The Integrity of the Upright Shall Guide Them

In Daf Yomi, we recently learned this tale of Shmuel Ha’Katan:

אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: כׇּל הַמְּמָרֵק עַצְמוֹ לַעֲבֵירָה — חַבּוּרוֹת וּפְצָעִין יוֹצְאִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַבּוּרוֹת פֶּצַע תַּמְרוּק בְּרָע״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּדּוֹן בְּהִדְרוֹקָן: שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: סִימָן לַעֲבֵירָה הִדְרוֹקָן.

Rav Oshaya said: Anyone who prepares himself to commit a sin, wounds and bruises emerge on him, as it is stated: “Sharp wounds for one devoted to evil; so do stripes that reach the inward parts” (Proverbs 20:30). And not only that, but he is sentenced to suffer from the disease of edema [hidrokan], as it is stated: So do stripes that reach the inward parts. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: A sign indicating one who committed a sin is the disease hidrokan, which afflicts the inner parts.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה מִינֵי הִדְרוֹקָן הֵן: שֶׁל עֲבֵירָה עָבֶה, וְשֶׁל רָעָב תָּפוּחַ, וְשֶׁל כְּשָׁפִים דַּק.

The Sages taught in a baraita: There are three types of hidrokan: The one that comes as punishment for sin is thick; and that which is the result of hunger is swollen, but not as thick; and the one caused by witchcraft is thin, and the flesh of the sick person becomes thin in other places.

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן חָשׁ בֵּיהּ. אֲמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מֵפִיס? אִיתַּסִּי.

The Gemara relates: Shmuel HaKatan fell ill with hidrokan. He said: Master of the Universe, who will draw lots, meaning, who will be able to determine that this hidrokan is not the consequence of sin? He was cured.1

I recently encountered a similar, if rather more dramatic, anecdote about the Egyptian sixteenth-seventeenth century rabbi R. Haim Kafusi, in R. Haim Sabato’s The Dawning of the Day:

“Sir, you have come at a good time. Listen to the tale recounted today from Haham [Zion] Ventura. It is a tale that Rabbi Haim Yosef David Azulai wrote about the eminent religious judge, Haham Haim Kafusi of Cairo, the author of a commentary on two ancient books of midrash, whose eyes grew dim until he was beset by blindness and could no longer see. When he heard the people murmuring that he had lost his vision because he had taken bribes, he assembled the entire congregation in the synagogue, mounted the dais and said, ‘I have heard such-and-such slander, and because of these rumors, this terrible desecration of G-d’s name, behold I pray before G-d, if their slander is true, let me stay like this, but if they are circulating lies, may G-d light up my eyes and let them see as they once did.’ His eyes were immediately opened and he began to look upon each member of the congregation and call upon each individual by name; suddenly they were terrified of his countenance. From that day on, he affixed a phrase to all his signatures on his legal decisions: ‘The L-rd is my banner,2 Haim Kafusi.’ Rabbi Azulai wrote that he had seen his signature before the event and it was illegible; but after the miracle it was clear and bold.”3

Here’s Hida’s actual account, which R. Sabato – an always remarkably precise and meticulous author – has only slightly embellished:

… הרב חיים כפוסי בעל הנס זלה”ה שהיה דיין ונסתמא והיו מרננים עליו שחס ושלום לקח שוחד ואמר בתוך קהל ועדה כי שמע דבת רבים יחדיו ירננו שלקח שוחד ואם האמת אתם כן יהיה תמיד הענן יכסנו ואם הוא נזהר מאד בזה יאיר עיניו כראשונה. ונתקבלה תפלתו בהלו נרו. ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור והיה חותם מאומד וכמעט אין האותיות נכרות כמי שלא ראה וראיתי חתימתו אחר כך ה’ נסי חיים כפוסי כתיבה מאושרת ועד היום עכו”ם הנשבע לשקר על קברו נענש. תנצב”ה זכותו יגן עלינו.4

Here’s a modern day tale of R. Haim Kafusi’s ongoing power to produce miracles, centuries after his death, related by R. Yitzhak David Grossman of Migdal Ha’Emek:

בטור מצמרר שפורסם בעיתון “בקהילה”, חושף הרב גרוסמן מקרה מיוחד שאירע לו בבית הקברות בבעיר דמנהור שבמצרים. זה קרה בטיסה הראשונה שיצאה למצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ולאחר שגמלה בלבו ההחלטה להשתטח על הציון של רבי יעקב אבוחצירא זיע”א.

אחרי שהגיע לקבר, התפלל והתרגש, שאל את המקומיים אם יש עוד קבר יהודי במצרים. ישיש מצרי אמר לו שבקהיר שוכן קברו של רבי חיים כפוסי, ‘רבי חיים בעל הנס’, כפי שמכנים את תלמידו הגדול של האריז”ל,5 על שום אותו נס שאירע לו.

מסופר כי כאשר חשך מאור עיניו של הרב כפוסי, יצאו עליו רינונים כי נטל שוחד, כפי שהכתוב אומר “כי השוחד יעוור”. הלך לארוך הקודש ונשא תפילה: “אם נטלתי שוחד, שאשאר עיוור לכל ימי חיי, אם לא, שאשוב לראות כאחד האדם”. בו במקום, חזר מאור עיניו.

הרב גרוסמן חזר למונית וביקש מהנהג לנסוע אל ‘קברה אל יהוד בקיירו’. הוא ירד מהמונית, וגילה שדה זרוע קברים שעליהם סמלי מגן דוד. היה ברור שמדובר בבית קברות יהודי, אך היכן בדיוק קברו של רבי חיים כפוסי?

“התבוננתי ימין ושמאל, ואז אני רואה ממול מעין גבעה, עליה מתנוסס בית נמוך קומה”, מתאר הרב גרוסמן בטורו. “תיארתי לעצמי כי זה האוהל שנבנה על גבי קברו של הצדיק. מיהרתי לשים פעמיי לשם. כשאני מתקרב, אני מבחין כי הבית פרוץ לארבע רוחות השמיים ואין לו דלת. אני מתכונן להיכנס, ואז מרגיש מעין יד נעלמה תופסת ומושכת אותי אחורה בכוח.

