If You Give A Chicken A Glass of Milk

R. Natan Slifkin writes:

Halacha says, don’t eat chicken and milk, as a safeguard against eating meat and milk. Judaism requires that we proactively create safeguards to better ensure that we don’t make terrible mistakes.

“Gavriel M” comments:

Halacha says, don’t eat chicken and milk, as a safeguard against eating meat and milk.

There’s not a single source from Hazal that says that. There are certain laws that are identified by Hazal as gezeirahs of this type, though far fewer than generally thought. There are also many cases in which the Bavli alone will declare a particular law to be a gezeirah, sometimes to prevent against something that seems completely implausible. Often, an alternative non-gezeirah-based explanation of that same law is found in the Yerushalmi or other Hazalic sources. However, this isn’t even one of those cases.

Actually, Hazal say exactly what R. Slifkin says, that the prohibition against בשר עוף בחלב is a גזירה intended to forestall בשר (גמור) בחלב:

ואסור להעלות [וכו’]: אמר רב יוסף שמע מינה בשר עוף בחלב דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן אכילה גופה גזירה ואנן נגזר העלאה אטו אכילה …

The mishna teaches further: And it is prohibited to place any meat with cheese on one table. Rav Yosef said: Conclude from this clause that eating the meat of birds cooked in milk is prohibited by Torah law. As, if it enters your mind that the prohibition against eating it applies merely by rabbinic law, this would be because the consumption of the meat of birds cooked in milk is itself a rabbinic decree, lest one come to eat the meat of an animal in milk. And would we decree against placing birds together with cheese on one table due to the possibility of consumption, which is itself a decree? The Sages do not enact one decree to prevent the violation of another decree.

אמר ליה אביי … הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה ומיכל בשר בחלב דאורייתא

Abaye said to Rav Yosef: … here, if you permit one to place the meat of birds and cheese on the same table, some might come to place the meat of domesticated animals and cheese on a single table and to eat this meat cooked in milk, thereby transgressing a prohibition

מתקיף לה רב ששת סוף סוף צונן בצונן הוא אמר אביי גזירה שמא יעלה באילפס רותח

Rav Sheshet objects to the premise of Rav Yosef’s inference: Even if one were to posit that the meat of birds in milk is prohibited by Torah law, ultimately this is still a decree issued due to another decree, as it is a case of cold food in another cold food, consumption of which is itself prohibited by rabbinic law. Abaye said: It is a rabbinic decree, lest one place the meat with cheese in a boiling stewpot, which is a manner of cooking and therefore prohibited by Torah law.

סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל אלא גזירה שמא יעלה באילפס ראשון:


The Gemara counters: Ultimately, even a stewpot is only a secondary vessel, i.e., not the vessel that was on the fire, and as a rule, a secondary vessel does not cook. Rather, one must say that it is a rabbinic decree, lest one place the meat with cheese in a stewpot that is a primary vessel, i.e., that was on the fire. This is certainly cooking meat in milk, and it is prohibited by Torah law.1

  1. חולין קד.-: []

Public Displays of Affection, Part I

R. Dov Fischer writes:

Orthodox Jews even are modest about going to mikvah. The mother does not announce it to the kids. If she needs her husband to pick her up, he is not supposed to park right in front of the mikvah. A married man is not even supposed to put his arm around his wife in public because that signals to others that she now is at the time of month that is after mikveh but before the next cycle.

The assertions that:

  • “Orthodox Jews even are modest about going to mikvah”
  • and that

  • a married couple is not supposed to engage in public displays of affection

are both perfectly correct, but R. Fischer’s conflation of the two, yielding the conclusion that it is inappropriate to do things that “[signal] to others that she now is at the time of month that is after mikveh but before the next cycle” is incorrect, albeit a common misconception. To the best of my knowledge, there is no authoritative source for the impropriety of such signaling – and if it is inappropriate, then even innocuous actions such as handing objects from one to the other should be problematic, since they are equally as indicative of the woman’s current status as the husband putting his arm around her!

