Fighting Back Against Friendly Fire

Our previous post cited a ruling by R. Yitzchok Zilberstein allowing Jewish soldiers to shoot down an aircraft piloted by a Jew who had mistaken them for the enemy and engaged them:

In one of the Israeli wars, an Israeli pilot was assigned a mission to bomb an enemy company of soldiers. The pilot flew to the area he was told & indeed observed a mass amount of soldiers, and began the procedure to begin to annihilate the entire group. However, he didn’t realize that the group he observed was really Yidden & the enemy was further down the slope. Meanwhile, another platoon was observing the sky & realized the pilot’s error. There was no way to notify the pilot of the impending disaster about to occur. They wondered if it is מותר to shoot a surface to air missile at their comrade (killing him), but whereby saving an entire company of soldiers. Or שב ואל תעשה?

R. Elyashiv is said to have ruled that the pilot does not have the status of a רודף, and the other platoon is therefore prohibited from shooting down the plane, but R. Zilberstein nevertheless allows the soldiers under attack themselves to do so:

But what about the company of soldiers about to be under fire, are they permitted to shoot down the plane, in order to save their own lives? The משנה in אהלות פרק ז’ משנה ז’‏ tells us about a woman who is about to die from complications of childbirth, where the משנה says that one may kill the baby as it is a רודף and since it is not yet born, we don’t say אין דוחין נפש מפני נפש & therefore חיי האשה קודמים. However, once the head of the baby comes out, it is considered a נפש as it is born, and now we say אין דוחין נפש מפני נפש and it is אסור to kill the baby to save the mother. But what about the mother, may she kill the baby, as to her, the baby is a רודף? The מאירי writes in סנהדרין עב:‏

אלא שחכמי הדורות שלפנינו כתבו שהאשה עצמה יכולה לחתוך את הולד, שנרדף היא!

Even though the others don’t count her a a רודף, but the נרדף herself may consider the baby a רודף! So when the גמרא says יצא ראשו אין נוגעין בו it’s referring to other people, but the mother is a נרדף and may kill the baby as a רודף. (We find a similar idea by פינחס & זמרי‏ where if זמרי would have turned on פינחס and killed him, he would have been פטור as to זמרי, פינחס was a רודף but כלפי אחרים for sure פינחס was not a רודף but rather was being מציל an entire nation.) Says ר’ יצחק זילברשטיין, so too, the soldiers under attack may protect themselves & shoot down their רודף.

The problem with R. Zilberstein’s argument is that his distinction between a bystander and the potential victim himself is entirely based on the position of the “sages of the previous generations” cited by Meiri – but Meiri himself does not seem to accept their view!

ובתלמוד המערב על עבודה זרה ראיתי ששאלו בפרק שני

מהו לדחות נפש קטן מפני גדול

וכשהשיבו להם מ

יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש

הם תירצו

שניא היא שאין אנו יודעין מי הורג את מי

ולא נתבררה שם

ונראה שאף שאלתם במי שאמרו לו הרוג קטן זה ואם לא נהרוג אותך אם מותר להציל עצמו בנפשו ומכל מקום מסוגיא שבכאן יראה שהקטן דינו כגדול לענינים אלו שאם לא כן תהא האשה עצמה הורגתו אף ביצא ראשו

אלא שחכמי הדורות שלפנינו כתבוה כן ר”ל שהאשה עצמה יכולה לחתכו שנרדף היא ונרדף מיהא במקום שאין אחרים מחזיקין את הרודפו ברודף הוא עצמו רשאי …1

Thus, Rav Haim Benveniste rules that there is indeed no distinction between bystander and potential victim and adduces in support of this (inter alia) Meiri’s view in opposition to that of the “sages of the previous generations”:

דכיון דאינו יוצא הרי הוא רודף אבל משהוציא את ראשו אין נוגעין בו דכיון שהוא רוצה לצאת אין כאן רודף דזהו טבעו של עולם ואף על פי שמתקשה לילד משמיא קא רדפי לה וכמו שאמרו בפרק בן סורר ומורה