“נבעת, מסתובב אחורה ולא רואה איש. בשרי נעשה חידודין חידודין וכל גופי צמרמורת. שעת לילה בתוך בית קברות חשוך ואפל. מיהו שמשך אותי ולא נתן לי להיכנס? ואז, אני מציץ פנימה ורואה בור עמוק בגובה עשרות מטרים, שמספק מים לכל הכפר והאזור. כפסע הפריד בין טביעה שלי בבור העמוק, במצולות, אל עברי פי פחת. פחד פחדים.

“כל אותה עת עמדתי כמסומר, קפוא על מקום עומדי. משקלטתי את עוצמת הנס, החלו עיניי זולגות דמעות של גיל ושמחה, והתחלתי לשיר ולפזז ‘הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו’. חשבתי לעצמי, יכולתי להיבלע בבור ולא היה נודע כי אני כאן. נזכרתי בקורח ועדתו שנבלעו, וחשבתי לעצמי, אולי באמת, בזכות אמונת החכמים שהיתה לי, יד נעלמה משמיים לא נתנה לי ליפול”.

ואז, מספר הרב, הוא נשא קולו אל החלל שבבית הקברות ואמר: “רבי חיים כפוסי, אני מאמין שצדיקים במיתתם קרויים חיים, ובוודאי תשמע קולי. עשיתי השתדלות רבה לבוא לכאן, ואם תרצה שאבוא עד קברך עשה עמדי נס. ואם לאו – אני מאמין שתשמע את תפילתי מכאן”.

מרחוק ראה אורות מרצדים. ג’יפ צבאי מצרי עצר למרגלות השדה ושאל את הנהג אודות הימצאו במקום כזה בשעה מאוחרת כל כך. המצרי ענה כי הביא עימו שייח’ ישראלי שמחפש מקום קדוש.

“מיהרתי לרדת, והחיילים רמזו שנבוא אחריהם. חששתי מפני הבאות ונשאתי תפילה לא-ל חי שישמרני מכל רע”, כותב הרב גרוסמן. “הם הורוני להיכנס אל המונית שבה באתי, והמונית החלה דולקת אחר הג’יפ שלהם. נסענו מהלך של כשבע-שמונה דקות. בתוככי חצר מגורים נעצרנו באחת. החיילים הצביעו על הקבר שמונח בתוך חצר הבית והודיעו: זה קברו של הצדיק. התכופפתי אל המצבה והחילותי לומר פרקי תהילים בצעקות רמות. מאות מבני השכונה יצאו ונאספו לראות את ‘השייח” הישראלי נושא תפילה על קבר עלום בחצר הבית. דקות לאחר מכן, הוריתי לנהג לדהור לכיוון שדה התעופה. כמעט החמצתי את המטוס, אך חיי היו לי לשלל בזכות האמונה בד’ ובצדיקיו”.

More about R. Haim Kafusi:

  1. שבת לג.‏ []
  2. Puns are always hard to translate, but the Hebrew word נסי might be better rendered here as “my miracle”. []
  3. Haim Sabato, The Dawning of the Day – A Jerusalem Tale, translated from the original Hebrew Ke’afapey Shachar by Yaacob Dweck, p. 47. []
  4. שם הגדולים (ליוורנו ה’תקלד) מערכת גדולים אות מ’ סימן ס”ד []
  5. The basis for the claim that R. Haim Kafusi was a student of the Arizal is unclear. This site asserts that “there is a tradition” to that effect. This one claims that he “studied diligently together with the holy Ari.” [It also provides some additional – and some conflicting – details of the episode related by Hida.] This article goes so far as to describe R. Haim Kafusi as “a famous kabbalist and a student of Rabbi Isaac Luria (‘the Arizal’) of Safed.” []

This Land Was Made For You and Me

R. Dr. Asher Meir writes:

The Torah emphasizes in many places a positive, welcoming approach to the stranger or immigrant. Indeed, this attitude is described as one of the foremost lessons of our exile in Egypt. For instance, it is forbidden to take advantage of the alien’s vulnerability:

And don’t oppress the stranger nor pressure him, for you were strangers in the land of Egypt. (Exodus 22:20) Don’t pressure the stranger; and you know the feelings of a stranger, for you were strangers in the land of Egypt. (Exodus 23:9)

The Torah even relates specifically to a refugee, one who is fleeing persecution:

Don’t turn in a slave to his master, when he flees to you from his master. Let him dwell with you in your midst, in the place he chooses in one of your gates as suits him; don’t oppress him. (Deuteronomy 23:16)

Note also that the Torah condemns the nations of Ammon and Moav for failing to show compassion to the people of Israel when we were refugees. (Deuteronomy 23:4-5.)

Some of the verses commanding compassion for a “stranger” refer to a proselyte and others refer to a true foreigner, but the underlying ethical message is the same.

Indeed, Rav Avraham Yitzchak HaCohen Kook wrote that having strangers among us is an essential element of a Jewish settlement. (Responsa Daat Cohen 235)

The passage clearly implies that R. Kook’s assertion that “having strangers among us is an essential element of a Jewish settlement” is rooted in “the underlying ethical message” of “a positive, welcoming approach to the stranger or immigrant” – but this is a gross distortion of what R. Kook actually wrote, which is that non-Jews are needed by Jewish settlements to serve as Shabbos goyim (i.e., “to do the work that Jews won’t do”):

החליבה בש”ק על ידי ישראל הוא איסור גמור וחילול שבת נורא, וחס ושלום להורות בזה צד קולא, ואין שום דרך כי אם לחלוב בשבת על ידי נכרי כמו שעשו אבותינו מעולם, ובכלל אי אפשר לישוב יהודי שלא ימצא בתוכו גם כן נכרים אחדים, לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להעשות בשבת ויום טוב דוקא על ידי נכרים, וחוקי תוה”ק הם בודאי יותר חזקים באין ערוך מכל מנהגי בדאות שבדאו להם אנשים, והם חיינו ואורך ימינו ויסוד תחייתינו על אדמת הקודש.1

I encountered the above while preparing for a talk that I recently gave on immigration and Jewish law; the recording and accompanying handout are available at the Internet Archive, as are the recording and handout of a talk covering much of the same ground that I gave within the framework of my Reading Responsa series.