On the contrary, the Talmud (as explained by Rashi) implies that a woman’s neighbors would commonly be aware of her niddah status due to her wearing special clothes during that part of her cycle, and the Tur and Shulhan Aruch interpret this to mean that women would – and should – deliberately alter their clothing during their niddah period as a reminder of their status:

תלמוד

דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה:

as Rav Yehuda stated: If she is known by her neighbors to be a menstruating woman, her husband is flogged if he has relations with her, due to the prohibition against cohabiting with a menstruating woman.1
רש”י

הוחזקה נדה בשכינותיה. שראוה לובשת בגדי נדות …2

טור

וראוי לה שתייחד לה בגדים לימי נדותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה:3

בית יוסף

כן נראה ממה שפירש רש”י בפרק המדיר ובפרק עשרה יוחסין [שם ושם] …4

Although this reminder was intended for her and her husband, rather than the general public, there is no indication in the Talmud or later sources that women did or should try to conceal this from the public, and the Talmud seems to consider it normal that a woman’s neighbors would know of her status via her dress.

Rav Yaakov Reischer argues that there is actually no source for the idea that a woman should generally display a reminder of her status, but even he raises no objection to doing so, but merely considers it unnecessary:

ולא ידעתי מאין יצא להם [להטור והשלחן ערוך] טעם זה [ללבישת בגדים אחרים בימי נדותה] הלא הטעם מפורש להדיא בש”ס סוף פרק אף על פי כדי שלא תתגנה על בעלה … וזכירה זו למה דלא צריכין היכר אלא אם כן שיש איזה הרגל וחבה וקירוב דעת5

Various contemporary authorities note that this recommendation that a woman designate special clothing to wear during her niddah period is not generally followed, although it is unclear why not – perhaps the custom follows R. Reischer’s position, but even he does not definitively reject the ruling of the Shulhan Aruch, but merely expresses perplexity about the source and rationale, and declares it to be “וצ”ע”.

The Aruch Hashulhan concludes that designating special clothing for her niddah period is indeed recommended, albeit not strictly required,6 and Rav Feivel Cohen also seems to assume that the Shulhan Aruch’s ruling is indeed normative halachah.7 Rav Binyomin Forst, on the other hand, rules that despite the Shulchan Aruch’s ruling, “common custom is to permit a woman to wear her usual clothes.” In a footnote, he struggles to justify this:

Toras HaShelamim 195:10 takes strong exception to this halachah … He also questions the necessity of a reminder … Chochmas Adam omits the halachah entirely, perhaps for this reason. Shiurei Sheivet HaLeivi 195:8[1] also notes that works on hilchos niddah omit this halachah. Nevertheless, he maintains that it is proper to change at least one garment. Chezkas Taharah 195:35 notes that people commonly do not keep this halachah and wonders why. It may be that nowadays women wear a wide assortment of clothes and combinations of outfits. It is unlikely that changing garments will be noticeable.8

Rav Moshe Feinstein, in a responsum to Rav Avraham Chaim Levin, rejects the latter’s suggestion that contemporary women’s feelings of embarrassment at publicly displaying their niddah status might be grounds for suspending the rules of הרחקות while in public, adducing the erstwhile custom of women wearing special clothes during their niddah periods as proof that they did not find revealing their status embarrassing:

הנה במקום שיש אחרים רואין אם יש דיני הרחקות שמסתפק כתר”ה דאולי יש להתיר משום שאז אין בו רעיון של קירוב,9 וגם שבא מזה לידי בזיון להאשה ויש בזה משום כבוד הבריות …10

[עיין שם שהאריך להוכיח שאין מקום להקל בזה, ובסוף התשובה כתב:] ומטעם שהוא כבזיון לה ויש בזה משום כבוד הבריות לא חששו, משום שאין בזה בזיון כל כך דידוע לכל שהנשים הן נדות י”ב יום בכל חדש כשאינן זקנות ולא מעוברות וצריכין להתרחק מבעליהן באיזה דברים, ואדרבה הא הרבה היו לובשות בגדים מיוחדים לימי הנדות ומזה היו יודעות השכנות שהיא נדה אלמא שלא היו מתביישות בזה. ומה שמתביישת כשהיא נמצאת עם אלו שאינן שומרות דיני התורה אין להחשיב בושת כזה לכבוד הבריות להתיר איסורים ואף לא מנהג ישראל בשביל זה. כיון דאדרבה טוב שלא תתבייש אף לפניהן בקיום מצות התורה. …11

I am rather puzzled by R. Forst’s take on this responsum of R. Moshe:

See Igros Moshe 2:77, who notes that in times of Chazal, women wore special garments during their niddus period. Apparently, it was not considered a matter of tzniyus to conceal the fact that she is a niddah. Today, although women do not, and should not, needlessly display their niddus status, one may not compromise any halachah to hide the fact.12

[Emphasis added.]

