We have seen the midrashic criticism of Jacob’s insensitivity in his harsh response to Rachel’s desperate demand for him to provide her with children, and its declaration of the consequences for his descendants. This is quite reminiscent of Ramban’s celebrated, provocative indictment of Sarah’s oppression of Hagar, and Abraham’s tacit complicity therein, and his assertion that this mistreatment is the root of our terrible suffering at the hands of Ishmael:
ותענה שרי ותברח מפניה. חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ד’ אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי:1
Radak and Tur take similar positions:
רד”ק
ותענה שרי, עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, אפשר שהיתה מכה אותה ומקללת אותה ולא היתה יכולה לסבול וברחה מפניה.
ולא נהגה שרה בזה למדת מוסר ולא למדת חסידות, לא מוסר כי אף על פי שאברהם מוחל לה על כבודו ואמר לה עשי לה הטוב בעיניך, היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה, ולא מדת חסידות ונפש טובה, כי אין ראויה לאדם לעשות כל יכלתו במה שתחת ידו, ואמר החכם מה נאוה המחילה בעת היכולת, ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני הקל, כמו שאמר המלאך אל הגר כי שמע ד’ אל עניך, והשיב לה ברכה תחת עניה. ואברם לא מנע שרי מלענותה אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום בית.2
טור
בורחת. ב’ במסורת הכא מפני שרי גברתי אנכי בורחת. ואידך מקול פרש ורומה קשת בורחת כל העיר (ירמיה ד:כט). לומר מפני ששרה הבריחה את ישמעאל לפיכך ברחו ישראל מפניו, כי רומה קשת הוא ישמעאל, כדכתיב ביה (להלן כא:כ) רובה קשת.3
For further discussion of this idea, see Rabbi Shimon Kasher in his Peshuto shel Mikra4 and Rabbi Chaim Dov Chavel in his notes to his edition of the Ramban.
Now, it would seem that however we may assess the conduct of Sarah and Abraham in the first Hagar episode (on which the above sources are commenting) we must concede that they did act correctly in the second, as G-d apparently endorsed Sarah’s demand for Hagar’s expulsion. Remarkably, though, Tur apparently maintains that Sarah’s conduct on this occasion, too, was wrong, as he asserts that her descendants were actually punished for it:
גרש. ג’ במסורת. גרש האמה. גרש לץ (משלי כב:י). כלה גרש יגרש (שמות יא:א). פירוש גרש את האמה הזאת ואת בנה, ואז תגרש הלץ. ובשביל שגרשה שרה להגר מביתה נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם.5
The objection from G-d’s endorsement is raised by Rabbi Yaakov Koppel Reinitz in his notes to the above passage.6 The Aderes also has trouble with these remarks, and he notes that Tur’s source is unknown:
דברי רבינו סותרים סופם את ראשם דהוא אמר כשתגרש האמה ובנה תגרש הלץ, ומאי טעמא ישתעבדו, ואולי דמכל מקום היה לה לקרבם כדי להשיבם בתשובה להשגיח עליהם, וכמו שמצינו כה”ג ביעקב, עיין סנהדרין צ”ט ב’ בתמנע, וגם אמרו חז”ל כן בדינה שלא השיאה לעשו, אך לא ידעתי כעת מקור דברי רבינו אלו.7
I am not actually at all troubled by the internal contradiction raised by the Aderes; after all, the road to Hell is paved with good intentions. Peninah, too, meant well, and look what happened to her children …
The final sentence of the previous paragraph assumes that R. Levi’s statement that:
שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו … פנינה דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה [רש”י: שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל]8
and R. Nehemiah’s statement that:
היה לפנינה עשרה בנים, היתה חנה יולדת אחד, ופנינה קוברת שנים, חנה יולדת שנים ופנינה קוברת ארבעה, שלשה ופנינה קוברת ששה, ארבעה ופנינה קוברת שמונה, כיון שעיברה חמישית, באתה פנינה ונשתטחה על רגליה, אמרה לה בבקשה ממך התפלל על שנים ויחיו, התפללה עליהן והיו נקראין על שמה:9
are consistent, and do not simply represent incompatible perspectives toward Peninah’s conduct. This is indeed Rav Chaim Shmuelevitz‘s understanding:
וכבר ביארנו חומר העבירות שבין אדם לחברו, שלא מועלת כוונה טובה ואפילו עשה ונתכוין לשם שמים, וכמו שמצינו בפנינה שאמרו חז”ל שלשם שמים נתכוונה, ואף על פי כן נענשה באופן חמור כל כך שמתו כל בניה, ככתוב: “רבת בנים אומללה” (שמואל א’ ב:ה), ואף על פי שפנינה צדקת גמורה היתה, ובודאי היה קשה לה מאד לצער את חנה, וכל מה שעשתה לא עשתה אלא להביאה לידי תפילה, והיה בכך מסירות נפש ממש מצד פנינה, ובכל זה מה נורא עונשה.