  1. עיין ר’ חיים י’ פלס, בבעיות החליבה בשבת בהתישבות הדתית בא”י (סקירה הסטורית), ברקאי קובץ ב’ (סתיו תשמ”ה), עמודים 108-32, ובפרט עמודים 109-12 בענין עמדת ר’ קוק; ר’ זאב וייטמן, חלב שנחלב בשבת באיסור, נתיב החלב ג’ (אדר תש”ע) עמודים 65-74, ובפרט אות ד’ “התנגדות הרב קוק להיתרי חליבה ע”י יהודי”; ר’ מרדכי וולנוב, חלב ‘מהדרין’, חלב מהדרין []

Public Displays of Affection, Part II

We recently mentioned R. Dov Fischer’s assertion that:

A married man is not even supposed to put his arm around his wife in public because that signals to others that she now is at the time of month that is after mikveh but before the next cycle.

We took issue then with R. Fischer’s assumption that “[signaling] to others that she now is at the time of month that is after mikveh but before the next cycle” is problematic; in this post, we consider the question of whether putting one’s arm around one’s wife in public is problematic on other grounds.

חבה ברבים

One possible basis is the halachic disapproval of public displays of affection, based on an inference of נמוקי יוסף from a Talmudic aggadah:

בבא בתרא

ר’ בנאה הוה קא מציין מערתא כי מטא למערתא דאברהם אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא א”ל מאי קא עביד אברהם א”ל גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה א”ל זיל אימא ליה בנאה קאי אבבא א”ל ליעול מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא עייל עיין ונפק

Rabbi Bena’a was marking burial caves for the purpose of helping to prevent the contracting of ritual impurity. When he arrived at the cave of Abraham, i.e., the Cave of Machpelah, he encountered Eliezer, the servant of Abraham, who was standing before the entrance. Rabbi Bena’a said to him: What is Abraham doing at this moment? Eliezer said to him: He is lying in the arms of Sarah, and she is examining his head. Rabbi Bena’a said to him: Go tell him that Bena’a is standing at the entrance, so that he should assume an appropriate position to receive a visitor. Eliezer said to him: Let him, i.e., Rabbi Bena’a, enter, since it is known that there is no evil inclination in this higher world, so it is not inappropriate for Rabbi Bena’a to see Abraham and Sarah in this position. He entered, examined the cave in order to measure it, and exited.1

נמוקי יוסף

יצר בהאי עלמא ליכא. שמעינן מהגדה זו דרך ארץ שאינו ראוי להתנהג עם אשתו בכיוצא בדברים הללו בפני אחרים:2

רמ”א

יש אומרים דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה כגון לעיין ברישיה אם יש לו כנים בפני אחרים:3

The question, of course, is what kind and degree of public display of affection is being disapproved of?

חשד

Another possible basis for objection to a man putting his arm around his wife in public is the following Talmudic passage:

תָּנוּ רַבָּנַן שִׁשָּׁה דְּבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם … וְאַל יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק אָמַר רַב חִסְדָּא וַאֲפִילּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אֲפִילּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ וַאֲפִילּוּ הִיא בִּתּוֹ וַאֲפִילּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ לְפִי שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּקְרוֹבוֹתָיו4

the Sages taught in a baraita: Six things are disgraceful for a Torah scholar:He may not converse with a woman in the marketplace. Rav Ḥisda said: Even if she is his wife. This was also taught in a baraita: One may not converse with a woman in the market, even if she is his wife, even if she is his daughter and even if she is his sister, for not everyone is well-versed in the identity of his female relatives and they will suspect that he is talking to women who are not his relatives.

As various authorities note, however, this admonition is specifically directed at a Torah scholar. It is also clear that there is no problem with such conduct per se, and the concern is merely to avoid engendering suspicion that he is talking to women who are not his relatives, and some therefore suggest that in cultures where such behavior is common, it becomes unproblematic.

רב יהודה הרצל הנקין

Halachic opinions vary widely on the general issue of spouses publicly enjoying, and displaying their enjoyment of, each other’s company. On the one hand, we have the rather permissive stance of Rav Yehudah Herzl Henkin, a leading contemporary halachic authority with a strong interest in issues of gender and sexuality, who maintains, in a series of responsa (the first of which we also cited in the previous post), that even publicly dancing with one’s wife (insofar as this involves mere “joint procession” and hand-holding typical of the dancing of earlier eras, as opposed to modern dance styles involving “body to body contact”) is technically permitted, albeit something that should be avoided by a Torah scholar, and that spouses holding hands while walking in the street is perfectly acceptable, even for a Torah scholar:

כבודו [“רב של ישוב אחד”] כתב שעם אשתו אסור לרקוד לעין כל עכ”ל וציין להגהת הרמ”א [הנ”ל] …

אבל עיין בשו”ת מהרד”ך בית י”ד תקנה שלא ירקד אלא איש עם אשתו ואב עם בתו וכו’ ואח עם אחותו עכ”ל ובשו”ת יוסף אומץ סימן ק”ג תקנה שלא לרקוד אנשים עם נשים כי עם בעל ואשתו ואת ואחותו וכו’ עכ”ל. ומה שהתירו אח ואחותו אף על פי שהיא ערוה לו, זה היה בימיהם שהרקודים היו על ידי תהלוכה ביחד ואחיזת ידים כידוע … אבל היום שרוקדים צמודים גוף לגוף לע”ד אסור באח ואחותו וגם לאיש ואשתו בפני אחרים מפני שדומה לשוכב בחיק, ועיין בט”ז. מכל מקום הרי כשלא באופן זה התירו לאיש ואשתו בפני אחרים,

ודברי הרמ”א אינם סותרים, ראשית שעיקרם הנהגה טובה ואינו איסור כמו שנראה ממקור הדין בלשון הנמוקי יוסף …

ועוד שהרבה יש לחלק בין מעשה שדרבי בנאה לבין כאן, ששם היו אברהם ושרה לבדם ובחדר שהוא מקום תשמיש וגם שוכב בחיקה שמזכיר תשמיש מה שאין כן שרבים רוקדים ובמקום צבור, וגם אינו ענין תשמיש כיון שמותר לאח ואחותו ולאב ובתו ולכן אין הרהור תשמיש ברואה ולא פריצות בעושה.

