King Hamlet Revisited

In last week’s Parshah we read about the laws of the Goel Hadam. I recently cited this excerpt from Hamlet, in which the Ghost demands that Hamlet accept the role of Goel Hadam with respect to his murder, to which the latter enthusiastically acquiesces:

Ghost List, list, O, list!
If thou didst ever thy dear father love–

HAMLET O God!

Ghost Revenge his foul and most unnatural murder.

HAMLET Murder!

Ghost Murder most foul, as in the best it is;
But this most foul, strange and unnatural.

HAMLET Haste me to know’t, that I, with wings as swift
As meditation or the thoughts of love,
May sweep to my revenge.

The Aharonim disagree over whether the laws of Goel Hadam are applicable today. Tumim assumes that they aren’t:

[כיון] שאין רשות ביד גואל הדם להרוג רק אחר שנגמר דינו בבית דין כמו שכתב הרמב”ם פרק א’ מהלכות רוצח דין ה’ ואם כן בזמן הזה דליכא בית דין ליכא דין גואל הדם1

Kezos, however, is not so sure:

כתב באורים … וליתא דהא דעת רש”י פרק נגמר הדין דאפילו בשוגג נמי רשות ביד גואל הדם להרוג אלא דשיטת הרמב”ם הוא דבשוגג אין רשות ביד גואל הדם להרוג אלא דוקא במזיד אך אפילו בשוגג שהוא קרוב לפשיעה דאינו נהרג בבית דין נמי רשות ביד גואל הדם להרוג וכמו שכתב הרמב”ם להדיא … הרי מבואר דכל שהיה מזיד אף על פי שלא נגמר דינו בבית דין להריגה רשות ביד גואל הדם להרגו …

אלא דבזמן הזה יש להסתפק מי שייך דינא דגואל הדם כיון דעל כל פנים בעינן קבלת עדים להודיע אמיתת הדבר שהרגו הרוצח ואנן הדיוטות אנן ואין אנו רשאין לקבל עדות נפשות … או אפשר כיון דלדעת הרמב”ם אפילו הכחישו עצמם בבדיקות נמי רשות ביד גואל הדם וכמו שכתוב בכסף משנה שם ועיקר שלמדוהו דלא גרע מהורג שלא בכוונה אם כן גם אנו למידין בזמן הזה דלא גרע מהורג שלא בכוונה וצ”ע2

The question of whether the law of Goel Hadam requires a formal indictment of the murderer by Beis Din, along with the general question of the law’s contemporary applicability, was actually discussed some years earlier by Rav Yair Haim Bacharach:

מיהו נראה דבזמן הזה דבטלו דיני נפשות אפילו הורג במזיד לא יפה כחה של גואל הדם מכח סנהדרין וכל בתי דיני ישראל

ונראה לי עוד דאפילו בזמן הסנהדרין מה שכתוב בקרא “גואל הדם ירצח את הרוצח” היינו אחר שיצא דינו למות בסנהדרין רצוני לומר שהוא חייב מיתה רק שמכל מקום אי אפשר להמיתו מצד חסרון התראה או עדות מיוחדת [ועיין שם שהאריך עוד בזה]3

A fascinating, relatively contemporary application of the law of Goel Hadam is found in a ruling of the Zemah Zedek (Krochmal):

באחד שנהרג בדרך ויודע מי הוא הרוצח ויכולין להנקם ממנו אם אחד מקרובי הנרצח יבקש דין על הרוצח האם יכולין לכוף לקרובו שיהיה הוא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין ואם יש לכופו שיוציא ממון על זה אם הוא אמוד ועד כמה יש לכופו ועד היכן מקרי קרוב:

תשובה יראה דיש לכוף לקרובו של הנרצח שיהא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין מהא דאיתא בסנהדרין פרק נגמר הדין דף מ”ה גואל הדם הוא ימת את הרוצח מצוה בגואל הדם ומנין שאם אין לו גואל הדם שבית דין מעמידין גואל הדם תלמוד לומר בפגעו בו מכל מקום ע”כ הרי מצוה המוטלת על גואל הדם להמית את הרוצח ע”ש וזה פשוט הוא שאם אין הוא עצמו יכול להמיתו ויכול להמיתו על ידי אחר על ידי הוצאת ממון שצריך להוציא ממונו על זה ככל מצות עשה שבתורה … הוא הדין נמי מצוה זאת המוטלת על גואל הדם להמית את הרוצח אם אין הוא יכול לקיימנה אם לא על ידי אחר ועל ידי הוצאת ממון ודאי שצריך לקיימנה אם יש לו ואי אפשר בענין אחר: ….