וכל כך למה, כי הפוגע בחבירו, תהיה כוונתו אשר תהיה, הריהו כמכניס ידו לתוך תנור אש, ואין הכונה הטובה יכולה לשנות בזה מאומה. הסכנה שבעבירה שבין אדם לחבירו היא כמציאות טבעית, ממש כשם שהאש שורפת בדרך הטבע.10
While Rav Shmuelevitz apparently maintains that Peninah was severely punished although she may not have actually behaved wrongly, Rabbi Avraham Rivlin (the משגיח רוחני of ישיבת כרם ביבנה) explains she did indeed act most improperly:
ואף שפנינה התכוונה לשם שמים, לא הועילו לה כוונותיה הטובות להצילה מעונש על המעשה המחפיר. [והביא את המדרש הנ”ל שנענשה פנינה במיתת בניה, וביאר:] ללמדך שאין לאדם לעשות את חשבון הקב”ה ולקחת על עצמו לשמש כשליחו. אם פנינה רוצה בטובתה של חנה היא יכולה להתפלל עבורה, לסייע לחנה להתפלל בעצמה ע”י קיום מצוות תוכחה כראוי וכיוצא באלו דרכים שההלכה מתירה והמוסר מחייב לבוא לעזרת הזולת. אבל להציק לאדם ולגרום לו סבל, בשם התורה ובשם הקב”ה, כביכול – “לשם שמים”?? מי ביקש זאת מידכם? “בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת אבעי לך למעבד” (ברכות י, ע”א). הבחירה החופשית של האדם בעולמנו התחתון, אסור לה שתביא בחשבון את חשבונות הבורא בעולמות העליונים.11
Update: Netanel showed me that Rav Eliyahu Lopian reportedly took the same position as Rav Shmuelevitz:
When Reb Elya was only 10 years old, his parents, brothers, and sisters emigrated to America.
Steeling himself against his family’s protests, the young Elyah refused to accompany them. He was convinced that his ability to grow in Torah and yiras shamayim as he so desperately desired would have been hampered in America, and that his dreams would be stifled. When he grew older and became a world renowned gadol hador, he did not change his attitude regarding this decision. He knew that, despite all the suffering he had brought upon himself by staying behind, he had done the right thing.
When Reb Elyah was visiting with his son Reb Avraham Yehoshua (Shea) in Chicago, Illinois in 1955, he asked his brother Avraham to accompany him to their father’s grave. He wished to ask his father’s forgiveness for not having followed him to America so long ago. Reb Elyah explained to his brother that there was no question in his mind that had he listened to his father and come to America, he never would have become the “Reb Elyah” that he was.
Nevertheless, he felt the need to beg his father to forgive him for the pain he had caused. He compared the situation to that of Peninah, who had been correct in acting cruelly toward Chanah in order to inspire Chanah to pray for children (I Shmuel 1), but was nevertheless obligated to beg Chana’s forgiveness for the pain she had caused her.12
Update: I recently saw that a distinguished disciple of R. Shmuelevitz, Rav Avigdor Nebenzahl is so troubled by the starkness of his teacher’s doctrine that he offers an “explanation, which [he] hope[s] will clarify the issue”, but which actually seems to be an alternate understanding of Hazal’s attitude toward Peninah:
I once heard from my illustrious teacher and Rav HaGaon Chaim Shmuelevitz, zt”l, that the subject of interpersonal relationships may be compared to fire. One who hurts his friend is like a person who thrusts his hand into fire. His intentions are irrelevant; he is burnt whether he wanted to extinguish the fire or intensify it. Although Peninah had the best of intentions, she did in fact cause anguish to Channah and was, therefore, punished to the full extent of the law.