והוצרכתי להאריך בזה מפני שיש מי שטוען שהיה בחתונה לפני ארבעים שנה של ראש ישיבה אחד (שליט”א) [ז”ל] עם בתו של מיסד הישיבה ז”ל ואחרי הארוחה הכריזו על רקודים, כל איש עם אשתו הטהורה עליו, והיה תמוה בעיני שיעשה כן במסיבת רבנים ותלמידי חכמים ולא קבלתי עדות יחיד בדבר, אבל בעיקרו נראה שאינו אסור.

אמנם לאחוז בעל בידי אשתו בהליכה ברחוב נראה שגם בתלמיד חכם אין בזה חשש, אם לא במקום סיג לפי הצורך, שפשוט שאינו ענין חיבת אישות שהכל עושים כן לפעמים אשה עם נשים וגבר עם גברים וכו’ …

וגדולה מזו מצאנו במהרי”ל בלהכות נשואין שכתב לפני החופה היו מוליכין את החתן לקראת הכלה והחתן תופס אותה בידו ובחיבורין יחד זורקין כל העם על גבי ראשן חטין ואומרים פרו ורבו וכו’ עכ”ל וכן ברוקח סימן שנ”ג.5

Elsewhere, R. Henkin (rejecting the view of his unnamed correspondent) limits the prohibition of לא תקרבו לגלות ערוה to foreplay, as opposed to activities such as hand-holding that are general forms of affection but are unrelated to the act of sexual intercourse. (This is according to the [generally accepted] view of Rambam, that the prohibition only encompasses affectionate forms of contact):

בעיקר הערת כבודו תמך יתדותיו בלשון התרגום לספר המצוות לא תעשה מצוה שנ”ג … וז”ל

שנמנענו מלהתעדן וכו’ כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מפעולות המעמיקות בזימה עכ”ל

והבין כבודו שפעולות המעמיקות בזימה הן ענין כללי וכל פעולה המביאה להתקרבות היא בכלל זה ולכן כתב שהלא דרך האוהבים היא להחזיק יד ביד וממילא היא גם הכנה לתשמיש וכתב שדבר זה אינו מסור לצנועים אלא צריך לראות ברחוב וד”ל עכ”ל.

אין דבריו נכונים, כי מוכח מכל לשונות הרמב”ם … שכוונת הרמב”ם … אחת היא לאותן פעולות שהן חלק ממעשה אהבה והתעלסות אף שאינן ביאה … ולהוציא פעולות כמו אחיזת ידים שאף אם הן פעולות התקרבות כללית אין להן ענין עם מעשה ביאה. ואדרבה אחיזת ידים וכו’ נעשית ברחוב כיון שאינה ענין להתקרבות תשמיש ולכן אין מתביישים לעשותה. …6

And he thus reiterates (in a third responsum) his view that spouses holding hands in public is permitted, since the halachah’s disapproval of public displays of affection is also limited to more intimate and private activities:

[רוב] בני אדם ואף נוכרים אינם עושים בחוצות פעולות של התקרבות לתשמיש. ולכן ממה שרבים אוחזים ידיים ברחוב איש עם אשתו וחבר עם חברתו אף על פי שלנו אסור למי שאינו נשוי או אם אשתו אינה טהורה, מכל מקום נשמע שאחיזת ידיים ברחוב אינה מן הפעולות של התקרבות לתשמיש, וגם אינה נעשית בהצנע ואינה דומה לפליית כנים כשהאיש שוכב עם ראשו בחיקת אשתו כמובא בגמרא לגבי אברהם ושרה, ולכן מותר לזוג נשוי כשהאשה טהורה. אבל לעולם אסור להחזיק ידה של ערוה לשם חיבה בין בבית בין ברחוב משום הרחקה אף על פי שאין בה לאו.7

רב בנימין יהושע זילבר

On the other extreme of the spectrum, we have the stance of another contemporary halachic authority with a strong interest in issues of gender and sexuality, Rav Binyomin Yehoshua Zilber, also maintained through a series of responsa, that even spouses publicly strolling together, without any touching, should be avoided. R. Zilber first published this remarkably stringent position in his ברית עולם: הלכות שבת המצויים:

ומה נאמר ומה נדבר על מנהג הרע הזה שמטיילין זוגות זוגות בקומה זקופה וכו’ היפך ממה שנאמר “כל כבודה בת מלך פנימה”, וגם זה מחוקת הגוים, אבל לא באלה חלק יעקב חבל נחלתו שהוציא ממצרים לקבל עול מלכותו להיות לו לעם סגולה מכל העמים. וגם זה חילול שבת יקרא, וגורם צער וקיטרוג למעלה כי הא-ל דעות שוקל לפי איכות החטא וערך החוטא. וההולכים לבקר ההורים לקיים מצות כיבוד אב ואם ילכו בנפרד.8

He was challenged by Dayan Gavriel Krausz, at the time head of the Manchester Beth Din (and recently notorious for ruling that compliance with the new UK “Relationships education, relationships and sex education (RSE)” statutory guidance is יהרג ואל יעבור):

מה שכת”ר התפלא על הביטוי “חילול שבת” ומאיפה שאבתי את האיסור החדש שבני הזוג לא יטיילו ביחד, וגם ההולכים לבקר ההורים שילכו בנפרד?

