Angels and Demons, Crime and Punishment

For my father, whose mention of this bit of Abravanel is always a favorite part of our Seder tradition.

Angels and Demons

Artscroll’s הגדה זבח פסח – Abarbanel Haggadah was lying on a table in my Shul, so I picked it up to see if and how it would present the passage in question, Rabbi Don Yitzhak Abravanel’s dryly sarcastic refutation of the proposal that הא לחמא עניא is recited in Aramaic to avoid inviting in evil spirits who will wreak havoc with our celebration:

The sages of generations past have given various explanations for the recitation of this portion of the Haggadah in Aramaic rather than Hebrew. Some have proposed that if an invitation of this sort … had been made in Hebrew, harmful spirits, who do not understand Aramaic, might come and spoil our festivities.

This explanation is difficult to accept for a number of reasons. First of all, it demands that we believe that there are harmful spirits [whose purpose it is to disturb our Seder]. Second, we must believe that they understand the Holy Tongue but not Aramaic. Third, we must believe that they are polite spirits who wouldn’t come in to spoil our Seder unless they were invited in by the host. But above all, our Sages have already assured us (Pesachim 8b), “Those engaged in the performance of a mitzvah will come to no harm.”

Others suggest that הא לחמא עניא … is recited in Aramaic so that the ministering angels should not understand it. … This explanation also has its difficulties. …1

The bracketed phrase that I have bolded immediately aroused my suspicion; sure enough, it has no basis in the original:

וכבר זכרתי בשערים מה שיש במאמר הא’ הזה מהשאלה למה סדרו חז”ל המאמר הזה בלשון ארמי ושאר מאמרי ההגדה כלם בלשון הקדש וכבר נתנו בזה החכמים ז”ל טעמים על דרך הדרש

מהם מפני שלא יבינו המזיקים בלשון הקדש ויבאו ללכלך הסעודה אחר שנתן להם רשות באמרו כל דכפין ייתי ויכול.

אבל הדעת הזה הוא ספק ספיקא בכמה מדרגות ראשונה במציאות השדים. וב’ שיבינו לשון קדש ולא לשון ארמית. וג’ שלא ילכלכו הסעודה כי אם ברשות בעל הבית. כבן יכבד אב ועבד אדוניו ואף שנודה כל זה שהוא באמת משא כבד כבר השרישונו חז”ל (פרק קמא דפסחים ח’) ששלוחי מצוה אינם ניזוקין ואמרו ליל שמורים הוא לילה המשומר’ בה מן המזיקין.

ומהם אמרו שנאמר המאמר הזה בלשון ארמי כדי שלא יבינו אותו מלאכי השרת … וכבר יקשה גם לדעת הזה …2

So it was felt necessary to add this “clarification” in spite of the fact that the work in general is an abridgement, for “as a rule, his commentary is much too long for the average reader”.3 I suspect that the translator or editor recoiled from the idea that Abravanel is actually skeptical about the very existence of evil spirits, which are, after all, plentifully attested to in the Talmud, and wished to insinuate that he is merely doubting the existence of spirits with the particular claimed agenda.

Crime and Punishment

In any event, this is a good time to remind the reader of just what Abravanel was capable of with regard to Aggadah that he deemed implausible; here’s his notorious dismissal of Hazal’s vindication of King David as mere Drush, and simply a cover-up to protect the guilty, not a serious historical claim:

ואמנם הפועל הזה פשוטו יורה עליו שהיה מגונה מאד מחמשה צדדים.

