The Integrity of the Upright Shall Guide Them

In Daf Yomi, we recently learned this tale of Shmuel Ha’Katan:

אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: כׇּל הַמְּמָרֵק עַצְמוֹ לַעֲבֵירָה — חַבּוּרוֹת וּפְצָעִין יוֹצְאִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַבּוּרוֹת פֶּצַע תַּמְרוּק בְּרָע״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּדּוֹן בְּהִדְרוֹקָן: שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: סִימָן לַעֲבֵירָה הִדְרוֹקָן.

Rav Oshaya said: Anyone who prepares himself to commit a sin, wounds and bruises emerge on him, as it is stated: “Sharp wounds for one devoted to evil; so do stripes that reach the inward parts” (Proverbs 20:30). And not only that, but he is sentenced to suffer from the disease of edema [hidrokan], as it is stated: So do stripes that reach the inward parts. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: A sign indicating one who committed a sin is the disease hidrokan, which afflicts the inner parts.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה מִינֵי הִדְרוֹקָן הֵן: שֶׁל עֲבֵירָה עָבֶה, וְשֶׁל רָעָב תָּפוּחַ, וְשֶׁל כְּשָׁפִים דַּק.

The Sages taught in a baraita: There are three types of hidrokan: The one that comes as punishment for sin is thick; and that which is the result of hunger is swollen, but not as thick; and the one caused by witchcraft is thin, and the flesh of the sick person becomes thin in other places.

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן חָשׁ בֵּיהּ. אֲמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מֵפִיס? אִיתַּסִּי.

The Gemara relates: Shmuel HaKatan fell ill with hidrokan. He said: Master of the Universe, who will draw lots, meaning, who will be able to determine that this hidrokan is not the consequence of sin? He was cured.1

I recently encountered a similar, if rather more dramatic, anecdote about the Egyptian sixteenth-seventeenth century rabbi R. Haim Kafusi, in R. Haim Sabato’s The Dawning of the Day:

“Sir, you have come at a good time. Listen to the tale recounted today from Haham [Zion] Ventura. It is a tale that Rabbi Haim Yosef David Azulai wrote about the eminent religious judge, Haham Haim Kafusi of Cairo, the author of a commentary on two ancient books of midrash, whose eyes grew dim until he was beset by blindness and could no longer see. When he heard the people murmuring that he had lost his vision because he had taken bribes, he assembled the entire congregation in the synagogue, mounted the dais and said, ‘I have heard such-and-such slander, and because of these rumors, this terrible desecration of G-d’s name, behold I pray before G-d, if their slander is true, let me stay like this, but if they are circulating lies, may G-d light up my eyes and let them see as they once did.’ His eyes were immediately opened and he began to look upon each member of the congregation and call upon each individual by name; suddenly they were terrified of his countenance. From that day on, he affixed a phrase to all his signatures on his legal decisions: ‘The L-rd is my banner,2 Haim Kafusi.’ Rabbi Azulai wrote that he had seen his signature before the event and it was illegible; but after the miracle it was clear and bold.”3

Here’s Hida’s actual account, which R. Sabato – an always remarkably precise and meticulous author – has only slightly embellished:

… הרב חיים כפוסי בעל הנס זלה”ה שהיה דיין ונסתמא והיו מרננים עליו שחס ושלום לקח שוחד ואמר בתוך קהל ועדה כי שמע דבת רבים יחדיו ירננו שלקח שוחד ואם האמת אתם כן יהיה תמיד הענן יכסנו ואם הוא נזהר מאד בזה יאיר עיניו כראשונה. ונתקבלה תפלתו בהלו נרו. ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור והיה חותם מאומד וכמעט אין האותיות נכרות כמי שלא ראה וראיתי חתימתו אחר כך ה’ נסי חיים כפוסי כתיבה מאושרת ועד היום עכו”ם הנשבע לשקר על קברו נענש. תנצב”ה זכותו יגן עלינו.4

Here’s a modern day tale of R. Haim Kafusi’s ongoing power to produce miracles, centuries after his death, related by R. Yitzhak David Grossman of Migdal Ha’Emek:

בטור מצמרר שפורסם בעיתון “בקהילה”, חושף הרב גרוסמן מקרה מיוחד שאירע לו בבית הקברות בבעיר דמנהור שבמצרים. זה קרה בטיסה הראשונה שיצאה למצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ולאחר שגמלה בלבו ההחלטה להשתטח על הציון של רבי יעקב אבוחצירא זיע”א.