אבל מכל מקום נראה דאין לחייבו שיוציא יותר ממה שרגילין להוציא והיינו מה שהוא חוק קבוע ליתן לשופטים ושוטרים ולסרדיוט הדן אותו צריך הוא ליתן אבל אם יצטרכו להוציא יותר מן הרגיל כגון שכר מליצות ושחדים וכיוצא בזה ודאי דאין לחייבו דיקשה עליו הרבה וחיישינן שקרובים יברחו ולא יהיו רודפים אחר הרוצח לבקש דין עליו: …

ונכון שאותן הוצאות היתירים על הרגיל כגון שכר מליצות ושחדים יתנו מתוך הקהל כדי לגדור הפרצה שאם ח”ו לא יהיו נוקמים מן הרוצח יהיה דמן של בני ברית ח”ו כהפקר ויוסיפו לעשות כאלה ח”ו והרי כל עוברי דרך בסכנה זו הם לכך צריכין כולם לסייע לזה וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים ואפילו לפעמים כשהיינו יודעים שלא נוכל להוציא מכח אל הפועל להנקם מן הרוצח אפילו הכי היינו מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין כדי שיהא מפורסם שאין דמן של בני ברית הפקר הוא הנלע”ד:4

Another Halachic application of the law of Goel Hadam is the inference of the מהר”ם מירזבור”ק that I recently cited justifying retaliation by a victim of physical assault:

ואין לומר כיון שהמוכה כבר הוכה יש לו לכוף את יצרו ולא לנקום צא ולמד מגואל הדם כו,

I am a bit perplexed by this, though; there is an opinion that the Goel Hadam is commanded to kill the murderer,5 and surely מהר”ם מירזבור”ק doesn’t mean that retaliation in his scenario is mandatory!

We have also seen that Rav Malkiel Tannenbaum derives from the concept of Goel Hadam the idea that the spirit of a murdered man benefits from the avenging of his murder.

Update: I discuss these sources, along with others on these topics, in a lecture available here.

Update II: Another lecture in which I discuss the laws of Goel Ha’Dam, in the context of a survey of the various arguments given by the poskim for the avenging of the murders of Jews.

  1. סימן ב’ אורים אות ב []
  2. שם ס”ק א []
  3. שו”ת חוות יאיר סימן קמ”ו – קשר []
  4. שו”ת צמח צדק סימן קי”א – קשר, הו”ד בפתחי תשובה סימן תכ”ו ס”ק א []
  5. סנהדרין מה: – קשר, ומכות יב. – קשר []

The Halachic Implications of Ghosts

There is a common trope in Western folklore that the spirit of a murdered man may experience unrest, being possessed of the desire and even need for justice or vengeance against the murderer. From Hamlet:

Ghost: Pity me not, but lend thy serious hearing
To what I shall unfold.

HAMLET: Speak; I am bound to hear.

Ghost: So art thou to revenge, when thou shalt hear.

HAMLET: What?

Ghost: I am thy father’s spirit,
Doom’d for a certain term to walk the night,
And for the day confined to fast in fires,
Till the foul crimes done in my days of nature
Are burnt and purged away. But that I am forbid
To tell the secrets of my prison-house,
I could a tale unfold whose lightest word
Would harrow up thy soul, freeze thy young blood,
Make thy two eyes, like stars, start from their spheres,
Thy knotted and combined locks to part
And each particular hair to stand on end,
Like quills upon the fretful porpentine:
But this eternal blazon must not be
To ears of flesh and blood. List, list, O, list!
If thou didst ever thy dear father love–

HAMLET: O God!

Ghost: Revenge his foul and most unnatural murder.

HAMLET: Murder!

Ghost: Murder most foul, as in the best it is;
But this most foul, strange and unnatural.

HAMLET: Haste me to know’t, that I, with wings as swift
As meditation or the thoughts of love,
May sweep to my revenge.1

A couple of major Poskim also accept this view, and impute to it Halachic significance. Incidentally, הנה דבר בעתו מה טוב; one of their major sources for this is the terrible affair of Zechariah’s blood, which we recently lamented in the Kinah יום אכפי הכבדתי2.