  • האחד מאשר חטא דוד באשת איש וישכב את אשת רעהו, וזה בלי ספק יותר מגונה במלך שישכב את אשת עבדו ויגדפהו וישחיתהו בזה, וכל שכן בהיותו טרוד בעבודתו ונלחם את מלחמותיו, הלא ראית מה שנמשך בספרד בימי המלך דון רודרי”גו, שבעבור אשר שכב את בת האלוף גוליא”נו אשר היה יושב בסיב”טא, הביא את כל הישמעאלים אשר מעבר לים ויקחו וילכדו את כל ספרד לנקום נקמתו מהמלך ההוא אשר שכב את בתו.
  • והצד השני הוא במה שהשתדל דוד שאוריה ישכב את אשתו ויחשב לו הבן הילוד, וזה באמת פחיתות גדול למלך רם ונעלה כדוד, שיהיה בנו בחזקת בן אוריה ויוחס אליו ויכרת שמו מבית המלך אביו, וזה באמת לא יעשה קל שבקלים אף כי ראש המלכים וגברים דוד עליו השלום.
  • הצד השלישי במה שצוה לשום את אוריה אל מול המלחמה החזקה להמיתו, וזה באמת עון פלילי להמית את האיש הזה על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו, וישלמהו המלך רעה תחת טובה חלף כל עבודתו אשר עבד אתו בשלום ובמישור, הלא טוב היה שיעכבוהו ויטרידוהו שם ולא ישוב לביתו עד אשר תלד אשתו ואיש לא ידע בשכבה ובקומה ותהיה לידתה בסתר, וינתן הילד לאשה מינקת מן העבריות, ולא יוסיף על חטאתו פשע כי אל גילוי עריות הוסיף שפיכות דמים.
  • הצד הרביעי באופן המיתה וההריגה שהרגו בחרב בני עמון ועל ידי אויבי השם, המבלי אין קברים בישראל ואדם אין שימיתהו בקשת ובחנית? אם לריב ומצה ואם בפתע ולא נודע מי הכהו, ולמה צוה להרגו בחרב האויבים? ואתה רואה שהיה בלתי אפשרי שימות אוריה בזה כי אם במות עמו רבים מישראל, כי לא ישימו איש אחד אל מול המלחמה החזקה לבדו, וכן אמר הכתוב ויפול מן העם מעבדי דוד וימת גם אוריה החתי, ואם כן לא המית דוד את אוריה לבדו כי אם גם עמו אנשים רבים מבני ישראל, וכבר העירו על זה חכמינו ז”ל במדרש שמואל (פרשה כ”ה) אמרו ואותו הרגת בחרב בני עמון, רבנין אמרין ואותו מגיד שהרבה צדיקים כיוצא בו הרגת עמו.
  • הצד החמשי מהגנות שמיד כשעבר האבל שבעת ימים על אשת אוריה מיד צווה המלך ללקחה אל ביתו ותהי לו לאשה, ולמה לא נתאחר על זה ימים או עשור? האם היה עדין נרדף התאוה ולא נתפוס עם הביאה הראשונה, ואם כפי הדין אין ראוי שתנשא האלמנה בעוד תשעים יום מיום שמת בעלה, איך נשאת בת שבע לדוד מיד אחר האבל?

כל הפשע והגנות הזה יכלול עון דוד וחטאתו.

אמנם במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה (נו.) אמרו, אמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יוחנן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א’ יח:י) ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר השם? שבקש לעשות ולא עשה. אמר רב, רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד, מדוע בזית את דבר השם לעשות וגו’, רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהם ויעש הרע בעיני השם, וכאן לעשות ולא עשה. ואת אוריה החתי הכית בחרב, שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנתו, ואת אשתו לקחת לך לאשה, ליקוחין יש לך בה, דאמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יוחנן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, שנאמר (שמואל א’ יז:יח) ואת חריצי החלב תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח, תאני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה וכו’.

והדברים האלה לחכמינו ז”ל הם דרכי הדרוש ואין לי להשיב עליהם. ודי במה שאמרו רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה, כי היה אצלם זה דרך דרש, והיה רבי מהפך הדבר מחמתו לקורבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שבקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר חטאתי להשם? ולמה עשה תשובה מעולה, ואמר (תהלים נא:ה) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד? וגם הפסוק שהביאם לזה ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, הוא קודם הספור ולא ישלול אותו מחטאו אחר כך, כי אם שהיה אז משכיל ונבון ומצליח במעשיו ושהשם היה עמו בכל אשר יעשה, כל שכן שעם היות שחטא באמת לפי שקבל ענשו ועשה תשובה היה השם עמו,

ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט, ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה, ודוד אמר לאוריה שילך הלילה ההוא לביתו ושילך בבקר, ויורה שלא היה שם גט והיה הייחוד כשר ונאות, ואין זה כי אם כדמות אמרם שם בגמרא שהיה אוריה מורד במלכות וחייב מיתה, לפי שאמר ואדוני יואב שקרא אל יואב אדוני בפני המלך.

סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאוד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו:4

As Freelance Kiruv Maniac (Dovid Kornreich) puts it:

The Abarbanel has gained somewhat of a notorious status in my circles, and for good reasons. One of them is that his commentaries often invoke Christian bible scholars as valid sources for understanding biblical verses.

More than most, the Abarbanel is one whom I could rightly assume would readily trumpet the slogan “accept the truth from wherever it comes” and forcefully lead the charge against any overly pious and anti-rational approach to Chazal’s fallible wisdom.

Abravanel’s notoriety in Haredi circles is most ironic, since in his milieu he was actually the relative traditionalist, in contrast to his assimilated, acculturated Iberian co-religionists, and as opposed to the more hard-line Maimonideans:

Men like Albalag, Palquera, Gersonides, Narboni, and others, were roundly denounced by Abravanel as infidels and misleading guides, for venturing to assume a comparatively liberal standpoint in religio-philosophical questions. Although he was the last Jewish Aristotelian, Abravanel was essentially an opponent of philosophy, for his entire conception of Judaism, opposed to that of Maimonides and his school, was rooted in a firm conviction of God’s revelation in history, and particularly in the history of the selected people.

Excursus: Ancient Iberian Legends

Abravanel’s account of “the Prince Juliano” bringing “all the Ishmaelites from across the sea” to capture all of Spain from King Rodrigo as vengeance for the latter’s seduction of his daughter is a reference to an ancient Iberian legend of the original Moorish conquest of Spain, which Abravanel may have known from the Historia silense / Chronica silense or similar works. A detailed scholarly discussion of the development of the myth and its different versions is available here: (PDF), and the Argentinean classical composer Alberto Ginastera has fashioned the story into the opera Don Rodrigo.

  1. Brooklyn 1990 (abridged and translated by Yisrael Isser Zvi Herczeg, edited by Shlomo Fox) pp. 26-7. []
  2. זבח פסח: קרימונה שי”ז עמוד י. – קשר, לבוב תרל”ב עמוד ו: – קשר []
  3. Ibid., Publisher’s Foreword, p. 7. []
  4. פירוש על נביאים ראשונים, שמואל ב’ פרק י”א []

Aggadah: Authoritative Or Umdena?

Freelance Kiruv Maniac (Dovid Kornreich) excerpts two series of passages from Rav Yitzhak Abohab’s beloved classic מנורת המאור; this one expressing the author’s views on “Chazal’s worldly wisdom and the authoritativeness of Aggada”, “[his assertion] that the Torah contains all the wisdom of the created world, and how it is heretical to scoff at the wisdom and lessons that Chazal derive from the narratives in Chumash”:

כל התורה מראש הספר עד סופו, ניתנה מפי הקדוש ברוך הוא למשה רבנו ע”ה, וכל הנאמר בה: ממעשה מרכבה וממעשה בראשית ותולדות הארבע יסודות וכח המחצבים וצמח האדמה ונפש החיונית ונפש המשכלת, הכל נאמר מפי הגבורה למשה רבנו ע”ה, באיכותם ומהותם וכחם ופעולתם ואסיפת הנפסדים מהם, הכל נכתב בתורה, בפירוש וברמיזה, בתיבות ובגמטריות, או בצורת האותיות הכתובות כהלכתן, או המשתנות בצורה, לפופות או עקומותאו בקוצי האותיות ובכתריהן…

וזה שאמרו “קושר כתרים לאותיות” (שבת פט., מנחות כט.), רצונם לומר, שצוה לכתוב סימנין באותיות ובתיבות בשישיג בהם החכם אמיתת המציאות. וזהו מה שאמרו במסכת עירובין…

וזה ביאור אחד משבעים פנים לתורה כמו שכתוב בהקדמת הספר…

והמלעיג על שום דבר מהסיפורים הכתובים בתורה וממה שדרשו רבותינו, הוא כופר ומגדף ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, כדגרסינן בפרק חלק…

And this “elaboration”:

כל מה שאמרו ז”ל, במדרשות ובהגדות, חייבין אנו להאמין בו כמו בתורת משה רבנו ע”ה, ואם נמצא בו דבר שיראה לנו שהוא דרך גוזמא או חוץ מן הטבע, יש לנו לתלות החסרון בהשגת דעתינו, אבל לא באמרם.