אחרי שהגיע לקבר, התפלל והתרגש, שאל את המקומיים אם יש עוד קבר יהודי במצרים. ישיש מצרי אמר לו שבקהיר שוכן קברו של רבי חיים כפוסי, ‘רבי חיים בעל הנס’, כפי שמכנים את תלמידו הגדול של האריז”ל,5 על שום אותו נס שאירע לו.

מסופר כי כאשר חשך מאור עיניו של הרב כפוסי, יצאו עליו רינונים כי נטל שוחד, כפי שהכתוב אומר “כי השוחד יעוור”. הלך לארוך הקודש ונשא תפילה: “אם נטלתי שוחד, שאשאר עיוור לכל ימי חיי, אם לא, שאשוב לראות כאחד האדם”. בו במקום, חזר מאור עיניו.

הרב גרוסמן חזר למונית וביקש מהנהג לנסוע אל ‘קברה אל יהוד בקיירו’. הוא ירד מהמונית, וגילה שדה זרוע קברים שעליהם סמלי מגן דוד. היה ברור שמדובר בבית קברות יהודי, אך היכן בדיוק קברו של רבי חיים כפוסי?

“התבוננתי ימין ושמאל, ואז אני רואה ממול מעין גבעה, עליה מתנוסס בית נמוך קומה”, מתאר הרב גרוסמן בטורו. “תיארתי לעצמי כי זה האוהל שנבנה על גבי קברו של הצדיק. מיהרתי לשים פעמיי לשם. כשאני מתקרב, אני מבחין כי הבית פרוץ לארבע רוחות השמיים ואין לו דלת. אני מתכונן להיכנס, ואז מרגיש מעין יד נעלמה תופסת ומושכת אותי אחורה בכוח.

“נבעת, מסתובב אחורה ולא רואה איש. בשרי נעשה חידודין חידודין וכל גופי צמרמורת. שעת לילה בתוך בית קברות חשוך ואפל. מיהו שמשך אותי ולא נתן לי להיכנס? ואז, אני מציץ פנימה ורואה בור עמוק בגובה עשרות מטרים, שמספק מים לכל הכפר והאזור. כפסע הפריד בין טביעה שלי בבור העמוק, במצולות, אל עברי פי פחת. פחד פחדים.

“כל אותה עת עמדתי כמסומר, קפוא על מקום עומדי. משקלטתי את עוצמת הנס, החלו עיניי זולגות דמעות של גיל ושמחה, והתחלתי לשיר ולפזז ‘הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו’. חשבתי לעצמי, יכולתי להיבלע בבור ולא היה נודע כי אני כאן. נזכרתי בקורח ועדתו שנבלעו, וחשבתי לעצמי, אולי באמת, בזכות אמונת החכמים שהיתה לי, יד נעלמה משמיים לא נתנה לי ליפול”.

ואז, מספר הרב, הוא נשא קולו אל החלל שבבית הקברות ואמר: “רבי חיים כפוסי, אני מאמין שצדיקים במיתתם קרויים חיים, ובוודאי תשמע קולי. עשיתי השתדלות רבה לבוא לכאן, ואם תרצה שאבוא עד קברך עשה עמדי נס. ואם לאו – אני מאמין שתשמע את תפילתי מכאן”.

מרחוק ראה אורות מרצדים. ג’יפ צבאי מצרי עצר למרגלות השדה ושאל את הנהג אודות הימצאו במקום כזה בשעה מאוחרת כל כך. המצרי ענה כי הביא עימו שייח’ ישראלי שמחפש מקום קדוש.