ולאו דוקא אחרים אלא אפילו היולדת עצמה אסור לה להציל עצמה בנפש הולד דכל שאין שם רודף אין דוחין נפש מפני נפש ואפילו רבים בנפש יחיד וכדאמרינן בירושלמי והביאו הרב המחבר בסמוך לאוין קס”ה

סיעה של בני אדם ואמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו אנו הורגים את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחד מישראל

למדנו מכאן שאף בהצלת עצמו ואף יחיד בהצלת רבים אין דוחין נפש מפני נפש ואפילו קטן מפני גדול

וכן כתב הרב המאירי ז”ל אף על פי שכתב שיש מי שחולק על זה וסובר דיכול הנרדף להרוג את הרודף אף במקום שאין אחרים מצווין להרוג את הרודף:2

Update: Over yom tov, I encountered this passage by R. J. David Bleich:

Meiri, Sanhedrin 72b, expresses the novel view that, in the case of the woman in “hard travail”, although a third party is barred from destroying the infant in order to save the mother because of inapplicability of the law of pursuit, nevertheless the mother herself may exercise the right of self-defense to save her own life. A similar view is held by R. Joseph Saul Nathanson, Teshuvot Sho’el u-Meshiv, I, no. 22.

[That view is dismissed by R. Moshe Yonah Zweig, No’am, VII, 55, as “the opinion of an individual” having no standing in the determination of Halakhah.]3

  1. חדושי המאירי סנהדרין עב:‏ []
  2. דינא דחיי חלק א’ לאוין קס”ד עמוד קעח.‏ []
  3. R. J. David Bleich, Survey of Recent Halakhic Periodical Literature – Sacrificing the Few to Save the Many, in Tradition, Spring 2010 Issue 43.1, p. 86. []

It’s the Thought that Counts – Or Is It?

We recently discussed the question of whether the status of רודף requires the intention to cause harm. About seven years ago, I came across the following:

LAST WEEK’S RIDDLE

How is it שייך that 2 people see a רודף about to attack but only one of them may kill the רודף?

ANSWER

In one of the Israeli wars, an Israeli pilot was assigned a mission to bomb an enemy company of soldiers. The pilot flew to the area he was told & indeed observed a mass amount of soldiers, and began the procedure to begin to annihilate the entire group. However, he didn’t realize that the group he observed was really Yidden & the enemy was further down the slope. Meanwhile, another platoon was observing the sky & realized the pilot’s error. There was no way to notify the pilot of the impending disaster about to occur. They wondered if it is מותר to shoot a surface to air missile at their comrade (killing him), but whereby saving an entire company of soldiers. Or שב ואל תעשה?

We know that אין דוחין נפש מפני נפש. Therefore, if someone is forcing you to kill another Yid, we say יהרוג ואל יעבור. The same הלכה is in regard to many Yidden! The תוספתא תרומות סוף פרק ז’‏ tells us, that if גויים approached a caravan of Yidden and demanded that they give them one Yid to be killed or they’ll kill everyone, ייהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל. (Unless they demand a certain Yid, like by שבע בן בכרי, only then is it מותר to hand him over).

This is the הלכה except in the case of a רודף. If a Yid is chasing another Yid to kill him, then the הלכה is that you must kill the רודף (unless you could stop him some other way, i.e. cutting off his hand). The רודף does not need התראה and even a קטן who is a רודף gets killed as it is not an עונש for the רודף but ‘saving the נרדף’.

In our case, since the pilot is about to kill Yidden, he should have a דין רודף & it should be מותר to ‘blow him out of the sky’! However, מרן הגאון ר’ יוסף שלום אלישיב שליט”א says that it is אסור to kill the pilot as he is not a רודף. Since in his mind, he is on the way to ‘save Yidden’ by killing the enemy, and he is even risking his life for it, he can not be called a רודף! And the הלכה would be the same even if he wasn’t risking his life. He brings a ראיה from a תשובת חתם סופר או”ח קע”ז. There was a Yiddisher maid who fainted from fear & her Balabusteh tried to revive her by splashing water into her mouth, and in the panic of the moment she by mistake used kerosene instead of water. The שאלה there was, if she needs תשובה. Says ר’ אלישיב, if someone had seen what was happening, that instead of her helping her maid, she was killing her, it would be אסור to kill the Balabusteh, as since she is trying to save the maid, she is not a רודף! Therefore, paskens ר’ אלישיב that it would be אסור to shoot down the plane as אין דוחין נפש מפני נפש!