והמלעיג על שום דבר מכל מה שאמרו ז”ל נענש כדגרסינן במסכת עירובין…

ובא ללמדנו, שהחכמים והחסידים אפילו שיחה בטילה שלהם צריכים תלמוד וכל שכן תוכחתם. וכל דבריהם דברי אלוקים חיים ולא נפל דבר אחד המם ארצה.

ובכל מה שנמצא כתוב בשמם, יש לכל אדם להאמין שהוא דבר אמיתי.

ואל ילעיג עליו לא בפיו ולא בלבו, שאם ילעיג יענש.

על כן יהא זהיר מלדבר כנגדם וכנגד דבריהם וילמד מדבריהם מה שיוכל כפי כח שכלו כמו ששנינו בפרק שני מאבות…

There is, however, another relevant and fascinating passage from the work that he does not cite, which may require us to reconsider accepting the original passages at face value:

כתב רב שרירא גאון ז”ל במגלת סתריו על ענין האגדות, “הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרו מדרש ואגדה אומדנא נינהו”, ואמר עליו כי דבר זה על קצת מהמדרשות שאמרו האחרונים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא, ועל דברים מעטים מדברי אגדה שבתלמוד, שכתובים באומד, כגון מה שאמרו בריש פרק הזורק, במסכת שבת (צ”ו ב’) תנו רבנן מקושש זה צלפחד, והדומים לזה, אבל רובם הם סודות וחכמות עליונות ומוסרים ומדות טובות והנהגות בני אדם ותיקון הגוף והנפש, ואין ראוי להניח הרוב בשביל המיעוט, כי גם גופי תורה הנדרשים בשלש עשרה מדות יש בהם דברי יחיד ודעות שהוא דבר ברור שאין הלכה כמותם, ונכתבו להוציא האמת מתוכם. וכבר נשאל מרבינו האי גאון ז”ל מה הפרש יש בין המדרש והאגדה הכתובים בתלמוד ובין הכתובים חוץ לתלמוד, והשיב, כל מה שנקבע בתלמוד הוא מחוור ממה שלא נקבע בו, על כן במדרשות שאינם כתובים בתלמוד, אחזתי מהם דברים מעטים הצריכים יותר לכוונת החיבור, ובמדרש שמצאתי כתוב בתלמוד אחזתיו ולא ארפנו, זולתי בדברים מעטים שלא ראיתי תועלת להזכירם בחיבור זה כפי כוונתו1

The cited work of Rav Sherira Gaon is apparently not extant, but the quote also appears in the twelfth century work ספר האשכול:

ואמר מר [רב] שרירא הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה אומדנא נינהו, ויש מהן שהוא כך, כגון דברי [ר’] יהודה בענין וזאת ליהודה שאמר ששמעון מוכלל עם יהודה, שהרי מצינו חלקו ביהושע בתוך נחלת יהודה, והרבה יש שאינו כן, כגון מה שאמר ר’ עקיבא דמקושש היינו צלפחד, וכגון שאמר ר’ שמעון שצום העשירי זה עשרה בטבת, והם הזכירו דעתו של כל אחד ואחד, ואנו לפי שכלו יהולל איש. וכן אגדות שאמרו תלמידי התלמידים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא וזולתם, רובם אינו כן, ולכך אין אנו סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא מדבריהם, ואין סוף ותכלה לאגדות.

