Pulling Permits For A Sukkah

Here is my weekly halachah column for Sukkos:

The Torah reading for Shemini Atzeres (Devarim 16:13) contains the commandment: “chag ha’Sukkos ta’aseh lecha shivas yamim” (You shall make the festival of Sukkos for a seven day period). The Talmud understands the word lecha to mean that a sukkah must be one’s own: R. Eliezer rules that one cannot fulfill the mitzvah with a borrowed sukkah, just as one one cannot fulfill the mitzvah of taking the four species (on the first day of Sukkos) with a borrowed lulav, while the other Sages allow a borrowed sukkah, and explain that the word lecha teaches only that a stolen sukkah is invalid. (Sukkah 27b)

The halachah follows the view of the Sages. Furthermore, the Talmud explains that due to the principle that “real property cannot be stolen,” a sukkah built in a public space is valid and not considered a “stolen sukkah,” since the land itself does not have the status of stolen property. (Ibid. 31a) Nevertheless, early halachic authorities rule that it is still improper ab initio to build a sukkah on public property. (See Darkei Moshe OC 637) Some authorities go so far as to maintain that a blessing may not be recited upon such a sukkah, since it is tainted by theft. (Magen Avraham ibid. #3) Others, however, are more lenient, arguing that building a sukkah for the limited duration of the holiday, after which it will be removed, does not constitute theft, and that since the members of the public, or the governmental authorities, observe the erection of sukkos and do not object, this constitutes tacit permission for their construction. (See the sources cited in Biur Halachah ibid. s.v. V’chein b’karka)

Regarding building a sukkah on private property but in violation of the law, R. Yosef Shalom Elyashiv (discussing aesthetic zoning regulation) is reported to have ruled that this should not be done. (Chashukei Chemed Sukkah pp. 239-40) On the other hand, R. Asher Weiss (discussing building safety regulation) inclines to the view that there is no need to strictly obey the letter of the law insofar as there is absolutely no danger entailed in ignoring it, and since the authorities observe the construction of numerous sukkos and make no effort to enforce the law, the fact that they are technically illegal does not matter. (Shut. Minchas Asher 2:123)

A Reading Responsa lecture of mine on this topic, with accompanying handout, is available at the Internet Archive.

Schuhe and Handschuhe

My weekly halachah column:

In Megilas Rus (4:7), it is recorded that: “Formerly, this was done in cases of redemption and exchange transactions to validate any matter: One would draw off his shoe (na’alo), and give it to the other. This was the process of ratification in Israel.”1

While many have understood this verse as referring to the chalitzah ceremony described in parashas Ki-Seitzei (Antiquities of the Jews; cf. Abarbanel Devarim 25:5), this interpretation has almost no adherents within the rabbinic tradition, which understands the verse as describing a form of kinyan (a formal action that ratifies a transaction) called chalipin or kinyan sudar, and includes a debate over who gave his shoe to whom (unlike with chalitzah, where the Biblical text is explicit that it is the woman who removes the man’s shoe):

The verse is interpreted: “Redemption”; that is a sale. … “Substitution”; that is the transaction of exchange. …

With regard to the phrase “To confirm all matters; a man drew off his shoe, and gave it to his neighbor,” the baraisa asks: Who gave the shoe to whom? Boaz gave his shoe to the redeemer, the closest relative of Elimelech, who had the right of first refusal to the land that Naomi, Elimelech’s widow, was planning to sell. The redeemer was transferring that right to the land to Boaz, who was acquiring it by means of his shoe. Rabbi Yehuda says: The redeemer gave his shoe to Boaz. (Bava Metzia 47a).

The halachah follows the former view.

Since the chalipin ceremony is described only in Rus but not in the Pentateuch, there is considerable dispute over whether it is a Biblical law or a rabbinic institution (see S’dei Chemed volume 2 pp. 406-07).

One notable exception to the traditional rabbinic consensus that the ceremony described here has nothing to do with chalitzah is Chizkuni, who explains (“according to the plain meaning of the text”) that the chalitzah ceremony itself is really a form of chalipin, having to do with the transfer of the inheritance of the dead brother (perhaps a ratification of its relinquishment by the brother who is declining to perform yibum, since he would otherwise become his brother’s sole heir)!

