרש הוא. דהא אשתעי רבי זירא בהדיה ולא אהדר ליה הא ודאי גרע מיניה.

אלא שיש לדקדק. לכאורה נראה שהיה שומע דהא שדריה לקמיה דרבי זירא אי הכי הוי ליה חרש השומע ואינו מדבר שדינו כפקח לכל דבר. אבל אין זה אמת כי אם היה בו כח השמיעה היה ראוי גם לכח הדבור בודאי ולא היה מהנמנע אצלו אלא מבין ברמיזות וקריצות היה כמו שמלמדים את הכלב לילך בשליחות להוליך ולהביא מאומה מאדם אחר כן שלחו לזה והלך. וכתוב בספר חס”ל שאין חיותו אלא כחיות הבהמה. ולכך אין בהריגתו שום עברה אם כן פשיטא דאינו אלא כבהמה בצורת אדם וכעיגלא תילתא דמיברי להו לר”ח ולר”א.2

חיד”א

ואני תמיה על הרב ז”ל [החכם צבי] הנמצא כזה דיש ספק בידו אם בהמה מצטרפת למנין הרי זה הנוצר על ידי ספר יצירה הוא בהמה בצורת אדם כי אין כח על ידי ספר יצירה אלא כח חיוני כבהמות ומשום הכי אינו מדבר כי כח הדברי והדעת הוא מאת ד’ דוקא כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים … ואם כן אין כאן ריח ספק אם בהמה מצטרף למנין …3

I have been unable to locate R. Emden’s citation of the חסד לאברהם, but the idea is found in various Kabbalistic sources:

רבינו בחיי

וצריך אתה לדעת כי חכמי המחקר נחלקו בענין הנפש ויסדו בזה ספרים אין קץ והאריכו והרחיבו לשון בהם,

יש מהם אומרים שהנפש אחת ויש בה שלש כחות, הכח המתאוה אשר לבעלי הנפש הבהמית, והכח הצומח אשר לבעלי הנפש הצומחת, והכח המשכיל היא נפש החכמה, ושלש כחות אלו הם נפש אחת,

ויש מהם אומרים כי הם באדם שלש נפשות שונות חלוקות זו מזו, הנפש החכמה לעצמה והצומחת לעצמה והבהמית לעצמה, הנפש הבהמית היא הנפש המתאוה המאכל והמשתה והמשגל והשינה והכעס, בה ישתתף האדם עם הבהמות והחיות וכל בעלי נפש התנועה ומשכנה בכבד והיא הנקראת נפש ורוח, כענין שכתוב (דברים יב כ) כי תאוה נפשך לאכול בשר, וכתיב (קהלת ז ט) אל תבהל ברוחך לכעוס, וכתיב (משלי כט יא) כל רוחו יוציא כסיל, הנפש הצומחת הוא הכח המגדל באדם בה ישתתף עם האילנות והצמחים, וענין הנפש הזאת שתגדל גוף הצמח והאילן ויגביהנו וירחיבנו וכן באדם ואין משכנה במקום מיוחד בגוף רק בכלו והיא מתגברת עד זמן קצוב, הנפש החכמה נמצאת באדם לבדו בה משתתף עם העליונים הקדושים העומדים לעד לעולם בחכמה ושכל ומשכנה במוח והיא הנקראת נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכתיב (ישעיה מ”ב ה’) נותן נשמה לעם עליה וכתיב (שם נז) ונשמות אני עשיתי, וכתיב (איוב לב ח) ונשמת ש-די תבינם,

ולדעת אלה החכמים הסוברים שיש באדם שלש נפשות חלוקות מצינו ראיה לרבותינו ז”ל ממה שאמרו, רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא משתעי אמר דמן חבריא את תוב לעפרך, המאמר זה יורה ששלשתם באדם נפשות שונות חלוקות זו מזו כי רבא מתוך חכמתו הרחבה שצפה והעמיק בחכמת ספר יצירה ברא האדם ההוא והטיל בו נפש התנועה ולא היה לו כח לתת הדבור בו כי הדבור מצד הנפש החכמה.4