R. Zilber clarifies his position at some length:

והנה בפרט זה האחרון לא התכוונתי לאיסור ממש אלא בגדר “אורחות חיים” כלומר להבאים לשאול היאך להתנהג לכתחילה דהלא ידוע שיש חוגים שהם נזהרים בזה לפי מה שקבלו מרבותיהם, ומה שהוספתי בזה הוא רק בגדר “ושבח אני את המנהג” כלומר שכן ראוי לנהוג והמלגלג על זה עתיד ליתן את הדין.

אמנם לכאורה מדינא יש ליזהר בזה. ויש להבחין בזה בין ההולכים לטייל או הולכים למטרה מסוימת כגון לבקר ההורים. ולכאורה שלא לשם טיול יש להחמיר על פי מה שאמרו בברכות מג: ואל יספר עם אשה בשוק אמר רב חסדא ואפילו היא אשתו וכן נפסק ברמב”ם הלכות דעות פרק ה’ הלכה ז’, אלא דשם נזכר רק תלמיד חכם, וברור דלענין זה יש גם היום דין תלמיד חכם ולא עוד אלא שכל אחד יש לו לעשות עצמו תלמיד חכם לענין זה, אם לא נחלק בין לספר בשוק או ללכת ביחד למטרה מסוימת. וראיתי שאנשי ירושלים החרדים אין נוהגין להחמיר בזה. בכל אופן היאך שנאמר הרי יש לנו סמך חזק להנ”ל, ד”שבח אני את המנהג”, והמלגלג על זה סופו ליתן את הדין.

ולטייל יחדיו יש לומר דאסור מדינא שהרי ביו”ד סימן קצ”ה סעיף ה’ כתב רמ”א שאסור לטייל עם אשתו נדה, הרי דהוי מדברים של חיבה ומבואר באה”ע … ולא ראיתי מי שיעורר בזה. וא”ל כיון שנוהגין רבים כן תו ליכא הרהורא וצ”ע.

ואפילו אם נאמר דמותר מדינא, מכל מקום ראוי להתרחק מזה ואין ספק דבני הזוג כשמטיילים ומדברים דרך חיבה זה גורם שאחרים יסתכלו ומביא לידי הרהור. ולפעמים יש בזה גם מהדברים שבין אדם לחבירו, דהלא יש הרבה שאין חיי האישות אצלן כתיקונן ואפה הוא מה שרגילין לקרוא “מצפון” אלא שלדאבונינו אנו חיים בתקופה שכל אחד רק כבוד והנאת עצמו הוא דורש ומה איכפת לו מה שישפיע על הזולת. ואין ספק בדבר כאשר בני הזוג מטיילין ומדברין ושוחקים בחיבה לפני אחרים כדרך איש ואשתו זה מעורר הרגשות ומחשבות שונות …9

R. Zilber proceeds to bemoan the fact that even among the “best of us” it has become acceptable for women to walk the streets bare-legged (and legs covered with nylon stockings are considered bare in this context, as he has elaborated on at length elsewhere) and similarly condemns the wearing of stiletto heels, the clicking sound of which says “I am walking, look at me!” He further adds that all these problems are compounded when these walks take place on shabbas, a day intended for the study of Torah, and he criticizes such conduct as emulation of the custom of the gentiles on their holidays.

R. Zilber’s elaboration of his stance met further pushback, from “מ.ז.ה.‏” of Gateshead:

והנה עיינתי במקור הדבר – בדיני הרמ”א [ביו”ד קצה:ה] ואיני מבין כלל וכלל ראיתו משם, ואם יש ראיה הרי הוא להיפך, לפענ”ד, דהנה משמע מדבריו דרק עם אשתו נדה אסור לטייל הא באשתו שאינה נדה הרי מותר ודלא כדברי כת”ר, ואף על גב שאני יודע שגם ראיה זו יש לדחותו ויש לומר דהא דבאשה סתם מותר לילך דרך טיול היינו דוקא שלא בפני אחרים אבל זו דוחק, ומה מאד תמוה דהא הרמ”א כתב רק לילך בספינה או בעגלה ולא הזכיר כלל מלילך בטיול רק כתב דרך טיול ולאפוקי אם הולך לצרכיו וכמו שמסיק שם בדבריו דבכה”ג הרי הוא מותר.10 וגם איני יודע מנה”מ דהוא משום דברים של חיבה ולכאורה יש לומר דהוא משום חשש הרהור או נגיעה [ובזה היה ניחא אמאי אסר דוקא בעגלה או בספינה, וכסעיף הקודם. ודו”ק.]11

ואפילו את”ל שהוא משום דברים של חיבה הרי “אין מדמין בטרפות”, ושפיר יש לומר דבנדה החמירו כדי לעשות הרחקה המעולה יותר, וכדאסרו למסור דבר מיד איש לאשה כשהיא נדה, וכי בשביל זה נאמר שבשוק אסור לאדם למסור איזה חפץ לאשתו.12

R. Zilber responded in defense of his position, adding considerable nuance. Note, however, that he takes for granted that “everyone will agree” that walking “with intertwined hands” is prohibited:

ראשונה עלי להקדים שבדיוק כתבתי יש לומר דאסור, צ”ע – שלא ישתמע שיש כאן איסור ברור גם לענין מחאה וגם במקום שלום בית. וגם אני לא משלה את עצמי שתיכף שיקראו מה שכתבתי ב”אז נדברו” יפסיקו הטיולים ידעתי וגם ידעתי כמה זה בלתי אפשרי הרגילים בזה ובפרט מלילך ביחד לביקורים ובכל זאת כתבתי מה שכתבתי אם זה יועיל רק שלא ילגלגו על החוגים שנזהרים דיינו. וגם בעיקר התכונתי לכבוד שבת קודש, זכינו כאן בעיר … שאין חילול שבת בפרהסיא ברחובות ולעומת זאת בשבת לאחר הצהרים הרחובות מלאים מטיילים זוגות זוגות ומסתמא ישנו גם … שלפנים היה אז הבתי כנסיות ובתי מדרשות מלאים, ולא יתכן שלא ישפיע מה שפרסמתי למעט לכל הפחות בשבת קודש (ודבר הנדפס בספר אין הכלל כשם שמצוה וכו’).