A series of mini-haburos that I gave several years ago on the subject of קנין חליפין, within the framework of BMG’s Shivti Learning Program, in which I discuss some of the above points, is available at the Internet Archive:

  1. Boaz’s Shoe
  2. Biblical or Rabbinic?
  3. Shaveh B’Shaveh Midin Kesef
  4. Shaveh B’Shaveh – Peiros and Leshonos
  1. The translation (by ArtScroll) of “na’alo” as “his shoe” follows the usual meaning of na’al, but some maintain that the word here means “his glove.” (Targum here; Bechor Shor Shemos 3:5) [Omitted from the published version due to space constraints.] []

The Heart’s Pen

Our previous post discussed the question of whether a telephone conversation fulfills the mitzvah of ביקור חולים. Yesterday, while looking for something else entirely, I serendipitously encountered yet another important discussion of the question, by Rav Yosef Eliyahu Henkin, in which he follows the basic consensus of most poskim (with the exception of R. Asher Weiss) that it does fulfill the mitzvah. He maintains that while it is not the theoretical ideal, it often will be the preferred method, where circumstances are such that a physical visit would actually be deleterious to the ill individual:

אחד”ש הטוב, קונטרסו הנפלא בענין ביקור חולים על ידי הטלפון קבלתי ויאשר כחו וחילו בעד הרחיבו והעמיקו בפרטי מצוה זו, טעמיה ודקדוקיה, וכל מן דין סמוכו לנא.

והנה אין כ”ג נזקק להסכמות בזה ולא להערות, אבל לעשות רצונו אמרתי לנגוע בקצה המטה בזה.1

פשוט לענ”ד שמצוה זו, כמצות גמילות חסדים שכלולה בה כוללת עזר בגוף ובנפש וגם בממון, וכל אחד לפי כחו ולפי המוטל עליו צריך לקיים בחלק הנאות לו, וכבר אמר החכם שהלשון הוא שליח הלב והקולמוס הוא שליח הלשון, ובודאי מצוה בו יותר מבשלוחו, ואם יוכל לבקרו בגוף עדיף מעל ידי דבור, ודבור עדיף מכתיבה. ומאן דלא אפשר לו יוצא גם בדבור מרחוק וגם בכתיבה, ולפעמים יותר טוב הדיבור מהביקור וכן הכתיבה מהדבור – כידוע שהרופאים במדינה זו מונעים את הביקור ומזהירים בפני הדבור, וטעמם ונמוקם עמם:

  1. משום שהדבור קשה ללב – במי שלבו אינו כהוגן, ורוב החולים לבם נרגז ונרעש,
  2. אפילו הביקור בלי דבור של החולה מרעישים את החולה, ואף שהמיעוט בזה מועיל, אבל כמות המיעוט צריך להמדד על ידי רופא

וכבר מנו חז”ל הרבה מיני חולי שאין לבקרם, ויש להוסיף עליהם לפי הזמן והאדם. ועצם מצות ביקור חולים נמנית במצוות שאין להם שיעור, וצריך להבין אם הרבוי הוא אך מצוה וקיום, או גם חובה ואם חובה – צריך לדעת גבול החובה.

והנראה בזה שהדבר תלוי בהמשותפים בהמצוה. למשל אם דר בכפר או על פני השדה אז חיובו מתרבה אם אין ב”ב מספיקים לעשות ולטפל בהמוטל לפי חליו, ואם הוא בעיר החיוב מתחלק על הכל, וכל שכן בעיר גדולה כנ”י [= נוא יארק], וכי תעלה על דעתך שהכל צריכים לבקר, וכלום טובה היא לחולה? רוב טובה כזה אי אפשר לקבל והוא מזיק הרבה. ובעינינו ראינו שעל ידי ביקור מרובה בתנחומי אבלים חלה המנוחם ואכמ”ל, ובאופן כזה הטלפון די והותר, ויש שגם הכתיבה מספקת, ורק היותר מקורבים שחברתם רצויה ביותר להחולה וביתו בודאי ראוי להם לבקרו פה אל פה. וכבר דרשו חז”ל (מועד קטן ד., סוטה ה:) על פסוק “ושם דרך” ושם כתיב (בשי”ן ימנית) וצריך לשום לפי הענין.2