But what about the company of soldiers about to be under fire, are they permitted to shoot down the plane, in order to save their own lives? The משנה in אהלות פרק ז’ משנה ז’‏ tells us about a woman who is about to die from complications of childbirth, where the משנה says that one may kill the baby as it is a רודף and since it is not yet born, we don’t say אין דוחין נפש מפני נפש & therefore חיי האשה קודמים. However, once the head of the baby comes out, it is considered a נפש as it is born, and now we say אין דוחין נפש מפני נפש and it is אסור to kill the baby to save the mother. But what about the mother, may she kill the baby, as to her, the baby is a רודף? The מאירי writes in סנהדרין עב:‏

אלא שחכמי הדורות שלפנינו כתבו שהאשה עצמה יכולה לחתוך את הולד, שנרדף היא!

Even though the others don’t count her a a רודף, but the נרדף herself may consider the baby a רודף! So when the גמרא says יצא ראשו אין נוגעין בו it’s referring to other people, but the mother is a נרדף and may kill the baby as a רודף. (We find a similar idea by פינחס & זמרי‏ where if זמרי would have turned on פינחס and killed him, he would have been פטור as to זמרי, פינחס was a רודף but כלפי אחרים for sure פינחס was not a רודף but rather was being מציל an entire nation.) Says ר’ יצחק זילברשטיין, so too, the soldiers under attack may protect themselves & shoot down their רודף.

So we have two answers to our riddle. The soldiers under fire may kill the רודף while the other platoon watching may not. And although the nurse may not kill the baby that his head already came out, the mother may do so!

We also received another answer, that the משנה למלך says at the end of הלכות חובל ומזיק that a נרדף may kill a רודף even if he can be מציל himself ‘באחד אברים’ of the רודף. But a bystander would have to maim and not kill. However, the riddle would have been too easy if we were talking about יכול להצילו באחד אברים.1

While a casual reading of the analysis attributed to R. Elyashiv might suggest that he maintains that intentionality is required for the status of רודף, a more careful reading seems to indicate precisely the opposite:

The רודף does not need התראה and even a קטן who is a רודף gets killed as it is not an עונש for the רודף but ‘saving the נרדף’. In our case, since the pilot is about to kill Yidden, he should have a דין רודף & it should be מותר to ‘blow him out of the sky’!

So the pilot would indeed have the status of a רודף, despite his lack of malicious intent, were it not for the argument that:

Since in his mind, he is on the way to ‘save Yidden’ by killing the enemy, and he is even risking his life for it, he can not be called a רודף!

R. Elyashiv is apparently rejecting the idea that a mere lack of malicious intent is sufficient to exclude one from the status of רודף, and endorsing only a much narrower exception of one who actually has a positive intention to provide assistance.

Another early discussion of the question of whether intentionality is required for the status of רודף is by R. Yaakov (b. R. Efraim [Shlomo] Zalman) Schor, who was asked about the following case: A certain individual, wanted by the authorities, wished to reside in a certain community, and the community was afraid that this would bring down the wrath of the authorities upon the entire community. Would such a move into the community constitute רדיפה?

The beginning of R. Schor’s analysis closely follows that of R. Kahana cited in the previous post: in order to reconcile the language of the Talmud with that of Rambam, he proposes that one who has no malicious intent is not considered a רודף even if he is likely to cause harm:

שאלה קהלה אחת שהשר העליל עליה והיה בתוכם איש שביקש השר דוקא אותו והוצרכו לשלח אותו ממקומו ועתה רוצה לחזור ולקבוע דירתו שם והקהל מוחים כי כאשר יראה אותו יחזיר ויניעור העלילה ויהיה סכנה גדולה והתרו אותו בעונש התרת דם ובכל זה אינו משגיח אם הוא רודף וניתן להצילו בנפשו:

תשובה אחר העיון נראה לברר דין זה מהא דכתב הרמב”ם פרק א’ מהלכות רוצח [הלכה ט’] וז”ל

אף זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה. בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם:

וממש בלשון הזה כתב גם כן הסמ”ג ומקורם מהמשנה … והנה לפענ”ד קשה להולמן דברי שני המאורות הגדולים כי לפענ”ד הם היפוך הגמרא … הרי לפנינו דמקשה לילד אינו מקרי רודף כי משמיא קרדפי לה ומאי ששרי לחתכו ברישא הוא מטעם שכתב רש”י דעדיין לא מיקרי נפש ואיך כתבו הם ז”ל לפיכך ומסקי הטעם רודף הוא ושרי כו’

ועוד יש להקשות דלדבריהם קשה מרישא אסיפא דאף בהוציא ראשו נדונו מדין רודף.