“מיהרתי לרדת, והחיילים רמזו שנבוא אחריהם. חששתי מפני הבאות ונשאתי תפילה לא-ל חי שישמרני מכל רע”, כותב הרב גרוסמן. “הם הורוני להיכנס אל המונית שבה באתי, והמונית החלה דולקת אחר הג’יפ שלהם. נסענו מהלך של כשבע-שמונה דקות. בתוככי חצר מגורים נעצרנו באחת. החיילים הצביעו על הקבר שמונח בתוך חצר הבית והודיעו: זה קברו של הצדיק. התכופפתי אל המצבה והחילותי לומר פרקי תהילים בצעקות רמות. מאות מבני השכונה יצאו ונאספו לראות את ‘השייח” הישראלי נושא תפילה על קבר עלום בחצר הבית. דקות לאחר מכן, הוריתי לנהג לדהור לכיוון שדה התעופה. כמעט החמצתי את המטוס, אך חיי היו לי לשלל בזכות האמונה בד’ ובצדיקיו”.

More about R. Haim Kafusi:

  1. שבת לג.‏ []
  2. Puns are always hard to translate, but the Hebrew word נסי might be better rendered here as “my miracle”. []
  3. Haim Sabato, The Dawning of the Day – A Jerusalem Tale, translated from the original Hebrew Ke’afapey Shachar by Yaacob Dweck, p. 47. []
  4. שם הגדולים (ליוורנו ה’תקלד) מערכת גדולים אות מ’ סימן ס”ד []
  5. The basis for the claim that R. Haim Kafusi was a student of the Arizal is unclear. This site asserts that “there is a tradition” to that effect. This one claims that he “studied diligently together with the holy Ari.” [It also provides some additional – and some conflicting – details of the episode related by Hida.] This article goes so far as to describe R. Haim Kafusi as “a famous kabbalist and a student of Rabbi Isaac Luria (‘the Arizal’) of Safed.” []

The Fate of Lot’s Wife

I have long marveled at Ralbag’s provocative reinterpretation of the fate of Lot’s wife:

וכאשר הוציאו [המלאכים] אותו [לוט] החוצה אמרו לו שימהר לרוץ כדי שינצל ולא יביט מאחריו כדי שלא יתעכב מהבריחה ולא יתעכב בכל הככר כי כל הככר יפסד אבל ימלט בהר הסמוך לשם כדי שלא יספה …

והנה הביטה אשת לוט מאחריו ונספה עמהם והיתה אז הארץ ההיא כמו נציב מלח לחזק השרפה אשר היתה שם1

Ralbag admits that he is deviating from (what I had always assumed to be) the simple פשט (to which he is generally faithful), and that he is motivated by philosophical conviction:

ולא הסכמנו גם כן שיהיה אמרו ותהי נציב מלח שב לאשת לוט כי השם יתעלה לא יעשה המופתים כי אם לתועלת שייראו מלפניו והנה לא היה שם מי שיראה זה המופת ולזה נראה לנו שאמרו ותהי נציב מלח שב לארץ סדום ועמורה כי בהתהפך המקום ההוא נראה בו גפרית ומלח ולזה היה כמו נציב מלח2

I had considered this a classic example of an exegetical practice of his that is ferociously and brilliantly excoriated (in a different case) by Maharal:

קלקל בכתובים פגם בנביאים עשה פירושים של תוהו ובוהו, וזכות הנביאים גרם שעשה פירוש מרוחק שכל הרואה ושומע פירושו דוחה פירושו אינו נכנס בלב שומע, ואלו היה פירושו נמשך אחר הכתובים באולי חסרי דעת היו מתפתים אחר פירושו, אך עתה אין אחד שיהיה נפתה אחר פירושו.3

But I was recently fascinated to discover that the identical understanding of the Biblical narrative is held by one of the Tosaphists: Rav Yosef Bechor Shor, who is not motivated by philosophical conviction, but actually considers this to be פשוטו של מקרא!

ותבט אשתו: היתה מבטת מתאחרת שלא היתה ממהרת לילך, מישא אלוט דגרדוטא עד שנשארה מאחריו והדביקתה הענן הנפשט ונפרש עליה מן הגפרית ומן המלח, כי במקום שנופל גפרית נופל מלח עמו, שנאמר גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו’.