אמנם מה שהבאתי ראיה מפסקי הרמ”א הדברים נכונים בהחלט ואין לדייק כלל ממה שכתב הרמ”א לאסור באשתו נדה משמע דבטהורה מותר לטייל, שהרי מפורש ברמ”א דמיירי במטייל מחוץ לעיר [דכפי הנראה דאז לא היתה עדיין המנהג הגוים אצל היהודים לטייל בחוצות העיר] לגנות ופרדסים ואין זה דוחק שהרי כן מפורש בתרומת הדשן ורמ”א. ואף דגם זה אינו מפורש ברמ”א לאסור טיול בפני אחרים באשתו טהורה זה נלמד סתום מהמפורש שזה דבר של חיבה, ומפורש ברמ”א שאין לעשות דברים של חיבה לפני אחרים.

ומה שכבודו נ”י כתב: “ומה מאד תמוה …” הדברים תמוהים ואינם נכונים בהחלט במח”כ דמפורש בתרומת הדשן ורמ”א דהוא משום חיבת טיול.13 וכי העגלה והסוס גורמין החיבה או הטיול ואם נצרף את ה”לב יודעת מרת נפשו” הרי בטיול לבד יותר חיבה וכן כתב הערוך השלחן והעתיקו טהרת ישראל, והרי הערוך השלחן בודאי אינו חשוד למחפש חומרות וקיצוניות, ותמוה מאד איך יתכן להסתפק בדבר פשוט מאד [ומה שכתב הערוך השלחן לשון אינו נכון אין לדייק איפכא דכיון דאינו מפורש כתב לשון זה].

ומה שרצה לדחוק דאין זה משום חיבה, אלא משם הרחקות כמו נתינה לידה של אשה דמותר בודאי בפני אחרים, אין זה נכון כלל. [ועיין שם שהביא כל לשונו של התרומת הדשן, והעלה:] הרי מפורש דכל הדיון הוא אם זה דרך חיבה ומסיק, דדרך טיול הוי דרך חיבה. …

אלא דיש לומר דלא הוי דרך חיבה דרך טיול אלא אם הוי נמי במקום צנוע וכההיא דתרומת הדשן לטייל במקום גנות ופרדסים אבל פשט דברי התרומת הדשן דמקודם אמר דשלא לשם טיול מותר בכל ענין אם כן מה שכתב אחר כך לאסור בדרך טיול מיירי נמי בכל ענין. מכל מקום יש עוד לצדד בזה.14

והיה נראה לומר עוד דמה דמסתפק התרומת הדשן אין הספק אם זה מקרי דרך חיבה דכל טיול של איש איש ואשתו מורה על השתייכותן אחד להשני וחיבה של אישות שהרי אשה המטיילת עם איש זר קורין לזה בגידה ומעשה פריצות, וממילא מה שנוגע להנידון בודאי נכון למנוע אלא הספק אם לאסור זה באשתו נדה כמו שאר דברים של חיבה אינו ברור מאחר שלא מצאנו זה בחז”ל אף שזה ברור שזה דרך חיבה.

וממילא מה שכבודו מדמה נתינה ליד אשה בפני אחרים לטיול בפני אחרים הוא תמוה ואין לו שום הבנה, שהרי על פי עיקר הדין מותר ליתן ליד אשת איש … אבל לטייל עם אשת איש ברור שאסור ולפיכך אסור זה באשתו בפני אחרים. והרי ללכת שלובי ידים בפני אחרים כולם יודו שאסור, אם כן למה לא נאמר דגם לטייל הוי דרך חיבה.

ואם תאמר מאחר שכל זה ברור דאסור למה כתבתי קודם שאין למחות ואין לקלקל בזה השלום בית? משום דבשני הדינים המבואר ברמ”א אין להם מקור ברור ובטיול עם אשתו נדה הרי כתב תרמת הדשן רק שאינו ברור להתיר, ואם כן יש לומר דגם רמ”א עצמו לא כתב זה בתור איסור גמור שאסרו חז”ל ושיש למחות על זה, ואם בא לפנינו שאלה שמטעמי רפואה הם צריכים לטייל ביחד יתכן שהיינו מתירים שלא בפני אחרים (ואפילו בפני אחרים אם אין עצה אחרת) כי יש כמה צדדים בזה להתיר. אבל הבא לשאול לנו סתם אם לטייל בפני אחרים אנו מורים לו למנוע מזה בלא שום פקפוק, ובשביל השואלים האלו כתבתי מה שכתבתי.

R. Zilber received similar objections to his position from “נתן חיים אינפלד”, to whom he responded similarly:

ומה שכבוד ידידי שליט”א כותב: “ופשוט הוא שיש לחלק בין נסיעה לטיול” אני עומד ומשתומם, “אף” שכשם שאין פרצופיהם וכו’ אבל יהיה כל כך מרחק גדול לדידי פשוט הוא להיפך שאין הבדל בין טיול בעגלה לטיול ברגל וכמדומה שבטיול ברגל יש יותר חיבה, אבל לומר שדוקא העגלה גורם זה בודאי ליתא.

ודברי הערוך השלחן וטהרת ישראל הוי כתניא דמסייע ואין לדקדק בזה דקדוקי עניות – בכמה אחוז אינו נכון הוא קל יותר מ”אסור” כיון שסוף סוף – “אינו נכון” זה לא חומרא בעלמא …

אבל לאמיתו אין כאן דין מחאה לגמרי מאחר שכל איסורו אינו ברור כלל ולא עוד אלא הבא לשאול במקום צורך רפואה לטייל עם אשתו יתכן שהיינו מתירים לו בכל גווני ולא כל הדברים הכתוב בספר נוהג גם כן בדין מחאה כי לפעמים יש מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע.