If “in times of Chazal … it was not considered a matter of tzniyus to conceal the fact that she is a a niddah“, then who decided that “Today … women … should not needlessly display their niddus status?”

Returning to R. Fischer’s contention that it is inappropriate to “[signal] to others that [one’s wife] now is at the time of month that is after mikveh but before the next cycle”, perhaps publicly signaling a status of טהרה is more problematic than signaling a status of טומאה, but Rav Yehudah Herzl Henkin, discussing a husband holding his wife’s hand while walking in the street, implicitly equates the two, and thus rejects the position of R. Fischer (which he attributes to an unnamed rabbi) that such behavior is immodest since it reveals the woman’s טהרה status:

ומה שאמר רב אחד שאינו צנוע מפני שעל ידי כך ידעו שהאשה טהורה, איני יודע מנין לו חשש בזה, שרוב נשים בחזקת טהורות ואפילו בנדה מצאנו שלובשת בגדי נדה ומוחזקת נדה בשכנותיה, ואפשר שלשון שכנותיה בא מפני שגברים לא היו רגילים להסתכל בבגדי הנשים כי אסור להסתכל בבגדי צבעוניים של אשה אבל הוא הדין שהוחזקה נדה בין שכניה, ולא מצאנו צניעות אלא להסתיר ליל טבילתה. והטעם להסתיר ליל טבילתה יותר מימי טהרתה נראה לע”ד הוא שהאשה בליל טבילתה עומדת לתשמיש ושייך בה הרהור יותר … אבל לאחוז ידה של אשתו הטהורה מה ענין הרהור תשמיש יש בזה, ואם באנו לאסור זה נאסור גם הושטת תינוק מבעל לאשתו והגשת אוכל מידה לידו בפני אחרים שכל אלה אסורים בימי נדתה וידעו שהיא טהורה, ואין טעם לזה,

וגדולה מזו מצאנו במהרי”ל בהלכות נשואין שכתב לפני החופה היו מוליכין את החתן לקראת הכלה והחתן תופס אותה בידו ובחיבורין יחד זורקין כל העם על גבי ראשן חטין ואומרים פרו ורבו וכו’ עכ”ל וכן ברוקח סימן שנ”ג.13

In a follow-up post, we shall, בג”ה, discuss whether R. Fischer is at least correct in his basic holding that “A married man is not even supposed to put his arm around his wife in public,” even if we assume that the particular rationale that he gives for it is based on a misconception.

  1. כתובות עב., וכן בקידושין פ.‏ []
  2. רש”י שם וכן בקידושין שם.‏ []
  3. טור יו”ד סימן קצ”ה, וכן פסק השלחן ערוך שם סעיף ח’.‏ []
  4. בית יוסף שם.‏ []
  5. תורת השלמים שם אות י’, ועיין מה שיישב בזה בערוך השלחן שם סעיפים כ”א-כ”ב.‏ []
  6. .‏שם סעיף כ”ב []
  7. בבדי השלחן שם לא הביא דברי התורת השלמים ולא שום חולק על דברי השלחן ערוך, ובביאורים הביא ש “בחכמת אדם לא הביא דין זה וצ”ע בטעמו”‏.‏ []
  8. R. Binyomin Forst, The Laws of Niddah, Volume Two p. 107. ועיין נטעי גבריאל הלכות נדה חלק א’ פרק ל”ו הלכה א’ ובהערות שם, עמודים שטז-שיח.‏ []
  9. עיין נטעי גביראל שם פרק ט”ו הלכה י’ והערות ט”ז-י”ז, עמוד קפג.‏ []
  10. שו”ת אגרות משה יו”ד חלק ב’ תחילת סימן ע”ז.‏ []
  11. שם בסוף התשובה ד”ה ומטעם שהוא כבזיון לה, עיין נטעי גבריאל שם פרק י”ג הלכה ו’ והערה ו’, עמודים קסה-סו.‏ []
  12. Ibid. p. 41 n. 55. []
  13. שו”ת בני בנים חלק א’ סימן ל”ז #1 ד”ה אמנם לאחוז.‏ []

The Fate of Lot’s Wife

I have long marveled at Ralbag’s provocative reinterpretation of the fate of Lot’s wife:

וכאשר הוציאו [המלאכים] אותו [לוט] החוצה אמרו לו שימהר לרוץ כדי שינצל ולא יביט מאחריו כדי שלא יתעכב מהבריחה ולא יתעכב בכל הככר כי כל הככר יפסד אבל ימלט בהר הסמוך לשם כדי שלא יספה …

והנה הביטה אשת לוט מאחריו ונספה עמהם והיתה אז הארץ ההיא כמו נציב מלח לחזק השרפה אשר היתה שם1

Ralbag admits that he is deviating from (what I had always assumed to be) the simple פשט (to which he is generally faithful), and that he is motivated by philosophical conviction:

ולא הסכמנו גם כן שיהיה אמרו ותהי נציב מלח שב לאשת לוט כי השם יתעלה לא יעשה המופתים כי אם לתועלת שייראו מלפניו והנה לא היה שם מי שיראה זה המופת ולזה נראה לנו שאמרו ותהי נציב מלח שב לארץ סדום ועמורה כי בהתהפך המקום ההוא נראה בו גפרית ומלח ולזה היה כמו נציב מלח2

I had considered this a classic example of an exegetical practice of his that is ferociously and brilliantly excoriated (in a different case) by Maharal:

קלקל בכתובים פגם בנביאים עשה פירושים של תוהו ובוהו, וזכות הנביאים גרם שעשה פירוש מרוחק שכל הרואה ושומע פירושו דוחה פירושו אינו נכנס בלב שומע, ואלו היה פירושו נמשך אחר הכתובים באולי חסרי דעת היו מתפתים אחר פירושו, אך עתה אין אחד שיהיה נפתה אחר פירושו.3

But I was recently fascinated to discover that the identical understanding of the Biblical narrative is held by one of the Tosaphists: Rav Yosef Bechor Shor, who is not motivated by philosophical conviction, but actually considers this to be פשוטו של מקרא!

ותבט אשתו: היתה מבטת מתאחרת שלא היתה ממהרת לילך, מישא אלוט דגרדוטא עד שנשארה מאחריו והדביקתה הענן הנפשט ונפרש עליה מן הגפרית ומן המלח, כי במקום שנופל גפרית נופל מלח עמו, שנאמר גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו’.

ותהי נציב מלח: כלומר מצבה ותל, שכולה נפל עליה מלח, שלא היה נראה שמעולם היתה שם אשה שהיתה מכוסה כולה, ונראה שיש שם תל מלח, לפי פשוטו של הפסוק,

אבל העולם אומרים כי גופה נהפך להיות מלח, ועדיין היא נראית בארץ ההיא.4

Hizkuni (who is often influenced by Bechor Shor) also mentions this interpretation, as an alternative to the more traditional one:

דבר אחר, ותבט אשתו מאחריו ותהי כל הארץ נציב מלח, שכן גפרית ומלח שרפה כל ארצה5

The editor of Bechor Shor is baffled by his attribution of the traditional understanding of the narrative to “the olam” – rather than Hazal:

נפלאים דבריו כי בגמרא ברכות נד: מפורש “הרואה אשתו של לוט מברך וכו'” – ולא נזכר לשון הרואה תל מלח שנפל על אשתו של לוט, ובהלכה טור או”ח סימן רי”ח שמברך ברכה ומהו זה מה שמביא בשם אומרים העולם?

A careful perusal of the Talmudic text, however, suggests that it may not really be incompatible with Bechor Shor and Ralbag’s understanding of the fate of Lot’s wife:

תנו רבנן הרואה מעברות הים ומעברות הירדן מעברות נחלי ארנון אבני אלגביש במורד בית חורון ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק ואשתו של לוט וחומת יריחו שנבלעה במקומה על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום6

The Sages taught in a baraita a list of places where one is required to recite a blessing due to miracles that were performed there: One who sees the crossings of the Red Sea, where Israel crossed; and the crossings of the Jordan; and the crossings of the streams of Arnon; the hailstones of Elgavish on the descent of Beit Ḥoron; the rock that Og, King of Bashan, sought to hurl upon Israel; and the rock upon which Moses sat when Joshua waged war against Amalek; and Lot’s wife; and the wall of Jericho that was swallowed up in its place. On all of these miracles one must give thanks and offer praise before G-d.

ואשתו של לוט שנאמר ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח וחומת יריחו שנבלעה דכתיב ותפל החומה תחתיה7

And one must recite a blessing upon seeing Lot’s wife, as it is stated: “But his wife looked back from behind him, and she became a pillar of salt” (Genesis 19:26). And the wall of Jericho that was swallowed, as it is written: “And the wall fell down flat” (Joshua 6:20).