ותהי נציב מלח: כלומר מצבה ותל, שכולה נפל עליה מלח, שלא היה נראה שמעולם היתה שם אשה שהיתה מכוסה כולה, ונראה שיש שם תל מלח, לפי פשוטו של הפסוק,

אבל העולם אומרים כי גופה נהפך להיות מלח, ועדיין היא נראית בארץ ההיא.4

Hizkuni (who is often influenced by Bechor Shor) also mentions this interpretation, as an alternative to the more traditional one:

דבר אחר, ותבט אשתו מאחריו ותהי כל הארץ נציב מלח, שכן גפרית ומלח שרפה כל ארצה5

The editor of Bechor Shor is baffled by his attribution of the traditional understanding of the narrative to “the olam” – rather than Hazal:

נפלאים דבריו כי בגמרא ברכות נד: מפורש “הרואה אשתו של לוט מברך וכו'” – ולא נזכר לשון הרואה תל מלח שנפל על אשתו של לוט, ובהלכה טור או”ח סימן רי”ח שמברך ברכה ומהו זה מה שמביא בשם אומרים העולם?

A careful perusal of the Talmudic text, however, suggests that it may not really be incompatible with Bechor Shor and Ralbag’s understanding of the fate of Lot’s wife:

תנו רבנן הרואה מעברות הים ומעברות הירדן מעברות נחלי ארנון אבני אלגביש במורד בית חורון ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק ואשתו של לוט וחומת יריחו שנבלעה במקומה על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום6

The Sages taught in a baraita a list of places where one is required to recite a blessing due to miracles that were performed there: One who sees the crossings of the Red Sea, where Israel crossed; and the crossings of the Jordan; and the crossings of the streams of Arnon; the hailstones of Elgavish on the descent of Beit Ḥoron; the rock that Og, King of Bashan, sought to hurl upon Israel; and the rock upon which Moses sat when Joshua waged war against Amalek; and Lot’s wife; and the wall of Jericho that was swallowed up in its place. On all of these miracles one must give thanks and offer praise before G-d.

ואשתו של לוט שנאמר ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח וחומת יריחו שנבלעה דכתיב ותפל החומה תחתיה7

And one must recite a blessing upon seeing Lot’s wife, as it is stated: “But his wife looked back from behind him, and she became a pillar of salt” (Genesis 19:26). And the wall of Jericho that was swallowed, as it is written: “And the wall fell down flat” (Joshua 6:20).

בשלמא כולהו ניסא אלא אשתו של לוט פורענותא הוא דאמר ברוך דיין האמת

The Gemara asks: Granted, that one recites a blessing on all of these. They are miracles; however, Lot’s wife is a tragedy. Why recite a blessing on a tragedy? The Gemara answers: One who sees that place recites: Blessed … the true Judge.

והא הודאה ושבח קתני תני על לוט ועל אשתו מברכים שתים על אשתו אומר ברוך דיין האמת ועל לוט אומר ברוך זוכר את הצדיקים אמר רבי יוחנן אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא זוכר את הצדיקים שנאמר ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו׳:

The Gemara asks: But the baraita teaches that for all of these one must give thanks and offer praise? The Gemara answers: The language of the mishna should be emended and teach: Over Lot and his wife one recites two blessings. Over his wife he recites: Blessed … the true Judge, and on Lot he recites: Blessed … Who remembers the righteous. As Rabbi Yoḥanan said: From the story of Lot it is possible to learn that even during a time of wrath of the Holy One, Blessed be He, He remembers the righteous, as it is stated: “And it came to pass, when G-d destroyed the cities of the plain, that G-d remembered Abraham and sent Lot out of the midst of the overthrow, when He overthrew the cities in which Lot dwelt” (Genesis 19:29).

The Talmud’s conclusion is that blessings are recited over Lot himself, as well as his wife. But while the Torah tells us that his wife became a pillar of salt, it tells us nothing about Lot’s final fate and resting place after escaping the destruction of Sodom! It seems plausible, then, that when the Talmud says “over Lot”, it refers to the region in which Lot experienced salvation – and it is then also plausible to interpret the phrase “over his wife” similarly, to refer to the region in which she met her demise.