ונשאל ממר רב האיי ז”ל מה הפרש בין ההגדה והמדרש הכתובין בתלמוד שאינן מצויין להסיר שבושן, וההגדות הכתובות חוץ לתלמוד. והשיב כלל זה שכל מה שנקבע בתלמוד מחוור הוא ממה שלא נקבע בו, ואף על פי כן הגדה ומדרש אף על פי שכתובין בתלמוד אם לא יכוונו ואם ישתבשו אין לסמוך עליהם, כי כללינו הוא אין סומכין על ההגדה, אלא מה שקבוע בתלמוד שאנו מוצאין להסיר שבושן ולחזקן יש עלינו לעשות, כי לולא שיש בו מדרש לא נקבע בתלמוד. ומה שאין אנו מוצאין דרך לסלק שבושו נעשה כדברים שאין הלכה. ומה שלא נקבע בתלמוד אין אנו צריכין לכל כך, אלא מעיינין בו אם נכון הוא ויפה, דורשין אותו ומלמדין אותו, ואם לאו אין אנו משגיחין עליו.2

Here is a composite version of Rav Sherira’s remarks: the editors note that they have used Albeck’s Eshkol (from which the above was taken) as their base text, and supplemented it with Auerbach’s version, as well as אוצר הגאונים [they have also interpolated some explanatory expansion]:

כתב רב שרירא גאון ז”ל במגילת סתרים על עניין האגדות: הני מילי דנפקי מפסוקי, ומקרי מדרש ואגדה, אומדנא נינהו הדברים הללו היוצאים – הנדרשים מן הפסוקים, ואשר נקראים ‘מדרש’ ו’אגדה’, הם אומדן – השערה, אינם מוחלטים, ואינם כהלכה פסוקה. ויש מהן שהוא כך, שהוא מאומת בפשט כגון דברי ר’ יהודה בעניין “וזאת ליהודה” (דברים לג, ז) שאמר (עיין מדרש תנאים דברים לג, ז ומדרש תהלים צ, ג) ששמעון מוכלל עם יהודה, שהרי מצינו חלקו ביהושע בתוך נחלת יהודה “מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם” (יהושע יט, ט) , והרבה יש שאינו כן שאינו מאומת בפשט, כגון מה שאמר ר’ עקיבא (שבת צו:) דמקושש היינו מה שנאמר בבמדבר (טו, לב) “ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת”, מי היה האיש? צלפחד. וכגון שאמר ר’ שמעון (ראש השנה יח: על זכריה ח, יט “צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה”) ש”צום העשירי” זה עשרה בטבת. והם הזכירו דעתו של כל אחד ואחד שאמר ר’ שמעון בשם ר’ עקיבא שהצום הוא בעשרה בטבת, ואילו הוא, ר’ שמעון, חולק ואומר שהוא בחמשה בטבת , ואנו רואים שלפי שִׂכלו יהֻלַּל איש (משלי יב, ח) כל אחד יפרש לפי דעתו. וכן אגדות שאמרו תלמידי התלמידים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא וזולתם, רובם אינו כן אינם מאומתים בפשט, ולכן אין אנו סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מדבריהם, מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא נסמוך עליו. ואין סוף ותִכְלה וקץ לאגדות.

Several centuries later, the question of what exactly the Gaon had meant by his somewhat cryptic statement was a point of contention between Azariah de Rossi and his great, fierce critic, Maharal. De Rossi understood Rav Sherira to be saying that אגדה is mere opinion, and consequently less authoritative and binding than הלכה:

ואמנה אשר יוציאנו מן המצור הזה יהיה הגאון האמתי רב שרירא ז”ל וגם בנו ההולך בדרכיו הגאון רב האי ז”ל במאמרים הביאם בעל המנורה בהקדמתו, וזה כי רב שרירא ז”ל במגלת סתריו על דבר האגדות כתב וז”ל הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרו מדרש ואגדה אומדנא נינהו, ורב האי בנו כאשר נשאל מה בין המדרש והאגדה הנכתבים בגמרא והכתובים חוצה לה השיב כי הנקבע בגמרא הוא מחוור ממה שלא נקבע בה.