Rav Yair Haim Bacharach

שאלה שני בחורי חמד בארץ רוסיא נתקוטטו זה עם זה ושלף אחד מהם סכינו בכעסו ותחבו בלב חבירו ומת וברח הרוצח לארץ אחרת מחמת מרדין ובתחילה נתעורר לעשות תשובה ובאשר קצב לו אחד מן הגדולים תשובה הראוי לו פרק עול ונעשה ריש בריוני וחברי גנבים ונתפס על גניבה בקהילה גדולה. ועמד אחד אוהב הגנב בשביל הנאה ונתאמץ להשתדל ולהמליץ בעדו וקרא אחד מחשובי העיר ולומדיה תגר ואמר שאסור להצילו מן המות בדמי נפש אחיו מישראל אשר הרג …

והנלפנ”ד לא להלכה כל שכן למעשה כי הם דיני נפשות וכל שנטה בדבר לזכותו של רוצח הוא קצת חובתו של נרצח מצד הנפש וכדבעינן למימר בג”ה רק דרך שקלא וטריא נחזי אנן …

רק מאמר אותו חכם שאסור להשתדל עבורו להצילו לכאורה לא דבר ריק הוא … ועוד מה שמפורסם ושגור בפי (כלי) [כל] שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד שיעשה נקמה ברוצח ויש כמה ראיות לאמיתות הדבר ממעשים שהיו גם מדברי רז”ל על מקראי קודש גבי קין ודמי נבות ודם זכריה על צחיח סלע לבלתי הכסות רק שמצד זה היה נראה לחלק ולומר דודאי אם נתפס על אותו רציחה אין להשתדל עבורו כי ודאי מן השמים הוא לקבל דינו דין תורה באדם דמו ישפך מה שאין כן אם נתפס אחר כך על גניבה שמשפטם לתלותו ואין זה מיתת הרוצח ועל כרחך מקרה הוא לו … ומכל מקום אין זו הוכחה … וי”ל שגם נפש המת תמצא מנוח באיזה ענין שיהרג לכן חזר הדין לומר שאין להשתדל עבורו אם ידעינן ביה שרצח נפש ישראל מקדם3

Rav Malkiel Tannenbaum

על דבר שמצאו מת וקברוהו ויש גילוי דעת שנכרי הרגו. ונשאלתי אם מותר להגיש קובלנא לבית המשפט על הנכרי הזה כי על ידי זה יגרמו שיוציאו את המת מקברו לבדוק מה היתה סיבת מיתתו ויתנוול המת:

הנה בחולין (דף י”א ע”ב) ילפינן דאזלינן בתר רובא מהורג נפש דדילמא טריפה הוה וכי תימא דבדקינן ליה והא קא מינוול וכי תימא משום איבוד נשמה דהאי נינווליה שמא במקום סייף נקב הוה. ולכאורה קשה דאדרבא משום איבוד נשמה לא ננווליה כי כשלא נבדקנו לא נהרגנו דניחוש שמא טריפה הוה … ונראה לפרש דמשום איבוד נשמה של הנרצח שאנו רוצים לנקום דמו מהרוצח שפיר ניחא להנהרג לנוולו. וכידוע שנוח לנפש הנהרג כשהורגים הרוצח ע’ מדרש רבה פרשת מסעי ועיין גיטין (דף נ”ז) ובמדרש איכה גבי דם זכריה הנביא. וזהו ענין גואל הדם שמצוה עליו לרדוף את הרוצח עיין מכות (דף י”ב) [ועיין שם שהאריך בנדון דידיה]4

Update: See this follow-up post, and listen to to my discussion of these two responsa, as well as others on the topic of cooperation with the criminal justice system to avenge a murder, in a lecture available here.

Update II: Another lecture discussing the sources in this post, this one focusing on the various arguments advanced by the poskim for avenging the murders of Jews.

  1. Act I Scene V – link. []
  2. #34 []
  3. שו”ת חות יאיר סימן קמ”ו – קשר []
  4. שו”ת דברי מלכיאל חלק ה’ סימן ס’ – קשר []

What Do Women Want?