The poskim, however, understand the phrase “over Lot” as either referring to his actual grave, or meaning that a blessing over Lot’s salvation is recited upon seeing his wife (in the form of a pillar of salt):

איתא בפרק הרואה … ומשמע דעל אשתו של לוט אינו מברך אלא דיין האמת בלבד, ואם ראה קברו של לוט אז יברך ברוך זוכר הצדיקים, אבל מדברי רבינו [הטור] נראה שאף על פי שלא ראה את לוט אלא את אשתו בלבד מברך שתי ברכות וכן נראה מדברי הרא”ש ואפשר שטעמם משום דבברייתא לא הזכיר אלא אשתו של לוט לבד אם כן כי אמרינן תני על לוט ועל אשתו לאו בראיית לוט קאמר … הם מפרשים דכשרואה אשתו של לוט מברך שתים דיין האמת מפני עצמה וזוכר הצדיקים מפני בעלה שאף על פי שאינו רואה אותו מברך עליו כשרואה את אשתו …8

But it nevertheless seems possible that Bechor Shor undersood the Gemara as we have suggested above, that both the phrases “over Lot” and “over his wife” refer to the general region in which they had the experiences recorded in the Torah.

As to Bechor Shor’s reference to “the olam” who believed that Lot’s wife was transformed into a pillar of salt, which remains visible today, it is tempting to suggest that he had in mind Josephus:

But Lot’s wife continually turning back to view the city as she went from it, and being too nicely inquisitive what would become of it, although G-d had forbidden her so to do, was changed into a pillar of salt; for I have seen it, and it remains at this day.9

The translator William Whiston notes:

This pillar of salt was, we see here, standing in the days of Josephus, and he had seen it. That it was standing then is also attested by Clement of Rome, contemporary with Josephus; as also that it was so in the next century, is attested by Irenaeus, with the addition of an hypothesis, how it came to last so long, with all its members entire. — Whether the account that some modern travelers give be true, that it is still standing, I do not know. Its remote situation, at the most southern point of the Sea of Sodom, in the wild and dangerous deserts of Arabia, makes it exceeding difficult for inquisitive travelers to examine the place; and for common reports of country people, at a distance, they are not very satisfactory. In the mean time, I have no opinion of Le Clerc’s dissertation or hypothesis about this question, which can only be determined by eye-witnesses. When Christian princes, so called, lay aside their foolish and unchristian wars and quarrels, and send a body of fit persons to travel over the east, and bring us faithful accounts of all ancient monuments, and procure us copies of all ancient records, at present lost among us, we may hope for full satisfaction in such inquiries; but hardly before.

The truth is, however, that there are mainstream traditional sources that assert that Lot’s wife was indeed transformed into a pillar of salt, which still existed in their time, with one even asserting that the pillar will remain until the era of the resuscitation of the dead!

פרקי דרבי אליעזר

עדית10 אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום11 הביטה אחריה לראות אם היו הולכות אחריה אם לאו, וראתה אחריה השכינה ונעשית נציב מלח ועדין היא עומדת כל היום לוחכים אותה השוורים ויורד על רגליה ובבקר צומחת שנאמר ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח.12

ילקוט שמעוני

וכן כשנהפכו סדום ועמורה כתיב ותבט אשתו מאחריו ועד עכשיו היא עומדת נציב מלח. למה זכר עשה לנפלאותיו שיהיו הדורות מתנין שבחו של הקב”ה:13

תרגום ירושלמי

והא היא קיימא עמוד דמלח עד זמן דתיתי תחיה דייחון מתיא:14

Rav David Luria explains that the reason there is no longer a visible pillar of salt near the Dead Sea is that as the result of a great earthquake, the Dead Sea surged past its previous bounds and covered the pillar:

ומה שאין נראה עתה נציב מלח אצל ים המלח, העיקר בזה כמו שראיתי כתוב שהיה בסביבה ההיא רעש ארץ ויצא ים המלח מגבולו ושטף עוד כברת ארץ סביבו (והן הן הבנינים שכתבו רושמי הארץ שנראין שקועין בו, שודאי אינן מבניני סדום, שלא היו קיימין עד עתה, ועוד שאמרו לעיל שנהפכו יסודותיה למעלה, ואם כן הבנינים למטה בארץ), ובתוכה גם את נציב המלח, ואפשר שזהו טעם הרמב”ם שהשמיט בחבורו הברכה שבפרק הרואה על סדום ועל נציב מלח, כי הוא מפרש שניהם נתקנו ברואה נציב מלח כמו שכתב הבית יוסף … ומפני שבימיו כבר נכסה נציב המלח בים, לכן השמיטו:15