רב משה קורדובירו

ומזה נוכל להבין ענין נפש הבהמה ושאר בע”ח, כי כאשר יתקבץ החומר ההוא מורכב מד’ יסודות ויתהווה ממנו הבהמה או הבריאה ההיא הנה לפי שנצטיירו היסודות צורה נכבדת עלו במדרגה ונתקרבו אל האור החיוני השופע ואותו האור השופע בו הוא נשמה אליהם. ועל האמת יש נפש חיונית ועל היותר אמת אין בה נפש כל עקר כי במות הבהמה והפרדה תחזור אל יסודותיה להתרחקה מן האור שאין לה נפש ולא רוח ונשמה שתעלה או שתרד ולא היתה אלא בדמיון הזבוב הפורחת באויר הנה בהיותה מתקרבת אל העששית [הדולקת] תאיר בה האור ונקרא זה חיות שלה ובהתרחקה בירכתי הבירה יכבה האור מעליה מפני ריחוקה וזהו מיתתה ואין לה במה לחזור אל מקורה ולא במה לרדת.

ואין תשובה ממבחר החכמים שהע”ה באומרו (קהלת ג’) מי יודע רוח בני אדם כו’ ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי אדרבה הוא סיוע אל הענין הזה כי בסוד הגלגול היא עולה למעלה. אמנם כאשר אין לה הענין ההוא היא יורדת למטה בהפרדה וחזרתה אל יסוד העפר והמנו שהיא יורדת למטה לארץ בהתרחקה מן המצב והמקור וחוזרת אל יסודותיה והרוח החיוני ההוא תחזור כל אחד אל יסודו האש ליסודו והרוח ליסודו.

ובזה יובן מ”ש במס’ סנהדרין … והדבר הזה קשה וכי יעלה על הדעת שיש בכח להוריד נשמה ונפש ורוח בגוף ההוא והנה הדבר הזה מן התמיהין שיהיה כח ביד האדם להוריד נשמה מלמעלה על בריאה חדשה אפילו שתהיה בריאתו בכח אלפ”א ביתות כדפירשנו בשער פרטי השמות בפרק י’. ואם בריאה יברא ד’ מה מעלתה ליתרונה על הבריאה ההיא אתמהה. ועוד איך לא תצעק חמס העניה ההיא לפני קונה כי הכריחוה לרדת פה אשר לא תושלם בו ולא יעלה ביד הנשמה ההיא כי אם טורח ומשא כבד העה”ז. ועוד במאמר ר”ז מן חבריא את תוב לעפריך נמצא ח”ו כשופך דמים לחזרת הנשמה ההיא בבושת פנים עשוקה ורצוצה לפני קונה [בלי שום השלמה].

אלא בהקדמתינו זאת יובן הכל כי כאשר אותם החכמים מקבצים קבוץ העפר ההוא ועל ידי חכמתם בהעסקותם בספר יצירה יבראו בריה חדשה הנה הבריה ההיא שהיא בצורת אדם יתקבצו חלקיה ויתעלו למעלה בהתקרבם אל מחצבם ומקורם ויאיר נגד היסודות ההם האור הראוי להם כדמיון קבוץ חלקי הבהמה ולא שיהיה בה נשמה ולא נפש ולא רוח אלא חיות בעלמא עם היות שהוא מעולה מחיות הבהמה מפני תכונת צורתו וטבעו שהוא משובח מצורת הבהמה ונתקרב יותר אל מקור האור מהבהמה. והנה בחזרת הגוף ההוא אל יסודותיו אין לו כ”א כמיתת הבהמה שיתפרדו החלקים ויחזרו אל העפר ממש כשהיה כי עפר הוא ואל עפר ישוב. ולכן לא נתן עיניו בו להמיתו כי אין לו מיתה בעצם אפילו כבהמה. אלא חזרתו אל העפר כרגע והיסודות מתפזרים ומתפרדים. והיינו דקאמר ליה תוב לעפרך. ולכן אין במיתתו והריגתו שום עונש כלל כמו שאין עונש בהריגת בהמה כמבואר.5