ונראה לפענ”ד ליישב דבריהם בזה האופן דודאי גם הם סבירא להו דמשום הכי מותר ברישא לחתכו משום דעדיין לא מקרי נפש כמ”ש רש”י ז”ל ואף אם היה שייך בו טעם רודף לא היו צריכין לו דכולי עלמא יודו לרש”י ז”ל דלא מקרי נולד וראיה דהא הנוגף במעי אשה אין לו דין רוצח ומשלם דמי ולדות ואי הוה מקרי נפש היה חייב עליו מיתה כדין הורג נפש וכדאיתא סברא זו בסמ”ע סימן תכ”ג ואם כן אף אם היה אפשר לפרש דטעמם הוא מכח רודף היה קשה עליהם דאין צורך טעם זה אלא ודאי גם הם סברי טעמו דרש”י ז”ל וכשהוציא ראשו מקרי נפש ומה דנקטו טעם רודף היינו דצריכו לומר הטעם למה שרו חכמים להמיתו במיתה חמורה ולחתכו בעודו חי ואפילו בידים ולאו דוקא על ידי סם ולמה להו להתיר כנ”ל הרי אפשר להמיתו בלאו הכי כמו דאיתא בטור סימן שפ”ח ובתשובות הרא”ש כלל י”ז דינים חלוקים במוסר ממון דאין להורגו רק בסם דוקא ולא בידים כגון שעשה המסירה ויראים להבא דכתב בודאי קודם שעשה המסירה היה עליו דין רודף נפשות לכן מותר להרגו בידים ואין צריך דוקא על ידי סם מה שאין כן בשכבר נעשה המעשה לא מקרי רודף אם כן בתינוק נמי למה התירו להרגו בידים ולא בסם דוקא וביותר במיתה חמורה כזה ולא איצטריכא לברור לו מיתה יפה וכבר איצטריכא בפרק נגמר הדין ללמוד מקרא בגנב במחתרת שיכולים להרגו בכל מיתה שירצה אם כן למה התירו בתינוק כל זה ועל זה רצו הרמב”ם וסמ”ג לפרש שמאחר שמצורף לזה הטעם דלא מיקרי נפש מקרי נמי רודף אף על פי דטעם זה לחוד אינו מספיק להורגו כמו רודף כי משמיא רדפוה מכל מקום מאחר שכבר מותר להרגו מצרפן גם כן טעם דרודף ויכול להרגו בכל מיתה שירצו כמו רודף דרודף וגנב במחתרת דין אחד יש להם כמ”ש בגמרא ובפוסקים וביותר ברמב”ם סוף הלכות גניבה ולכן מותר להרגו בידים כמו רודף לכן דקדק הרמב”ם וכתב מתחלה ההקדמה

אף זו מצות לא תעשה שלא לחוס על הרודף

ר”ל שלא לחוס עליו לברור לו מיתה יפה או להרגו דוקא על ידי סם אך יכול להרגו בידים ובכל מיתה שירצה ועל זה כתב לפיכך כו’ מותר לחתכו ר”ל אף במיתה זו בין בסם בין בידים והוא מטעם דגם מדין רודף נגעו בה ולכן דקדק משום שהוא כרודף אחריה ולא כתב מפני שהוא כרודף אלא כמ”ש דסבירא ליה דאין רודף ממש דמשמים קרדפי לה אבל על כל פנים הוא מיקרי רודף ומותר להרגו כדין רודף אף ביד היכא דבלאו הכי שרי להרגו אבל כשיצא ראשו הוה נפש ואין דוחין כו’ מטעם רודף לחוד אין בו כנ”ל דמשמים רדפ’ ולזה כיון הרמב”ם באומרו וזה טבע העולם דלפום ריהטא אין לו פירוש למ”ש מקודם ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דרצה לתרץ קושית הגמרא דלמה לא ידונו בסיפא מטעם רודף ותירץ התירץ שבגמרא