אשר מאלו נקח שהאגדות בלי ספק אינם הלכה ודאית ומקובלת אבל אומדנא בעלמא מן הממציא אותה, ויש ממנה דבר דבור על אופניו אהוב חביב ונחמד, וממנה גם כן בהפך כי לא כל אדם זוכה ליטול בה את השם כאשר יאונה גם כן ביתר שערי בינה. …

ובכן עם כל מה שהצענו למעלה בשבח דבריהם ז”ל לא נחדל מלומר כי האגדות אשר תכליתן כפי הוראת תארן מלשון נגד ונפק הוא למשוך את לבות בני האדם אל משמע דברינו, לא בלבד שמיעת האזן כההיא דר’ במכילתא פסוק (שמות טו:י) נטית ימינך ושיר רבה פסוק (שיר השירים א:טו) הנך יפה רעיתי שבהיותו דורש ראה הצבור מתנמנם וכדי לעוררן אמר אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא בכרס אחד, אבל שמיעת הלב שהוא העקר לקבל את הלמודים ולהמשך על פיהם מן הפחיתיות אל המעלות ובפרט לאהבתו יתברך,3

Maharal was utterly appalled:

ודבר זה מה שנמצא בשם רב שרירא הני מילי דנפקא מפסוקי כו’ עשה עטרה לראשו, ועל כל דבר ודבר מדבריו אשר הם אסורים להביט אליהם כל שכן שישא האדם אותם על שפתיו. הביא דברי הגאון הנ”ל לתלות באילן גדול בחבלי שוא ובעבותות חטאה, וכתב … הנה האיש הזה בסכלותו נתן לדברי חכמים כמה דמיונים לפתות ההמונים, כאשר תראה שיאמר שהם המצאה ותחבולה לפתות ההמון, וכל אלה הם דברי לעג בלבד ודינו ידוע. [ועיין שם שהאריך להשיג עליו.]4

and he insisted that his opponent had completely misunderstood the Gaon:

אמנם אשר רצה לתלות באלנא רברבא קדישא שנמצא בשם רב שרירא גאון, הנה לא הבין דברי הגאון, שאם היה כוונת רב שרירא כמו שהבין כי דברי אגדה אינם ברורים רק הם לפי המחשבה, למה היה לו לומר הני מילי דנפקא מגו פסוקא, וכי לא נמצא אגדות רק אותם שיוצאים מן הכתובים, ולמה לא כלל כל אגדה לומר אומדנא הוא ולכך לא הבין את דבריו. כי הגאון ז”ל בא לומר, שאל יאמר כי כאשר דרשו דבר מן המקרא והם באמת רחוקים מן לשון המקרא. ועל זה אמר כי הם אומדנא, ר”ל הסברא מחייב זה רק שסמכו הענין על הכתוב, ואם לא היה הדעת והסברא מחייב אותם לא היו דורשים אותם מן המקרא, וזהו לשון אומדנא נינהו ופשוט הוא. וגם לא מר בריה דרבינא חתם על הא מלתא, שיעשה האיש הזה דבר זה ראש ותכלית לדבריו לתלות באילן גדול בחבלי שוא.

But as we have seen, it is clear that Rav Abohab had also understood the Gaon to be rejecting or minimizing the authoritativeness of אגדה, although he downplays the implications of this by limiting it to the minority of such material, insisting that the majority consists of invaluable wisdom, and declaring that “it is not appropriate to abandon the majority because of the minority”. And although Maharal repeatedly suggests that the attribution of the statement to Rav Sherira is unreliable, he fails to acknowledge the two important medieval sources for this attribution, neither of whom seems to have had any doubt about its authenticity.

This polemical tactic of Maharal, the impugnation of a venerable but uncomfortable source, is a harbinger of the dubious attempts by various contemporary conservative thinkers, most famously Rav Moshe Meiselman, to deny Rabbenu Avraham b. Ha’Rambam’s authorship of the celebrated (or notorious, depending on one’s philosophical orientation) מאמר על דרשות רז”ל:

We should also note a very similar sentiment to that of Rav Sherira appears in the מבוא התלמוד, traditionally attributed to Rav Shmuel ibn Naghrela (Ha’Nagid) (or, if you prefer, أبو إسحاق إسماعيل بن النغريلة‎ / Abu Iṣḥāq Ismā‘īl bin an-Naghrīlah):

והגדה הוא כל פירוש שיבא בתלמוד על שום ענין שלא יהיה מצוה זו היא הגדה ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת.

ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז”ל הלכה בענין מצוה שהיא מפי משה רבינו ע”ה שקבל מפי הגבורה אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו. אבל מה שפירשו בפסוקים כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים האלו לומדים אותם והשאר אין סומכין עליהם:

Ironically, this particular attribution actually is somewhat dubious, with some scholars arguing for alternate authorship of the Preface; I do not currently have access to the relevant scholarship.

We close with R. David Bigman’s application of the Gaon’s idea to assuage the offense to the modern, feminist sensibility given by various apparently misogynistic Talmudic passages:

איך אפשר שלא לחוש מבוכה מול משפטים דוגמת – “אישה גולם היא”, “אין אישה אלא ליופי, אין אישה אלא לתכשיטים, אין אישה אלא לבנים”, “נשים- דעתן קלה” ועוד משפטים שונים, קשים לעיכול ולא מתקבלים על הדעת

זה קורה בבית המדרש לעיתים קרובות. יושב תלמיד מול הגמרא, לומד, חוקר, מעמיק, גדל, משייט לו בין דיון הלכתי לסיפור אגדה, בין פסק הלכה לאמירה הגותית, הוא פוגש דיונים מעמיקים, דעות מרתקות, וסיפורים מדהימים. לפתע את ההתעלות הטמונה בתלמוד תורה, מפר משפט אחד קטן וצורם. הרי איך אפשר שלא לחוש מבוכה מול משפטים דוגמת – “אישה גולם היא”, “אין אישה אלא ליופי, אין אישה אלא לתכשיטים, אין אישה אלא לבנים”, “נשים- דעתן קלה” ועוד משפטים שונים, קשים לעיכול, לא מתקבלים על הדעת. …

ובכן הרגישות לכבוד האדם בכלל וכבודן של בנות ישראל בפרט אינה נטע זר בתוך התרבות התורנית ואין לוותר אליה בקלות. אם כן איך נוכל להתמודד עם אמירות שאינן מסתדרות עם תפיסה זו? …

דרך אחרת, מצויה בדורנו, היא ניסיון להסביר את דברי חכמים על רקע תקופתם. הבעיה עם גישה זו היא ההשלכה על עולם ההלכה ועם בעיה זו יש להתמודד בכנות. על אף הכבוד שאנו רוחשים לחכמה האדירה הטמונה באוצרות האגדה, ולחן הספרותי הרב שבה, אנו חייבים להחזיר עטרה ליושנה, להבחין אבחנה ברורה וחדה, בין עולם ההלכה ועולם האגדה. אבחנה זו מצויה לרוב בראשונים ואחרונים. ראשון הדוברים, למיטב ידיעתי הרב שרירא גאון המצוטט בספר האשכול: …

ובכן המדרש והאגדה אינם אמת צרופה ולא מסורת אלא השערה של תלמיד חכם והשיפוט נותר בעיני הלומד. ואף ממשיך רב שרירא באמירה חריפה עוד יותר: …

במשפט הזה – “אין סומכין על דברי אגדה”, מגיעה לידי ביטוי ההפרדה המוחלטת שעושה רב שרירא גאון בין דברי הלכה לדברי אגדה. אין פה הבעת זלזול או חוסר חשיבות באגדה, אבל חשוב לזכור שמדובר בדעה אישית שאינה מחייבת. לעומת האגדה, ההלכה דרך אחרת לה, ואמנם גם בה יש לעמדתו של הפוסק משמעות, אך הוא פועל במסגרת מסורת מסיני וכבול לדרכים המקובלות של ניהול משא ומתן הלכתי. פסיקתו תזכה, מן הסתם, לביקורות של חכמים בני דורו ובדורות הבאים, וכן לבדיקת הרלוונטיות של פסיקתו למציאות משתנה. מספיק עיון מועט בספרות השו”ת להתבסם מדרכה של ההלכה. …

  1. מנורת המאור, הקדמה למנורה – קשר, קשר []
  2. ספר האשכול (מהדורת אלבעק: ירושלים תשמ”ד) הלכות ספר תורה דף נט:-ס. / עמוד 157 – קשר []
  3. מאור עינים (ווילנא תרכ”ו) אמרי בינה פרק ט”ו עמוד 210 – קשר []
  4. באר הגולה, באר הששי עמוד קלד ד”ה בפרק ט”ו – קשר, ועיין כאן []