Regarding the statement:

וכבר אמר החכם שהלשון הוא שליח הלב והקולמוס הוא שליח הלשון

Of course, any time we come across an aphorism attributed to “the wise man” we are curious as to his identity. Some quick internet research found attributions of a version of the aphorism to both Rav Bahya ibn Paquda as well as his namesake Rav Bahya ben Asher. I initially assumed that this was a classic case of confusion between two great Jewish thinkers who share the same, uncommon name – but as it turns out, they do actually both record the aphorism, with the latter (who attributes it to the “חכמי המוסר”) presumably quoting (directly or indirectly) the former (who expresses it as his own thought, without any attribution)

ואחר כך חשוב במה שהיטיב בו האלקים לאדם בדבור והסדרת הדברים, אשר יליץ בהן על מה שיש בנפשו ובמצפונו, ויבין בהן ענייני זולתו. והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון, ולולא הדבור לא היה לאדם צוות בחבירו, והיה כבהמה. ובדבור יראה היתרון בין בני אדם, ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלקם ועבדיו, ובדיבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו, והוא הראיה הכי חזקה על חשיבות האדם וגריעותו. וכבר נאמר, כי האדם – הלב והלשון. ובו השלמת גדר האדם ר״ל הדבור, כי גדר האדם חי, מדבר, מת. ובו נבדל מן הבהמות.

לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות (משלי טו, כח). שלמה המלך ע”ה למד בכתוב הזה (משלי טו) על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי שתי הקצוות, איש על עברו מקצהו, וגלה לנועל מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות. אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י) לענות מפני, שתרגום להתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו בידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב, כי מאחר שנסתרי מצפוניו טוב הלא נגלהו כמוהו, כי הוא שליח קולמוסיו ומעיד עליו, והנה הרשע בהפך, שאין צריך לומר שהוא מחשב הרעות במצפון לבבו ודברי גאוה ובוז, אך יביע אותן בפיו כי יוצא מפיו ויפרסם אותם ואמר לכל סכל, הוא והנה בהפך הצדיק בנסתרו ובנגלהו.3

The aphorism appears in Meiri’s commentary to פרקי אבות as well:

ומכל מקום יש מפרשים המקרא “מצרף לכסף כו’ ואיש לפי מהללו”, כלומר כמו שהכסף והזהב יש להם מצרף לבחינת עניינם כך יבחן האיש לפי מהללו, כלומר לפי המידות שתראה שהוא משבחם ויועץ בהם תכיר בו שהוא בעל המדה ההיא כי הלשון שליח הלב4

Our aphorism is cited by Rav Moshe Isserles, in a noteworthy passage in the introduction to his דרכי משה:

ועל אחת אתנצל, שלא יאשימני חסר ועצל, לומר שבשגגה או טעות עשיתי, רק ידעתי ואתי תלין משוגתי, וזאת היא הדבר כי דעתי הי’ לקצר ולהבר האוכל מתוך הפסולות, בכל היכולות, לכן לפעמים שמרתי הטעמים בלא המלות, ולפעמים הנחתי הפרטים ולקחתי הכללות, כי זהו עיקר המכווין בכוונתי, ומכל מקום כתבתי על המאמר ההוא ‘עכ”ל’, אף על פי ששניתי לפני אבי מלך כי מלת “לשון” נאמר על ג’ חלקים, נאמר על האבר הנקרא לשון והוא ידוע, ונאמר על ענין השמועה, כמ”ש “אל עם אשר לא תשמע לשונו”, ושמעתיו גם כן אל כוונת המדבר והיינו, כי הלשון הוא קולמוס הלב ומוציא לחוץ כל רעיונו, ולכן כתבתי “עד כאן לשונו” …5