בשלמא כולהו ניסא אלא אשתו של לוט פורענותא הוא דאמר ברוך דיין האמת

The Gemara asks: Granted, that one recites a blessing on all of these. They are miracles; however, Lot’s wife is a tragedy. Why recite a blessing on a tragedy? The Gemara answers: One who sees that place recites: Blessed … the true Judge.

והא הודאה ושבח קתני תני על לוט ועל אשתו מברכים שתים על אשתו אומר ברוך דיין האמת ועל לוט אומר ברוך זוכר את הצדיקים אמר רבי יוחנן אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא זוכר את הצדיקים שנאמר ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו׳:

The Gemara asks: But the baraita teaches that for all of these one must give thanks and offer praise? The Gemara answers: The language of the mishna should be emended and teach: Over Lot and his wife one recites two blessings. Over his wife he recites: Blessed … the true Judge, and on Lot he recites: Blessed … Who remembers the righteous. As Rabbi Yoḥanan said: From the story of Lot it is possible to learn that even during a time of wrath of the Holy One, Blessed be He, He remembers the righteous, as it is stated: “And it came to pass, when G-d destroyed the cities of the plain, that G-d remembered Abraham and sent Lot out of the midst of the overthrow, when He overthrew the cities in which Lot dwelt” (Genesis 19:29).

The Talmud’s conclusion is that blessings are recited over Lot himself, as well as his wife. But while the Torah tells us that his wife became a pillar of salt, it tells us nothing about Lot’s final fate and resting place after escaping the destruction of Sodom! It seems plausible, then, that when the Talmud says “over Lot”, it refers to the region in which Lot experienced salvation – and it is then also plausible to interpret the phrase “over his wife” similarly, to refer to the region in which she met her demise.

The poskim, however, understand the phrase “over Lot” as either referring to his actual grave, or meaning that a blessing over Lot’s salvation is recited upon seeing his wife (in the form of a pillar of salt):

איתא בפרק הרואה … ומשמע דעל אשתו של לוט אינו מברך אלא דיין האמת בלבד, ואם ראה קברו של לוט אז יברך ברוך זוכר הצדיקים, אבל מדברי רבינו [הטור] נראה שאף על פי שלא ראה את לוט אלא את אשתו בלבד מברך שתי ברכות וכן נראה מדברי הרא”ש ואפשר שטעמם משום דבברייתא לא הזכיר אלא אשתו של לוט לבד אם כן כי אמרינן תני על לוט ועל אשתו לאו בראיית לוט קאמר … הם מפרשים דכשרואה אשתו של לוט מברך שתים דיין האמת מפני עצמה וזוכר הצדיקים מפני בעלה שאף על פי שאינו רואה אותו מברך עליו כשרואה את אשתו …8

But it nevertheless seems possible that Bechor Shor undersood the Gemara as we have suggested above, that both the phrases “over Lot” and “over his wife” refer to the general region in which they had the experiences recorded in the Torah.

As to Bechor Shor’s reference to “the olam” who believed that Lot’s wife was transformed into a pillar of salt, which remains visible today, it is tempting to suggest that he had in mind Josephus:

But Lot’s wife continually turning back to view the city as she went from it, and being too nicely inquisitive what would become of it, although G-d had forbidden her so to do, was changed into a pillar of salt; for I have seen it, and it remains at this day.9

The translator William Whiston notes:

This pillar of salt was, we see here, standing in the days of Josephus, and he had seen it. That it was standing then is also attested by Clement of Rome, contemporary with Josephus; as also that it was so in the next century, is attested by Irenaeus, with the addition of an hypothesis, how it came to last so long, with all its members entire. — Whether the account that some modern travelers give be true, that it is still standing, I do not know. Its remote situation, at the most southern point of the Sea of Sodom, in the wild and dangerous deserts of Arabia, makes it exceeding difficult for inquisitive travelers to examine the place; and for common reports of country people, at a distance, they are not very satisfactory. In the mean time, I have no opinion of Le Clerc’s dissertation or hypothesis about this question, which can only be determined by eye-witnesses. When Christian princes, so called, lay aside their foolish and unchristian wars and quarrels, and send a body of fit persons to travel over the east, and bring us faithful accounts of all ancient monuments, and procure us copies of all ancient records, at present lost among us, we may hope for full satisfaction in such inquiries; but hardly before.