  1. רלב”ג פרשת וירא, ביאור דברי הספור []
  2. שם בסוף דבריו []
  3. גבורות השם, הקדמה שניה, ד”ה עוד הניח []
  4. רבינו יוסף בכור שור (ירושלים תשט”ז) בראשית יט:כו, עמוד כב []
  5. חזקוני שם []
  6. ברכות נד. []
  7. שם נד: []
  8. בית יוסף או”ח סוף סימן רי”ח, ונראה שכן הסכים הב”ח שם והלבוש סעיף ח’, וכן הסכים הט”ז שם ס”ק ב’ ובמשנה ברורה שם ס”ק כ”ז, ועיין אליה רבה ס”ק י”א ושער הציון שם ס”ק כ”ג []
  9. Josephus , Antiquities of the Jews, Book I Chapter 11 Verse 4. []
  10. ויש גורסין “עירית”, עיין בביאור הרד”ל אות ע”ה בזה.‏ []
  11. בביאור הרד”ל אות ע”ו כתב: “בזה שנכמרו רחמיה על שנואי ד’ שלא האמינו בדברו להנצל עמהן, חטאה גם כן, וכשדבקה מחשבתה אחריהן, והביטה אחריה שלט בה העונש גם כן”, ותמוה, והלא אברהם אבינו האריך להתפלל על אנשי סדום אף שהיו רעים וחטאים לד’ מאוד, וכבר עשו מעשים אשר לא יאומן כי יסופר וכמו שביארו חז”ל על הפסוק הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, וכי משום שבנותיה חטאו עוד בזה שלא האמינו בד’ שוב אסור לאם לרחם על פרי בטנה?!‏ []
  12. פרקי דרבי אליעזר (ויניציאה ש”ד), סוף פרק כ”ה. מ “ועדין” עד “צומחת” הושמט ממהדורות ויקיטקסט ו Sefaria. []
  13. ילקוט שמעוני, פרשת בשלח סוף רמז רנ”ו ו אסתר סוף פרק ה’ סוף רמז תתרנ”ו []
  14. תרגום ירושלמי בראשית שם []
  15. ביאור הרד”ל שם אות פ’. ועיין תורה שלמה כרך שלישי פרק י”ט מאמר קנ”ה, עמודים תתיב-יג, שרוב המקורות שהבאנו הוזכרו שם.‏ []

They Have Mouths, But They Speak Not; They Have Ears, But They Hear Not

We recently cited the Talmudic account of Rava’s creation of a “man”, and we mentioned Maharsha’s assertion that it did not possess a נשמה. Maharsha infers this from its failure to respond (verbally) to Rabbi Zeira:

ולא קמהדר ליה. לפי שכח הנשמה שהוא הדבור לא היה יכול לברוא ולפי שאין בו הנשמה שהוא הרוח העולה למעלה רק רוח החיוני שהיא גם כן בבהמה היורדת למטה אמר ליה הדר לעפרך1

Rav Yaakov Emden and Rav Haim Yosef David Azulai take a similar position, with the former concluding that Rava’s creation could neither speak nor hear, “but [merely] understood beckonings and winks, as one teaches a dog to go on errands to bring and fetch something from someone else”:

רב יעקב עמדין

בהא דמספקא ליה למר אבא בספרו (סימן צ”ג) בנוצר על ידי ספר יצירה אם מצטרף לעשרה. קשיא לי מאי קמבעיא ליה אטו מי עדיף מחרש שוטה וקטן דאינן מצטרפין. אף על גב דמבני ישראל הן ודאי וחשובין כשאר אדם מישראל לכל דבר חוץ מן המצות וההורגן חייב ואית להו דעתא קלישתא מיהא וכל שכן הקטן דאתי לכלל דעת ואפילו הכי לא מצטרף. האי גברא דלאו בר דעה הוא כלל צריכא למימר מיהת בכלל חרש הוא. דהא אשתעי רבי זירא בהדיה ולא אהדר ליה הא ודאי גרע מיניה.