R. Henkin’s expanded version of the aphorism, comprising dual statements, the first expressing the relationship between the לב and the לשון, and the second the relationship between the לשון and the קולמוס, appears in the work סבא אליהו, by the eighteenth century Allesandrian rabbi, poet, and preacher R. Eliyahu Halevi:

וממה שראוי שתדע, דלא גרע זהירות ונקיות הקולמוס והכתב מזהירות ונקיות הלשון, והנה משנה שלימה שנינו בפ”ה דאבות, שהכתב והמכתב כי הדדי נבראו ערב שבת בין השמשות, ולדעת קצת מפרשים המכתב הוא עט סופר, ושניהם היו לנס והם נסיים, ויעויין גם כן בזה בספר מאדומים בפ’ נ”ח. אמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב (בחיי ריש פרשת בהר). וכן הקולמוס לשון הלשון והפה.

ואמר החכם בעל ערוגת הבושם פרק ל’. כמו שהדיבור הוא שליח השכל (והוא מ”ש שלמה, לב חכם ישכיל פיהו. כ”כ היפה מראה פ”ק דמגילה דף קצ”ז ע”ד). כן המכתב הוא שליח הדיבור, ויפלא בעיני יושבי האיים הרחוקים שיהא אדם עומד במערב ומתוך מגילת ספר ידע מה נעשה פתגם הטוב והרע בקצה המזרח וכו’ ע”כ. וגם בעיני יפלא לכמה מילי מעלייתא דהוו ביה בכל כתב בכלל, ויצא מן הכלל פתשגן כתב הדת לשונינו הקדוש, כתב ולשון המאושר בכל ענייניו, ככתוב בארוכה בס’ שלטי הגבורים של החכם שער אריה. אחר המגן השלישי. …6

Chabad, too, has various expanded versions of the aphorism. Here’s the Frierdiker Rebbe (Rayatz)’s version:

אין נגינה זיינען פאראן פארשידענע טיילן, די ווערטער און דער געזאנג פאר זיך אליין, כמאמר החכם הלשון קולמוס המוח והשכל, הקול קולמוס הלב וההרגש – די שפראך איז די פען פון דעם מוח, וואס בעשרייבט דעם שכל, די שטימע איז די פען פון דער הארץ און געפיהל.7

The editor notes that this is a variant of the earlier aphorism of the two R. Bahyas and Meiri.

A version more commonly found in Chabad literature, sometimes attributed to the Alter Rebbe, although the last Lubavitcher Rebbe himself attributed it to his father-in-law, the Frierdiker Rebbe, is the following:

כ”ק מו”ח אדמו”ר אמר פעם שישנו פתגם ש”הלשון הוא קולמוס הלב“, היינו, שע”י דיבור ניתן להעביר את הרגש שבלב, ו”ניגון הוא קולמוס הנפש“, שעל ידו נמסר הרגש של הנפש והנשמה.

The editor cites the aforementioned remarks of the Frierdiker Rebbe, although this later version seems quite different from it, and even inconsistent with it.

  1. נראה לומר שמחבר הקונטרס שאליו נשלח תשובה זו הוא ר’ שלום יחזקאל רובין הלברשטאם, ששלח את קונטרסו זה גם לבעל המנחת יצחק, ואף שתשובת המנחת יצחק (שהבאנו במאמרנו הקודם) נכתבה בשנת תשט”ז, ותשובה זו של ר’ הענקין בשנת תשל”ד, מכל מקום מהשוואת התייחסות שני המשיבים אל הקונטרס שנשלח להם בלשונות דומות של הערכה והוקרה, ומהנראה מתוכן הקונטרס מתוך שתי התשובות, נראה ששתי התשובות נכתבו על אותו קונטרס.‏ []
  2. תשובות איברא (כתבי הגרי”א הענקין כרך ב’) סימן ס”ד עמודים פז-פח []
  3. מדרש רבינו בחיי על התורה, ויקרא כ”ה []
  4. בית הבחירה אבות ה:כא []
  5. דרכי משה לאורח חיים (פיורדא תק”כ), הקדמה []
  6. סבא אליהו, חלק ג’ פרק ל”ח []
  7. ספר השיחות תש”ט, עמוד 299 []