The truth is, however, that there are mainstream traditional sources that assert that Lot’s wife was indeed transformed into a pillar of salt, which still existed in their time, with one even asserting that the pillar will remain until the era of the resuscitation of the dead!

פרקי דרבי אליעזר

עדית10 אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום11 הביטה אחריה לראות אם היו הולכות אחריה אם לאו, וראתה אחריה השכינה ונעשית נציב מלח ועדין היא עומדת כל היום לוחכים אותה השוורים ויורד על רגליה ובבקר צומחת שנאמר ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח.12

ילקוט שמעוני

וכן כשנהפכו סדום ועמורה כתיב ותבט אשתו מאחריו ועד עכשיו היא עומדת נציב מלח. למה זכר עשה לנפלאותיו שיהיו הדורות מתנין שבחו של הקב”ה:13

תרגום ירושלמי

והא היא קיימא עמוד דמלח עד זמן דתיתי תחיה דייחון מתיא:14

Rav David Luria explains that the reason there is no longer a visible pillar of salt near the Dead Sea is that as the result of a great earthquake, the Dead Sea surged past its previous bounds and covered the pillar:

ומה שאין נראה עתה נציב מלח אצל ים המלח, העיקר בזה כמו שראיתי כתוב שהיה בסביבה ההיא רעש ארץ ויצא ים המלח מגבולו ושטף עוד כברת ארץ סביבו (והן הן הבנינים שכתבו רושמי הארץ שנראין שקועין בו, שודאי אינן מבניני סדום, שלא היו קיימין עד עתה, ועוד שאמרו לעיל שנהפכו יסודותיה למעלה, ואם כן הבנינים למטה בארץ), ובתוכה גם את נציב המלח, ואפשר שזהו טעם הרמב”ם שהשמיט בחבורו הברכה שבפרק הרואה על סדום ועל נציב מלח, כי הוא מפרש שניהם נתקנו ברואה נציב מלח כמו שכתב הבית יוסף … ומפני שבימיו כבר נכסה נציב המלח בים, לכן השמיטו:15

  1. רלב”ג פרשת וירא, ביאור דברי הספור []
  2. שם בסוף דבריו []
  3. גבורות השם, הקדמה שניה, ד”ה עוד הניח []
  4. רבינו יוסף בכור שור (ירושלים תשט”ז) בראשית יט:כו, עמוד כב []
  5. חזקוני שם []
  6. ברכות נד. []
  7. שם נד: []
  8. בית יוסף או”ח סוף סימן רי”ח, ונראה שכן הסכים הב”ח שם והלבוש סעיף ח’, וכן הסכים הט”ז שם ס”ק ב’ ובמשנה ברורה שם ס”ק כ”ז, ועיין אליה רבה ס”ק י”א ושער הציון שם ס”ק כ”ג []
  9. Josephus , Antiquities of the Jews, Book I Chapter 11 Verse 4. []
  10. ויש גורסין “עירית”, עיין בביאור הרד”ל אות ע”ה בזה.‏ []
  11. בביאור הרד”ל אות ע”ו כתב: “בזה שנכמרו רחמיה על שנואי ד’ שלא האמינו בדברו להנצל עמהן, חטאה גם כן, וכשדבקה מחשבתה אחריהן, והביטה אחריה שלט בה העונש גם כן”, ותמוה, והלא אברהם אבינו האריך להתפלל על אנשי סדום אף שהיו רעים וחטאים לד’ מאוד, וכבר עשו מעשים אשר לא יאומן כי יסופר וכמו שביארו חז”ל על הפסוק הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, וכי משום שבנותיה חטאו עוד בזה שלא האמינו בד’ שוב אסור לאם לרחם על פרי בטנה?!‏ []
  12. פרקי דרבי אליעזר (ויניציאה ש”ד), סוף פרק כ”ה. מ “ועדין” עד “צומחת” הושמט ממהדורות ויקיטקסט ו Sefaria. []
  13. ילקוט שמעוני, פרשת בשלח סוף רמז רנ”ו ו אסתר סוף פרק ה’ סוף רמז תתרנ”ו []
  14. תרגום ירושלמי בראשית שם []
  15. ביאור הרד”ל שם אות פ’. ועיין תורה שלמה כרך שלישי פרק י”ט מאמר קנ”ה, עמודים תתיב-יג, שרוב המקורות שהבאנו הוזכרו שם.‏ []