I could never understand these words of Rav Shmuelevitz. It is commonly accepted that our intentions are taken into consideration by the Heavenly Court. As our Sages say, “An aveirah for the sake of Heaven is greater than a mitzvah performed without the proper intentions.” (Nazir 23b) With this in mind, I have added the following explanation, which I hope will clarify the issue.
When our Sages stated that Peninah’s intentions were for the sake of Heaven, they meant that this was her primary motive. Hidden in her subconscious, however, was the additional desire to aggravate her rival. Throughout the year she was able to restrain herself, but on these pilgrimage festivals, she took advantage of being “for the sake of Heaven.” At that time, her desire to aggravate was clothed in the guise of a mitzvah, and the deep-seated negative feelings were finally brought to the fore. Peninah was punished for this subconscious motivation, which did not befit a woman of her stature.
Our Sages have often noted that the expression “for the sake of Heaven” does not imply intentions which are absolutely pure. An extreme example of this is Potifar’s wife. Our sages tell us that her motivation was “for the sake of Heaven,” and they even compare her to Tamar, the wife of Yehudah: “Just as one acted ‘for the sake of Heaven,’ so the other’s deeds were ‘for the sake of Heaven.'” (Bereishis Rabbah 85:2) Yet Tamar’s actions are considered proper, and she was rewarded by having Mashiach as one of her descendants; while the Sages call Potifar’s wife “cursed” and “wicked” because only a small element of her motivation was “for the sake of Heaven.”
Based on the foregoing, we must conclude that not only do our overall achievements consist of a combination of good and bad traits, but each individual act is also comprised of both good and bad. Essentially, each and every one of our deeds is a mixture of good and bad. Everything we do is the result of a combination of motivations and thoughts – some pure and some in need of purification. For example, our Sages tell us that one who gives charity in a way which embarrasses the recipient will receive the reward for giving charity but will also be punished for embarrassing the poor person. (Chagigah 5a) In other words, one single act can have two totally opposite consequences.
Therefore, man’s first obligation is to increase the purity of his intentions insofar as he is able. The first step is not necessarily doing additional good deeds, but rather to increase the content of good in the actions already being performed – to increase as much as possible the degree of “for the sake of Heaven” in each act, to acknowledge that we are performing a mitzvah, not merely a humanitarian gesture.
As I have said, I do not understand how R. Nebenzahl’s explanation is compatible with R. Shmuelevitz’s words, with his vivid metaphor of the fire and his bald insistence that “intentions are irrelevant”.
- פירוש רמב”ן על התורה, בראשית טז:ו, מהדורת ר’ חיים דב שעוועל [↩]
- פירוש הרד”ק שם, ירושלים תשס”ו [↩]
- בעל הטורים על התורה, בראשית טז:ח, פלדהיים: ירושלים תשס”ג [↩]
- Ibid. n. 8. [↩]
- בעל הטורים שם כא:י [↩]
- In his notes to the Feldheim edition. [↩]
- עטרות אד”ר, מהדורת פלדהיים [↩]
- בבא בתרא טז. [↩]
- מדרש שמואל פרשה ה’ אות י’ (על הפסוק (שמואל א’ ב:ה) “שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו עד-עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה”, והובא ברש”י שם), מועתק מפה [↩]
- שיחות מוסר מאמר ע”ו, עמוד שנ”ד. תודתי נתונה לגיסי נתנאל שהביא זה לתשומת עיני. [↩]
- עיונים בהפטרות ראש השנה, pp. 3-4 (DOC). [↩]
- Rabbi David J. Schlossberg, Reb Elyah: The Life and Accomplishments of Rabbi Elyah Lopian (Mesorah Publications – 1999), pp. 26-27. [↩]