אך צריך לפרש איך נרמז בלשונו תירץ הגמרא ואומר כי הרמב”ם סובר (כמ”ש) [דמ”ש] בגמרא שאני כו’ אין רצונו לומר מן השמים כו’ כי קטן זה אינו מכוון על הרדיפה רק משמים מכריחים אותו לעשות הרדיפה זה הפירוש אינו דודאי כל קטן הרודף בכוונתו לא מקרי כוונתו להרוג אותו דלאו בר דעת הוא ואפילו הכי אמר רב הונא דמקרי רודף מה לי בן יום ומה לי בן שנה וגם רש”י הרגיש בזה ודקדק וז”ל

מן השמים רדפו לאמו עכ”ל

דקדק רש”י במלת לאמו ר”ל לא תימא דקאי אקטן שמן השמים הכריחו אותו ילד לרדוף להיות מזיק לאמו אלא פירושו דקאי אאמו ור”ל מאחר שהקטן אין לו כוונה רק לצאת ולהיות נולד על פי טבע ואין כונתו לרודפו אך שממילא על ידי זה מן השמים רדפוהו מה שאין כן קטן הרודף כונתו לאותו רדיפה

ונראה דהספרים דגרסי משמים רדפו ליה טעות סופר הוא וצריך לומר רדפו לה וכן הוא ברוב פוסקים ואף הרמב”ם וסמ”ג נ”ל דסוברים בזה כפירש”י דאינו נקרא רודף מאחר שכוונתו אינו אלא להיות נולד על פי טבע עולם ולא להיזק לאמו ועל כן אף על פי שע”י [זה] מזיק לה אף על פי כן אין דוחין נפש ולא מקרי רודף ועל זה מסקו וזה טבע העולם ר”ל הקטן אין כוונתו להיות רודף אלא להיות נולד בטבע גם הכסף משנה והסמ”ע מפרשים קצת כעין זה בלשון וטבע העולם ע”ש

אם כן כלל נקטינן מהא היכא דאין כוונתו להזיק ולרדוף אך לעשות דבר על פי טבע העולם רק שעל ידי זה יהיה רדיפה לא מיקרי רודף שניתן להצילו בנפשו ונדון דידן גם כן אין כוונתו ארדיפה וכמו שאכתוב אי”ה ויש לדמות למה שכתב הנמוקי יוסף הביאו רמ”א בסימן שפ”ח שיכול אדם להציל עצמו מהיזק הבא עליו אף על פי שיגיע לחבירו היזק מזה וזה לא מיקרי רודף וזה ברור:2

R. Schor proceeds, however, to cite an explicit ruling of Maharik that the status of רודף does not require intentionality:

אך יש להפך הדבר ממה שכתב מהרי”ק בסוף שרש קצ”א דף קס”ח ע”ב (ואף) [דאף] אם אין מתכוון ארדיפה מקרי רודף ומביא ראייה מההיא דהגוזל בתרא דף קי”ז ההוא דמקמי דסלקי אינש למברא הוי [מסיק לחמרא] כו’ עד ההיא רודף הוה מיקרא אף דשם אינו מכוון רק להנאת עצמו מקרי רודף עכ”ל הרי דמקרי רודף

R. Schor continues with a lengthy and intricate discussion of the topic, and ultimately inclines toward the position that the community does have the right to object to someone moving in if this is likely to cause it harm, although he is unwilling to enforce this in the absence of another authority’s endorsement of his view:

נראה דאין להניח דברי מהרי”ק … ומכל מקום איני עושה מעשה עד שיסכימו עמי מורה הוראה:3

  1. האיחוד בחידוד, פרשת שלח תשע”ב, Volume 13 Issue 31‏ []
  2. שו”ת גאוני בתראי (טשערנאוויץ תר”כ) סימן מ”ה עמוד לד.‏ []
  3. שם בסוף התשובה []

The Needs Of The Many And The Needs Of The One

The needs of the many outweigh the needs of the few, or the one.