Here’s a responsum from the תרומת הדשן:

שאלה: ראובן נשא את לאה … ולאחר שלשה או ארבעה שנים ירד מנכסיו קצת ומבקש מאשתו שתלך עמו למדינה אחרת לגור שם באומרו שלא יוכל להחיות ולהתפרנס במדינה זו לפי נכסיו שנתמעטו וכן הוא האמת. ומשיבה לאה אין רצוני לצאת מארץ מולדתי … ואף על פי שיש לדאג שתהא חסרה מזונות ופרנסה ותסבול דוחק רצונה לצפות על ישועת השם. היוכל ראובן לכופה לצאת ממקומה או לאו.

תשובה: יראה שהדין עם הבעל ויכול לכוף את אשתו ולצאת כי האי גוונא אם הדבר נראה לעינים שלא יוכל להתפרנס כאן ויש לדאג שיהיו מחסרים מזונות ופרנסה ויצטרכו לסבול דוחק …

ועף על פי שאמרה שרצונה לצפות על ישועת השם יתברך זכרו שימצא להם רווחים, אין זו טענה דאיזו מצוה גדולה מתלמוד תורה אף על פי כן אמרו חכמים ז”ל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, ולא הבטיחוהו חכמים שימטיר לו לחם מן השמים.

ומה שטוענת נמי שאינה חוששת על הדוחק והחסירות וחפיצה יותר לסובלו מאשר תצא ממדינתו, נראה דלאו בתר שבוש דעתה אזלינן דבטלה דעתה ולא אזלינן אלא בתר אורחא דמילתא וסתם בני אדם לאו דעתייהו הכי. וראיה מהא דאיתא פרק אף על פי חמר ונעשה גמל מאי אמר ליה רוצה אשה בקב תפלות מעשר קבין פרישות. ופרש”י נשאת לו כשהיה חמר מהו לעשות גמל שלא ברשות הרוחה ניחא לה כדי שיתעשר. או עונה ניחא לה ופשיט דרוצה בקב וכו’. ומקשו התוספות שם מהא דלעיל התם גבי עבודת המלך דמוכח וכן פירש רש”י עלה דהרווחא ניחא לה טפי מעונה ומתרצינן דשאני עבודת המלך דנפוש רווחא טובא ולכך ניחא לה. והשתא מהכא יש להוכיח כל הא דלעיל ושמעינן מיניה דלאו בתר דעתה דיינינן מדקבעיא אי הרווחא ניחא לה או עונה ניחא לה נקרא לאשה ונשאלה את פיה. ותו דרש”י פירש בהדיא דשלא ברשות איירי, אלא על כרחיך אי הוי אורחא סתמא נשי דהוי ניחא להו בהרווחה טפי מבעונה כההיא הרווחא דעבודת המלך לא משגחינן בדעתה כדמוכח בשינויא דתוספות. ואם כן הואיל ואורחא דמילתא ובשביל הרווחא של עבודת המלך מוחלת על העונה דצערא דגופא היא, כל שכן דאורחא דמילתא היא דבשביל דוחק וחוסר מזונות ופרנסה מוחלת היא על יציאתו ממקום מולדתה, דגדולה צער עניות מהנאת העושר וכיון דסתם נשים מוחלין, כהאי גוונא אין אחת יכולה לומר אין רצוני למחול משום דמצי למימר אדעתא דסתמא דמילתא נשאתיך.1

Rav Isserlin maintains that Hazal knew exactly what women want, and that we disregard the claim of any particular woman to an alternative preference; we say בטלה דעתה, and the husband can claim אדעתא דסתמא דמילתא נשאתיך.

Also noteworthy is Rav Isserlin’s dissmissal of בטחון, as opposed to השתדלות, as the legally normative basis for one’s conduct, at least in this context.

The Beis Yosef2 apparently disagrees with Rav Isserlin’s ruling:

ואף על פי שכתב שהוא דבר פשוט אין דבריו נראים בעיני

It is unclear, however, what aspects of Rav Isserlin’s arguments he rejects.

The Otzar Haposkim3 has a typically comprehensive discussion of this matter.

Update: Extensive further discussion of the תרומת הדשן and the dissenting view.

  1. שו”ת תרומת הדשן חלק ראשון סימן רט”ו – קשר, הובאו דבריו בבית יוסף אה”ע סימן ע”ה וברמ”א שם סעיף א []
  2. שם []
  3. שם ס”ק י”ח []