ומה שכתב שם עוד: “וכן מאד מאד תמוה הוא מה שרוצה ללמוד וכו’ והרי הרמ”א אוסר לטייל רק באשתו נדה” איני יודע מה הוא סח שהרי הרמ”א לא מיירי בפני אחרים אלא לגנות ופרדסים שאין שם בני אדם ובזה דוקא בנדה אסור. …

ולעצם הדבר אם יש איסור ממש לטייל עם אשתו טהורה, אף שזה ברור לנו בלא שום פקפוק דלענין מה שהחמירו באשתו נדה דאין הבדל בין טיול ברגל או בעגלה ואוטו כאשר נתבאר מכל מקום לא החלטתי לאיסור באשתו טהורה וכתבתי בזה הלשון: “ולטייל יחד יש לומר דאסור ולא ראיתי מי שיעורר בזה וצ”ע ע”כ. ונימוקי דגם מה שאסור לעשות דברים של חיבה בפני אחרים אינו הכרח שאיסור ממש יש בדבר דמלשון רמ”א … מורה שאין זה איסור ממש. והראיה שהביאו מגמרא בבא בתרא לכאורה תמוה, וכפי הנראה שבדברים כמו אלו שנפשו של אדם מתאותן רבותינו ז”ל סמכו בעיקר על הסברא. וכבר נתבאר שטיול גם ברגל הוא מהדברים של חיבה.

ואם תאמר אם כן נאסור כל הדברים שאסרו באשתו נדה משום חיבה, ועל כרחך שיש הבדל ביניהם דבאשתו נדה האיסור משום הרחקה, אבל לעשות בפני אחרים מנא לן. אבל מי זה מפיס מה נקרא דברים של חיבה, ואין הכי נמי דכל הדברים של חיבה בכלל, ואין זה בכלל לא שבקת חיי וכו’ שהרי אדרבה נאמר כל כבודה בת מלך פנימה.

ואף שזה ברור שאין הבדל בין טיול ברגל לטיול בעגלה מכל מקום כיון שכתב התרומת הדשן רק שלא ברור להתיר לכן כתבנו לצדד וכעין לימוד זכות במקום שרבים דשים בו שאין על זה צורה של טיול, אבל הבא לשאול מורים לו למנוע ולקיים כל כבודה בת מלך פנימה. בגלל החשש של דברים של חיבה בפני אחרים גם באשתו טהורה. …15

R. Zilber received yet another reaction to his position,16 which he published without further response; following are some brief excerpts. Note that although his correspondent challenges R. Zilber’s stringent stance regarding a married couple walking together in public, he implicitly accepts his assumption that “walking with intertwined hands in the presence of others” is prohibited. He also disapproves of a dating couple going on walks together, and recommends “sit-ins“:

טוען הרה”ג המחבר שליט”א “שהרי אשה המטיילת עם איש זר קורין לזה בגידה ומעשה פריצות …” נראה לן דאם לא עשוי דרך חיבה אלא מטייל ללוותה או לשוחח אתה מה שצריכין וכדומה אינו איסור ברור, רק אם הוי דרך קלות ראש, ומה שקורין לזה בגידה ופריצות רק בכה”ג שיש רגלים לדבר שיש עוד ענינים בינהים, אבל לא בהטיול גופא … וכמו כן מה שהעיר “והרי ללכת שלובי ידים …” התירוץ כמובן פשוט מאוד הוא דשלובי ידים וכדומה הוי ממש דרך חבה מה שאין כן טיול …

ומה שהעיר שם באז נדברו חלק א’, “יש הרבה שאין חיי האישות אצלן כתיקונן כו'” נראה לן לומר בזה דאפילו בהנהגות מוסריות יש הנהגות שאפשר להעיר אחרים לדקדק בזה, ויש הנהגות מוסריות שגם יכול להיות חשבון בשביל בני עליה, אבל בודאי אין מקום לכתוב מזה בלשון תלונה כאילו שלא מדקדקים בזה, דנראה דחסר שם שורה או כמה מילים, ולפי מה שניתן לנו להבין דבריו טוען הוא כיון שיש כאלה שאין חיי האישות אצלן כתיקונן בהנהגה זאת לטייל עם אשתו מצער אותם, (ולמעשה אין כלל מקום לעורר צער לבעל דעת, כי אין זה בכלל ראיה על חיי האישות בשאר ענינים) ולפי שיקולים כאלה יהיה אסור ללכת ברחוב אולי יפגש עם חיגר אחד וכדומה ויצערנו ממילא אם ידוע לו מזה ולפניהם מדקדק בזה תבוא עליו ברכה, אבל סתם לחשוש ולחשוש, וגם אם רואה חיגר לפניו יתכן שהיה מצדו נימוס ומוסר לא לילך מהר לפניו ולהבליט ההבדל בינך לבינו, אבל לא לחשוש בסתמיות לזה, וכן כל כיוצא בזה – אולם בודאי צודק הרב המחבר שליט”א דעל כל פנים כשהטיול הוא שלא לצורך ראוי להמנע מהטיול מצד כל כבודה בת מלך פנימה, בפרט כשהיא מקושטת, משום דמביא קצת לידי הרהור להמסתכל בזה, ואף שאינו אסור מדינא, וכמו כן ראוי להיזהר לא לבוא לידי הסתכלות בזה …