אלא שיש לדקדק. לכאורה נראה שהיה שומע דהא שדריה לקמיה דרבי זירא אי הכי הוי ליה חרש השומע ואינו מדבר שדינו כפקח לכל דבר. אבל אין זה אמת כי אם היה בו כח השמיעה היה ראוי גם לכח הדבור בודאי ולא היה מהנמנע אצלו אלא מבין ברמיזות וקריצות היה כמו שמלמדים את הכלב לילך בשליחות להוליך ולהביא מאומה מאדם אחר כן שלחו לזה והלך. וכתוב בספר חס”ל שאין חיותו אלא כחיות הבהמה. ולכך אין בהריגתו שום עברה אם כן פשיטא דאינו אלא כבהמה בצורת אדם וכעיגלא תילתא דמיברי להו לר”ח ולר”א.2

חיד”א

ואני תמיה על הרב ז”ל [החכם צבי] הנמצא כזה דיש ספק בידו אם בהמה מצטרפת למנין הרי זה הנוצר על ידי ספר יצירה הוא בהמה בצורת אדם כי אין כח על ידי ספר יצירה אלא כח חיוני כבהמות ומשום הכי אינו מדבר כי כח הדברי והדעת הוא מאת ד’ דוקא כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים … ואם כן אין כאן ריח ספק אם בהמה מצטרף למנין …3

I have been unable to locate R. Emden’s citation of the חסד לאברהם, but the idea is found in various Kabbalistic sources:

רבינו בחיי

וצריך אתה לדעת כי חכמי המחקר נחלקו בענין הנפש ויסדו בזה ספרים אין קץ והאריכו והרחיבו לשון בהם,

יש מהם אומרים שהנפש אחת ויש בה שלש כחות, הכח המתאוה אשר לבעלי הנפש הבהמית, והכח הצומח אשר לבעלי הנפש הצומחת, והכח המשכיל היא נפש החכמה, ושלש כחות אלו הם נפש אחת,

ויש מהם אומרים כי הם באדם שלש נפשות שונות חלוקות זו מזו, הנפש החכמה לעצמה והצומחת לעצמה והבהמית לעצמה, הנפש הבהמית היא הנפש המתאוה המאכל והמשתה והמשגל והשינה והכעס, בה ישתתף האדם עם הבהמות והחיות וכל בעלי נפש התנועה ומשכנה בכבד והיא הנקראת נפש ורוח, כענין שכתוב (דברים יב כ) כי תאוה נפשך לאכול בשר, וכתיב (קהלת ז ט) אל תבהל ברוחך לכעוס, וכתיב (משלי כט יא) כל רוחו יוציא כסיל, הנפש הצומחת הוא הכח המגדל באדם בה ישתתף עם האילנות והצמחים, וענין הנפש הזאת שתגדל גוף הצמח והאילן ויגביהנו וירחיבנו וכן באדם ואין משכנה במקום מיוחד בגוף רק בכלו והיא מתגברת עד זמן קצוב, הנפש החכמה נמצאת באדם לבדו בה משתתף עם העליונים הקדושים העומדים לעד לעולם בחכמה ושכל ומשכנה במוח והיא הנקראת נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכתיב (ישעיה מ”ב ה’) נותן נשמה לעם עליה וכתיב (שם נז) ונשמות אני עשיתי, וכתיב (איוב לב ח) ונשמת ש-די תבינם,

ולדעת אלה החכמים הסוברים שיש באדם שלש נפשות חלוקות מצינו ראיה לרבותינו ז”ל ממה שאמרו, רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא משתעי אמר דמן חבריא את תוב לעפרך, המאמר זה יורה ששלשתם באדם נפשות שונות חלוקות זו מזו כי רבא מתוך חכמתו הרחבה שצפה והעמיק בחכמת ספר יצירה ברא האדם ההוא והטיל בו נפש התנועה ולא היה לו כח לתת הדבור בו כי הדבור מצד הנפש החכמה.4