  1. מהרש”א חדושי אגדות סנהדרין סה:‏ []
  2. שאילת יעבץ חלק ב’ סימן פ”ב []
  3. מראית העין סנהדרין סוף סה: ד”ה רבא ברא גברא []
  4. רבינו בחיי בראשית ב:ז ד”ה וצריך אתה לדעת []
  5. פרדס רמונים שער כ”ד פרק י’, הובא על ידי החכם צבי בעצמו בספרו של בנו שו”ת דברי רב משלם סימן י’ ד”ה שייך למה שכתבתי []

Any Sufficiently Advanced Technology Is Indistinguishable From Magic (II)

For L.O.
The Talmud relates:

אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא שנאמר כי עונותיכם היו מבדילים וגו’

Rava says: If the righteous wish to do so, they can create a world, as it is stated: “But your iniquities have separated between you and your G-d.” In other words, there is no distinction between G-d and a righteous person who has no sins, and just as G-d created the world, so can the righteous.

רבא ברא גברא [ע”י ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם] שדריה לקמיה דר’ זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה [שלא היה בו דבור] אמר ליה מן חבריא [הנבראים ע”י החברים אתה] את הדר לעפריך

Indeed, Rava created a man, a golem, using forces of sanctity. Rava sent his creation before Rabbi Zeira. Rabbi Zeira would speak to him but he would not reply. Rabbi Zeira said to him: You were created by one of the members of the group, one of the Sages. Return to your dust.

רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה

The Gemara relates another fact substantiating the statement that the righteous could create a world if they so desired: Rav Ḥanina and Rav Oshaya would sit every Shabbat eve and engage in the study of Sefer Yetzira, and a third-born calf [igla tilta] would be created for them, and they would eat it in honor of Shabbat.1

העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטור אבל אסור מותר לכתחלה כדרב חנינא ורב אושעיא כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה

Abaye elaborates: One who performs a real act of sorcery is liable to be executed by stoning. One who deceives the eyes is exempt from punishment, but it is prohibited for him to do so. What is permitted ab initio is to act like Rav Ḥanina and Rav Oshaya: Every Shabbat eve they would engage in the study of the halakhot of creation, and a third-born calf would be created for them, and they would eat it in honor of Shabbat.2

The latter passage raises an obvious question: what is the difference between sorcery, which is prohibited, and “act[ing] like Rav Hanina and Rav Oshaya, which is permitted? Rav Osher Weiss notes Meiri’s remarkable explanation: the latter were utilizing technology (and not, as per Rashi and the above translation, “forces of sanctity”)!

כל שהוא נעשה בפעולה טבעית אינו בכלל כשפים אפילו ידעו לברוא בריות יפות שלא מזווג המין כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע רשאים לעשות, שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכשוף ודומה לזה אמרו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי כמו שיתבאר במקומו

R. Weiss himself emphatically rejects this approach, insisting that such a thing is categorically impossible:

והנה דבר פלא מצינו שכתב המאירי בסוגיין … ופליאה דעת ממני ולא אוכל לה, הא זאת ידענו דאין ביד חכמי הטבע כמו גם החרטומים והמכשפים, לברוא יצירה יש מאין אשר לא בראה ד’, וכדרך שכתב הרמב”ן בפירוש התורה (שמות ח’ ט”ו)

ומה שלא יכלו החרטומים להוציא את הכינים, סיבה מאת ד’ היתה להם סכל עצתם ברצונו, שהכל שלו והכל בידו. והנראה בעיני עוד כי מכת הדם להפוך תולדת המים לדם, ומכת הצפרדעים להעלותם מן היאור, יכלו לעשות כן כי אין בהם בריאה או יצירה וכו’, רק מכת הכינים היתה יצירה, ואין טבע העפר להיות כנים על כן אמר והיה לכנים וכו’, ולא יוכל לעשות כמעשה הזה זולתי היוצר יתברך ויתעלה, ואמר ויעשו כן, ולא יכולו, כי השביעו השדים לעשות מאמרם ואין בהם כח