The actual context in which this was uttered involved self-sacrifice, not the compulsory harm of the few or the one on behalf of the many, and by one who would have died anyway, had he not given his life on behalf of his friends. And so we ask: may we ever demand a man’s life to promote the general good?

I recently learned this Sugya:

מתניתין: וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אינן נאמנין ובזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד אמר רבי אלעזר אימתי במקום שיש עוררין אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד ר’ שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן מעלין לכהונה על פי עד אחד:1

[גמרא:] … הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיניה ואתו ביה תרי ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ודכולי עלמא מצטרפין לעדות והכא במיחש לזילותא דבי דינא קמיפלגי תנא קמא סבר כיון דאחתיניה לא מסקינן ליה חיישינן לזילותא דבי דינא ור’ שמעון בן גמליאל סבר אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן2

The Tana Kama holds that we prohibit the Cohen from eating Terumah because of זילותא דבי דינא.

Rav Yitzhak Aramah horrifyingly extends this idea to explain the following Sugya:

תנו רבנן מעשה באדם אחד שיצא ליהרג אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותי ואם אין בי עון זה תהא מיתתי כפרה לכל עונותי ובית דין וכל ישראל מנוקין והעדים לא תהא להם מחילה לעולם וכששמעו חכמים בדבר אמרו להחזירו אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא יהרג ויהא קולר תלוי בצואר עדים

פשיטא כל כמיניה לא צריכא דקא הדרי בהו סהדי וכי הדרי בהו מאי הוי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לא צריכא דאף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו (כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא)3

The Gemara’s conclusion is unclear; if the witnesses indeed offer a plausible explanation for their original testimony which they are now recanting, why, then, do we nevertheless proceed with the execution of the convict? The Akeidah explains:

לכאורה יש להקשות דאי איתא דסהדו מצו חדרו כשנתנו אמתלא לדבריהם ואי זו גזירה נגזרה לשם שאי אפשר להשיב והלא לא הרגו עדין ואם חפץ השם להמיתו לא יגלו העדים האמת עד שימות.

אלא שיראה שכוונתם לומר שהענין כלו הוא לחוס על כבוד בית דין כי איך יחל בהתפרסם קלונם על ידי חזרת זה האיש בהודאת העדים בעצמם אחר שכבר טעו לחתוך דינו למיתה על פיהם כי היום נודע לכל שלא עמדה להם חכמתם גם לא היתה יד ד’ אתם להצילם משפוך דם נקי על פי אלו העדים ומנהו והלאה לא יהיה כח בית דין יפה בעיני העם ויפרקו קול מוראם מעליהם ויבא נזק גדול לכללות התורה והמצות אשר בית דין מצווין להכריח עליהם. ולזה ראו שיהרג זה אחר שנגזרה גזרתו בדינם כאלו נהרג להעמיד תקון הכלל. והקולר יהא תלוי בצואר העדים לענין הרע הפרטי הזה …4

This is positively Orwellian; we deliberately put to death a man whose guilt we have no reason to assume, the only evidence against him being the recanted testimony of admitted perjurers, and the justification for this is that otherwise, severe damage to the court’s prestige would ensue, which would ultimately hamper its ability to regulate the communal religious life! This is the sort of thing we associate with the monstrous statist dictatorships of the last century; is this really the view of the תורת ד’ תמימה משיבת נפש?

The apparent execution of men for crimes they did not commit, for the sake of the public weal, occurs in one of the saddest and most chilling of Biblical narratives:

ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני השם ויאמר השם אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמרי ובני ישראל נשבעו להם ויבקש שאול להכתם בקנאתו לבני ישראל ויהודה. ויאמר דוד אל הגבעונים מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת השם. ויאמרו לו הגבעונים אין (לי – כתיב) [לנו – קרי] כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש להמית בישראל ויאמר מה אתם אמרים אעשה לכם. ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל. (ינתן – כתיב) [יתן – קרי] לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום להשם בגבעת שאול בחיר השם ויאמר המלך אני אתן …

ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי. ויתנם ביד הגבענים ויקיעם בהר לפני השם ויפלו שבעתים יחד (והם – כתיב) [והמה – קרי] המתו בימי קציר בראשנים (תחלת – כתיב) [בתחלת – קרי] קציר שערים.5

Aside from its poignancy, this episode is quite perplexing; we know of no massacre perpetrated by Shaul against the Givonim.