מיהו היוצא מדברינו דאל ילך אדם עם אשתו בשוק אפילו לצורך הוא בגדר דין דאל יספר וכו’ שמבואר בגמרא דגנאי הוא לתלמיד חכם, ובאבות דרבי נתן הובא זה בסתמיות לכל אדם, ובדין דאל יספר יתכן דוקא ספור אסור אבל דבור בקצור לצורך מותר, וכן כיון שהערנו בפשטות משמע שרק משום חשדא לעבירה היא, בעו”ה בזמנינו ובמקומות מסוימים שרגילים קצת בזה יתכן שקל יותר דאינו מעורר כל חשדא, ואולי הוא הדין בהילוך, ובמקום הצורך כדוגמת שלום בית יש להקל בזה, אולם בדרך צניעות ולא בצורה של קלות ראש, ובאפשר אפילו בכה”ג הנהגה טובה היא בודאי להתרחק קצת בהילוכם. (ונראה שאפשר להבין מזה שגם למטרת נישואין, דהיינו כדי לקיים מצות חז”ל עד שיראנה ורצונו שיכירנה – אין זה ממשנת חסידים לטייל עמה, ואם ברצונו לברר מדותיה או רצונה בכך יבררו אצל אחרים – ומספיק שיחה ביתית ואין צריך שיחה בחוץ דרך טיול, ואם הטיול מעורר ידידות אין זה עדיין הכרה אמיתית – ואין אדם ניכר אלא כו’ – ובדורנו הפרוץ כמה מכשולים הנהגת הטיול יכולה להביא, ודי למבין.)17

רב שמואל הלוי ואזנר ורב גבריאל ציננער

Rav Shmuel Halevi Wosner and Rav Gavriel Zinner admonish a married couple (at least when the man is a “בן תורה”) against sitting “too close” to each other, and presumably a fortiori holding hands:

גם בימי טהרתה יש ליזהר שלא ישבו קרובים זה לזה יותר מדי.18

Elsewhere, R. Zinner expresses disapproval of a married couple even merely “strolling” together, although the footnotes clarify that “strolling” here means “walking in a leisurely fashion and engaging in light conversation.” He also cites several other sources on the topic:

אין נכון לטייל עם אשתו, בתו או אחותו ברחוב העיר, אלא מותר לו ללכת עמן לכל צורך שהוא, וכל שכן ללוות אותם, ובפרט כאשר ידוע שהם קרוביו, אך יקפיד ללכת בדרך ארץ ובצניעות, והיו פרושים וחסידים שהיו נמנעים גם מכך, אבל לא יספר עמן בשוק.

[שעיקר הקפידא היתה על טיול דוקא כגון שהולכים בניחותא ומספרים ביניהם דברים בעלמא, אבל לא דרך הליכה ולצורך, וכן קיבלתי ממו”ר מפאפא זצ”ל. וכתב לי הגאון רבי יעקב יצחק ניימאן שליט”א רב דחסידי בעלזא מאנטריאל הנה בענין לילך עם אשתו בשוק לצורך, כמדומה לי בעה”י שאין כאן איזה איסור, אולם מנהג חסידים ישנם בזה שונות, יש שמקפידין ויש שאין מקפידין כל כך, אבל כל זה אם הולכים לצרכם …

ראה בשו”ת מהר”י שטייף סימן נ”ח שכתב שידוע שחסידים ואנשי מעשה מקפידים שלא לילך בשוק עם אשתו כמשמעות דברי חז”ל ורמב”ם הנ”ל (“אל יספר עם אשה בשוק אפילו הוא אשתו …”) ואולי באקראי מותר אם האשה מקפיד, אבל מסתמא אשה חשובה שעושה רצון בעלה לא תקפיד אם בעלה נוהג כן עמה עכ”ד. ולכאורה מאי ראיה מגמרא דשם מיירי דוקא לא יספר ומהיכן הדין שלא ילך, וכנראה שהכוונה כהנ”ל, או אפשר שחסידים מחמירים על עצמם ללמוד כן מגמרא הנ”ל. וכן כתב בספר דרכי הישר והטוב מהגה”ק רבי צבי מליסקא זצ”ל שהיה מזהיר לאנ”ש שלא ילכו לטייל עם נשותיהן שזה מעשה בהמיות עיי”ש.]19

  1. בבא בתרא נח.‏ []
  2. נמוקי יוסף שם לא. בדפי הרי”ף []
  3. הגהת הרמ”א לשלחן ערוך אה”ע כא:ה []
  4. ברכות מג: []
  5. שו”ת בני בנים חלק א’ סימן ל”ז #1 []
  6. שם תחילת סימן ל”ט []
  7. שם חלק ד’ סימן י”ב []
  8. ברית עולם: הלכות שבת המצוים, סוף חלק ממצא חפצך ודבר דבר סעיף כ”ח, עמוד כח []
  9. שו”ת אז נדברו (מהדורה שניה) חלק א’ סימן י”ג []
  10. וכן פסק בשו”ת אגרות משה יו”ד חלק ב’ סימן פ”ג. ועיין נטעי גבריאל הלכות נדה חלק א’ פרק כ”ה סעיף כ”ה ובהערות שם, ו The Laws of Niddah Volume Two p. 50. []
  11. ועיין The Laws of Niddah ibid. p. 46. []
  12. שם חלק ב’ סימן ע’ []
  13. עיין בדי השלחן סימן קצ”ה ס”ק צ”ג ובביאורים שם ד”ה וכן לא ילך []
  14. עיין שיעורי שבט הלוי סימן קצ”ה סעיף ה’ ס”ק י’; נטעי גבריאל שם הערה נ’ עמוד רנג; The Laws of Niddah ibid. p. 50. []
  15. שם סימן ע”א []
  16. R. Zilber identifies the author as “הרב הגאון הנעלה וכו’ בעל מחבר קונטרס הערבות ועוד”. The only קונטרס הערבות I can find is by Rav Yehudah Leib Ashlag, who died in 5715, fifteen years prior to the publication of the first edition of אז נדברו‏ חלק ב’‏, which he cites in his letter. []
  17. שם חלק שלישי סימן ס”ה מד”ה וראיתי שבספר אז נדברו []
  18. נטעי גבריאל הלכות נדה חלק א’ פרק כ”ה הלכה י”ז עמוד רמט, ובהערה ל”ב כתב “וכן אמר לי הגר”ש וואזנער שליט”א לפרסם שבן תורה ינהג כן.”‏ []
  19. נטעי גבריאל הלכות יחוד פרק נ”ה הלכה י”א ובהערות י”ט וכ”א []