נתבאר להדיא דאין בכח האנושי לברוא יש מאין וכבר נתפרשו הדברים להדיא במדרש (בר”ר פל”ט י”ד)

ואת הנפש אשר עשו בחרן אמר רבי אלעזר בן זמרא אם מתכנסין כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולין לזרוק בו נשמה

ודברי המאירי תמוהין למאוד, וצע”ג.3

We find a wondrous thing that the Meiri has written … and this is wondrous beyond my comprehension, and I cannot grasp it, for this we know that it is not in the hands of the natural scholars, like the necromancers and sorcerers too, to create an entity ex nihilo that G-d has not created, as the Ramban has written in his commentary to the Torah (Exodus 8:15):

And that which the necromancers were unable to produce the lice, that was something caused by G-d, to foil their plan in accordance with His will, for everything is His and everything is in His hands …

And these matters have been clearly explained in the Midrash [Genesis Rabbah 39:14]:

and the souls they [Abraham and Sarah] made in Haran – R. Elazar b. Zimra said: If all those in the world gather together to create even a single gnat, they will be unable to imbue it with a soul [neshamah].4

I have tremendous respect for R. Weiss, surely one of the keenest, most thoughtful, and most interesting Torah scholars in the world today, but I am quite puzzled by his stance here:

  • R. Weiss repeatedly uses the phrase “יש מאין”, but if he is using it in its classic, technical sense of creatio ex nihilo, it seems to be a straw man: why must we assume that the rabbis’ act of creation was ex nihilo? Perhaps R. Weiss takes for granted that this is denoted by the term ברא, but the question of whether this is indeed the exclusive meaning of the term is a classic debate among early medieval authorities.5
  • Even if we accept R. Weiss’s understanding of Ramban as denying the capability of creating life to humanity in general, and not merely imposing a limitation on the power of sorcery and the harnessing of demonic forces, גברא אגברא קא רמית? Why must Meiri accept Ramban’s theological and exegetical positions?
  • R. Weiss cites the midrash’s categorical denial that man can ever ensoul inanimate matter. But man can obviously animate inanimate matter – he has actually been doing so for two centuries already, in the form of trains, cars, and robots! Perhaps R. Weiss understands the Talmud to imply that the created man was actually imbued with a soul, and not merely artificially animated, but where does he see that in the text? As we shall see, בג”ה, in a follow-up post, many traditional thinkers assume that the man created man by Rava was not fully human in certain fundamental ways, and Maharsha even explicitly asserts that it did not possess a נשמה (although he concedes that it did have a רוח החיוני שהיא גם כן בבהמה), so why must we necessarily assume that it was the creations of Rava, Rav Hanina, and Rav Oshaya were actually ensouled at all, rather than merely bio-mechanically animated?

Another of Clarke’s Three Laws seems apropos here:

When a distinguished but elderly scientist states that something is possible, he is almost certainly right. When he states that something is impossible, he is very probably wrong.

I find the condescending phrase “but elderly” distasteful, but on the other hand, Hazal were even more scathing toward the elderly – insofar as they are עמי הארץ, as opposed to Torah scholars:

רבי שמעון בן עקשיה אומר, זקני עם הארץ–כל זמן שהן מזקינין–דעתן מיטרפת עליהן, שנאמר “מסיר שפה, לנאמנים; וטעם זקנים, ייקח” (איוב יב,כ); אבל זקני תורה אינן כן–אלא כל זמן שהן מזקינין–דעתן מתיישבת עליהן, שנאמר “בישישים חכמה; ואורך ימים, תבונה” (איוב יב,יב).6

In any event, I reiterate my great respect for R. Osher, but תורה היא וללמוד אנו צריכים.