The Bavli explains that this is a reference to Shaul’s indirect harming of the Givonim by the killing of their patrons, the Cohanim of Nov:

וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן …6

The Yerushalmi, on the other hand, seems to understand that Shaul actually did murder some Givonim:

שלח דוד וקראן אמר להם מה לכם ולבית שאול אמרו לו על ידי שהמית ממנו שבעה אנשים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וסופר וחזן ושמש …7

Rashi8 cites both the aforementioned Talmudic passages. Rav Sa’adiah Gaon explains that Shaul did indeed massacre the Givonim, during his destruction of Nov:

יש לשאול … ויש לשאול אנה הרג שאול את הגבעונים. ונשיב כי בהכותו נוב עיר הכהנים היו שם הגבעונים עמהם חוטבי עצים ושואבי מים, והרגום עם הכהנים:

ומה שאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה כי [אם] מיתר האמורי, לפי שהכהנים מחלו על דם אחיהם והם לא רצו למחול.

ומה שאמרו יותן לנו שבעה אנשים מבניו, לפי שלא נשארו מן ההורגים אלא אלו השבעה, ועליהם אמר ואל בית הדמים …

ומה שאמר ויחמול המלך על מפיבושת, פירש רב סעדיה גאון וישמח, כי מפיבושת לא היה מן ההורגים כי קטן היה, כמו שאמר הכתוב (לעיל ד, ד) כי בן חמש שנים היה בבוא שמועת שאול ויהונתן, לפיכך פירש ויחמול וישמח, כמו וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, כי הבן העובד אין צריך חמלה אלא אדם שמח בבנו העובד אותו. וכן פירש ויחמול וישמח, ושמח עליו שלא נכשל בדבר על הברית והשבועה שהיה בינו ובין יהונתן, וכי היה אוהבו מאד, לפיכך שמח על בנו שלא נכשל בזה הדבר וניצל ממיתה זו: … אלה השאלות והתשובות כך סידרם רבינו סעדיה גאון ז”ל:9

Metzudos explains similarly:

ואל בית הדמים. ועל מה שהיו בית שאול בית הדמים, כי דם שפך ולא מיחו בו ישראל. וחוזר ומפרש מהו הדם ששפך, ואמר על אשר המית את הגבעונים כי כשהרג כהני נוב הרג אז גם הגבעונים שהיו בה חוטבי עצים ושואבי מים לבית ד’. אבל מה שהמית כהני נוב לא יוכלו למחות בו באמרו שמרדו בו והיו בקושרים עם דוד: …

ויבקש שאול להכתם. בקש להרוג את כולם בעת אשר קנא לכעוס על ישראל ויהודה על מה שלא גלו אזנו בדבר מרידת דוד ומצא אז עילה עליהם לומר שגם הם ידעו ממרידת דוד בהיותו בעירם בנוב ולזה בקש להכות את כולם ולא עלתה בידו והרג מקצתם והנשארים ברחו לנפשם:10

A careful reading of the cited passages indicates a couple of noteworthy differences between the exegeses of Sa’adiah and Metzudos; Sa’adiah merely states that they were massacred in the course of Shaul’s Nov campaign, whereas Metzudos maintains that he deliberately killed them out of fury at what he believed to be their complicity in David’s insurrection. Sa’diah explains that the reason for God’s avenging the Givonim, as opposed to the Cohanim of Nov, was that the latter had forgiven their murderers, while the former had refused to do. Metzudos, on the other hand, suggests that Shaul was able to justify his killing of the Cohanim on the grounds that they had indeed been complicit in the insurrection. [He seems to be saying that even though Shaul accused the Givonim, too, of complicity, as above, that claim was not credible, and opposition to that extension of his massacre was therefore morally requisite.]