רב משה קורדובירו

ומזה נוכל להבין ענין נפש הבהמה ושאר בע”ח, כי כאשר יתקבץ החומר ההוא מורכב מד’ יסודות ויתהווה ממנו הבהמה או הבריאה ההיא הנה לפי שנצטיירו היסודות צורה נכבדת עלו במדרגה ונתקרבו אל האור החיוני השופע ואותו האור השופע בו הוא נשמה אליהם. ועל האמת יש נפש חיונית ועל היותר אמת אין בה נפש כל עקר כי במות הבהמה והפרדה תחזור אל יסודותיה להתרחקה מן האור שאין לה נפש ולא רוח ונשמה שתעלה או שתרד ולא היתה אלא בדמיון הזבוב הפורחת באויר הנה בהיותה מתקרבת אל העששית [הדולקת] תאיר בה האור ונקרא זה חיות שלה ובהתרחקה בירכתי הבירה יכבה האור מעליה מפני ריחוקה וזהו מיתתה ואין לה במה לחזור אל מקורה ולא במה לרדת.

ואין תשובה ממבחר החכמים שהע”ה באומרו (קהלת ג’) מי יודע רוח בני אדם כו’ ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי אדרבה הוא סיוע אל הענין הזה כי בסוד הגלגול היא עולה למעלה. אמנם כאשר אין לה הענין ההוא היא יורדת למטה בהפרדה וחזרתה אל יסוד העפר והמנו שהיא יורדת למטה לארץ בהתרחקה מן המצב והמקור וחוזרת אל יסודותיה והרוח החיוני ההוא תחזור כל אחד אל יסודו האש ליסודו והרוח ליסודו.

ובזה יובן מ”ש במס’ סנהדרין … והדבר הזה קשה וכי יעלה על הדעת שיש בכח להוריד נשמה ונפש ורוח בגוף ההוא והנה הדבר הזה מן התמיהין שיהיה כח ביד האדם להוריד נשמה מלמעלה על בריאה חדשה אפילו שתהיה בריאתו בכח אלפ”א ביתות כדפירשנו בשער פרטי השמות בפרק י’. ואם בריאה יברא ד’ מה מעלתה ליתרונה על הבריאה ההיא אתמהה. ועוד איך לא תצעק חמס העניה ההיא לפני קונה כי הכריחוה לרדת פה אשר לא תושלם בו ולא יעלה ביד הנשמה ההיא כי אם טורח ומשא כבד העה”ז. ועוד במאמר ר”ז מן חבריא את תוב לעפריך נמצא ח”ו כשופך דמים לחזרת הנשמה ההיא בבושת פנים עשוקה ורצוצה לפני קונה [בלי שום השלמה].

אלא בהקדמתינו זאת יובן הכל כי כאשר אותם החכמים מקבצים קבוץ העפר ההוא ועל ידי חכמתם בהעסקותם בספר יצירה יבראו בריה חדשה הנה הבריה ההיא שהיא בצורת אדם יתקבצו חלקיה ויתעלו למעלה בהתקרבם אל מחצבם ומקורם ויאיר נגד היסודות ההם האור הראוי להם כדמיון קבוץ חלקי הבהמה ולא שיהיה בה נשמה ולא נפש ולא רוח אלא חיות בעלמא עם היות שהוא מעולה מחיות הבהמה מפני תכונת צורתו וטבעו שהוא משובח מצורת הבהמה ונתקרב יותר אל מקור האור מהבהמה. והנה בחזרת הגוף ההוא אל יסודותיו אין לו כ”א כמיתת הבהמה שיתפרדו החלקים ויחזרו אל העפר ממש כשהיה כי עפר הוא ואל עפר ישוב. ולכן לא נתן עיניו בו להמיתו כי אין לו מיתה בעצם אפילו כבהמה. אלא חזרתו אל העפר כרגע והיסודות מתפזרים ומתפרדים. והיינו דקאמר ליה תוב לעפרך. ולכן אין במיתתו והריגתו שום עונש כלל כמו שאין עונש בהריגת בהמה כמבואר.5

  1. מהרש”א חדושי אגדות סנהדרין סה:‏ []
  2. שאילת יעבץ חלק ב’ סימן פ”ב []
  3. מראית העין סנהדרין סוף סה: ד”ה רבא ברא גברא []
  4. רבינו בחיי בראשית ב:ז ד”ה וצריך אתה לדעת []
  5. פרדס רמונים שער כ”ד פרק י’, הובא על ידי החכם צבי בעצמו בספרו של בנו שו”ת דברי רב משלם סימן י’ ד”ה שייך למה שכתבתי []