  1. סנהדרין סה: (דברי רש”י הועתקו מפה). התרגום הוא של מהדורת William Davidson.‏ []
  2. שם סז: []
  3. ר’ אשר וייס, מעשה כשפים וספר יצירה (תשס”ט) []
  4. My translation. []
  5. עיין אבן עזרא ורמב”ן בהתחלת פירושיהם לתורה.‏ []
  6. סוף מסכת קינים []

Recalled To Life

Rivash, in his famous criticism of Rambam as having been too interested in Greek philosophy, gives a couple of examples of theological error he deems the latter to have made:

ועם כל זה לא נמלט הרב ז”ל מהמשך קצת אחר החכמה בקצת המופתים כגון בבן הצרפתית ובמעמד הר סיני ואולי לא היתה כונתו רק באשר לא יוכל להשיב האנשים ההם לגמרי מן הקצה אל הקצה ובאר להם ענינים מעטים מן התורה בדרך מסכמת אל הפילוסופיא וגם זה כתבו ברמז ובהעלם …1

I discussed this responsum in a Reading Responsa lecture several months ago; it, along with its accompanying handout, is available at the Internet Archive. At the time, I was ignorant of Rambam’s comments on the episode of the son of the woman of Sarepta, although I was aware of some controversy over what exactly had transpired in that incident:

רד”ק

עד אשר לא נותרה בו נשמה – יש מי שאומר שלא מת מכל וכל אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו ולא היו מכירין ממנו שום סימן חיות לא בנשימה ולא בדפק הגידים, עד שחשבה אמו כי מת הוא. וכן הוא אומר בדניאל: לא נותרה בי נשמה, אבל אותו הוא על דרך הפלגה.

והנכון כי מת מיתה גמורה, כמו שסוברין בני העולם.2

רדב”ז

שאלת ממני למאן דאמר פנחס זה אליהו היאך נטמא להחיות בן הצרפית:

תשובה כמה דברים נאמרו בדבר זה יש אומרים שלא מת ממש והכי משמע מדכתיב עד שלא נותרה בו נשמה וכן נראה ממה שתרגם יונתן בן עוזיאל לא יתבאש ולא ימות ברה משמע שעדיין לא מת והכי משמע נמי בסוף נדה דאיבעיא להו בן השונמית מהו שיטמא ומדלא איבעיא להו בבן הצרפית דקדים משמע דסבירא להו דלא מת

ואין דרך זה נכון כלל דכתיב להמית את בני וכתיב ויאמר אליהו ראה חי בנך והכי הול”ל ראי לא מת בנך וגם דברי המתרגם אינן מכריחים דהכי קאמר ולא ימות ברה ולא ישאר ברה מת והא דלא איבעיא להו בבן הצרפית דילמא בעל הבעיא לא פסיקא ליה ונתברר בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשות שאליהו החיה את המתים.3

I subsequently located the comments of Rambam to which Rivash refers, although what Rambam actually means by his remarks is the subject of considerable controversy:

מות: שם המיתה, ושם החולי הכבד: וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן, כלומר: כובד חוליו, ולפיכך ביאר בבן הצרפית: ויהי חוליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה, כי אלו אמר “וימת” היה מתפרש שהיה חולי כבד קרוב למות, כמו נבל כאשר שמע את הדברים. וכבר אמר אחד הספרדים שנעצרה נשימתו עד שלא הורגשה לו נשימה כלל, כדרך שיארע למקצת המעולפים ובהיחנק הרחם עד שלא יודע אם הוא מת או חי, וימשך הספק הזה יום ואף יומיים.4

Mavet signifies “death” and “severe illness,” as in “His heart died (va-yamot) within him, and he became as a stone” (1 Sam. xxv. 37), that is, his illness was severe. For this reason it is stated concerning the son of the woman of Zarephath, “And his sickness was so sore, that there was no breath left in him” (1 Kings xvii. 17). The simple expression va-yamoth would have given the idea that he was very ill, near death, like Nabal when he heard what had taken place.