Radak also understands that Shaul had indeed killed the Givonim, but he disconnects this with his campaign against Nov, proposing instead that his motives were a desire to replace them in their role as temple servants with Jews, and to avenge their bad faith dealing with the Jews centuries earlier:

ולפי פשט הפסוקים נראה כי לא נאמר דבר הגבעונים על נוב עיר הכהנים שהרגם שאול בכלל הכהנים, שהרי אמרו האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו, נראה כי להם לבדם כלה ודמה. ועוד שאמר בקנאותו לבני ישראל ויהודה, שגזר שלא יהיו הגבעונים חוטבי עצים ושואבי מים לבית ד’, כי אמר מוטב שיהיו מישראל שמשים לפני ד’, ועוד מפני שרמו את ישראל וגנבו את דעתם, ובטעות נשבעו להם נשיאי העדה. וקנא שאול בדבר זה והרג מהם, וגירש מהם הנשארים שלא ישבו בארץ ישראל, וזהו שאמר נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל:

ואף על פי שנראה כי לכוונה טובה עשה זה שאול, נענש על המעשה הזה, כי יהושע נביא ד’ נתנם להיות חוטבי עצים ושואבי מים לבית ד’, וכדי לקיים השבועה שנשבעו להם לא רצה להרגם, אף על פי שבטעות נשבעו להם, כדי שלא יהיה בדבר חילול ד’. כי יאמרו השומעים, הנה נשבעו להחיותם ואחר כך הרגום, אין שבועת ד’ חשובה בעיניהם, ויהיה בדבר חילול ד’. וכל שכן בימי שאול, שהרי כמה דורות היה להם שנשתקעו בישראל שהיה בהריגתם חילול ד’ גדול, ושאול לא חשש לחילול ד’ על השבועה, לפיכך נענש זרעו בדבר זה:11

We have heretofore addressed the technical exegetical difficulty with this narrative; we turn now to the overarching moral questions. Is it just that children shall be executed for the sins of their parents? Were Shaul’s children indeed complicit in his crime, whatever it was? We have already seen that Sa’adiah claims that the hanged men had indeed participated in Shaul’s massacre, but Radak rejects this as far-fetched:

ואם תאמר מפני מה נענש זרעו במה שחטא הוא, יתכן כי אלו הבנים היו מההורגים הגבעונים. גם יתכן כי לא היו אלו השבעה מההורגים, שהרי קטנים היו אז, כי שאול לא מלך אלה שתי שנים, ומירב נתננה לעדריאל לאשה מעת שחשב לתתה לדוד. …12

Radak explains that Divine justice may punish children for the sins of their parents, at least when the former are sinful too:

אבל זה העונש לא היה מידי אדם, כי כשאמר הכתוב (דברים כ”ד, ט”ז) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, לא אמר אלא במיתה בידי אדם, שאין לבית דין לענוש האב על הבן ולא הבן על האב, אבל בידי שמים כתיב (שמות כ’, ה’) פוקד עון אבות על בנים וגו’, והוא כשהבנים אינם צדיקים, כמו שאמרו (ברכות דף ז’ ע”א) כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. וזו המיתה אף על פי שהיתה בידי אדם, במצות הקל היתה והרי היא כמיתה בידי שמים:13

The Bavli gives an extraordinary answer to this question:

והא כתיב לא יומתו אבות על בנים וגו’ אמר רבי חייא בר אבא אמר אבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא14

The Talmud seems to be expressing the shocking moral logic of the Akeidah; it is preferable to kill innocent men, than to allow the profanation of G-d’s name.

Update: Further discussion of this topic.

  1. כתובות דף כ”ג ע”ב []
  2. שם דף כ”ו ע”א – ע”ב []
  3. סנהדרין דף מ”ד ע”ב []
  4. עקידת יצחק סוף פרשת שופטים [סוף שער ששה ותשעים] []
  5. שמואל ב’ פרק כ”א פסוקים א – ט []
  6. יבמות דף ע”ח ע”ב – ע”ט ע”א []
  7. סנהדרין פרק ששי הלכה ז []
  8. שמואל שם ריש הפרק []
  9. הובא ברד”ק ריש הפרק, ואיני יודע מקור הדברים []
  10. שם פסוקים א וב []
  11. רד”ק שם []
  12. שם []
  13. רד”ק שם []
  14. סנהדרין שם []