Some of the Andalusian authors say that his breath was suspended, so that no breathing could be perceived at all, as sometimes an invalid is seized with a fainting fit or an attack of asphyxia, and it cannot be discovered whether he is alive or dead: in this condition the patient may remain a day or two.5

R. Yosef Qafiḥ is quite confident that Rambam is accepting the traditional view that the son of the woman of Sarepta had actually died, and not the approach of “one of the Andalusians” that he had not, and he scathingly dismisses the opposing understanding of Rambam’s position:

כלומר: שמת ממש, שהרי נאמר אחריו “ולהמית את בני” “להמית את בנה”. ואינו דומה לאמור בדניאל י יז ונשמה לא נותרה בי, כי שם לא נזכר מות כלל. ואין מקום להפלגת הנרבוני וזולתו. ולא להבלי אלפכאר בתשובתו לרד”ק, ולא להשערות שייער. …

אף שאיני יודע מי מחכמי ספרד שקדמו לרבנו פירש כן, הרי ברור שלא צדקו אותם הטוענים6 שרבנו הוא בעל הפירוש הזה, אלא שרצה להסתתר מאחורי מי שהוא.

א) משום שאין זו מדתו ודרכו של רבנו שאין עליו אלא אימת שמים בלבד ואינו חושש כלל למה יאמרו הבריות, ובפרט אותם שהם כדמות בני אדם בעיני רבנו.

ב) כבר מצאנו פירוש זה נפוץ וידוע בצרפת ובערי פרובנצה, ואמנם כמאה שנה לאחר תקופת רבנו, אך ברור לי שלא בהשפעת מורה הנבוכים אלא ממקור אחר, שכן הובא בשיטה מקובצת לבבא מציעא קיד ב “דלא מת ממש אלא נתעלף” בשם תלמיד הר”ף שהיה תלמיד רבנו יחיאל מפאריש.7

It is obvious that Rivash, on the other hand, does understand Rambam to be espousing the nontraditional view that the child did not actually die. Indeed, Abarbanel begins his lengthy discussion of this brief Maimonidean passage with the assertions that:

[A]ll the commentators have stumbled and there is no help, and they have all agreed that the opinion of the Master [Rambam] was that the son of the woman of Shunem did not die… and they have also said that his opinion was that the son of the woman of Sarepta also did not die …

המפרשים כלם נכשלו ואין עוזר וכלם הסכימו שהיה דעת הרב שבן השונמית לא מת אחרי שנאמר בו וימת כי אם שהיה חליו חזק מאד, ושלזה כיון הרב באמר בכאן שאלו אמר וימת היה סובל שהיה החולי חזק, לרמז על בן השונמית שנאמר בו וימת

ואמרו גם כן שדעתו היה שבן הצרפית גם כן לא מת, ושלכן {רמז?} לזה במה שהביא ראיה מאמר לא נותרה בו נשמה שהרי כתוב בדניאל ונשמה לא נותרה (נשארה) בו, והוא בודאי לא מת ואמרו שלכן הביא הרב מאמר האנדלוסים (חכמי שפאניא) שנתבטלה נשימתו, ר”ל מבן הצרפית אשר זכר. …8

Abarbanel himself, however, strongly rejects the universal imputation of heterodoxy to Rambam:

ומאשר ראיתי כל המעיינים בפ’ הזה הרחיבו פה האריכו לשון נגד הרב המורה, בחשבם שכיון הדברים הרעים האלה, ראיתי אני לפרש דעתו ולהראות העמים והשרים שנצדק כל אמרי פיו …

  1. שו”ת ריב”ש סוף סימן מ”ה []
  2. רד”ק מלכים א’ יז:יז, ועיין הגהות וחדושי הרש”ש נדה ע: ד”ה שם בן השונמית מהו שיטמא []
  3. שו”ת רדב”ז חלק ו’ סימן ב’ אלפים ר”ג, ועיין מאורות הדף היומי, גליון מספר 687, עמוד 2 []
  4. מורה נבוכים (תרגום קאפח) חלק א’ פרק מ”ב []
  5. Ibid., translation of Michael Friedländer. []
  6. עיין שם טוב שם []
  7. הערות של ר’ קאפח שם #8,10 []
  8. פירוש אברבנאל למורה נבוכים שם []